>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

יום יבוא, לא עוד המון שנים, ובנימין נתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית. אנשים נוהגים לתהות מה יעלה בגורל המחנה שלו אחרי לכתו. עבור רבים מתומכיו, אשר רואים בו דמות אב כל יכולה, היום שאחרי ירגיש כמו בור שנפער מתחת לרגליים. יהיו שם הלם, יתמות פוליטית, מלחמות ירושה.אבל מי שעלול להימצא בסכנה גדולה אף יותר הוא המחנה השני– זה שהתפתח במשך שנים כמחנה רק לא ביבי, או בקיצור רל"ב. לא מפני שהוא טועה בהערכתו את נתניהו או מפני שהוא מוחלש פוליטית, אלא מפני שזהות המחנה, במשך שנים, התעצבה כמעט בלעדית ביחס אליו.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד // דעה

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות, מי שאמורים לספק לנו ביטחון, מסגרת ומשמעות. בהתאמה, אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב.כפסיכולוג נחשפתי פעם אחר פעם להשפעה של מערכת היחסים עם ההורה על תהליך הפרידה ממנו. בקשר הורה-ילד קיימת תלות עמוקה של הילד בהורה. כך גם בזירה הציבורית, אזרחי מדינת ישראל תלויים בראש הממשלה. כשהקשר ברובו מיטיב – האובדן מוביל לכאב עמוק, אך הזיכרונות החיוביים והכרת התודה מאפשרים לעבד אותו ולהמשיך הלאה. לעומת זאת, כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית.

בקשר בעל אופי פוגעני מתפתחות פנטזיות, לרוב לא מודעות, שההורה ישתנה או שיכיר בפגיעה ובנזק שהוא גורם. במקביל, מתפתחת אשליה שההורה הוא המקור לכל הצרות ורק לאחר שהוא ילך, אפשר יהיה להתחיל לחיות. לפנטזיות אלה יש כוח להמשיך ולאחוז בנפש באופן כפייתי גם אחרי שההורה עוזב את העולם: הוא הלך, אבל הצורך ש"הצדק יצא לאור" ממשיך לנהל את העולם הפנימי.

"ההיסטוריה כבר תוכיח כמה נזק ביבי עשה לנו".
"רק אחרי שהוא ילך נוכל להתחיל לתקן פה".

אלה משפטים שאנו שומעים יום יום בארוחות שישי, בשיחות בבתי קפה ואפילו מאנשי תקשורת וציבור מובילים. אבל מה יקרה אם ההיסטוריה לא תספק את "הצדק ההיסטורי"? אם אחרי שהוא ילך, השסעים החברתיים והכשלים המוסדיים לא ייעלמו? לנפש דרכים עקלקלות, היא לא נענית בקלות למגבלות המציאות החיצונית ולא מוותרת בקלות על דרישותיה. לכן עלולה להיווצר היצמדות עיקשת לצורך שנתניהו יוכר כאשם הבלעדי במצבנו, וקושי אמיתי לעבור הלאה עד שפנטזיה זו תתממש (מה שעלול לא לקרות לעולם). כלומר, נתניהו עלול להמשיך לנהל את סדר היום רק שהפעם כבר לא כאדם ממשי, אלא כצל שממשיך לאחוז בנו ולרדוף אותנו.

מחנה שבונה את עצמו רק דרך התנגדות מסוכן לעצמו. אם נתניהו ימשיך להיתפס כהתגלמות הרוע, ובמקביל גם כאוחז בכוח כמעט אינסופי, יהיה מאוד קשה להניח אותו מאחור. אם נתניהו ייצא מהזירה הפוליטית לפני שמחנה רל"ב ישנה את היחס אליו, יש סכנה אמיתית שנתניהו ימשיך לנהל את המחנה הזה מבפנים. כך בדיוק נראה "אבל לא פתור": אין פיוס, אין הסכמה, אין סיפור מורכב – יש דמון שהלך, אך השפעתו מסרבת לשחרר את אחיזתה בתודעה. כמו הילדים שעסוקים בהורה הפוגעני גם כשהוא כבר איננו, כך גם קבוצה פוליטית יכולה להישאר כבולה למנהיג שהודח, פרש או הסתלק.

ההקבלה ליחסי הורה-ילד משמיטה עניין דרמטי: ילד אמנם תלוי בהורה, אך כאשר יגדל, הוא יוכל לבחור להתרחק ולנתק את הקשר. אנחנו האזרחים, איננו ילדים חסרי ישע, אך לצד זאת איננו יכולים להחליט לנתק את הקשר מראש הממשלה. עובדה זו, מעצימה את הזעם כלפיו על ידי מתנגדיו ומובילה אותם להקדיש את כל המשאבים על מנת לנסות לדחוק אותו החוצה מחייהם, והוא מוכיח בכל פעם שלא יזיזו אותו לשום מקום.

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות. אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב. כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית

אבל אין זה אומר שאין ביכולתנו לפעול למען עצמנו. למרות הזעם המובן והרצון העז שהוא ייעלם כבר היום, אני רוצה להציע דרך אחרת המקדמת אותנו אל המחר. לאחר שהבנו שנתניהו כרגע עוד איתנו והוא עצמו לא ישתנה, אני מציע לשים את הזרקור עלינו. אנחנו עוד יכולים להשתנות. המהלך שאני מציע הוא לא להפסיק לבקר אותו, אלא להפסיק להשקיע בכך את כל המשאבים. אני מציע לנסות להפסיק לראות בו מפלצת ולהתחיל לראות בו דמות אנושית עגולה: פוליטיקאי עם הישגים לצד נזקים, רגעים מנהיגותיים לצד החלטות הרסניות. כי ההפיכה של נתניהו לדמון טוטאלי – כמו ההפיכה שלו לדמות משיחית – לוכדת אותנו באותו מלכוד: שניהם מונעים התקדמות.

גם אם אתה מתנגד חריף, היכולת להכיר בכך שהיו לו הישגים או רגעים מנהיגותיים – אינה בגידה בעמדותיך. היא לא כניעה, היא שחרור מהתלות. היא הפיכת הדמות לאדם, לא למרכז הכובד של כל זהותך. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת, הסתכלות על נתניהו בצורה מורכבת, תעצים את מחנה מתנגדיו, לא אותו. פסיכולוגים מבינים שזהו תנאי הכרחי ליכולת לגבש אישיות עצמאית וזהות העומדת בפני עצמה, ולא מתקיימת רק כהתנגדות אל ההורה. זהו גם המפתח שיוביל לשחרור מנתניהו ביום שאחרי.

כדי שהיום שאחרי יגיע באמת, ולא רק פורמלית, מחנה רל"ב חייב להתחיל לעבוד כבר עכשיו: לפתח שפה פוליטית שאינה מתארגנת סביב אנטי, אלא סביב רעיון. לבנות זהות שאינה נובעת מהתנגדות, אלא מחזון. הוא צריך להפסיק להיות "נגד" ולהתחיל להיות "משהו בפני עצמו". מדינת ישראל נכנסה לשנת בחירות וזוהי הזדמנות ושעת מבחן עבור המחנה שתבדוק איך הוא מתמודד עם השאלה הטעונה ביותר: האם לשבת עם נתניהו בממשלה.

אני לא חושב שיש כאן תשובה "נכונה" אחת. העניין הוא לא מה תהיה ההחלטה – אלא איך מתקבלת החלטה כזו. אם עצם העלאת האפשרות לדיון תמשיך להיתפס כבגידה, כחורבן המדינה, כהוכחה לתבוסה מוסרית טוטאלית, סימן שנתניהו עדיין מרכז הכובד של הזהות. זו התנהלות שעלולה להוביל לאבל לא פתור. אבל אם המחנה יוכל לנהל את הדיון הזה באופן רציונלי, לבחון יתרונות וחסרונות, תרחישים ותוצאות בלי להרגיש ש"כן או לא ביבי" זה חזות הכל – אז אולי תהיה כאן אינדיקציה ראשונה לכך שאנחנו בתהליך של התבגרות. זו תהיה הבשלתה של האפשרות שביום שאחרי, נתניהו יירשם כפרק מרכזי בסיפור הישראלי, אבל לא כסיפור כולו.
>> יאיר ויהראוך הוא פסיכולוג קליני בהתמחות ופעיל חברתי

• טור דעה
• הבועה
• פסיכולוגיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• בחירות 2026?

>> עופר ספיר, בן 56, גר במרכז תל אביב באהבה עם בן-זוגו ובנם, והוציא לאחרונה את ספרו"תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי"בהוצאת שתיים, בו הוא מתבונן (ושוב מתבונן) על חייו. כתב היד שהוא עובד עליו כעת עוסק בנקודת המבט ובהתבוננות של מטופל, שהוא פסיכולוג בעצמו, על המטפלים שלו עצמו ועל הדרך שהוא עובר יחד איתם. נקודת מבט זו מאתגרת את הזווית המקובלת של מטפל המתבונן על מטופל. במקצועו עופר הוא פסיכולוג קליני וחינוכי, עוסק בטיפול בקליניקה פרטית ובהוראת תחום הטיפול הדינמי בתוכניות לפסיכותרפיה. עופר מתמחה בטיפול בבני ובנות הקהילה הלהטב"קית. הוא אוהב לשוטט בתל אביב ברגל, כאשר נקודת המוצא העכשווית שלו לשיטוטים בשנים אלה היא ההורות.

>> בית עם סקס אפיל וקפיצה קטנה לניינטיז // העיר של קרן מור
>> מרחב אורבני יפהפה והצצה ללב האנושות // העיר של אפרת קליפשטיין

1. ספריות רחוב

ספריות הרחוב המפוזרות בכל רחבי העיר הן תרומה של ממש לאיכות החיים. הן מאפשרות לספרים חיים חדשים, ולאנשים – ספרי קריאה חדשים. כמו עצים, הן מורידות את הטמפרטורה המקומית, מזרימות חמצן לאוויר, ומזכירות לנו כמה חיי העיר יכולים להיות קהילתיים, תרבותיים ויפים.
רשימת ספריות הרחוב בתל אביב

ספריית רחוב בגני יהושע, מהראשונות בתל אביב, 2015 (צילום: דוברות עיריית ת"א-יפו)

2. האנדרטה לזכר הלהט"ב

האנדרטה לזכר ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסקסואלים שנרדפו ונרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה עקב נטייה מינית או זהות מגדרית ניצבת בסמוך למרכז העירוני לקהילה הגאה בגן מאיר. באנדרטה שלושה ספסלים ורודים היוצרים צורת משולש, שעל כל אחד מהם כתוב המשפט (בעברית, אנגלית וגרמנית) "לזכר נרדפי המשטר הנאצי בשל נטייתם המינית וזהותם המגדרית". ההליכה ליד האנדרטה, והישיבה בה, מעוררות מחשבות ועצב. אחים ואחיות אבודים, נשכחים. חיים שנאלמו והועלמו. מה יהיה בסופנו?
טשרניחובסקי 24

3. הספריה של מגדל שלום מאיר

מהממת בנופי תל אביב והים הנשקפים ממנה דרך חלונות הזכוכית הגדולים. היא ממוקמת במיקום היסטורי: ממש באותו מגדל (בעבר הגבוה באסיה, ובהמשך במזרח התיכון, וכיום – גבוה ועדיין מרשים) שכנו בעבר 'מאירלנד' – הלונה פארק של ילדותי המוקדמת, ומוזיאון השעווה הישראלי הראשון. כך שלהגיע לספריה זה גם להיזכר ברגעים תל אביבים מרגשים של ילד, יחד עם אביו שפנוי רק אליו.
להגיע לספריה זה גם להגיע (בדמיון) לתחילת אחוזת בית, להיסטוריה המוכרת שלה, המשוחזרת והמדומיינת: על קירות רחבת הכניסה שני פסיפסים גדולי ממדים של נחום גוטמן ושל דוד שריר. בשתי הקומות התחתונות של הבניין מוצגות תערוכות מרתקות הקשורות לראשיתה של תל אביב.
אחד העם 9

ספריית מגדל שלום (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

4.גן העצמאות

הגן הזה הוא למעשה פארק יפהפה ושליו בלב תל אביב. הוא צמוד לחוף הים ובנוי על רכס כורכר בגובה כ-20 מטרים, ומאפשר טיול ייחודי לאורך הרכס הצמוד לים. בעבר הפארק היה אחד ממקומות המפגש המרכזיים של הקהילה הגאה, והמבקרים בו סבלו גם מהטרדות הומופוביות וגם מחיכוכים עם המשטרה. יש לי תחושה שבשל תיוגו ההיסטורי כמקום מפגש לגייז, עד היום מעטים בלבד מגיעים להנות מהפארק היפה הזה.

יפה, שקט ודי נטוש, מעניין למה. גן העצמאות (צילום: ברק ברינקר)

5. סטודיו ליוגה בנחלת בנימין

לאחר (היעדר) מאבק של שנים, הורדתי חלק ניכר ממשקלי וגיליתי שאני יכול להנות מפעילויות ששנים נמנעתי מהן. אחת האהובות עלי ביותר היא שיעורי יוגה עם המורה מאיה רום, אחייניתי, שהגיעה לתל אביב בשנה האחרונה ופתחה שיעורים בקצה נחלת בנימין, בסטודיו שנעים להיות בו. לשיעורי היוגה אני מגיע בהליכה (עוד פעילות שחזרתי אליה) דרך רחוב אלנבי ההפוך והשבור, אבל אני נהנה מהיופי המלכותי והישן של הרחוב. תל אביב היא (עדיין?) עיר שכיף לשוטט בה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני אוהב ללכת ולרכוב על אופניים (פעם גם חשמליות). שבילי אופניים שלא מתחברים זאת בעיה. למשל ברחוב שאול המלך. ולפני הכל – למרות שהולכי רגל ורוכבי אופניים חולקים מדרכות לעיתים, צריך להימנע ממצבים שרוכבים מסכנים או מפחידים הולכי רגל. גם האופניים החשמליים חייבים לרדת לכביש. הם ממש כמו אופנועים ואינם שייכים לשבילי אופניים. הנהגים של כלי הרכב צריכים להוריד 5 קמ"ש ולהבין שעיר אינה אוטוסטרדה, ושרכבים דו גלגליים זו עובדה. כולנו צריכים להיות בני אדם כדי שהמרחב יהיה אפשרי לכל המשתמשים בו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "יהוא" היא דרמה תנכית שכתב גלעד עברון, וצפיתי בה בסטודיו למשחק יורם לוינשטיין, בבימויו של רם גואטה. המחזה מראה אלו זוועות קורות כשאלימות משמשת פוליטיקאים, "מה קורה כשנותנים לחיית טרף להפוך למלך ישראלי". גרסה קודמת (ומצוינת ומעמיקה גם היא) של המחזה הועלתה ב 2015 ב"הבימה" בבימויו של אילן רונן. רק לפני עשר שנים היה ניתן לחשוב על הקשר בין המחזה למציאות חיינו, לכיבוש בשטחים ולזליגה שלו לאלימות בחברה. כיום קשה לדבר במונחים של קשר ודמיון בין המחזה ומציאות חיינו. למשל, כשרואים את עריפת הראשים הקונקרטית בהצגה, קשה שלא לחשוב על עריפת הראשים של שומרי הסף. כשצופים בהצגה הזאת כעת הלב לא נפתח אלא נערף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
איני מאמין שיצירות תרבות יכולות לתת כוח, תקווה או השראה במצבנו הנוכחי. "יצירות תרבות" אכן יכולות לעורר רגשית, ואולי יש בהן כוח מסוים לתת השראה, אולי מילים, אך הן אימפוטנטיות במצבים מסוג זה. לכן, אני בוחר במחאה בעצם התקיימותה כאירוע התרבות וכיצירה הרלוונטית לתקופתנו. באופן מוזר המחאה גם היא אימפוטנטית מכיוון שהיא חלק מהעולם התרבותי, ולכן יש לה גבולות שאם נעבור אותם נהיה בעולם שאיננו רוצים להיות בו. במונחים רחבים יותר אני חושב על הנושא הזה כשואל האם לתרבות ולבני תרבות יש כוח אל מול הברבריות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגוני המחאה והסיוע באשר הם חשובים מאוד בעת הזאת, וכל אחד שיתרום ויתנדב למי שמתאים לו. ומי שלא מסוגל לעשות, כדאי שיתמוך בעושים בדרך זאת או אחרת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נינה הלוי: אקטיביסטית טרנסית עם לב רחב ומאבק מתמשך/אחת הדמויות המובילות והמעוררות ההשראה בקהילה הטרנסית, החלה את דרכה באקטיביזם כמתנדבת בניידת של על"ם. כבר אז, מתוך מפגש ישיר עם החיים ברחוב, היא למדה על החסמים שעומדים מול אוכלוסיות מודרות ושקופות, ואת הצורך במענה של קשר, ליווי ותיווך מול מערכות בריאות ורווחה שאינן מכירות אותן ואת צרכיהן. תובנות אלה החלו להתגבש לכדי שירות לו העניקה את השם "טרנס דולה", שירות שצמח והתפתח מתוך עבודתה בארגוני שטח שונים, ופועל כיום כחלק מפרויקט גילה להעצמה טרנסית, במרכז הטרנסי ביד אליהו.

מה יהיה?
בן הזוג שלי לא אופטימי לגבי מה שקורה כאן, ואני מסכים איתו. מצד שני, פסימיות היא מותרות בימים אלה וכדאי להתמקד בעשיה ובמחאה.

• העיר שלי
• פסיכולוגיה
• יוגה
• גן העצמאות
• ספריות
• ספריות רחוב
• גן מאיר

איך אתם מרגישים? ככה חשבנו. כולנו מחוברים לחדשות, לסטוריז באינסטגרם שמדווחים על הנעדרים השונים שהפכו כבר לנרצחים ולא מצליחים לחשוב על שום דבר אחד. 11 ימים לתוך המלחמה זה זמן מצוין לשים את הטלפון בצד ולעשות משהו עבורכם. לא דברים גדולים כמו תואר שני או לכבוש את האוורסט. זה הזמן לחשוב בקטן: איך אפשר להתאוורר שם בחוץ, לאן ללכת כדי להירגע, איפה למצוא לעצמכם רגע אחד של נחת ביום. כי צריך. ומגיע לכם. שעה ביום של מנוחה מכל הלחץ שמקיף אותנו במצב הבטחוני. אז מה תוכלו לעשות היום (שלישי, 17.10) שישרה בכם קצת רוגע?

1. דברו עם פסיכולוגים בארט קלאב

המועדון ארט קלאב, שלרוב מתפקד כמועדון טכנו לשעות הקטנות של הלילה והבוקר, הופך את עורו בהתאם למצב. צוות המועדון משיק פרויקט מיוחד בשם "בר סיוע פסיכולוגי", שם תוכלו לבטא את הרגשות שלכם ולהשתחרר מהלחצים. לא תמיד פשוט להתמודד עם דיכאון ומתח רגשי, בייחוד לאור המצב במדינה. במועדון תוכלו למצוא מגוון מומחים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים, איתם תוכלו לשוחח על מה שמטריד אתכם על כוס בירה וקצת להרגיש בטוחים, וכל זה בחינם. צוות ארט קלאב כותב כי הוא "היה ויהיה תמיד מקום בו תוכלו למצוא תמיכה והבנה", ואנחנו גאים על כך שחיי הלילה דואגים לקהילה שלהם. מבחינת בטיחות? המועדון נמצא בקומת מרתף ומשמש כמקלט. בכניסה יש אבטחה מאורגנת וחמושה.
ארט קלאב,‎קיבוץ גלויות 45, משעה 19:00 עד 01:00,עוד פרטים ממש כאן

2. תעשו יוגה בזום

אם אתם לא מצליחים להוציא את עצמכם לצאת מהבית, או מעדיפים לא להיפגש עם אנשים ולדבר על שום דבר שנמצא בלב שלכם – זה בסדר וזה ממש מובן. גם בבית אפשר לדאוג לעצמכם ופשוט להצטרף ליוגה בזום. אופציה מומלצת במיוחד מגיעה ממרכז ויג'נאנה יוגה תל אביב, שהחליטו בעקבות המצב לפתוח את שיעוריהם בזום, ואף פתחוקבוצת ווטסאפלשליחת הלינקים ולעדכונים כלליים. הצטרפות לזום בתור חברים שקטים, ואפילו ביצוע כמה תרגילים בודדים בחברת אנשים נוספים, יכול מאוד להועיל לגוף ולנפש ולשמש תזכורת שאנחנו לא לבד. גם אם אתם חושבים שאתם עצלנים – מה אכפת לכם, כולה להתחבר לאיזה לינק באינטרנט, מקסימום תנשמו עמוק כמה דקות בישיבה מזרחית ותתנתקו. גם טוב.

3. תכינו עוגה

אנחנו לא צוחקים. באמת. מתי בפעם האחרונה הכנתם עוגה? לא מדברים איתכם על עוגת 4 קומות חתן-כלה עם פאייטים אכילים. עוגה פשוטה, בחושה, קלילה. כזאת שאפשר להכין מכמה מצרכים בבית. עזבו מתי בפעם האחרונה הכנתם עוגה, מתי בפעם האחרונה אכלתם עוגה? חשבתם על עוגה? חשקתם בעוגה? איזה כיף זה עוגות. איזה טוב זה עושה בלב. פיסת מתיקות רכה שיכולה לשמח לרגע כל אדם, מטף ועד זקן. אם כבר יש לכם רעיון לעוגה להכין הערב – אנחנו מאושרים. אם לא עלה בזכרונכם מתכון ישן של אמא או סבתא, אז הנה לכם מתכון לעוגת פיסטוק. רוצים מתכון אחר?יש מיליון באתר "השולחן".

אופן ההכנה
1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומשמנים שתי תבניות אינגליש קייק.
2. טוחנים דק פיסטוקים וחצי כוס סוכר במעבד מזון (הסוכר ימנע מהפיסטוקים להפוך למחית). מוסיפים קמח ואבקת אפייה ומערבבים יחד בכמה פולסים.
3. מקציפים חמאה עם 1/2 כוס סוכר במיקסר עם בלון הקצפה 4-3 דקות עד שנוצרת תערובת רכה ותפוחה. מוסיפים ביצים אחת-אחת תוך כדי ערבול ומוודאים שכל אחת נטמעה לפני הוספת הבאה. מוסיפים קליפת תפוז מגוררת.
4. מוסיפים לסירוגין חלב ואת תערובת הפיסטוקים ומערבלים לתערובת אחידה. אם משתמשים במחית פיסטוקים, מוסיפים אותה בשלב זה. יוצקים את הבלילה לתבניות.
5. אופים כ-40 דקות עד שקיסם המוחדר לעוגה יוצא יבש. מצננים ומגישים בטמפ' החדר. שומרים מכוסה היטב בניילון נצמד עד שבוע.
בתאבון!

• תל אביב נרתמת
• יוגה
• ארט קלאב
• פסיכולוגיה
• גוף ונפש
• מתכון לעוגה

המאבק על העתיד של מדינת ישראל נכנס לשבוע עשירי של מרי אזרחי ובעוד אזרחי ואזרחיות המדינה נמצאים תחת בליץ בלתי פוסק של חקיקה אנטי-דמוקרטית וערעור תפיסת המציאות כפי שהכרנו אותה – קמים לא מעט כוחות בשטח שמטרתם לבנות מחדש את החוסן הלאומי וגם לעזור לכם להתמודד עם האנגאובר ההפגנות הידוע לשמצה.

>> היום בתל אביב: הפגנות, שיבושים ורחובות חסומים

כולנו מכירים את זה. אנחנו מגיעים להפגנה נרגשים, אולי גם מפוחדים, מחכים בציפייה לחיבוק הקולקטיבי. אבל עבור חלקנו גם מדובר במסיבה הטובה בעיר: האדרנלין פועם, הסרוטונין צועק "שמח!" (וגם "תופים!", "לקפוץ מעל מחסומים!", ולפעמים הוא משום מה רוצה לשיר "התקווה". נפש האדם זה דבר מסתורי ומרתק). בדרך הביתה עם גוש של חברים אתם עדיין נישאים על גלי האופוריה והתקווה ונופלים למיטה מסופקים בידיעה שעשיתם מה שאפשר כדי להציל את הדמוקרטיה. אבל לכל קפלן יש מוצאי איילון ובראשון בבוקר אתם מתעוררים לנפילת דופמין קשה ואמירה חדשה כל כך אלימה והזויה של אחד משרי הממשלה שאתם מנערים את הטוויטר שלכם כדי לוודא שמה ראיתם נכון וזה אמיתי.

איבוד התחושה הקולקטיבית האופורית, ועוד בזמן שיושבים בבית לבד מול הכותרות, יכולה להוות נפילה קשה יותר מכל האנגאובר שחוויתם. כן, כולל ההוא שחטפתם אחרי מסיבת הסגירה של הבלוק. כדי לסייע אספנו עצות מאנשי מערך "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", המעניקים סיוע נפשי למפגינים וגם מותיקי הפגנות שכבר חוו לא אחת את הנפילה המדוברת.

"לעצור, ללכת לים, להסתכל ארוכות על הילדים, לצרוך אמנות, לשים את הטלפון במקרר אם צריך. המיומנות הכי חשובה היא להצליח להחזיק את הטוב הפנימי", אומרת ד"ר הדס שהרבני-סיידון, פסיכולוגית קלינית ואחת ממובילות ארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה". הארגון, שקם בסוף ינואר השנה ביוזמתו של הפסיכולוג הקליני דוקטור נמרוד גולן, שם לעצמו מטרה לתת מענה לאומי היכן שארגוני הבריאות הממוסדים נכשלים בשתיקתם.

"ההופעה שלנו קשורה קשר הדוק לשתיקת הארגונים המקצועיים של בריאות ובריאות הנפש", אומרת שהרבני-סיידון, "ההסתדרות הכללית, הסתדרות הפסיכולוגים, הסתדרות הרופאים – אף אחד מהם לא מביע עמדה בנוגע להפיכה המתרחשת. העדר התייצבות הארגונים הרשמיים חייבה אותנו ליצור נוכחות מפני שלהביע כעת עמדה זאת מחויבות אתית מקצועית. אנחנו יודעים ברמה הקלינית והמחקרית שדיקטטורה היא חורבן הנפש. אנשים בדיקטטורה לא מדמיינים, הם לא פרנואידים, הם אכן רדופים".

ארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" מעניק למפגינים תמיכה נפשית טלפונית באמצעות כ-4000 חברי קהילה ומתנדבים, כולם מתחומי בריאות הנפש. "אנחנו מעניקים בהתנדבות תמיכה נפשית טלפונית לפונים שהם נפגעי אלימות בהפגנות, או כאלו שיצאו מההפגנה מוצפים", אומרת שהרהבני-סיידון, "הממשלה מעבירה לנו מסרים סותרים, עושה גזלייטינג, ועסוקה בבליץ חקיקתי בנושאים מהותיים באופן שלא מאפשר בכלל לבן אדם הסביר לעקוב אחריו. עצם זה שהממשלה מגנה אנשים שעושים מעשה דמוקרטי, וקוראת להם טרוריסטים ואנרכיסטים זאת מתקפה על האמת. זאת טלטלה נפשית איומה".

"זה לא פשוט בכלל לשמור על עצמך בתוך הדבר הזה", אומר יניב סגל מ"החזית הורודה", ארגון המתופפות שנותן להתנגדות את הקצב, ומפגין עם וותק מרשים. "איך לעשות את זה, זה באמת משהו שמעסיק אותי: ההבדל בין שבת הפגנה לראשון בבוקר, בין להתעסק במשהו גדול מהחיים כמו להציל את המדינה לבין החיים עצמם, עבודה, משפחה, חברים, ההבדל בין הלאומי לאישי ועיבוד החוויות המציפות ולעיתים הקשות שעוברים בהפגנות – קשה לעשות את המעברים האלו וצריך להיות מודע לזה".

סגל מספר שהוא עושה מאמץ לא לקבוע פגישות עבודה לראשון בבוקר אלא אם ממש אין ברירה – ועוד יותר מקפיד לא לבטל ולא להחמיץ פגישות עם הפסיכולוגית. הוא גם מקפיד מאוד על ספורט ומייעץ למפגינים שבעניין לא לוותר על האימון של יום ראשון וללכת על אימון רך יותר, כדי להעלות את הדופמין והסרוטונין. "שמתי לב וגם הפקתי לקחים ממחאת בלפור – שכשאני לוקח את הזמן לעצמי, וגם מודע לקושי, זה שומר עלי לאורך זמן", הוא אומר, "אני מקפיד להמשיך עם יוגה ומכשירים, זה שעה בלי הטלפון ובלי כל הכותרות וההודעות וזה מציל ומאוד מפקס. אני אישית מקפיד גם לעסוק באמנות שלי, לצייר, לקחת את החופש ולהתעסק במה שמקרקע אותי ועושה לי טוב אישית. לדעתי כל דבר שעושים עם הגוף והידיים עוזר – נגיד, לבשל. זה קצת מיינדפולנס אבל זה עובד".

סגל גם מקפיד להקיף את עצמו בחברים למחאה ולעבד איתם חוויות באופן קבוצתי או אישי. ״אנשים שאיתך בחוויה זה מאוד עוזר. בכלל ללכת כקבוצה, גם בהפגנות, להרגיש שאתה לא לבד וגם ביום שאחרי לעבד. אפילו לדבר עם חבר, לא חייב להיות משהו רשמי, להקים קבוצת חברים בווטסאפ. מה שעובד בשבילכם. אפשר להצטרף אלינו בחזית הורודה, מעבר לפעילות השוטפת יש לנו גם קבוצת ווטסאפ שמיועדת בדיוק לזה – ללרלר ולעבד את מה שאנחנו עוברים כרגע ואפשר לכתוב לנו בסושיאל מדיה ונצרף אתכן".

"הכי חשוב להיות מודעות לכך שמדובר בתהליך", אומרת ספיר סלוצקר עמרן, עורכת דין העוסקת בחופש המחאה, ממובילות תנועת "שוברות קירות". "יש משהו מאוד יפה ומרגש בהתעוררות של המון נשים ואנשים חדשים שנכנסים למחאה, אנשים מגיעים בהתלהבות ומוטיבציית שיא. אבל כדי לא להשרף ולהשחק חשוב להיות בפרספקטיבה נכונה – מחאות לא מצליחות ביום וגם לא בשבוע. אם אתם לא מרגישים טוב או מאוד עייפים לא יקרה כלום אם לא תגיעו להפגנה או אירוע אחד. לא על זה תיפול ותקום המחאה".

לשהרבני-סיידון יש גם כמה עצות פרקטיות לפעילות ביום שאחרי הפגנה או מחאה. "הפגנה היא קליימקס רגשי, יש בזה משהו כמעט רוחני, אבל החובה שלנו היא לחשוב עליה דווקא כמו על זמן התארגנות. מי שילמד להתייחס ככה להפגנות ואירועי מחאה לא יקום למחרת בשבר רגשי. תחשבו על ההפגנה כמו על ישיבת עבודה שבה אתם מציגים את תוצרי העבודה של אותו שבוע. השלטים שהכנת, מדברים ומקשיבים לאנשים אחרים בהתכנסות. זה זמן להבעה עצמית וספיגת השראה אבל זה לא יכול להגמר שם.

מה עוד?
"ביום שאחרי צריך ליישם את מה שספגת בזמן ההערכות של ההפגנה ולגזור מזה פעולות. כל אחד צריך למצוא את הפעולות שנכונות לו. אפשר להחליט שכל שבוע מכינים שלט אחר למחאה, אקטואלי, והשלטים האלו הם התיעוד של מה שאנחנו עוברים. כשהכל יתסיים יהיו לכם שלטים כמניין שבועות המחאה. אם שמענו משהו שנתן לנו השראה אפשר לכתוב על זה פוסט, אפשר לתרגם לשפה זרה כדי להפיץ לעולם. לא משנה, העיקר שתהיה לנו תכנית עבודה אקטיבית שאנחנו חוזרים עליה".

"חשוב מאוד להתחבר לוויב החיובי, אני יוצא להפגין בכיף כי אני רוצה שתהיה כאן מדינה כיפית, מדינה שכיף לגור ולחיות בה", אומר סגל, "זה הכח שלנו, זאת טעות לחשוב שאין אימפקט להפגנות. בתחילת הדרך הייתי קם ביום שאחרי בוכה, לא מבין למה אני מוצף, חשוב לתת לזה מקום אבל לא לשכוח להתחבר לשמחה ולאופטימיות ואם קשה לך, להצטרף לקבוצות שיודעות להרים את הווייב והתקווה".

ולסלוצקר עמרן חשוב להזכיר שהמטרה היא לשמור ולסייע גם לאחרות: "חשוב מאוד שנשמור על עצמינו מספיק גם כדי להיות במצב שאנחנו יכולות לזהות אחרות במצוקה ולסייע להן", היא אומרת. "אם מישהי חטפה אלימות משטרתית לא מספיק להיות איתה באותו רגע, צריך לזכור לבדוק מה שלומה גם ביום שאחרי וגם אחרי שבוע. אם אנחנו מזהות מישהי שנשחקת צריך לדעת לקחת אותה הצידה לשיחה ולנרמל את העזרה אחת לשנייה".

>>לקבלת תמיכה נפשית ללא עלות מצוות מתנדבי בריאות הנפש
>> כדי להצטרף לקבוצות השיח והתמיכה של החזית הורודה יש לשלוח בקשה ברשתות החברתיות:פייסבוק,אינסטגרם

• מחאת הדמוקרטיה
• בריאות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר
• גוף ונפש
• פסיכולוגיה
• מחאה