אורי זוהר הוא כל מה שטוב בתרבות הישראלית, וגם כל מה שרע. כקולנוען הוא הוביל את מה שמכונה עידן "הרגישות החדשה" בקולנוע הישראלי של שנות השישים, שנפרד מהסרטים הציוניים הלאומיים שקדמו לו ובהשפעת הקולנוע האירופאי המודרניסטי התמקד בשאיפות אינדווידואליות. אבל הרגישות החדשה הזאת הופנתה רק כלפי הגברים, לא פעם על חשבון הנשים שלצידם.

הוא היה קומיקאי אדיר, וכמה מהמערכונים שלו עם חבורת לול, כמו"חידון התנ"ך"ועוד יותר מכך הסאטירה הגבישית"העולים החדשים", הם נכס צאן ברזל שלא נס ליחם וכל שאר הסופרלטיבים שאתם יכולים לחשוב עליהם. קחו למשל את ההופעה הקצרצרה שלו ב"תעלת בלאומילך" הנהדר של אפרים קישון. זוהר מופיע בסצנת פתיחת התעלה, בתפקיד אורח כמנצח תזמורת נלהב, שכל פעם שהוא מניף את זרועותיו אומרים לו לחכות. המימיקה שלו בסצנה מפילה כל פעם מחדש.

https://www.youtube.com/watch?v=vKAgNdVBnjU

המערכונים הנ"ל הם זהב טהור. הקולנוע שלו הוא, כאמור, עניין יותר מורכב. סרטו הראשון "חור בלבנה" מ-1965 הוא התקפה מחודדת ופרועה על החלום הציוני, והוא כולל סיקוונסים מבריקים שמנסחים מודעות מוקדמת לשאלות שעדיין נמצאות בבסיס קיומנו כאן. זכורה במיוחד הסצנה שבה שחקנים ערבים (בגילומם של שחקנים יהודים) פונים אל צמד הבמאים אורי זוהר ואברהם הפנר ומתחננים מהם לקבל הזדמנות"לשחק פעם אחת אנשים טובים".בתגובה הם נותנים להם לשיר ולרקוד "אל יבנה הגליל" עם מעדרים על הכתפיים. אבל באותו סרט היה גם סיקוונס שלאודישנים מפוברקיםשמשפיל נשים, כמו בסרטי המתיחות של יהודה ברקן שבאו מאוחר יותר.

שנתיים אחרי כן זוהר ביים את "שלושה ימים וילד" על פי סיפור מאת א.ב. יהושע – עדיין אחד הסרטים היותר יפים שנוצרו בישראל. לפני כמה שנים הוקרן בפסטיבל ירושלים עותק חדש של הסרט, שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 1967. להקרנה הגיעה קבוצה של מבקרי קולנוע מאירופה, וכמה מהם סיפרו לי בהפתעה שזה היה הסרט שהכי אהבו בפסטיבל. אפשר לראות ב"שלושה ימים וילד" השפעות בולטות של הגל החדש הצרפתי, אך יש בו גם משהו מאוד ישראלי, בספרו על יוצא קיבוץ המתגורר בירושלים ומתבקש לשמור על בנה הקטן של אהובתו משכבר שנישאה לגבר אחר. יש בסרט עומקים של רגש ומחשבה, ומורכבות אנושית ואומנותית, ועדינות שאינה נפוצה בקולנוע הישראלי.

גם "כל ממזר מלך" מ-1968 הוא סרט מעניין מאוד, שמנסח ביקורת מושחזת על הגבריות הישראלית לסוגיה – המאצ'ואיזם הסחבקי של הנהג יהורם גאון מצד אחד, והפאציפיזם הנאיבי של פעיל השלום בגילומו עודד קוטלר מצד שני. אבל אז פורצת מלחמת ששת הימים והסרט מחליף מהלך. בבת אחת הוא הופך לסרט הרואי על הניצחון הגדול ועל אחוות לוחמים, מה שוודאי תרם להצלחתו הקופתית הגדולה בזמנו – מעל 740,000 צופים. היחס לנשים בסרט אינו משמח במיוחד – הן מוצאות לגמרי מחוץ לנראטיב הציוני של הסרט באמצעות ייבוא השחקנית הבינלאומית פייר אנג'לי לגלם צברית שירדה מהארץ ומתכחשת לזהותה – אך הוא אינו מזיק כמו מה שיבוא בהמשך.

סרטו הבא כבמאי, "התרוממות" (1970), עם שלושת הגששים בתפקידי חברים שמחליטים לקיים מסיבת חילופי זוגות, היה כל כך גס ומביש (זה מה שאני זוכרת מהפעם ההיא לפני המון שנים שראיתי אותו בסינמטק תל אביב) שהוא פחות או יותר נגנז. ניסיון לגאול אותו משכחה נעשה ב-2012 כשהסרט היה אמור להיות מוקרן בסינמטק של פריז, במסגרת רטרוספקטיבה של אורי זוהר. אבל בעל הזכויות שייקה לוי ביטל את ההקרנה בטענה שהגששים "מתביישים בסרט הזה".

"מציצים" מ-1972 הוא הסרט שזוהר מזוהה איתו יותר מכל והוא גם סרטו המפלג ביותר. היחס אליו השתנה שוב ושוב על פני השנים. כשיצא למסכים הוא זכה להצלחה ביקורתית וקופתית. אחר כך נשכח, ואחר כך הפך לסרט פולחן ששלל ציטוטים מתוכו השתלבו בשיח הישראלי – בעיקר "הפוך, גוטה, הפוך!!!" (זוהר היה שותף לאסי דיין בעיצוב השפה העברית המדוברת). ואז הוא חזר להקרנות חגיגיות על תקן יצירת מופת שמתגלה מחדש, אך בהדרגה החלו להישמע טענות קשות נגד היחס לנשים על המסך ועל הסט.

הטלטלות האלה היו גם בחוויה האישית שלי את הסרט. אני זוכרת עד כמה התרשמתי ממנו בהקרנה בסוף שנות השמונים, אז ראיתי בו סוג של ניאוראליזם פיוטי על אנשים שנותרו בשוליים ומנסים באופן פאתטי ונוגע ללב לבסס את גבריותם האבודה, אך כשצפיתי בו שוב בשנות האלפיים כל זה נעלם, וחוויתי גועל למול מה שנעשה שם למונה זילברשטיין ולנשים נוספות.אפשר לנסח טקסט ביקורתי על עליבותם של גברים בלי לאמץ את נקודת מבטם המעליבה על נשים.יחד עם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" נתפסים כמשלימים סוג של טרילוגיה, כשהסרט האמצעי, המלנכולי, הוא הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה של אורי זוהר עצמו. הוא מגלם מאמן כדורסל ואיש משפחה שתאבונו לנשים מפורר את חייו, והוא יודע את זה אך אינו מסוגל להתגבר על עצמו. רבים רואים בסרט הזה מ-1974 סימנים לחזרתו בתשובה שנים ספורות אחרי כן.

ב-2018 יצא למסכים "אורי זוהר חוזר", סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', שבו ליוו את זוהר במהלך צילומי סרטון הדרכה לחוזרת בתשובה. ניכר היה שהאיש ממשיך להתרגש מעשיית סרטים גם כשמדובר בפרויקט כה צנוע, וזה היה שוב לב. "'מציצים' מסתיר ריקבון, חולי, אין תכלית, אבל זה לא הציק לי, אני עושה סרט ומיד רץ לסרט הבא…", אמר זוהר בסרט. "איך אתה מתבהם, זה הווי ישראלי שהתחיל אז ונמשך היום בניצול, בבדידות איומה… הארוגנטיות של הגאווה, הדריסה − זה בני פורמן (בן דמותו של אורי זוהר ב'עיניים גדולות')… לא ידעתי מה זה אהבה". זה ללא ספק קולו של חוזר בתשובה, אך האם יחסו לנשים השתנה באופן מהותי? קשה לדעת. ברגע אחר בסרט זוהר מתעניין בקולנוע שעושים היום. רוזנברג עונה לו שעדיין עושים קולנוע טוב, ואז אורי שואל "אנושי?"; זו הגישה לקולנוע שאני הכי מזדהה איתה, וכך אשתדל לזכור את אורי זוהר.

>>תעשו לעצמכם טובה: אורי זוהר הוא לא גוטה // טור דעה

• המסך
• קולנוע ישראלי
• אורי זוהר
• הספד
• מציצים
• עיניים גדולות

אני מבקש למנוע כמה דברים.
ככה רציתי לפתוח משהו שעלה לי בראש השבוע, כדי לעצור – למפרע – עניינים של הליכה על קצות האצבעות במידה ואורי זוהר ימות. והנה, הוא מת. סליחה שאני מתעסק לאחרונה בנושאים של פרידות, אבל וכו'. אחת ולתמיד: אורי זוהר זה לא גוטה. כלומר, יתכן והוא התנהג כמו אותו גוטה בימיו החילוניים (לא "יתכן" – הוא התנהג ככה, והוא זה שאמר את זה), אבל להמשיל את חייו כולם לדבר הזה, הוא עוול גדול. למעשה, אם נחלק את חייו, הרי שאורי זוהר הלא-גוטה חי זמן רב יותר מאורי זוהר הגוטה. העניין הוא שאותו גוטה מהסרט "מציצים" היה נוח מדי להמשלה. וזה מה שמרגיז אותי, ותמיד הרגיז אותי.

בעוד שנתי מ"דיזנגוף 99" היה דמות חולנית וגרועה יותר מגוטה (צפו שוב בסרט, זה משוגע), הוא – נתי – לא קיבל את אותם ריקושטים שגוטה קיבל. ועכשיו, שימו לב מה כתבתי כאן: כתבתי "נתי" ולא גידי גוב (היקר, שיבדל"א) ששיחק אותו. וזה בדיוק ההבדל. נכון, גוב לא היה התנהג כמו באותו סרט ("דיזנגוף 99") בחייו הפרטיים, אבל במקרה אורי זוהר, לא אומרים "אני לא אוהב את הדמות גוטה מ'מציצים' שמתנהג בנלוזות" וכו', אלא אומרים "אורי זוהר".

עוד אחד של אחת ולתמיד: גוטה, כדמות, הוא דמות שלמה. דמות אדירה של שנאה עצמית, הרס (גם כן עצמי) ורעבת פיתויים. אתה יכול לא לאהוב אותו, או להירתע, אבל הוא דמות. דמות שלמה, של סרט אדיר. והוא *משרת* את הסרט. זה תפקידה של דמות. בסדר, זה פותח דיון אחר בנוסח הפרדה בין חיי האדם לאמנות שלו, ואין לי כוח להתדיין על זה. אבל העניין כאן, שוב, היא ההמשלה. אבל יש סוף להמשלה. אורי זוהר עשה תיקון. שוב: אורי זוהר הלא גוטה, חי זמן רב יותר מאורי זוהר הגוטה. ומה שאני מבקש כאן מכם הוא לא לא לבקר את התנהגותו בעבר, אלא לא לתת פתיחות וסייגים המהלכים על קצות האצבעות בנושא זה, כדי לצאת מדי חובה. לא. זה מעייף.

אל תכרטסו כרטיסיית מצפון תקשורתית. פשוט כתבו את מה שאתם רוצים ללא אותן פתיחות ורדיפה אחר זנב עצמי במידה ואתם רוצים להגיד עליו מילים טובות. העניין הזה של בלמים כתיבתיים כאילו אתם מינימום לפני כיתת יורים, הוא מעפן. מספיק עם זה לגבי אנשים שעשו תיקון. שוב: לגבי אנשים שעשו תיקון.

זכורה לי כתבה של סיוון רהב מאיר, בה אורי זוהר הוציא מסידור התפילה רשימת שמות של חבריו המתים, והתברר שבתאריכי פטירתם הוא היה אומר עליהם קדיש. יש דבר אדיר מזה? מחוות – בעיקר שהן סודיות – הן הדבר הרומנטי-חמלתי-מרגש בעולם. מה ההבדל בין זה לבין דמותו של סלומון מהספר "חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר (וכו')? סלומון, מלך הקונספציה, מקיים גלויות שהוא מוצא. כלומר, מתעסק במי שהיו ואינם עוד. ב"מי שהיו"; אני לא זוכר את הפעולות, אבל נניח שבגלויה אחת היה כתוב שמישהי תחכה לאהובהּ – שכבר מת – במקום מסוים, אז הוא הולך ועושה זאת. נעמד מול הלובר בשבילה. ומה זה אם לא תפילת קדיש? זה אותו דבר, רק פעולה חילונית, ואת זה אתם יכולים לקבל.

אורי זוהר עשה קדיש על "מי שהיו" בכל בוקר, ואם זה לא היה קשור בדת יהודית, אלא – נניח – בבודהיזם, הרי שהייתם מקבלים את כל המכלול הזה. איך אתם אוהבים בודהיזם. גם אני, למען האמת, אבל בחייאת, תסתכלו במראה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

• המסך
• אורי זוהר
• ❤ תרבות
• מציצים
• הספד
• טור דעה

הבמאי והיוצר אורי זוהר הלך לעולמו בגיל 86 בביתו בירושלים. זוהר היה מהבמאים שהיטיבו לתעד, לבקר ולייצג את תל אביב של שנות ה-70 ובעיקר את הבוהמה הזעירה שהתפתחה בה באותם שנים, ונחשב לאחד מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה הגדולים בתולדות המדינה. חזרתו בתשובה בתחילת שנות השמונים הדהדה את המיאוס שלו מהבוהמה התל אביבית (ומעצמו) ונחשבה כניצחון גדול לתנועת ההחזרה בתשובה החרדית, כמו גם מכה לתרבות החילונית.

זוהר ז"ל היה במידה רבה התל אביבי האולטימטיבי, כאחד ממובילי חבורת "לול" יחד עם אריק אינשטיין, צבי שיסל, שלום חנוך ועוד, שהניחה את היסודות למיתולוגיה הגדולה סביב חוף מציצים, הצריף של אביגדור ושאר תחנות תרבות היסטוריות בעיר. הוא נולד בתל אביב להואים שעלו מפולין שנתיים קודם לכן, ואת הפריצה הגדולה שלו לתודעה עשה בלהקת הנח"ל, שם שירת לצד אברהם הפנר וחיים טופול (Aהיו שותפיו לעשייה הקולנועית בהמשך). לצד יצירותיו המסחריות המוכרות היה גם ממובילי האוונגרד בקולנוע המקומי ("שלושה ימים וילד", "התעוררות", "חור בלבנה") ונחשב לקולנוען פורץ דרך ולשחקן מבוקש. בין יצירותיו המוכרות: עץ או פלסטיין, שלושה ימים וילד, השכונה שלנו, הצד השני, התרוממות, שבלול, עיניים גדולות ועוד.

זוהר ז"ל לא בחל בקומדיה מסחרית לצד ניסוייו האומנותיים, והיה גם ממייסדי להקת בצל ירוק ונחשב לאחד הסטנדאפיסטים הראשונים בישראל, ועוד בתחילת שנות השישים הופיע על בימות מועדון החמאם עם מופעי יחיד קומיים. עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הוא החל לעבוד גם בטלוויזיה ("לול", "זה הסוד שלי") והפך למנחה פופולרי שהגיש גם את טקס מלכות היופי והנחה את מסיבת הניצחון של מכבי תל אביב בגביע אירופה, כך שבמידה רבה היה גם המולטי טאלנט הראשון. בשנת 1997 חזר זוהר אל מסך הטלוויזיה עם תוכנית אירוח קצרת ימים בערוץ הראשון. הסרט "אורי זוהר חוזר" שעלה ב-HOT לפני שלוש שנים כולל הרהורים מרתקים של זוהר על חייו ואמנותו, ותיעד את ניסיונו לשוב ולביים סרט עלילתי כרב ואדם חרדי, סרט קצר שהוקרן רק בפני קהילות חרדיות. זוהר הלך אתמול לעולמו לאחר שלקה בליבו. הלווייתו תיערך היום בשעה 16:00. יהי זכרו ברוך.

• ❤ תרבות
• אורי זוהר
• מציצים
• ❤ תל אביב
• עיניים גדולות

• Facebook
• Twitter
• Email

כשאורנה רסקין הגיעה מעבודתה כאחות בטיפול נמרץ לסייע במסעדה המשפחתית, היא פגשה שם מטופל שזה עתה השתחרר מהמחלקה. כאשת מקצוע הורתה לו מיד להרגיע עם השמאלץ ולהזמין את מרק העוף. הסועד־פציינט ציין מצדו מיד ובחביבות ש"מיידלע" כמוה לא יכולה להגיד לו מה לאכול, כי הוא ישב בקיטון אצל סבא שלה צבי הארי רוזנברג עוד כשאלכסנדר פן שלק שם לוקשן. זמן קצר אחרי אותה תקרית, לפני כ־16 שנה, הספיקה רסקין לרשת את מסעדת קיטון מאמה שנפטרה בגיל 60. זה קרה ביום אחד שבו רסקין החליטה שהיא עוזבת את מקצועה כאחות ונרתמת בכל הכוחות לעזרת שרה רוזנברג, סבתה בת ה־90, בניהול המסעדה. לפני כשנה וחצי נפטרה גם רוזנברג בגיל 99. צילום שלה רכובה על אופנוע כבד ברחוב דיזנגוף עדיין תלוי על קיר המסעדה.

קיטון הוקמה במקומה כיום לפני 70 שנה. המסעדה נוצרה כמעט במקרה: סבתה של רסקין הביאה לסבה, שפתח בדיזנגוף דוכן למכירת אבטיחים, קצת אוכל פולני מהבית כדי להחיות את הנשמה. אוסף של חברים וקונים עטו על הסירים שהביאה איתה והבהירו לבני הזוג שזו תהיה הפרנסה שלהם. בספר האורחים כתובות מילים חמות מארתור רובינשטיין, איזיק שטרן, אורי זוהר, נעמי שמר ועוד רבים כל כך. למסיבת יום הולדת 70 שנערכה השבוע הזמינה רסקין את בני המשפחות של מנשה קדישמן, גרי בילו, מוישלה ברנשטיין וחיים חפר. "גדלנו יחד ארבעה דורות – הם כסועדים ואנחנו כמארחים", היא מסבירה את טיב הקשר.

צלחות רוטטות

בניגוד לפריחת ז'אנר המסעדות היהודיות־מזרח אירופיות בארצות הברית וטרנד הגפילטעפישיות שצבר שם תאוצה גם בקרב קהל צעיר, בארץ אין התעוררות גדולה סביב האוכל הזה. רסקין עצמה מכנה את המנות שהיא מגישה "50 גוונים של אפור", וזה עוד לפני שהתייחסנו לנטייה של הרגל הקרושה לרטוט על הצלחת. למרות זאת רסקין מרגישה נוכחות קבועה של סועדים. מובן שמגיעים אליה לא מעט קשישים תל אביבים והמוני תיירים אמריקאים, כולל מלצר צעיר בוגר תגלית, אבל גם צעירים נכנסים.

"בכל פעם שאיזה סטודנט בעיר הזאת מרגיש כאב גרון הוא מתייצב אצלנו ומבקש מרק עוף. בדרך כלל הוא גם מגיע למחרת בשביל להגיד שהפניצילין היהודי עשה את העבודה שלו והוא מרגיש טוב. זה אוכל ביתי, אוכל שמרכיב את הזיכרונות שלנו – והזיכרונות שמבוססים על חושי הריח והטעם הם הכי חזקים. בכל שנות קיומה, קיטון נסגרה רק פעמיים. זה קרה במהלך השבעה של סבא שלי ובמהלך השבעה של אימא שלי. בשתי הפעמים רצתי כמו ג'נקי במסעדות יהודיות ברחבי העיר לחפש את השניצל והחמין שאני אוהבת לאכול במסעדה. הייתי חייבת את זה כדי להתאושש".

את לא פונה לפלח שוק הולך ונעלם של אשכנזים מבוגרים?

"קודם כל, אחד הלקוחות הכי ותיקים שלנו הוא יזהר כהן. הוא תמיד אומר לי שהוא היה במסעדה הרבה לפניי, עוד כשהרגליים שלו לא הגיעו אל הרצפה. בכלל, אנחנו מחזיקים פה סחוג לטובת קהל סועדים גדול. שושנה דמארי הייתה לקוחה קבועה. לא יודעת איך מעולם היא לא באה באותו זמן שישבה פה יפה ירקוני. אחד הלקוחות הקבועים שלנו הוא ערבי, אינטלקטואל כזה. בכל פעם שאני אומרת על איזה מאכל שהוא אשכנזי הוא מתעצבן עליי ושואל: 'מה אשכנזי בקציצות? אימא שלי לא הכינה קציצות אצלנו בבית? למה אתם חייבים לנכס לעצמכם את הכל?'".

עד כמה המתכונים שלך אותנטיים?

"עוד לפני שידעתי שאקח על עצמי את המסעדה ישבתי עם סבתא כדי לחלץ ממנה מתכונים. זה היה נורא קשה, היא עבדה בחופנים ובכלי מדידה שלא דומים לגודל של שום כלי קיבול קונבנציונלי. אבל הצלחתי בכל זאת לשמר את המתכונים והם עובדים רק פה, במסעדה. אני לוקחת ממטבח המסעדה את חזה העוף, פירורי הלחם, הקמח והביצה ומנסה להכין את השניצל בבית, וזה אף פעם לא יוצא אותו הדבר. משהו פה במהות של המקום נותן לאוכל טעם אחר שאי אפשר לחקות בשום צורה".

מהי המנה הכי אותנטית בתפריט?

"פלאצ'ינקי, מהכרס של הפרה. פעם זה הלך חזק מאוד, והיום בקושי מכירים וכמעט לא מזמינים. מאוד מיוחד בעיניי הכבד הקצוץ שסבתא שלי החליטה להכין מכבד בקר ולא מכבד עוף – זה בעיניי הטעם הנכון לכבד קצוץ, ויש כאן גם שמאלץ שאנחנו מכינים למכירה הביתה".

בחודש חגיגות יום ההולדת תציג רסקין יצירות אמנות של יוצרים שציירו וכתבו בספר האורחים של המסעדה, ותרים כוסית עם ענת ושמוליק עצמון, יענקלה בן סירא, דליה פרידלנד, יוסי גרבר ועוד בוהמיינים ותיקים וחדשים שינשנשו גפילטע ביס, ומגשי ברוסקטות עם כבד קצוץ, סלט ביצים ומטיאס. כולם יוזמנו ללגום כוסיות של וודקה, וגם בירת בוטיק חדשה שנקראת ווילדע חיֶה ומדברת יידיש שוטפת. בחודש הקרוב תציע רסקין ארוחת של חמש מנות מנות וגזוז ב־70 ש"ח. הארוחות יכילו מרק קניידלעך, גפילטע פיש, קרפלעך, טעימות של קישקע, לחם אחיד, חזרת וחמוצי הבית – אוכל שגורם לפולנים אמיתיים להיאנח ולשאול "למה מגיע לי כל האושר הזה?".

קיטון

• אוכלים שותים
• גפילטע פיש
• אוכל יהודי
• מרק עוף
• נעמי שמר
• יפה ירקוני
• שושנה דמארי
• קיטון
• אורי זוהר
• אוכל מזרח אירופאי
• חמין
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

חייל צעיר נכנס לבית קפה ברגליים מאובקות ואטיטיוד שרחוק מאוד מאווירת הקריה התל אביבית. זה היה בתחילת שנות ה־40, והלוחם הצעיר חיים גורי, שרק התנדב לפלמ"ח, החליט לפגוש את המשורר שהוא מעריץ – נתן אלתרמן. כשבידו מחברת שירים, עלה גורי לרגל אל קפה כסית – מקום מושבו של אלתרמן, שעבד באותה תקופה כמתרגם טלגרמות בעיתון "דבר". השאר היסטוריה. הערבוב הזה בין אנשי צבא לאנשי רוח לא היה מוזר באותה תקופה. בכירי הסופרים, המשוררים, השחקנים, החיילים, הבמאים והציירים העבירו בכסית לילות ארוכים של ויכוחים סוערים, רומנים לוהטים ושתייה מופרזת שיצרו שיתופי פעולה ועודדו יצירה.

"זה היה מעין מיזוג של דור הפלמ"ח, התיאטרון הקאמרי ושירי שלונסקי, אלתרמן ופן", תיאר פרופ' גבריאל מוקד. עם יושבי כסית המפורסמים נמנו גם אברהם חלפי, לאה גולדברג, חנה רובינא, אבות ישורון ואף אורי זוהר, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין.
השבוע החל מרכז התרבות של בית אריאלה לקיים סדרת מפגשים שמתחקה אחר יושבי בית הקפה המיתולוגי וסוד קסמו של המקום שהיה במשך עשורים רבים הבירה האינטלקטואלית־תרבותית של תל אביב הצעירה. "אומרים שכסית הייתה לב הבוהמה של התקופה, אבל איזו מין בוהמה זו הייתה?", תוהה בגיל 92 המשורר חיים גורי. "הבוהמה הצרפתית למשל התקיימה תודעתית מחוץ לחברה והייתה מרוחקת מהמתרחש, ואילו אצלנו הגיעו לבית הקפה מפקדי ההגנה והפלמ"ח, כמו יצחק שדה. היו לוחמים שדיווחו לאלתרמן לפני שדיווחו למפקד ששלח אותם לפעולה. כולם בכסית היו בסופו של דבר אנשים שקשורים ואחוזים בחוויה הארץ ישראלית הפוליטית, על רקע של שואה והשמדה, וראו בעצמם אחראים לגורל האומה. זו גם הגדולה של כסית, שלא הורכבה מאנשים שרק באו להשתכר".

סנדוויץ׳ או רומן?

בכל יום עד השעה 19:00 בערך התקיימה כסית כמסעדה, שבין מנות הדגל שלה הוגשו צ׳ולנט עם קישקע ורגל קרושה, והיא אכלסה בעיקר שחקני שחמט. משעות הערב המאוחרות השתנתה האווירה לבית מרזח שבו לגמו עד השעות הקטנות של הלילה כמויות של קוניאק מדיצינל "שהורג כל מיקרוב, אבל גם את הבן אדם", מספר השחקן יענקל׳ה בן סירא, שהוא ורעייתו עדינה היו מיושבי המקום המושבעים.

בן סירא נשאל על הרומנים שהתקיימו בין כותלי כסית ומשיב: ״אמנם עדינה יושבת כאן לידי ושומעת, אבל בוא נאמר שכשאתה בא למסעדה אתה לא מביא איתך סנדוויץ׳, והמבין יבין".

אף שכסית זכורה לרוב כמקום גברי, שבו אנשי רוח מחזרים אחרי עלמות חן, עדינה בן סירא מדגישה כי לבית הקפה הגיעו גם לא מעט נשים שלקחו חלק בדיונים הסוערים.

"אנשים אז היו רומנטים, ועניין אותם לחזר באמצעות שירה וספרות ולא סתם לשכב עם בחורה", מוסיף יענק'לה.

באותם לילות וכחניים היו יושבים אנשי הרוח בקבוצות קטנות, חבורות־חבורות, ומתפלמסים. פעמים רבות נפתח מעגל גדול סביב אלתרמן, שהיה תמיד מסמר הערב הן בשל מעמדו והן בשל הרגלי השתייה שלו. "אלתרמן התחיל את הערב כד"ר ג'קיל וסיים את הלילה כמיסטר הייד", נזכר גורי. "הוא לא היה איש קל בלשון המעטה, והיה שותה ושותה. בכוסית החמישית בערך הוא כבר היה שיכור ואז היה ממשיך עד שהיה שיכור לחלוטין ולא חוסך את שבט לשונו מאף אחד.

"הבוהמה של אז הייתה רחבה וססגונית", ממשיך גורי, "משוררים ישבו עם שחקנים, במאים, ציירים, סופרים ופוליטיקאים, וההפריה הייתה הדדית. יוסל ברגנר מתחיל לעבוד עם נסים אלוני שעובד עם יוסי בנאי שכותב לגשש, והכל מתערבב. היום חלה התפצלות – כל תחום פועל לעצמו וברוב המקרים לא מגלה עניין בתחומי אמנות אחרי".

על כל החגיגה ניצח חצקל איש כסית (יחזקאל ויינשטיין) שעוד ב־1935 הקים עם שותפים את כסית המקורית ברחוב בן יהודה. כעבור כמה שנים עבר בית הקפה למשכנו ברחוב דיזנגוף 117, בעקבות סכסוך בין חצקל לשותפיו. עם פתיחת בית הקפה ישב חצקל עם אברהם שלונסקי, והוא הציע לו לעברת את שם משפחתו "ויינשטיין" (בלועזית "אבן יין") לשם "איש כסית".

חצקל היה ידוע כאיש נדיב מאוד שהאכיל אמנים ללא תשלום. "הוא היה האבא של כולנו", אומר בן סירא, שגם הוא עִברת את שם משפחתו (במקור שירצקי), הפעם על פי עצה שקיבל מאברהם חלפי. "אפשר לומר שאצל חצקל נולד הקאמרי והוא היה תומך גדול של תיאטרון ושחקנים ולא דרש שום דבר חזרה. לא אשכח איך פעם אחת, כשלא היה לנו מה לאכול, הגיע אלינו חצקל לבית החזרות עם תרנגולת שזה עתה דרס, וטעמה היה כטעם גן עדן".

בהיותו מיתולוגית, מובן שלא חסרים סיפורי אגדות על חצקל. "הוא היה מסוגל לישון בכסית במקום הקבוע שהיה לו, אבל עין אחת שלו הייתה תמיד נשארת פתוחה וצופה על כל המתרחש", מספר בן סירא. חתן פרס ישראל לציור, יוסל ברגנר (95), נזכר כיצד פעם היה שיכור מדי כדי ללכת הביתה והעביר את הלילה בשינה בכסית. "כשהתעוררתי בבוקר ראיתי את חצקל ישן כהרגלו, ומשום שהייתי מורעב לקחתי ביצה אחת כדי לאכול", הוא מספר. "באותו רגע חצקל פתח את עיניו ושאג לעברי 'באת לגנוב לי את הביצים?'".

ברגנר גם זוכר כיצד חצקל ואברהם חלפי הסבירו לו פנים בפעמים הראשונות שהגיע לכסית, לאחר שזכה להתעלמות מכל השאר משום שהתלבש בסגנון קצת גלותי. "חצקל הזמין אותי לצייר על הקיר של כסית עבודה גדולה, והתשלום שקיבלתי בעבורה היה בקבוק יין אחד", הוא משחזר. "זו הייתה עבודה שהורכבה משישה חלקים ובסוף נמכרה ב־120 אלף דולרים".

הסוף נמצא בקליפורניה

בשנות ה־60 פתח אייבי נתן את קפה קליפורניה בפסאז' הוד בדיזנגוף פינת פרישמן, ובני הדור הצעיר שראו בכסית מקום מיושן החלו לפקוד אותו. "הרבה מאוד אנשים כפויי טובה שחצקל טיפח עברו לקליפורניה", מתקומם בן סירא. "זה היה אסון עבורו וסימן את תחילת ההידרדרות של כסית".

מותו של אלתרמן ב־1970 סימן את ראשית הקץ של כסית, ופטירתו של חצקל ב־1979 הורידה סופית את המסך מעל מעמדו הרם של בית הקפה. ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט, החליט לערוך לחצקל טקס הלוויה רשמי שבמהלכו נחסם כל רחוב דיזנגוף לתנועה. את ארונו של חצקל נשאו אחר כבוד לתוך כסית.

אלמנתו של חצקל, לאה, היא שהמשיכה לנהל את המקום עם בניה, ובהמשך עשה זאת חתנה. בסוף שנות ה־90 פרץ סכסוך בין בעל המקום, שהשכיר אותו לחצקל בשכירות מוגנת, לבין אנשי הבוהמה משנותיו המוקדמות של בית הקפה. בעל הבית האשים אותם כי הם נוהגים לשבת בבית הקפה הרבה זמן ובלי להזמין יותר מדי (נשמע מוכר?) ואפילו התעקשו לשלם בהקפה, כמו פעם. במרוצת השנים התנהלו מאבקים משפטיים סביב כסית, ולפני כעשור עבר בית הקפה לבעלות חדשה והפך לדאנס בר שבו פינה קטנה המוקדשת לוותיקי הקפה ולתמונות מהעבר. אך כעבור שנתיים שוב החליף המקום בעלים, ועל חורבות כסית הוקם סניף של רשת בתי הקפה אידלסון 10.

גורי ובן סירא מציינים סיבה נוספת לדעיכת כוכבה של כסית: הטלוויזיה. "בעבר היה לאנשים רק רדיו בבית, והם חשו את הצורך לצאת ולהיפגש כדי להחליף חוויות ולהרגיש שהם בתוך האירועים", אומר גורי. "כשהופיעה הטלוויזיה אנשים נשארו בבתים, הזדקנו ומתו".

"היום, בעידן הטלפונים הניידים והמחשבים, האדם הפך לעבד. מאוד חבל לי על אובדן הביחד והשמחה כפי שבאו לידי ביטוי בכסית״, מבכה בן סירא. "זה לא שאז כולם אהבו את כולם, אבל הבנו שאי אפשר בלי האחר. חיי החברה היו מאוד אינטנסיבים, אנשים נפגשו כל יום וזה לא היה משעמם".

"יש לי רגש מאוד חם לעבר ומעניין לראות כיצד העולם השתנה", אומר ברגנר. "פעם הכל היה שקט יותר, פחות מטורף ואפילו אנשים היו יותר נמוכים. כסית הייתה המרכז של העולם שלנו".

"לכל דבר יש סוף", מסכם בן סירא. "חוץ מלנקניק, לו יש שניים".

• אורי זוהר
• שמוליק קראוס
• אריק איינשטיין
• קפה כסית
• לאה גולדברג
• בית אריאלה
• תל אביב
• אבות ישורון
• עירוני