היום (ג') חברת טורנדו חשפה את קמפיין הפרסומות החדש שלהם, שגייס מגוון סלב סוג ד'למערכון סוג ז'שעיקרו מתמצה ב"כולם קונים טורנדו". במהלך הפרסומת הפרזנטורית נעמי לבוב מצהירה שהיא "חולה על עונת המעבר" כי "כולם עוברים לטורנדו אינוורטר" – ואז פוגשת את שלושת העאלק מפורסמים שעברו לטורנדו: טל ברודי, יוצאת מאסטרשף ונסה וידל אביטן וכוכב אולפני החדשות לשעבר אליהו יוסיאן. יש איזה עניין עם מבטאים בפרסומת, אבל המסר הזה מתפוגג תחת המשקל של זהות המשתתף האחרון – עולה מאיראן וחבר בתנועת הביטחוניסטים הביביסטית שבילה את המחצית הראשונה של המלחמה באולפני חדשות בעודו מפיץ את דעותיו החשוכות. קצרה היריעה מלספר על אינספור ההתבטאויות המחרידות שלו ולזעום על אוזלת היד של אולפני החדשות (את זה עשינו כבר), אבל עדיין כדאי להצביע על הסיבוב הנוסף של נרמול שיוסיאן זוכה לו, הפעם בחסות חברת טורנדו. ואם כבר דוחפים לנו בגרון דמויות איומות כדי למכור לנו מזגן לקיץ, בואו נלך עד הסוף – יש לנו עוד כמה הצעות למשתתפים פרובוקטיביים יותר לפרסומות של טורנדו. מוכנים להפקת שארקנדו עם הכריש מחדרה ומזגן?

>>בוא, סוף העולם, בוא: הלהיט של נטפליקס הוא הדיסטופיה של כולנו

אהוד אולמרט

למה דווקא הוא:בתור אסיר משוחרר, אולמרט מייצג את האוכלוסייה ההולכת וגדלה של פוליטיקאים מושחתים. אם טורנדו רוצים להישאר רלוונטיים, הם חייבים להתחיל לפנות גם לאוכלוסיית המשתמשים במעטפות מזומן, ולייצג נאמנה את ערכי המותג – להרוויח כמה שיותר כסף מבלי לשים זין על אף אחד מכם.
הפאנץ' בפרסומת:"גם בכלא לא היה לי קר כמו עם טורנדו".
מידת הפרובוקציה:5/10. רוב בני הנוער לא זוכרים אפילו מי זה, רוב המבוגרים עדיין מדחיקים.

ישראל בידור

למה דווקא הם:עמוד האינסטגרם שהפך למפלצת תוכן רכילותי בניחוח פאשיסטי הוא בדיוק משב הרוח המרענן שחיפשו בטורנדו, עם שפה עילגת, אופי צעקני ובעיקר המוכנות להגיד פרקטקלי כל מה שירצו תמורת מספיק כסף.
הפאנץ' בפרסומת:"הלם! הלם! הלם שכל כך קריר!"
מידת הפרובוקציה:3/10, אף אחד לא ישים לב שעל הדרך הם קידמו את בן גביר.

שי אביטל

למה דווקא הוא:כי מה זה קצת סם אונס בין חברים? אביטל הוא איש מצליח, מסתובב כל החיים עם דוגמניות, איש העולם הגדול – מזגני טורנדו בטח ישמחו להצמיד את שמם לאיש שעשה את הכל, וגם יצא מזה בשלום.
הפאנץ' בפרסומת:"טורנדו זה מזגן שלא שוכחים, ולא משנה מה יש לך בכוס".
מידת הפרובוקציה:6/10, הנרמול כבר התחיל.

יאיר נתניהו

למה דווקא הוא:כי ביבי עוד לא הגיע לרמת שחיתות של להופיע בפרסומות, וכי הבן היקר שלו משתזף במיאמי החמה, כך שמזגן ממש יבוא בטוב. כלומר, מזגן גם לשלבים שהוא יוצא מהחדר. טורנדו בטח ישתמשו בו כדי להגיד שגם במקום הכי חם בגיהנום, כדאי לקנות טורנדו. אנחנו מאמינים שיש שם נקודת מכירה.
הפאנץ' בפרסומת:"המזגן של טורנדו לעולם לא יבגוד מבפנים".
מידת הפרובוקציה:8/10. הבחור פרובוקציה מהלכת, וזה כמעט מבלי ללכת.

הכריש מחדרה

למה דווקא הוא:הוא כריש, הם טורנדו – זה רק מתבקש שהם ישתפו פעולה בפרסומת סטייל סרט האימה דל התקציב "שארקנדו". זה אמנם עצלני, אבל גם הפרסומת המקורית.
הפאנץ' בפרסומת:"גם כריש אוכל אדם יודע שטורנדו נוגס במתחרים".
מידת הפרובוקציה:5/10, אבל לפחות יהיה קצת דם בטלוויזיה גם בפרסומות.

האש שהשתוללה ביערות ירושלים

למה דווקא היא: מעבר לכך שמדובר בRTM משגע, האש היא אויבת שקל לכולם לשנוא – חוץ ממי ששונא את ירושלים. מעבר לכך, אש מייצגת חום – הדבר שמזגני טורנדו נלחם בהם – כך שאם האש מהרי ירושלים משתמשת בטורנדו, כנראה שזה אומר שזה טוב? לא יודעים, העיקר לעצבן.
הפאנץ' בפרסומת: "טורנדו, מלבים את האש גם מבלי להתכוון!".
מידת הפרובוקציה: 4/10, לא היו מספיק נפגעים כדי שזה יכעיס.

אייכמן

למה דווקא הוא:אם כבר הלכנו על פסיכופטים שונאי אדם בפרסומות, למה לא ללכת למקור ולהחיות את הנאצי בעזרת AI? אולי אפשר אפילו לשחזר את משפט אייכמן, ולהציג את הבנאליות של הרוע דרך טיפות הזיעה על מצחו – ואז כמו טרנטינו, להציג היסטוריה אלטרנטיבית עם הוספת מזגן טורנדו לתוך תא הזכוכית.
הפאנץ' בפרסומת:"גם לפני תליה, טורנדו ישאיר אותך קר רוח. בדיוק כמו נאצי".
מידת הפרובוקציה:10/10, בטח יזכה בפרס קיפוד הזהב.

מתוך "אייכמן: הקלטות האבודות", כאן 11

המציאות עצמה

• סאטירה
• מזגן
• פרסום ישראלי
• פרסומות

אפשר לראות את התהליך הזה הולך ונמשך: לאט לאט, אחרי ההלם הראשוני של ה-7 באוקטובר, הטלוויזיה מתחילה להרים את הראש. אחרי הסנוניות הראשונות, כמו חזרת "זהו זה" למסך של התאגיד, או החיבור המחודש (והמוצלח) בין ארז טל ואברי גלעד ב"קשת", מתחילים בטלוויזיה לחלץ את העצמות ולנסות ולחזור לאיזושהי שגרה. אולי זה נובע גם מתוך ההבנה שהמערכה הזאת כאן לעוד הרבה זמן, ואולי גם סתם מתוך הרצון הברור והאנושי לצאת קצת מהלופ של החדשות.

כי זה, הרי, מה שהטלוויזיה הציעה לנו במשך כמעט שבועים שלמים – מהדורה אחת ענקית שנמשכה 24 שעות ביממה. שלושת הערוצים הגדולים הופקעו לחלוטין לטובת השידורים מהאולפן ומהשטח וזה היה גם הצורך הנפשי שלנו – מתוך התחושה הכאוטית בשבת השחורה ההיא, כל פיסת מידע היתה חשובה. לכן גם נתוני הצפייה היו גבוהים מאוד.

קצת כמו אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, באיזשהו שלב הטלוויזיה הבינה את הרמז – ויצאה מהלופ: החדשות הן עדיין ספינת הדגל (וזה כנראה לא ישתנה), אבל פה ושם אפשר לראות גם תוכניות שאינן מהדורת חדשות: "ארץ נהדרת" קפצה לבקר, "זהו זה" כאמור ממשיכה בתאגיד, "עובדה" הביאה תכנים אחרים וקצת יותר רחבים, ואפילו "הכוכב הבא" חוזרת למסך הערב (שלישי) עם עונה חדשה – בזהירות גדולה.

אבל יש אספקט אחר של אותה חזרה לשגרה (גם אם חלקית מאוד). כי במסגרת אותו לופ שדיברנו עליו, גם פרסומות הרי לא היו. הצופים הסתגרו בבתים (וזה אנושי לגמרי) ולאף אחד לא היה מצב רוח לצרכנות. עכשיו גם החברות המסחריות מתחילות לאט לאט לצאת מהשוק – אבל עדיין נמצאות בשלב שבין לבין. וכך, אנחנו מקבלים את "פרסומות המלחמה". ואפשר לתת בהן סימנים.

ראשית – הפטריוטיזם. המון תמונות של עמק חרוש, המון תמונות מעוטף עזה וכמובן – המון דגלי ישראל. לתת לאנשים את התחושה שאנחנו איתם גם רגשית – אנחנו כמוכם, באותה הסירה. כולנו חלק מעם ישראל המיוחד, מ"הרוח של הנתינה וההתנדבות", ומעל הכל הסיסמא שהשאירה אחריה מדינת ישראל – "יחד ננצח". או "ביחד ננצח". או "נעבור את זה ביחד". תלוי באיזה חברה מדובר. בין אם אנחנו ממש חלק מהמדינה (פיקוד העורף או משרד החינוך), ובין אם אנחנו מוכרים סושי או ריהוט – כולנו חלק מהמאמץ המלחמתי. כולנו אחד.

לשיא הגיעה הפרסומת הבאמת מוטרפת של מערך ההסברה הלאומי. במהלך תשדיר שלם של כמעט דקה, אביב אלוש בא לספר לנו את הסיפור הציוני. תוך הליך ארוך של משיכת סנדות, ונסיעה על צוק, עם השמש הקופחת מעל – אלוש מסביר לנו שאנחנו אולי בפרק כואב, אבל בסוף – אנחנו ננצח. לא ברור מה המטרה הפרקטית של הפרסומת (אולי לתת לגלית דיסטל תחושה שהיא עשתה משהו בתפקיד) אבל אני ממש חיכיתי לרגע שבו ימכרו לנו מי עדן בסוף.

שנית – באים הפרזנטורים. אותם אנשים שבימי שגרה ראינו אותם לובשים פאה, או עושים ראפ, או מגלמים איזו דמות היתולית. עכשיו, כמו כולנו, הם עצובים. הם עצובים ורוצים לדבר. טל פרידמן מ"WeSure", אדיר מילר מ"מכבי שירותי בריאות", דביר בנדק מ"מזרחי טפחות", גידי גוב מ"בזק", תומר קאפון מ"ליברה" – בפרסומת של "דינמיקה" אלי פיניש אפילו לא מדבר, אלא סתם משלב ידיים ונראה עצוב. למה הם שם? כי הם מזוהים עם המותגים הללו, והמותגים הללו רוצים שנזכור את הפרסומות האלה. שנזכור ש"הם היו איתנו", ושיום אחד נזכור את זה גם כשנחפש חברת ביטוח.

שלישית – הטון. הטון הוא תמיד עצוב. הוא תמיד אמפתי, תמיד מחבק. המוזיקה ברקע תמיד תהיה גיטרה אקוסטית, אף אחד לא ממש מחייך. התקופה עצובה והאווירה קודרת, וזאת למרות שהמציאות מספיק עצובה בשידורי החדשות שהיו לפניכם ויהיו אחריכם. אפשר, גם בתוך האווירה המבאסת, להעלות רגע של חיוך. לתת תחושה שלא הכל שחור. כל כך הרבה קומיקאים מקבלים מכם שכר, אפשר שהם יוכלו להכניס קצת שאר רוח בתוך הבלגן הזה.

וזה בעצם המלכוד של כל הטלוויזיה המסחרית בתקופה המשוגעת הזאת: איך מצליחים בכל זאת לשמר נורמליות, בתקופה שהיא הכל חוץ מנורמלית? אין לי פיתרון קל. התחושה שלי היא שהציבור עבר את שלב האבל. אפילו בחדשות הבינו את זה וקיצרו את לוח השידורים שלהן. נראה לי שהפרסומות יכולות לקבל מאיתנו את האישור מאיתנו לחזור ולשדר משהו קצת יותר מחויך. לא לעשות קרנבל, אבל כן להזכיר שמתישהו נצא מזה ושהחיים ממשיכים עם כל הכאב.

חלק מהרעיון של אמפתיה הוא גם להבין את המצב של מי יושב מולכם. ומי שיושב ממכם בעיקר עייף מלהיות עצוב. אני יודע את זה הכי טוב על עצמי. לאט לאט, נראה לי שגם הטלוויזיה מבינה שזאת הדרישה עכשיו מהציבור. הכאב הוא ברור והוא מקיף אותנו. הוא גם לא יילך במהרה. קצת רווחה וקצת חיוך לא יזיקו לאף אחד. אולי אפילו יעזרו מאוד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• פרסומות
• פרסום ישראלי
• תל אביב נלחמת

"אין מצב שהם יידעו", נשמע קולו של השף עומר מילר בעודו מחייך למצלמה באופן קריפי לצלילי מוזיקה מותחת בדרמטיות. "אף אחד לא יידע. אף אחד לא הולך לעלות על זה. אין מצב שהם יידעו, הם לא יידעו, איך הם יידעו? איך? איך??". אמאל'ה ואבאל'ה, עומר מילר – מה אתה מסתיר? האם זו גופה? אולי אתה חייזר אוכל אדם כמו שתמיד חשדנו? רגע רגע רגע, האם הבורגרים של סוסו אנד סאנז עשויים מבני אנוש?!

אה, לא. זה לא הסוד של עומר מילר. הדבר האמתי ש"הם לא יידעו" הוא שהוא מגיש למשפחה שלו – שירן כדר ושלושת ילדיהם, מון, ריי ולוסי – נקניקיות טבעוניות. הסוד הוא שהמשפחה שלו לא יודעת שזה לא בשר אמיתי. הם לא יידעו, איך הם יידעו? איך?? חה חה, עומר מילר משקר למשפחה שלו. קנו "נקניקיות"!

הפרסומת מבוססת על סאונד ויראלי שרץ בשנתיים האחרונות בטיקטוק בשם "Nobody’s gonna know". מקורו בסרטון שהעלה המשתמש@cgleason22, שפרסם את הסאונד במרץ 2020 עם הכיתוב "אני מתווכח עם עצמי על האם אני צריך לפתוח חשבון מזויף רק בשביל להגיב על הסרטונים של עצמי או לא", והפך לסאונד שמציג רמאויות קטנות של החיים, למשל בחורה שמבריחה אלכוהול לבריכה בשפופרת קרם שיזוף או שף פיצה שגונב פס ומטשטש עקבות. המוזיקה הדרמטית שברקע, אגב, נלקחה מהרגעים המותחים שלפני הפיצוץ בריאליטי הטראשי "Bad Girls Club".

מעבר לגניבה המובהקת מטיקטוק והפרקטיקה מעוררת חוסר הנוחות של פרסומות שגוררות פנימה את המשפחה של הפרזנטור, עצם הקונספט הבסיסי שלה פגום. המסר המרכזי שלה, למקרה והייתם מרוכזים מדי במבטו המקריפ של מילר, הוא שהנקניקיות הטבעוניות החדשות כל כך טובות, עד שאף אחד לא יוכל לזהות אם זה נקניקיות הבשר שלהם או לא. זה לא ממש מחמיא לנקניקיות "האמיתיות" של טירת צבי, אבל יותר מכך, זה משתמש בפרקטיקה מסריחה שדווקא הצמחו-טבעונים סבלו ממנה יותר מכולם – שקרים בצלחת.

אני אמנם לא טבעוני, אבל אני יודע דבר או שניים על להיות דקדקן בנוגע למה שנכנס לי לצלחת. הייתי אכלן בררן מהסוג הגרוע ביותר. למעשה, נקניקיות היה אחד מחמשת המאכלים היחידים שהייתי מוכן לאכול. לאורך השנים ניסו לעבוד עלי לא פעם, תמיד מכוונה טובה. אבל אני הייתי עקשן. לא אשכח לעולם את הפעם שאמא שלי שלחה אותי לבית הספר עם כריך שהכיל גבינת שמנת סימפוניה 25 אחוז שומן, במקום הגבינה הקבועה שלי, נפוליאון 30 אחוז. "הוא לא יידע, איך הוא ידע?", היא בטח שאלה את עצמה. ידעתי. אוהו איך שידעתי. אני עדיין זוכר את הגאג ריפלקס. והניסיון הזה עלה לי בעוד כמה שנים של הימנעות אקטיבית מאוכל שאני לא מכיר. אמא שלי השיגה את המטרה ההפוכה.

כל חברי על הסקאלה הטבעו-צמחונית חוו דבר דומה באופן כזה או אחר. מישהו שלא טרח לספר שהמנה בעצם מכילה בשר, חלב או מוצרים מהחי, אולי איזה דודה ממזרית שניסתה להחליף את הטופו בחתיכות עוף מטושטשות, אולי מוכר עצלן בקרפייה מחורבנת. הזעזוע שלהם מהניסיון להגניב סוס טרויאני לדיאטה שלהם היה תמיד גדול, ומוצדק.

עם זאת, מאז שיצא הקמפיין של טירת צבי כבר הספקתי לראות משפיענית אוכל כזו או אחרת (בחיי שלא זוכר מי, ואולי טוב שכך) שהשתמשה בסאונד של מילר כדי לשקר לבן הזוג שלה, ולהחליף לו את השמנת בפסטה בשמנת טבעונית. עכשיו תראו, אני לא פוריטן ולא רוצה להוציא דברים מפרופורציה – אף אחד לא מת, אולי הוא באמת לא ידע וזה סך הכל אירוע די מינורי. אבל עבור מי שיודע איך זה מרגיש שמשקרים לך כדי שתאכל, זה רק עושה נזק, ובונה טבעונות בתור סוד מלוכלך שהדרך היחידה להביא אנשים לצידו היא במרמה והפרת אמון.

ככה לא מרוויחים אנשים למאבק, ושלרגע לא תהיה טעות – האשמה לא על טבעונים, ואולי אפילו לא על טירת צבי. הם בסך הכל מנסים למכור נקניקים, טבעוניים או לא, ולא ממש אכפת להם אג'נדה כזו או אחרת. האחריות על השטות הזו היא בעיקר של חברת הפרסום שיצרה את המסר העקום הזה – שמפספס לגמרי את קהל היעד – ושל עומר מילר עצמו, שף שאמור להיות אכפת לו מהאוכל, ובסוף "משקר" למשפחה שלו בפרסומת. אם אתה באמת חושב שזו הדרך, למה שלא תנסה את התרגיל הזה במסעדה הבאה שלך, יא נקניק? ברור שלא. כי שם הוא אשכרה יחטוף על השקר. אבל כמסר בפרסומת? למי אכפת. אין מצב שהם יידעו.

• טור דעה
• אוכלים שותים
• טבעונות
• המסך
• פרסום
• פרסום ישראלי
• פרסומות
• עומר מילר
• אוכל טבעוני

קיווי עסיסי

הימים הם ימי טרום ערוץ 2. הערוץ הראשון, כזכור, היה ציבורי ולא אפשר פרסום מסחרי נטו. מה כן היה? תשדירי שירות – פרסומות שלא הגיעו מטעם חברות מסחריות, אלא מטעם גופים כמו מועצת הפירות או האגודה למלחמה בסרטן. וכך, משרדי הפרסום שעד אז התמקדו בעיקר בעיתונות הכתובה ובפרסומות לקולנוע, החלו לעבוד בפעם הראשונה בטלוויזיה – הכל כהכנה לקראת הדבר האמיתי, שיפרוץ לחיים (ולחיינו) ב-4 בנובמבר 1993. וזו אולי הפרסומת הזכורה מכולם: הבימוי יוצא הדופן, זוויות הצילום החדשניות – והשפם המטריד של אב המשפחה. המסר שנשאר איתנו – לאכול קיווי זה מפחיד.

יש מכבי יש חברים

עוד שלב התפתחותי בדרך של הפרסומות אל העידן היקר שהגיע בשיאו בניינטיז. פרסומות חזקות, מלאות בצבע, בסטים מושקעים – זו רוח התקופה. וזה נולד עם השיר הבלתי נשכח, שנכתב ע"י שמוליק נויפלד, וייצר את הסיסמא שהפכה אחר כך גם לכותרת נפוצה במדורי הספורט. שוב, מקרה שבו המוזיקה לקחה את הפרסומת שלב קדימה – ופתחה את הדלת גם לתקופה מאוד עשירה בפרסום הטלוויזיוני.

המעיל של קסטרו

כנראה שאין פרסומת משפיעה יותר. שנת 1994, ערוץ 2 המסחרי היה רק בחיתוליו. החברה הישראלית עוד לא הפנימה עד הסוף את השינוי שעבר בה, ונולד ב-30 השניות הללו: אלה שבהן שני הדוגמנים הבולטים של התקופה, ליאור מילר מצד אחד ויעל אבקסיס מצד שני, מככבים בדו קרב של פתיחת מעילים – שחולל סערה. זו הפעם הראשונה שבה מיניות הגיעה לטלוויזיה שלנו (גם אם בדרך מאוד מרומזת), ושברה את גבול "הממלכתיות" המזויפת שעל המסך. בדיעבד, 28 שנים אחרי, זה נראה מאוד תמים; אבל אז, השאלה "מה היה לה מתחת למעיל" הייתה שאלה גורלית יותר מ"מי נתן את ההוראה". הכל מהפרסומת הזאת דהר אז קדימה: מילר, אבקסיס, המותג קסטרו ואפילו השיר ברקע – "קריפ" של להקת רדיוהד (בפרסומת הספציפית הזו, בביצוע של ירמי קפלן), אז אלמונית למדי, שהפך אותה ללהיט בישראל עוד לפני שהיא הייתה לשם בינלאומי ענק. אין היסטורית ממנה.

חכם בשמש

דיברנו על תשדירי שירות? אז הנה תשדיר שירות מתוחכם עוד יותר. אלה היו שנות השיא של ערוץ הילדים, התקופה שבה כולנו גדלנו סביב הנבחרת שנבנתה שם באמצע שנות ה-90. והכוח של ערוץ הילדים משך אליו גם גופים הסברתיים כמו האגודה למלחמה בסרטן, שניסתה להילחם בתופעת החשיפה הבלתי מוגנת לשמש. מה עושים? כותבים שיר קליט, מביאים את אמני הרוק החמים של התקופה (מרמי פורטיס ועד מאור כהן, שמופיע בתשדיר הזה) – ומעבירים את המסר בצורה הכי אפקטיבית שיש. אי אפשר לדמיין את ילדות שנות התשעים, בלי להיזכר בג'ינגל הזה.

חלב בחלל

בספטמבר 1995 חשף העיתונאי רונאל פישר (הו, הנה דמות מעוררת אמון) ב"מעריב" את פרשת הסיליקון בחלב: חשד כי במעבדות חברת "תנובה" הוסיפו לחלב העמיד כימיקל מונע קיצוף, שנחשד כחומר מסרטן. זה נגמר בתביעה בבית המשפט, הרשעה, קנס בגובה 28 אלף שקל – אבל התוצאה הכי חזקה היתה, כמובן, הפגיעה התדמיתית. אלא שאז "תנובה" החליטה להגיב בגדול: שנתיים אחרי פרוץ הפרשה, היא מעלה את הפרסומת הזאת – ששלחה את החלב העמיד הישראלי אל מעבורת החלל הרוסית "מיר". זה היה אירוע שאף ילד משנות התשעים לא ישכח, כולל אנשים שהתקבצו מול המסך לצפות בפרסומת. הפרסומת, שעלתה חצי מיליון ש"ח, שינתה את האווירה סביב "תנובה", והיום פרשת הסיליקון בחלב נשכחה ולרונאל פישר יש צרות גדולות יותר.

הלו מיסטר האו דו יו דו

גם בשנות ה-90 הייתה תחושה שהפוליטיקה הישראלית מפוצלת מאי פעם (טוב, בשנות ה-90 ספציפית זו גם הייתה תחושה מוצדקת). זה מה שהוליד את הקמפיין הזה, "מצד אחד לדבר – מצד שני להקשיב" של "בזק". הרעיון פשוט עד כדי גאונות: לקחת את האנשים שנמצאים בקצוות הכי גדולים (למשל, שלמה בניזרי מש"ס ודדי צוקר ממרצ) ולחבר אותם לפרסומת אחת שבה הם ירקדו וישירו. השיר ההודי המדבק ברקע הפך אפילו ללהיט באותה תקופה, אבל בעיקר הצליח לגרום לרגע נדיר של השתטות – אצל כמה מהאנשים הכי רציניים במדינה, לפחות בתקופה ההיא. אל תפספסו את הטנגו הרומנטי בין שתי הצ'ילבות הלוהטות של אז: אבי רצון ומאמן נבחרת ישראל שלמה שרף. בדיעבד קשה להאמין שאפשר היה לייצר פריים כזה.

נינט והקרחת

אפשר להשקיע בפרסומת כמה שרוצים, אבל אין פרסום טוב יותר מכזה שהופך לאייטם בזכות עצמו. כזה שחוצה את גבול הפסקת הפרסומות, והופך למשהו שעוסקים בו בעולם האמיתי. בשנת 2007, זה בדיוק מה שקרה – פלאפון ניסתה לשווק את טלוויזיית ה-LCD שהיא מעניקה מתנה, ובדרך גם לקחה את הסלב הגדול של התקופה – נינט טייב – וגרמה לה לגלח את שיער ראשה. זה היה דיבור גדול בהרבה מהפרסומת עצמה, מה שכמובן עזר לפלאפון, עזר לנינט, ובעיקר הכניס לנו רגע שלא נשכח לעולם.

יס, ג'יימס גנדולפיני

לקראת שנות האלפיים, חברת הלוויין היתה ללא ספק פורצת דרך בתחום הפרסומות: היא זו שהשקיעה הרבה יותר מהמתחרות שלה, וזה היה ניכר בשואו חסר תקדים, מופק היטב שדחף את שידורי הטלוויזיה. זה היה ניסיון לבלוט, בין היתר גם באמצעות הבאת טאלנטים שלא היו נראים מפרסמים כל מותג אחר. למשל, ג'יימס גנדולפיני המנוח, הלא הוא טוני סופרנו, שמפרסם את ערוץ "Yes Oh" קצר הימים. לימים גם ג'וליה לואי דרייפוס הנהדרת היתה שם, אבל גם כשהכוכבות הן נועה קירל או, להבדיל, חוה אלברשטיין, "יס" התקבעה עד היום בתור מובילה בז'אנר הפרסום – וזה היה הרגע שבו זה התחיל לקרות.

בזק ועומר אדם

לפעמים, פרסומות ממחישות בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. אם פעם היה קשה לדמיין זמר מזרחי מוביל קמפיין של חברה גדולה, הפרסומת הזו של בזק בהחלט ביטאה את השנים שבהם פרצה. השילוב בין השיר מהמחזמר "עוץ לי גוץ לי" (קלאסיקה ישראלית), גידי גוב (עוד קלאסיקה ישראלית) כטאלנט הבכיר – שמופיע כאן כמעט כסיידקיק, וכולם מפנים את הבמה לכוכב הגדול של התקופה: עומר אדם (והסאבטקסט המתבקש: הקלאסיקה הישראלית החדשה), שמכניס גרסה מזרחית וכיפית לשיר הישן. עוד דוגמא למשהו שפרץ את גבולות הפרסום, ואפילו התנגן ממכוניות – וכל זה כדי לפרסם מערכת WIFI ביתית. בוקר טוב, בוקר טוב ישראל.

נועה קירל נפרדת… בטלוויזיה

מה קורה כשפרסומת מצליחה להגיב על אירועים אקטואליים? הנה לכם הסיפור על נועה קירל, שנפרדה ממרגי ברעש גדול, וגם ייצרה פרסומת חמודה ועוקצנית שעושה סיבוב על כל הסיפור. דרך הניסיון לשווק "פרופיל צפייה אישי" – שבו תוכלו להיפרד מבן זוגכם, ולו רק בדרך שבה אתם צופים בטלוויזיה, הם הצליחו להביא טייק מרענן וגם להכניס בקטנה לאקס הטרי. גם הפעם זו פרסומת שהפכה לסיפור גדול מאשר המוצר שלה, ובדרך עזרה לכל הצדדים המעורבים (טוב, חוץ מלמרגי).

• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 904 // העיר הטובה
• פרסומות
• פרסום
• פרסום ישראלי
• טלוויזיה ישראלית

הרשת גועשת: מודיבודי, מותג אוסטרלי של תחתוני מחזור שעשה עליה לישראל (בזכות המייסדת המקומית, חן תמיר), לוקח את השיח לשלב הבא – והשלב הזה הוא דם וסת אדום בפרסומות פריים-טיים. במילים אחרות, החיים הממש נורמליים של כל אישה בגיל הפוריות. זה קצת מגוחך לכתוב את המשפט הזה ב-2022, אבל בזכות הפרסום הזה, יתכן שכחמישים אחוז מהציבור מגלה לראשונה שדם המחזור הוא אדום. בכל זאת – הווסת, החלק במחזור בו אישה מדממת, הוא טאבו מטורף גם היום. פרסומות קלאסיות לעזרי דימום התעקשו להציג נשים כלובשות לבן (בחירה שכיחה בימים שאת מדממת, כמובן) והתייחסו לדם הווסת כאל ״נוזל״, לרוב כחול (כי בזמן הזה בחודש, כל אישה מצטרפת אוטומטית למשפחת המלוכה).

אבל הימים האלו חלפו – חברות כמו מודיבודי, פלוקס ו-THINX שינו את חוקי המשחק. לדור הזומריות זה כבר כמעט מובן מאליו. הבנות שלנו, בנות האלפא-ג׳ן, כנראה כבר יאזינו בהשתאות ורחמים רבים לסיפורי ה-״כשאני הייתי בגילך השתמשתי בטמפונים ותחבושות״, ולא יבינו למה כל כך התביישנו מפעולה ביולוגית טבעית. וכמו בכל מהפיכה, רגע אחד את חיה בעולם שבו דם מחזור הוא טאבו וברגע שאחריו (אליו מובילה עבודה ארוכה וקשה) הכל מתהפך וקשה להבין איך מה שהיה קודם התקיים בכלל. אך מכיוון שכידוע, אסור לנוח על זרי הטמפונים – אנחנו רוצות לקדם את המהפיכה הבאה. אלו הדברים הנוספים שהגיע זמנם להופיע בפריים טיים בין ריאליטי אחד לאחר.

ערבים

וגם שמנות, אנשים עם מוגבלויות, אנשים טרנס, ביסקסקואליות, אנשים שאינם לבנים, אנשים על הרצף, או סתם כאלו שנראים ונראות נורמליים. בלי ערביי מחמד, בלי פרזנטוריות על כיסא גלגלים שהעולם מתרגש כי הן כל כך יוצאות דופן בעצם קיומן במרחב הציבורי. פשוט מגוון אנושי, כזה שקיים כל פעם שאנחנו יוצאות מהבית. נסו להיזכר בתכנית האחרונה מבית הביביסי שצפיתן בה, שכן באי הבריטי מצטיינים בשילוב אנשים עם מראה רגיל לחלוטין, כזה שבטלוויזיה האמריקאית או הישראלית יתויגו כזקוקים למייקאובר דחוף. החברה המסחרית הראשונה שתיקח על עצמה לשלב באופן קבוע ועקבי אנשים מכל הסוגים בפרסומות שלה – בעיקר אם היא תצליח להתאפק ולא להכריז בקול כמה מרגש לשלב אתיופים בפריים טיים – תעשה כנראה לטובת הדימוי העצמי של האנושות יותר מרוב החוקים והרגולציות הקיימים בתחום. כל חברה מסחרית תוכל להרים פה את הכפפה – נשבעים שהעולם רק מחכה לכן.

איברי מין

באמת שהגיע הזמן ממזמן לפות ופין בבקשה. די לכינויים קרינג׳ים כמו ״פושפושון״, ״פותה״, ״בולבולון״, ״איברים פרטיים״ או אפילו ״איברי מין״ (שהרי לאיברים המדוברים שימושים מגוונים) שרק מעידים כמה אתם נבוכים. ההשלכות של ציון איבר גוף ספציפי ככזה שראוי להסתרה אפילו מהשפה עצמה מובנות כבר לכל בר דעת – עכשיו הזמן ליישם וללמד את הדור הבא להפסיק להתבייש באיבר שסומן רנדומלית על ידי גברים מובהלים ממאות קודמות. כרגיל המהפכה מגיעה מהשטח ומתרחשת כבר בבתים ובספרות הילדים שברובה מתעקשת היום ובצדק להתייחס אליהם כאל עוד איבר בגוף . עכשיו הזמן שלה לזלוג לפריים טיים – אנחנו מדמיינים תשדיר לא קרינג'י של משרד הבריאות. אפשר לחלום.

הפלות

פרסומות על איך החיים שלך יהרסו אם תפילי כבר יש לנו באדיבות הימין האוונגליסטי האמריקאי ואגודות אפרת ולילך, אבל לא זכור לנו שצפינו אי פעם בטלוויזיה הישראלית בתשדיר שאשכרה מסביר את ההשלכות של הריון ולידה על האישה הממוצעת, שלא לדבר על בת השש-עשרה המבועתת שמגלה שהחודש אין לה סיבה להשתמש בתחתוני מחזור. אין לנו ציפיות גדולות מממשלות ישראל להרים את הכפפה בנוגע לזכות האישה לבחור, אבל לא חסרות במדינה עמותות או חברות מסחריות שבקלות יכולות לחבר את הנושא לאג׳נדה שלהן. אנחנו מדמיינות ״את הכי יפה כשלא ילדת ילד שנכפה עלייך״, או ״עלות גידול ממוצעת של ילד בישראל היא כמיליון שקלים. לפני שאת יולדת – האם בדקת מה קורה בפנסיה שלך״?

אמצעי מניעה

רגע, מה? הרי קונדומים וגלולות זה כבר מזמן בון טון יחסי בפריים טיים וזה נהדר. רק שבטיחות הקונדום (שחיוני למניעה ממחלות מין, אז לא לוותר עליו) היא כ-90% אחוזים, ולגלולות יש השלכות הורמונליות קשות שאינן מדוברות מספיק. מתי בפעם האחרונה הטלוויזיה שלכן דיברה אתכן על המדבקה, התקן תוך רחמי או טבעת וגינלית? התשובה הנכונה היא אף פעם. אמצעי מניעה צריכים כמובן לעבור התאמה לגיל האישה, מצבה הבריאותי ואורח חייה, והם חייבים להיות משהו שגם גברים מכירים ומסוגלים לברר ולקחת אחריות משותפת עליו. אבל איך בכלל תוכלו לשאול את הרופא שלכן על משהו שאין לכן מושג שהוא קיים? זה הזמן של החברות הרפואיות לאמצעי המניעה לזרוק קצת כסף בזמן שידורי השיא, ולהוביל את המהפכה הבאה.

• המסך
• פרסום ישראלי
• פרסומות
• מחזור
• פמיניזם