אין אדם עם חשבון טיקטוק בישראל שלא מכיר את צ׳יקו מיקו קרואסון. הג׳ינגל הקליט הפך ללהיט, וצמד הצ'יקומיקואים אפילו קיבלו חיקוי ראוי ב"ארץ נהדרת" אז מי הם לעזאזל צ׳יקו ומיקו, הצמד שהעמיד את כל נתניה בתור, ועכשיו הגיע לעשות זאת גם אצלנו ברחוב בוגרשוב? יצאנו לחקור.

בסוף השבוע האחרון נפתחו שעריהם של צ'יקו ומיקו סניף בוגרשוב, ותור עצום וארוך מאוד שהורכב בעיקר מבני תשחורת (אך ממש לא רק) השתרך מחוץ לשלוחה החדשה והצנועה, כיאה לסנסציית טיקטוק שהם. כשהגענו לבקר ביום ראשון בערב, מוכנים נפשית להמתין 60 דקות פלוס כמנהג הנתנייתים עד למאפה המתוק והנכסף. אבל לא היה תור, אולי הולכים לישון מוקדם שם בטיקטוק או שהשמועה עדיין לא פשטה בעיר.

למי שלא משתייך לדור ששר את נעימת צ'יקו מיקו קרואסון לפני השינה וכל שתי דקות, נספר שצ'יקו ומיקו הם בכלל אופק אזולאי ומושיקו שמעוני, בני 23 מנתניה, שהכירו זה את זה בשירות המשותף בגבעתי. לאחר שלחמו כתף אל כתף בעזה, הם פתחו דוכן קינוחים מושחתים בנתניה שהפך במהרה למוקד עלייה לרגל, בימי השיא הם אף דיווחו כי אלף לקוחות הגיעו לרכוש קרואסון.

אז מה כל כך מיוחד בקרואסון? ובכן, קשה מאוד לומר. כחובבי מתוקים אנחנו חייבים לציין שלא תמצאו בצ'יקו ומיקו דבר מה שלא טעמתם בעבר. מקור הוויראליות אינו במאפה המוגזם, אלא בצמד החמוד והקומי, שקשה לעמוד בפניו ובפני הסרטונים היצירתיים שיצרו – מקרואסון צף בתוך בריכת מים, ועד החלקה במפל סבון כשביד אחת קרואסון ועל הפנים קצפת. איך למישהו זה עושה חשק לקרואסון אתם שואלים? ובכן ההוכחה היא בקצפת מה שנקרא, ובטוח בתור הארוך לדוכן. חוץ מזה אתם יודעים איך זה סרטוני טיקטוק – יש להם חיים משל עצמם.

הלהיט המרכזי בצ'יקו ומיקו הוא קרואסון ממולא בשלגון מגנום עם זיגוג שוקולד או ממרחים אחרים לבחירה וקצפת בצד. מדובר במגנום בטעמים הקלאסיים וניל, שוקולד, שקדים, פירות יער, פיסטוק או אגוזי לוז. שוברים את השלגון, מכניסים אותו לתוך הקרואסון שנאפה בתנור ומעל בוזקים סוכריות, סירופ שוקולד, או כל ממרח אחר שתרצו החל מנוטלה וכלה בריבת חלב, דרך ממרח פיסטוק או לוטוס או ממרח בייגלה מלוח שכמובן שאין להיט בלעדיו. מלמעלה בטח תרצו קצפת ותוספת שאפשר להוסיף כאוות נפשכם (וב-5 ש"ח לתוספת נוספת): לואקר, סניקרס, מקופלת, אוריאו ועוד. מחיר התענוג הזה נע בין 50-55 ש"ח, לא הרבה פחות ממחיר של קינוח רב מרכיבים במסעדה יוקרתית ולא פחות מכך.

שלא נטעם את הפלא? ברור שנטעם.ובכן, מדובר במשפט שהעליתי על שפתיי פעמים ספורות בחיי, אולי חמש לכל היותר: "זה פשוט מתוק מדי". זה מתוק שמעמיס על החיך ולא עושה איתו נעים, לא מתוק שובבי אלא מתוק חונק במעט. נציין לטובה את הקרואסון עצמו שדווקא נותר פריך, דבר שהפתיע אותנו בעיקר משום ששודך לגלידה, שנמסה בחומו מטבע הדברים. צ'יקו ומיקו מראים כאן שאת הטכניקה דווקא יש להם. הבעיה היא בעיקר בחומרי הגלם.

עזבו את העובדה שאין שום סיבה בעולם לדחוף מגנום לתוך קרואסון, הרכיבים עצמם פשוט לא מספיק טובים. סירופ השוקולד מתועש, הקצפת חוטאת בטעם תעשייתי בעייתי וקשה לי להאמין שמדובר בקצפת משמנת מתוקה טריה, והרטבים (ניסינו את רוטב הבייגלה) סובלים גם הם מטעם לוואי תעשייתי ביותר. זה לא שחשבנו שאנחנו בפטיסרי יוקרתי בפריז (חרף המחיר), אבל בסוף הרגשנו בעיקר בסטנדרט של בני ברק.

החוויה היא מעל הכל של מתיקות מוגזמת, עומס רכיבים תעשייתיים וצרבת בלתי רגילה ששלחה אותנו הביתה מובסים קלות. השארנו לא מעט בצלחת, שזה כבר אומר הכל, בטח למכורי מתוקים כמונו. האם זה יפריע לצ'יקו ומיקו קרואסון להפוך ללהיט בתל אביב? כנראה שלא, אבל רק הזמן, התור והטיקטוק יגידו. אולי מוטב לדלג הישר אל מה שעוד מחכה בתפריט: קרואסון מלוח עם זיתים, מיונז, ביצה וחמוצים, שלל וופלים בלגיים עם תוספות לבחירה, קרפים, עוגיות מושחתות ומלבי. יאללה טיקטוק פריפריה.
בוגרשוב 64 תל אביב, א'-ה' 03:00-08:00. שישי 15:00-08:00. בשעות הבוקר מגישים וופל בלגי וקרפים, את הקרואסונים מתחילים להגיש בצהריים

• אוכלים שותים
• קרואסון
• טיקטוק
• אינטרנט
• פריפריה
• קינוחים

קחו רגע את כל הדאווין של סדרות הפשע הכה פופולריות בישראל. "זינזאנה". "הבורר". אפילו "מנאייכ". כולם מנסים לצייר סוג של מודל גברי עשוי ללא חת, חריף, מדויק, שיודע מה הוא רוצה ויודע איך להשיג אותו.עוז זלוף, 35, אמן ואוצר, יכול היה להיות דוגמה מצוינת לסטריאוטיפ של גבר-גבר מסדרת אקשן שכזאת, בקלות רבה ועל כל המשתמע מכך.

סמטאות פתח תקווה של סוף המאה הקודמת הייתה התפאורה לילדות שלו. סוג של מקבילה קרימינלית לקיימברידג'. העובדה שאתם מכירים את רוזנשטיין ואת מולנר אבל על שוק פתח תקווה לא שמעתם, אמורה לסייע לכם לפרוט את הנקודה: זלוף הוא דמות לא שגרתית בסצינה (אם ביקרתם בתערוכה שאצר בסוף יולי בבניין המישלמה ביפו, אולי הבנתם עליו משהו). יש בו הבנה עמוקה לחומר, גדלות ותעצומות נפש לצד אהבת אדם כנה מחד, ומאידך רעב להצלחה ומרחק בריא מהפוליטיקה של סצינת האמנות המקומית. כתוצאה מכך, הוא חופשי לגמרי לבחור במה הוא מתעסק ולא מונע מאינטרסים. וזה כבר נדיר במחוזותינו.

"הבוקר קבלתי מייל: 'היי עוז, אני מצטערת להודיע לך שאמא שלי גבריאלה נפטרה לפני כחודש'", מספר לי זלוף על ההתחלה. "גבריאלה מורז הייתה כותבת שירה, סיפורים קצרים והערות על החיים. בעבר רקדה במסגרות שונות סמי-מקצועיות. השתתפה תדיר בערבי ספרות עצמאיים בבתים, בתי קפה ובמוסדות קטנים. כשפנתה אלי בבקשה להופיע בגלריה שאני אוצר הציגה עצמה כ'משוררת, סטנדאפיסטית ורקדנית'. צילמתי אותה בסטודיו שלי בפני קהל של חברים מספרת סיפורים קומיים, ספוקן-וורד ורוקדת, על אף שרקדה בישיבה. בגילה המבוגר כבר היה לה קשה לנוע בחופשיות, היה לה קשה גם ללכת. במופע המצולם סיפרה איך בחייה הבוגרים ויתרה על חלומות כדי לגדל ילדים ולהצליח לפרנס בית. סיפרה על שאיפות של עשייה אמנותית ותנועה ערה בחיים. היא רצתה להשיק בגלריה ספר שירה.

"דחיתי את האירוע בערך שנה, לא ידעתי למה לחבר את זה, זה לא הרגיש לי דחוף", הוא ממשיך, "ואתמול כתבתי לה מייל: 'גבריאלה יקרה – בספטמבר, תחילת החודש, נקיים אירוע פתיחה בגלריה. אולי תקריאי שם משיריך? תרצי להופיע עם קטעי טקסט? מה שתבחרי. זו חשיפה נאה ויכול להיות יפה'. הבוקר קמתי למשפט הכתוב פה למעלה. אמנות נותנת לאנשים תחושת ערך, משמעות וקיימות בעולם. בגלל זה אני אמן ואוצר. זה נורא לשמור את זה בבטן לעצמך. תל אביב מלאה ביוצרים מדהימים שהמון מהם שומרים את כל היצירה שלהם לעצמם, פועלים במעגל סגור, מסתפקים בלהציג.

"לפעמים האמנות מרגישה כמו מים עומדים" הוא מסכם. "כשיש לך גישה למשהו בעל ערך אתה חייב לחלוק אותו כדי שיתגשם באמת, ולהכיר את מי שרחוקים מהחוויה הזו – מחוזות פריפריאלים יותר, אנשים מבוגרים יותר, רוב האנשים. שם גם נמצא הפוטנציאל למשהו קווירי באמת, שם קורה האפקט החשוב של האמנות. שם היא משנה מסלולי חיים. אני חיכיתי עם גבריאלה יותר מדי, מנעתי ממנה משהו שהיא ידעה לבקש לעצמה ושיכולתי לסייע לה להגשימו. המועקה שאני חש עכשיו היא עונש קטן והכרחי".

הוא מדויק כמו טלסקופ של נאס"א. כשהוא מדבר איתי על אומנות מבוססת קהילה, אני לא מזהה שום רמז לצ'ארם מהסוג שהתרגלנו לצפות מגבר מזרחי כפי שהוא מתואר במיינסטרים. אין לו קומבינות. הוא לא בדאווין. הוא אוהב אומנות, נטו, ממש, בכל מאודו. בגיל צעיר התמסר לה והיום הוא מפוצץ בידע, רגישות ויכולות בתחום. מתוך האהבה הזו, אליה מתווספת אוריינות פנומנאלית, מצליח זלוף להנגיש אמנות גבוהה לעם ישראל במקומות שבהם זו נחשבה למילה גסה במשך עשורים. נכון, הוא נראה כמו טוני מונטנה עירקי, אבל הוא מדבר כמו רמברנדט עממי. הדיוט שמדבר איתו יהיה בטוח שהם רואים עין בעין. אני ההוכחה לזה.

"התחום שלי כיוצר הוא אמנות יחסים, יעני אמנות שהעניין בה זה לא האובייקט אלא היחסים האנושיים ביצירה", מסביר לי זלוף. "כעת אני עובד על תערוכה פרפורמטיבית, 'חוג בית' עם אמניות בוגרות שאני פועל איתן יותר מחמש שנים, ובה אנחנו מגיעים להציג תערוכה שהיא פעולה תיאטרלית: האמניות מציגות בגופן, בסיפוריהן, את היצירות שיצרו. כל פסל מוצג מצד האמנית לקהל בגילוי לב, אל מול הנטייה באמנות להציב אובייקט ולהימנע מהסברים. זה חלק ממהלך שיקרה בעתיד הקרוב במוזיאון נחום גוטמן.

"במהלך פעולה של כמה שנים בהן פגשתי ופעלתי עם אמנים מבוגרים מהשוליים של האמנות הישראלית ועסקתי בתיעוד השאיפות והתסכולים שלהם. השדה האמנותי רגיל לבודד את האמנים זה מזה, ורגיל לבודד את האמן מהקהל, ורגיל להניח את כל השחקנים האלה אחד מול השני. אני רוצה לייצר חיבורים אחרים, הפריות אחרות, ללכת נגד התפיסה האינדיבידואלית כל כך שאוכלת את האמנות מבפנים, ושמסבה לאמנים יותר צער מתועלת. ההפרדה בין האמנות לחיים היא פגיעה בחברה ובאיכות החיים שהיא יכולה לאפשר. כל העניין הזה של האמן הגאון, הבודד, לא צריך את זה. זה מרגיש לי לא עכשווי".

לבקשתו אני מצרף את שירה של גבריאלה מרוז, המופיע על הכריכה האחורית של ספרה השלישי בשם "לוחשת למילים"

מעולם לא ראית אותי רוקדת
ולא חזית
כיצד אני נוגעת
בריצפת השמיים
אך תמיד האמנת
שאני מסוגלת.
מעולם לא ראית
כיצד אני מערבלת
את רוחות השמיים
עם ריקוד הוואלס והטנגו
לא הספקת
כי בסחרחרת הוריקאן
נשאבת אל על
ועלית מעלה לאי שם
והותרת פה רק
את זנב השביט
של יופייך החד פעמי.

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• פריפריה

אחד הטרנדים הלוהטים של הטלוויזיה הישראלית בתקופה האחרונה הוא עיסוק בנוער חסר עתיד. ההצלחה הגדולה של "בני אור" (yes), ואחריה של "עלומים" (כאן 11), הביאה במהרה גם את התשובה מצד HOT – והיא מגיעה בדמות "העיר הטובה", סדרה פרי עטו של אלירן אליה ("מוטלים בספק"), שעלה אתמול בלילה.

בניגוד לשתי הסדרות הקודמות שצוינו כאן, "העיר הטובה" היא סיפורו של מורה – אדם, בגילומו של עוז זהבי, הוא מורה שפותח את הסדרה בסצנת היטהרות מנטיותיו המיניות (ומופיע בסצנה בעירום מלא, מה שעשוי לערער את הנטייה המינית של חצי מהצופים). משם הוא נשלח כדי לנסות ולהציל כיתה של תלמידים בעייתיים מהגורל שמצפה להם מחוץ לבית הספר. על הדרך הוא משכיר חדר בדירה שלו בתל אביב לתיירת שעושה AIRBNB (למרות שעד עכשיו לא ברור לי מאיזה מדינה היא באה. יכולתי להישבע שהיא מדברת קלינגונית) ואז – איך לא – מסיימת במיטה עם עוז זהבי. אם מישהו חשב שתהיה לנו סדרה עם עוז זהבי בלי סצנת מין, הוא טעה.

עוז זהבי, למקרה וזה טרם היה ברור, הוא כוכב הסדרה, עד כדי כך שהוא ממש מופיע בכל סצנה בפרק הראשון (למעט שתי הסצנות האחרונות, שכוללות את הטוויסט). והמוטיב המרכזי, אצלו ובכלל, הם עצבים רופפים. אצל כולם. אדם פורץ במונולוג זועם כל שתי דקות (ולא, לא תכניסו לי לפה את המילים "זהבי עצבני", אה טוב הנה זה קרה), אמא של הילד תומר (אילנית לוי בתפקיד קטן) זועמת, אבא של הילד סאן נשבע ש"הוא יזיין את תומר", הילדים רבים בינם לבין עצמם עד כדי מכות של ממש, וכמובן רגע השיא של הפרק שמסמל את הפיתרון המוחלט לכל הכעס הזה.

אבל בתוך העצבים הרופפים הללו, הגם שהם בוודאי מוצדקים, היה חסר הקונטקסט, כלומר, מה מניע את כל הזעם הזה? ברור שהחיים הקשים בעיר הפריפריאלית העלומה (נותר לנו רק להניח שהיא איפשהו בדרום, כי זה תמיד איפשהו בדרום) הם מצע לא רע לכעס תמידי, אבל יש תחושה שבתור צופה, נזרקת לתוך הקלחת הכועסת הזאת כמעט בלי רקע. וכשאנחנו נכנסים לזירה חדשה ולא מוכרת של הפרק הראשון, זה לוקה בחסר.

בנוסף לעוז זהבי, אנחנו מקבלים גם בתפקיד קטן וחמוד את תיקי דיין (שתמיד כיף לראות, לא משנה באיזה קונטקסט) ואת הדמות הבולטת השניה, תומר (בגילומו של תומר קרקעי), הילד שהופך ל"פרוייקט" של אדם, ואולי גם משמש כסוג של מראה עבורו: הגרסה הצעירה יותר שלו, שכאילו נולדה עבור סצנת ה"אני בדיוק כמוך" (אם תרצו, "we're not so different, you and I") שמתרחשת בביתו השני של תומר, המשחטה (כי למה לא לישון עם ריח של תרנגולות שחוטות?). קרקעי מסתמן גם כתגלית הסדרה, שממשיכה את הנטייה של "עלומים" לקחת ילדים אמתיים במקום שחקנים מקצועיים.

"העיר הטובה" מבטיחה לא מעט בהמשך (לפחות ברמת הטקסטים שקדמו לה), אבל לפחות בפרק הראשון עדיין מסרבת להתניע, וזה קצת חבל. בהתחשב בתנאים הנהדרים שהיא יצאה איתם לדרך היה אפשר לצפות ליותר. בואו נקווה שאת שבהמשך יגיע איזשהו הסבר לכל העצבים האלה, או לכל הפחות קיצת פחות עצבים.

העיר הטובה זמינה ב-HOT VOD, וHOT play וב-NEXT TV, ותשודר ב-14.7 ומדי יום חמישי

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• HOT
• דרמה
• נוער בסיכון
• פריפריה

• Facebook
• Twitter
• Email

1. עמותת מטב

עמותת מטב היא עמותה הפועלת למען קשישים, וכעת היא זקוקה למתנדבים עבור תכנית חדשה שמתמקדת בליווי ועזרה לניצולי השואה. במסגרת ההתנדבות: פגישות קבועות עם הניצול בביתו, יצירת קשר אישי במטרה להפיג את בדידותו של הניצול, סיוע בחיבור לשירותים שונים כגון הרשות לזכויות הניצולים ועוד. ימים א-ו, בין השעות 9:00-20:00 אחת לשבוע למשך שעתיים. נדרשת התחייבות לשנה.
רחוב יגאל אלון 65

2. העמותה לקידום החינוך בתל אביב

העמותה מסייעת ופועלת במגוון תחומים למען אוכלוסיות מוחלשות ובמסגרתה תוכניות התנדבות רבות. כרגע דרושים מתנדבים בעלי רכב, לשם חלוקת מזון שנאסף עבור משפחות נזקקות. במסגרת ההתנדבות- לקיחת המזון ממרכז האריזה שנמצא ברחוב תל גיבורים, וחלוקתו למשפחות הנזקקות בהתאם לרישום. הפעילות מתקיימת באזור דרום תל- אביב ויפו, בימים א-ה בין השעות 9:00-17:30 (עם גמישות) ובתיאום מראש.

3. קשת

קשת היא עמותה ציבורית המפעילה ומפתחת מגוון שירותים לשיפור איכות חייהם של תושביה המבוגרים של תל אביב-יפו. במסגרת העמותה פועלים בתי אבות ומרכזי יום לקשיש, אליהם דרושים מתנדבים אשר יעבירו הפעלות וסדנאות שונות כחלק משגרת הפעילות במרכזים ובחגים. ניתן להעביר הפעלות והרצאות בתחומי האומנות, צילום, פילאטיס, יוגה, מוזיקה, נגינה, אקטואליה וכל מה שעשוי להתאים לאוכלוסיה הזו. ימים א-ש בשעות גמישות 9:00-20:00, למשך שעה לפחות. לא נדרשת התחייבות לטווח ארוך אך ניתן להתנדב באופן מתמשך בתיאום עם העמותה.

שדרות ירושלים 100

4. העמותה לקידום החינוך ביפו

העמותה מפעילה פרויקט לסיוע לילדים ממשפחות מצוקה, דרך חונכות לילדים בסיכון בגילאי 4-12. המתנדבים מתבקשים לשמש מעין דמות של אח בוגר ומשמעותי עבור הילד/ה, הקשבה תשומת לב ויחס, עזרה לימודית וכו׳. ההתנדבות מתקיימת אחת לשבוע/ שבועיים בימים א-ה בין השעות 15:00-18:00 ונמשכת בין שעה לשעתיים. כמו כן נדרשת התחייבות לפרויקט למינימום חודשיים.

רח' תל גיבורים 5

5. SOS לחיות

העמותה פועלת למען בעלי חיים בדגש על כלבים וחתולים חסרי בית, על ידי איתור בתי אומנה זמניים וקיום ימי אימוץ. במסגרת ההתנדבות- מתן הסברים על העמותה בדוכנים בימי אימוץ, ייעוץ בנושא, ליווי וטיפול והשגחה על בעלי החיים במהלך יום האימוץ ועוד. ימי האימוץ מתקיימים בתל אביב בכל שבוע בימי שישי, בשעות הבוקר עד הצהריים. ניתן להגיע באופן חד פעמי או קבוע.

טאגור 38

6. צער בעלי חיים

העמותה למען בעלי חיים, מספקת טיפול, אומנה איתור משפחות לאימוץ והצלה במצבי קיצון. לעמותה דרושים מתנדבים להוצאת כלבי הכלבייה לטיול ועזרה בחתוליה. ההתנדבות מתקיימת בימי א-ה, בין השעות 12:00-16:30, ביום ו בשעות 12:00-14:00 וביום ש בשעות 12:00-15:00, מינימום שעה.
חיים חפץ 4

7. בית ספר ונצואלה – קלישר

בית ספר ונצואלה קלישר הוא בית ספר שמפעילה עמותת איל"ן, לילדים עם צרכים מיוחדים מורכבים. במסגרת ההתנדבות: הגעה לבית הספר וישיבה פרטנית או קבוצתית עם הילדים לשיחה, משחק פעילויות מגוונות ועוד. ההתנדבות מתקיימת בימים א-ה, בין השעות 08:00-15:00, למשך שעתיים בשבוע. נדרשת התחייבות לחצי שנה לפחות.
רפידים 27

8. אנוש

אנוש היא העמותה הישראלית לבריאות הנפש אשר מפעילה הוסטל שיקומי לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית. ניתן להתנדב החל מגיל 21+ לחונכות אישית לדיירי ההוסטל. במסגרת ההתנדבות- שיחות, תשומת לב, טיולים משותפים במטרה ליצור קשר אישי. ההתנדבות מתקיימת בימים א-ש, בשעות גמישות, פעם בשבוע, לשעה וחצי. נדרשת התחייבת לחצי שנה.

רחוב הזרם 10

9. ויצ״ו

עמותת ויצו פועלת לשוויון הזדמנויות לנשים, ילדים ונוער. בין יתר פעילותה מפעילה את התוכנית "שעה טובה עם ילד" – חונכות אישית וליווי ילדים בסיכון, בעלי חסכים רגשיים ובעיות התנהגותיות בגיל בית ספר יסודי. ההתנדבות מתבצעת כמפגשים שבועיים פרטניים המוקדשים למשחק, יצירה, הקראת סיפורים ופעילויות נוספות. ההתנדבות מתקיימת בבתי הספר בשעות הלימודים, ביום ובשעה קבועים, בימים א-ה בין השעות 08:00-סיום הלימודים, או בימי ו' בין השעות 8:00-12:00, אחת לשבוע למשך שעה/שעתיים בתיאום לפי נוחות המתנדב מול רכזת ההתנדבות. נדרשת התחייבת לעד סוף שנת הלימודים.

שדרות דוד המלך 38

10. חינוך לפסגות

עמותה הפועלת למען צמצום פערים חברתיים ע"י יצירת שוויון הזדמנויות לילדים ונוער בעלי פוטנציאל למצוינות מאזורי פריפריה גיאוגרפית וחברתית. לעמותה דרושים מדריכים לסיוע לימודי ותגבור לילדים ביסודי ולנוער במרכזי העמותה. במסגרת ההתנדבות יינתן תגבור פרטני או בקבוצה קטנה באנגלית/מתמטיקה/כישורי שפה וכן בהכנה לבגרויות (בגילאי על- יסודי). הפעילות מתקיימת אחת לשבוע למשך שעה-שעתיים ביום ובשעה קבועים מראש. נדרשת התחייבות לפרויקט לכל שנת הלימודים.

קויפמן – בית גאון 6

• הבועה
• התנדבות
• צער בעלי חיים
• קשישים
• פריפריה

• Facebook
• Twitter
• Email

מחאות הרחוב הספונטניות שאורגנו בשבועות האחרונים נגדחוק הנאמנותנראו מאוד יפה בפייסבוק, אבל במציאות היו די מביכות. רובן התנהלו בטונים מנומסים מדי ועם עשרות בודדות של משתתפים, שבקושי גירדו את עניין הציבור. אמנם חוק הנאמנותירד כרגע מהפרק, אבל אי אפשר להגיד שזה בזכות המחאות האלו. עצוב להודות, אבל זה המצב – האמנים בישראל לא מצליחים לעשות שינוי או להציב אלטרנטיבה של ממש, למרות הכוונות הטובות.

פרויקט זומו אמנם נהגה הרבה לפני סאגת חוק הנאמנות, אבל הוא הגיע מתוך אותה מצוקה של אנשי אמנות שהשינוי בוער בהם, והם פשוט לא מצליחים לגרום לו לקרות. הפרויקט יצא לדרך בסוף השנה שעברה בירוחם, ולפני שבועיים נחת בתחנה השנייה שלו, ערד, עיר מורכבת שידעה בשנים האחרונות כמה טלטלות שהותירו בה פצעים וטראומות.

עוד כתבות מעניינות:
אין סיבה לחגוג את מפלת חוק נאמנות בתרבות
10 היצירות והתנועות הכי מהפכניות בהיסטוריה
איך הפך עולם האמנות לבועה מטורללת לעשירים?

על הנייר, הרעיון של מוזיאון אמנות שנודד בין ערי הפריפריה ומתאים את עצמו אליהן, הוא הברקה. בתקופה שבה אמנות בפריפריה הפכה לדבר הכי חם ונכון אבל נעשית לרוב עם כמעט אפס תקציב, ובעידן שבו מוזיאונים לאמנות משוועים לקהלים חדשים אבל אינם פתוחים כלכלית ומחשבתית ליוזמות חדשות, לזומו יש הרבה פוטנציאל.

בפועל הוא עורר לא מעט ביקורת וחשדנות משני הצדדים. בעולם האמנות טוענים שמדובר בחגיגה של יהירות, מעין קרקס נודד שבא ללמד את המקומיים מה זאת אמנות. האם אירועים פסטיבליים של זבנג וגמרנו לחודש וחצי בחסותם של מיטב פטרוני ישראל יכולים בכלל להחליף את מקומה של עבודת שטח פדגוגית מעמיקה ויומיומית? בצד השני נמצאים תושבי ערד – לא כולם קיבלו את המיזם בזרועות פתוחות, חלקם התנגדו לו בטענה שהוא מביא רק את האמנות התל אביבית ומתעלם מהאמנים המקומיים שזקוקים לחשיפה.

צוות זומו, ובראשו מילנה גיצין אדירם, מלא כוונות טובות, מוטיבציה ותשוקה לפרויקט וכבר שנה עסוק בלעשות לו הסברה נמרצת. אנשיו מתעקשים שהם ממש לא האדם הלבן שבא לכבוש את התרבות הילידית וללמד אותה אמנות אמיתית מהי. הפרויקט, מספרת גיצין אדירם, מתחיל חצי שנה לפני פתיחת התערוכה והוא כולל עבודה אינטנסיבית עם התושבים כדי להכיר את המקום ולהתאים אליו את הפרויקט. היא לא מתכחשת להיבט הפסטיבלי של הפרויקט וטוענת שזה חלק בלתי נפרד מהחוויה הכוללת שהם ניסו לייצר.

הבעיה היא שזומו רוצה להיות גם וגם וגם – גם להיות תערוכה קומוניקטיבית שמדברת לכולם, גם תערוכה שהתל אביבים הציניים שראו כבר הכול יאהבו לראות, גם לדבר פוליטיקה, גם להציג אמנים ועבודות איקוניות (יגאל תומרקין, יאיר גרבוז), גם לתת במה לאמנים מקומיים וגם להשאיר חותם על העיר על ידי עבודה קהילתית. התוצאה היא פרויקט שמדבר בהמון קולות לא תמיד ברורים, ולפעמים הוא אף נדחק לעמדה מתגוננת ומתנצלת. כך קורה בקטע היוטיוב של השחקן יוגב יפת שמוצג בחדר הווידיאו בתערוכה והוא סוג של ירייה עצמית ברגל – הסרטון עושה צחוק מהאמנות העכשווית חסרת הפשר לכאורה עם הדיבור המטרחן של "גם הילד שלי יכול לצייר כזה".

מגבות וחבלים

זומו בחר להתמקם באחד המקומות הטראומטיים של הערדניקים – מפעל מגבות ערד המיתולוגי שנסגר לפני ארבע שנים, העביר את פעילותו לירדן והותיר מאות תושבים מובטלים בעיר. התערוכה יושבת על הפצע הפתוח הזה ומנסה לגרד ממנו אמוציות, שלמבקר מבחוץ קשה להתחבר אליהן. התערוכה נחלקת לשניים – החלק המרכזי מוצג בחלל של 800 מ"ר של מה שהיה פעם מפעל שוקק והיום משמש חלל אחסון, והחלק השני, שמוצג במרכז לאמנות עכשווית במתנ"ס במרכז העיר, הוא מעין שלוחה יצרנית, שם פועלים כמה אמנים בתוכנית שהות ומייצרים עבודות בשיתוף הקהילה.

התערוכה המרכזית במפעל המגבות עוצבה באווירה של עיר רפאים נטושה – מחוץ למבנה מוצבות שלוש מכולות אדומות, סימן ההיכר של הפרויקט, ובכל אחת מהן עבודה שמסמנת תימה מרכזית בתערוכה – "אסיף" של שרון גלזברג, שהקליטה שירי ערש בקולם של התושבים והציבה אותם בתוך סוג של חדר ילדים מחניק וקלסטרופובי, מסמנת את הפן הקהילתי של הפרויקט. עבודת הווידיאו "67 קידות" של נירה פרג מייצגת את תצוגת הקלאסיקה הישראלית, והוידיאו "Cosmic Generator" של מיקה רוטנברג מתייחס להיסטוריה ולמנגנונים היצרניים של המקום. רפסודת הספרים השוקעים של אביטל גבע שמוצבת בכניסה למבנה המפעל, עבודה מונומנטלית ואפוקליפטית שהוצגה כמה פעמים בשנים האחרונות, נותנת את הטון הפוליטי אקטואלי של התערוכה.

פנים חלל התצוגה בנוי מהרבה הפרעות והסחות דעת, כאילו נמצא בקונפליקט עם עצמו. במקום קירות הוצבו גדרות הפרדה מברזל שנותנים תחושה מחניקה ומלחיצה. העבודות מוצגות בכאוס צפוף למדי, הן מדלגות בין כמה נרטיבים מקבילים, וקשה לעקוב אחרי רעיון מלכד כלשהו.

למרות הבעייתיות שלו, זומו הוא פרויקט חשוב שעובר חבלי לידה טבעיים. צוות המוזיאון מאמין שהוא ישאיר חותם גם אחרי שיסגור את הבסטה ויעבור לתחנה הבאה. לראייה, הם מספרים, בתחנה הקודמת בירוחם נפתח לא מזמן פורום אמנים וגלריית אמנות. אם ללכת צעד קדימה לשיטתם, בעתיד אוטופי שבו החזון של זומו יושלם וכל בית ישראל יהיה ספוג באהבת אמנות, לא יהיה צורך במוזיאון בכלל. וזה כבר מעלה שאלות אחרות.

← מוזיאון זומו, ערד, עד 28.12

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• פריפריה
• אמנות
• תרבות