>> אלכס ליבק הוא מגדולי צלמי העיתונות בארץ, זוכה פרס ישראל, ויותר תל אביבי מכולנו ביחד. השבוע הוא משיק יחד עם היזם גדי רויז את הספר "עיר מקלט", פרויקט המתעד את תל אביב מזווית אחרת, חופשית ומלאת הומור. לכבוד המאורע המרגש ייערך מאורע מרגש לא פחות ביום חמישי הקרוב בבית ביאליק (15.5 19:00) בהנחיית גילי איזיקוביץ ("הארץ") ובהשתתפות ליבק ורויז, האדריכלית דניאלה פוסק וגם יהלי סובול, בשיחה על השראה ויצירה בעולם לא אנלוגי ואיך כל זה קשור לעיר. במהלך האירוע במהלך יחולקו גלויות מתוך הספר החדש וניתן יהיה לרכוש את הספר במחיר ידידותי.עוד פרטים, כרטיסים והנחות למחזיקי דיגיתל כאן

>> מרכז מסחרי מהסבנטיז וחופש לבחור // העיר של הצ'ייסרית מיכל שרון
>> הקולנוע הכי לא קולנוע וסיפור אהבה עם פיל // העיר של דן פילץ

1. בריכת גורדון

אני שוחה בה מדי יום. זה אחד ממקורות החיים שלי.
אליעזר פרי 14

2. חוף הים

נולדתי קרוב לים, ברחוב טבריה בתל אביב. במשך שנים החזקתי סירה במרינה והיינו מפליגים לחו"ל. גם היום אני עושה שם הליכות, מצלם, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

3. גן מאיר

שם עברה חלק מהילדות שלי. היתה לי מטפלת שהיתה לוקחת אותי לגן מאיר כמעט מדי יום.

4. אזור התחנה המרכזית

אחד המקומות בעיר שבהם אפשר לראות ריבוי אתני אמיתי. אנשים מכל העולם. ככה תמיד רציתי שתהיה תל אביב, אבל לצערי היא הולכת ומתרחקת מזה.

5. הבסטה

בזכות בת הזוג שלי, שרי אנסקי, שמאוד אוהבת את המקום. וגם כי האוכל באמת מצוין.
השומר 4

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר אתרים. מקום שפשוט צורם לעין. הוא חוסם את הים ומכוער בצורה שקשה לי להתעלם ממנה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אין ארץ אחרת". זו הטרגדיה שלנו כיהודים והיחס שלנו לפלסטינים. תמצית כל הסבל והכיבוש של שני העמים – ובעיקר של הפלסטינים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שום דבר. שום יצירה לא נתנה לי כוח או תקווה בתקופה הזו.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מדרסה – בית הספר ללימוד ערבית.האתר שלהם מעולה, התכנים מצוינים, ואני באמת חושב שכל ישראלי חייב לדעת ערבית. שווה מאוד לתמוך בהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לבת הזוג שלי, שרי אנסקי. היא הכוח שלי, המשפחה שלי. היא גם מבשלת מדהים ומדי פעם מלמדת אותי. וכמובן שהיא הביאה לעיר את כריך ההרינג הכי מפורסם, עם קהל מעריצים עצום.

מה יהיה?
לצערי – יותר גרוע. אני באמת מקווה שאני טועה, אבל לא רואה שום שיפור באופק.

• העיר שלי
• אלכס ליבק
• בריכת גורדון
• חוף הים בתל אביב
• הבסטה
• תחנה מרכזית תל אביב
• גן מאיר
• שרי אנסקי

הצלם אלכס ליבק ידוע בהיותו כזה שמצליח לתעד את המציאות הישראלית בצורה יוצאת דופן: גם יומיומית וגם פיוטית, גם סטנדרטית וגם ביקורתית. מה שאנחנו קוראים החיים עצמם. לרגל יום המוזיאונים הבינלאומי שחל בשבוע שעבר הושקה תערוכה דיגיטלית חדשה, שמאפשרת לנו לשוטט בין למעלה מ-20 צילומים של ליבק – בלי לזוז ממקומנו.

התערוכה היא שיתוף פעולה ראשון בין Google למוזיאון תל אביב לאמנות, וזמינה לצפייה באתרGoogle Arts & Culture– וליבק הוא האמן הישראלי הראשון שזוכה להציג תערוכת יחיד דיגיטלית בפלטפורמה הבינלאומית, לצד תערוכות חדשות מ-50 מוזיאונים ברחבי העולם שעלו במקביל.

זהו שיתוף הפעולה הראשון בין Google למוזיאון תל אביב לאמנות ביצירת התערוכה הדיגיטלית, וגם הפעם הראשונה שבה זוכה אמן ישראלי להציג תערוכת יחיד ב- Google Arts & Culture. בתערוכה, שאותה אצרה רז סמירה (עד לאחרונה אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב לאמנות שמונתה לאחרונה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון ארץ ישראל), מוצגות 22 תמונות שצילם ליבק בין השנים 1986-2022 ובמרכזן ניסיונו של ליבק להציג תמונת מצב עדכנית של המציאות הישראלית מבעד לעדשת המצלמה.

התערוכה האינטראקטיבית, מאפשרת "לטייל" בין חדרים במרחב המוזיאון הווירטואלי ולצפות בכל תמונה במסך מלא. חלק מהתמונות מלוות בקריינות בקולו של ליבק עצמו, שמשתף באנקדוטות ובסיפורים מאחוריהן.״כצלם אני מודע לכאוס וההמולה של החיים האורבניים״, אומר ליבק. ״אני מעין בלש חובב החוקר את העיר ומרחביה אך, בעיקר את תושביה. אני מנסה לבנות פסיפס חזותי שיהווה עדות לחיים בישראל״.

אז מה אפשר לראות בתערוכה? לא נספיילר יותר מדי כי בואו – אתם צריכים להשקיע מינימום מאמץ כדי לצפות בה בעצמכם. נספר רק שחיבבנו במיוחד את צילום הכלב וצב הים על חופי תל אביב (הרבה לפני שמישהו ידעמי זאת יוליה), את הדינזואורים בשוק הפשפשים, את הנשים הרוחצות בסחנה וגם כמה תמונות חזקות במיוחד מחווארה, רמאללה ועזה. עכשיו תורכם לבחור את האהובות עליכם, ולשוטט כמו ליבק.

"המשוטט" זמינה לצפייה באמצעות אפליקציית Google Arts & Culture שזמינה באינטרנט, ב-iOSוב-Android.

• ❤ תרבות
• צילום
• אמנות
• תערוכות
• דיגיטל
• גוגל
• מוזיאון תל אביב
• אלכס ליבק

• Facebook
• Twitter
• Email

עם אלבום בכורה בדרך ושנה גדושה בהשמעות ופלייליסטים בסטרימינג וברדיו, ועם "הכי יפה" שמככב כשיר הרשמי של ליגת העל בכדורסל בערוץ הספורט וזוכה שם להשמעות מרובות, נראה שהזמר והיוצר יושי עושה את דרכו הבטוחה אל לבו של המיינסטרים האיכותי. כל מה שחסר לו זה שיר אהבה עם קליפ בכיכובם של צילומי זוגות שצילם אלכס ליבק. אז הנה זה בא.

כשעלה הרעיון לבסס את הקליפ ל"אין מספיק זמן" על צילומיו האיקוניים של אלכס ליבק, נוצר איתו הקשר וליבק התאהב בשיר והפך לשותף פעיל בתהליך הפקתו. הקליפ מבוסס על צילומים שצולמו לאורך הקריירה הענפה שלו, ונשלפו מהארכיון במיוחד לטובת ההפקה, צילומים שעוסקים בזוגיות, בזמן ובמקום בו אנחנו חיים.

"אפשר לומר שהתצלומים נבחרו באקראי, כמו שאני מצלם", מספק ליבק. "יוחאי דפדף בספרים שלי ובחר מתוכם תצלומים שהתחברו אסוציאטיבית לזוגיות וביקש ממני למצוא את המקור. אבל כיוון שהארכיון שלי נמצא תמיד בשלבי 'ארגון' את חלק מהתמונות לא הצלחתי לאתר. לא נותר לי אלא לנבור בקופסאות הקרטון שאצלי, תמונה תמונה. מצאתי את עצמי מחפש זוגיות בתוך מאות תצלומים שהדפסתי במשך שנים רבות. וכך, כמו שקורה בזוגיות מוצלחת בחיים, קצת מקריות וקצת מזל חברו יחד למוזיקה".

יושי עצמו, מעבר לשת"פ הנאה עם ליבק, יכול להתגאות גם בשיתוף פעולה מוזיקלי ראשון בינו לבין המפיק המוערך עמרי אמדו (תמיר מוסקט, ג'יין בורדו ועוד), והתוצאה היא הפקה מוזיקלית מנצנצת וקריספית במיוחד שגורמת לו להישמע כמו מתי כספי על ביטים. נסו ותהנו.

• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• אלכס ליבק
• צילום
• שירי אהבה

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שמביט ב־14 הצילומים שאלכס ליבק מציג ביריד הצילום Tel Aviv Photo שנפתח הערב (חמישי) במתחם עזה 13 ביפו, עשוי להרגיש משהו מוּכּר. לולא הייתי מודע לקרדיט שמאחוריהם והייתי צופה בצילומים בהיעדר הקשר, הייתי חושב שיש בהם מוטיב אירוני קל, אנדרסטייטמנט תיעודי ולפרקים סוריאליסטי, שמזוהה אצלי עם הצילום הישראלי. זו תחושה שחוויתי בעבר בתערוכות גמר של בצלאל ושל המדרשה, אז עבודות של סטודנט כלשהו הזכירו לי שפה צילומית של מישהו אחר שמלווה אותי מאז שאני ילד. כי ללא הקונטקסט הצילומים של ליבק נראים כמו אימג'ים שצילם אדם שבמשך שנים נחשף לעבודות של אלכס ליבק במדור “המאה ה־21" בעיתון “הארץ" וניסה לחקות את הסגנון שלו.

הצצה מאחורי הקלעים של העבודה של ליבק, בוגר לונדון קולג' אוף פרינטינג ובעל תואר בפסיכולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, מגלה תמונה דומה בפשטותה לזו שהייתם מדמיינים. ליבק משוטט, במובן המילולי של המילה. ביום הבחירות, למשל, הוא יצא מהבית בתשע בבוקר וחזר בעשר בלילה אחרי שהסתובב בקלפיות בירושלים, בבית שמש ובמושבים בסביבה. יש לו שלוש שיטות למציאת חומרים: או שהוא הולך למקום עמוס אנשים ונבלע בהמון (ואז עוברי אורח נוהגים לתת לו עצות על מה ואיך לצלם); או שהוא הולך לאירועים מאורגנים כמו מטס יום העצמאות בטיילת (שם הוא מקפיד שלא להיראות קריפי בזמן שהוא ממתין שעה מאחורי ילד שאוחז בלון בצורת מטוס, עד שהבלון יתעופף בזווית מושלמת בזמן שה־F16 חורך את השמים מעליו); או שהוא בוחר בשוטטות נטו בלי שום סיבה או מטרה עד שעינו נתקלת במשהו מעורר השראה (ויש לו גם מרגלים שמדווחים לו על כאלה, כמו החבר שהתקשר ואמר “אלכס, תגיע דחוף למחלף הסירה לצלם את השיפוצניק הערבי שמתקן את הפסל של הרצל!").

המקום שתופסים בעולמנו צילומי סטילס השתנה מאוד מאז שנת 1967, אז עלה ליבק לסיפונה של אונייה ברזילאית לתשעה חודשים ותיעד מפגשים של אנתרופולוג מקומי עם קהילות שונות בברזיל. לפעמים אני תוהה אם העדינות שמאפיינת את הצילום של ליבק מצליחה להיות אפקטיבית גם בעידן שבו דימויים מתאפיינים במסר אגרסיבי ובתחושת גודש. “אני מאמין שכן, אמירות עדינות עדיין נוגעות באנשים", הוא טוען, “ובמקרה של התמונות שלי, למשל, הצפייה בהן ברצף יוצרת אפקט מתמשך ומתעצם. בהרבה מהעבודות שלי האנדרסטיימנט נוצר בזכות הכותרת של התמונה, שיוצרת קונטקסט שממקם את הצופה. אבל שמע, שלא תבין לא נכון – אני ציני למדי לגבי הסיכויים של תמונה להשפיע על המציאות".

די מבאס לשמוע את זה מאדם שצילום אחד שלו בשנת 1984 (תמונת המחבל מהפיגוע בקו 300 מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שב"כניקים בעודו בחיים) הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להוביל לפתיחת ועדת חקירה ולגרום לצנזורה לסגור את עיתון "חדשות" לכמה ימים.

"היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז. לבנו כחברה הפך גס הרבה יותר מאז, והעניין שלנו במאבק הפלסטיני ובכיבוש פחת מאוד. בתקשורת הפלסטינית אתה רואה מדי יום דיווחים על הריסות בתים וגדיעת עצים, דברים שהם היומיום של הכיבוש, ובתקשורת הישראלית הדברים האלה חדלו להופיע. נקודה. לא מראים לנו יותר איך נראה המגע בין החייל לאזרח הפלסטיני, פשוט לא. גם החבר'ה של אקטיבסטילס, שחלקם מציגים לצדי בתערוכה, מפרסמים את החומרים שלהם בתקשורת הזרה או ב־972, שיחה מקומית והמקום הכי חם בגיהנום – מקומות עם קהל משוכנע, וכשהם הדביקו תמונות ברחוב באו אנשים וקרעו אותן כי זה עצבן אותם. כלומר, צילום יכול עדיין להשפיע, אבל השאלה מה ההקשר שבו הוא מתפרסם ומהי חשיבות הבמה".

אתה מרבה להתלוות לגדעון לוי לשטחים ולצלם עבור הכתבות שלו. העבודה העיתונאית שלכם נשענת על האמונה שהדעה של הישראלי לגבי הכיבוש תלויה בכמות ובסוג המידע שהוא נחשף אליהם. זו הנחה שלא מוכיחה את עצמה.

"גם גדעון כבר לא מאמין שאינפורמציה מהשטחים יכולה לשנות את הדעה של הישראלים, ואני מסכים איתו. אנחנו עושים את העבודה למרות הייאוש ובעיקר עבור המהדורה באנגלית. וגם בשביל המצפון שלנו".

כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך?

"לא, האמת היא שזה גורם לי להרגיש יותר מדוכא, אבל לפחות אני יכול לומר שעשיתי משהו. בבית הספר לצילום שלמדתי בו בלונדון, היה קו מאוד פוליטי שהאמין שמה שמשפיע על תודעה של אנשים זה אימג' שכמותו הם טרם ראו, והאתגר שלי הוא למצוא כאלה".

מעניין את הסבתא

ליבק, 71, גרוש טרי מאשת הקולינריה שרי אנסקי (לשניים בן בשם חיים), הוא אדם נינוח שממעט להרים את קולו. קשה לדמיין אותו מתעמת עם מישהו. בכל זאת, בדצמברהאחרון, אחרי יותר מ־30 שנה כצלם עיתונות (מתוכן 22 שנה בעיתון "הארץ"), הוא מצא עצמו עצור במשטרת אריאל בטענה שהוא ולוי הפרו צו אלוף כשנכנסו לשטח A ואחר כך גם העליבו חייל. אופן העלבון, לפי החשד, היה יריקה. “יצאנו מהשטח הפלסטיני ברכב שלנו, כמו שאנחנו עושים תמיד, אבל הגענו מכביש שרק פלסטינים מגיעים ממנו ולא מכביש שמוביל להתנחלות, והחייל במחסום שאל מה חיפשנו שם. גדעון ענה לו ‘מה זה עניינך?' ואז הוא החליט לעכב אותנו. תוך שנייה הגיעה גם משטרה ונהיה שם אירוע שלם. החייל שעצר אותנו התעקש שנישאר בתוך האוטו, וכששאלתי למה אנחנו צריכים להישאר באוטו הוא ענה לי בגסות שהוא לא חייב לי הסברים. אמרתי לו ‘שמע, אתה בן 18 ואני בן 70, אז דבר אליי יפה; והוא צעק עליי שלא אתן לו הוראות ושהוא יעכב אותנו כמה שירצה. גדעון ענה לו ‘תעכב את סבתא שלך' ואז זה הסתבך כי הוא לקח את המשפט על הסבתא אישית והרגיש שכבוד המשפחה שלו נפגע. לקחו אותנו לתחנה ושם גילינו שהחייל טוען גם שירקנו עליו, שזו כמובן שטות גמורה. בסופו של דבר התלונה בוטלה ושוחררנו. הדבר שנשאר איתי מהאירוע הזה הוא האופן שבו הוא דיבר אליי, זה הרג אותי".

השנאה שליבק חש שהופנתה כלפיו באותה תקרית, הגיעה בשבוע שעבר למרכז השיח בישראל, לאחר שתוצאות הבחירות המחישו את גודל השנאה לשמאל – גדולה עד כדי כך שבסיוע הרטוריקה המסיתה של ביבי היא גברה אפילו על הכעס של הציבור על הממשלה ועל התחושה שהיא לא סופרת את האזרחים ואף דופקת אותם. ההבנה הזו הביאה חלק מהשמאל לערוך חשבון נפש לגבי הניתוק שלו מרוב הציבור בישראל, ובעיקר מהאנשים שגרים בעיירות הפיתוח בפריפריה. בשנת 1981, כשבגין השיק את פרויקט שיקום השכונות שביסס אותו בעיני רבים כגואל הפריפריה (אף שרבים יטענו שזה היה בסך הכל מבצע סיוד קירות, שרק עזר להסתיר את האפליה של הציבור הזה ולא באמת סייע לו), עבר ליבק להתגורר באשקלון עם אשתו דאז ותיעד את הפרויקט הממשלתי. “אני זוכר שנכנסתי יום אחד לקפה בעיר, ביקשתי כוס קפה וכשהבחור הגיש לי אותה אמרתי לו ‘תודה'. הוא חשב שאני מסתלבט ומתנשא עליו. לפני יומיים נסעתי באוטו פה בתל אביב ונהג אחד צפר לי בטירוף מאחור והתחיל לריב איתי. אמרתי לו ‘מה הלחץ?'; והוא הסתכל עליי ואמר ‘חנין זועבי, הא?'. זה גרם לי לראות את השנאה הגדולה שאתה מדבר עליה בהקשר של הבחירות".

השנאה לשמאלנים כמוך מבוססת בין השאר על הטענה שיש לכם המון אמפתיה לפלסטינים ושום אמפתיה או אכפתיות לעניים בפריפריה. מאז שעזבת את אשקלון אתה מתמקד בעיקר בתיעוד הכיבוש והסבל הפלסטיני. כלומר, יש להם קייס.

"אני חושב ששונאים אותי גם כי אני מראה להם את מה שהם לא רוצים לראות, אבל זהנכוןשאני לא מצלם בפריפריה כמו שאני מצלם פלסטינים. צריך לזכור שחוץ ממני, מגדעון לוי ומעמירה הס, פחות או יותר, איש בתקשורת הממסדית לא באמת מסקר את השטחים. אני רואה את השנאה של אנשים לגדעון, זה ברמות אחרות. הם מזהים אותו מהטלוויזיה. אני בטוח גם שהטור שלו שקרא 'להחליף את העם' לא יעזור במובן הזה. לא הסכמתי איתו, הוא עשה טעות לדעתי".

אתה מוכר עבודות שלך? אנשים רוצים לתלות אותן בסלון?

"מוכר לפעמים, כן. תערוכות כמו זו נועדו למכירה ולכן גם בחרתי צילומים שיש להם לדעתי פוטנציאל מסחרי. מארגני התערוכה תמחרו את העבודות, 3,000 ש"ח לצילום בגודל 40 ס"מ על 50 ס"מ ו־5,000 ש"ח לצילום בגודל 50 ס"מ על 70 ס"מ. האמת היא שאני לא אוהב בדרך כלל תערוכות קבוצתיות, אני מרגיש שאני נבלע בין כל שאר הצלמים. הפעם הציעו לי חדר משלי שבו אוכל להציג כמות גדולה של צילומים, ולכן הסכמתי".

עדיין קורה לך שאתה רואה צילום חדש ומתעוררת בך השראה, או שאתה כבר קהה חושים?

"כן, זה יכול לקרות לי. יש צילומים שאני רואה ופתאום חושב 'וואלה, איזה כיף שיש צילום!'. אבל גם צילומים שמעוררים בי השראה לא ישנו את הסגנון שלי, אני מרגיש מאוד איתן מבחינה סגנונית. אני לא אהפוך כבר בחיי למי שמצלם צילומי נוף בקומפוזיציה מושלמת ותאורה מכוונת. אני נגד צילום מבוים ולא נמשך לאסתטיקה מוקפדת. אני תמיד אומר שאם תהיה לך מספיק סבלנות, אז תצליח למצוא את הפריים האולטימטיבי, זה פשוט עניין של זמן".

מצלמת הפילם הישנה שכרוכה סביב הצוואר שלך, שהפכה לסימן ההיכר שלך, היא חלק מגישת האולד סקול הזו?

"האמת היא שזו מצלמה דיגיטלית והיא רק מעוצבת כמו מצלמת פילם. בשנים האחרונות 90 אחוז מהעבודה שלי היא במצלמה הדיגיטלית. אבל מה שלא מסתדר לי זה הפוטושופ. עשיתי קורס ופרשתי באמצע, זה פשוט לא מתאים".

Tel Aviv Photo. חמישי־שבת, 3.26־28. מתחם עזה 13, יפו. הכניסה חופשית

• תערוכה
• ראיון
• פוליטיקה
• אלכס ליבק
• אמנות
• תרבות
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

במסגרת מדיניות העירייה לעידוד גופי תרבות אלטרנטיביים ואמנים עצמאים ולאור ההצלחה שרשם באוקטובר האחרון, חוזר מחר (חמישי, 12.3) ערב אירועי התרבות "רגע אחד" לסיבוב שני. במסגרת הערב, יהפוך בניין עיריית ת"א לחלל אמנות ענקי בו יופיעו ויציגו פרפורמים, צלמים, סופרים, ציירים, מוסיקאים ורקדנים.

הקיר החיצוני-דרומי של בניין העירייה, מתחת לגשר המוביל מאבן גבירול לבן גוריון, ימשיך לשמש משטח אורבני ליצירות אמנות, כשהפעם הוא יארח את הציירת נורית דוד בעבודתה "מאלף ועד תו" על שלבי החיים השונים. בתוך בניין העירייה יוצגו מספר מופעים בלוקיישנים מעניינים: חדרו של סגן ראש העיר, אסף זמיר, יהפוך לאולם אופרה, בעוד חדר הישיבות בקומה הראשונה יארח מחזה של הרקדנית והיוצרת אלה רוטשילד. צרכני תרבות אקטיביים יוכלו להצטרף לסיור מורשת קרב במסגרת 'בנות בצריח', מופע שיערך ברחבי בניין העירייה ומטרתו לגשר על הפערים שנוצרו בקיץ האחרון בין עוטף עזה לעוטף אבן גבירול. חלל העירייה יארח גם הקרנות של סרטים ישראליים שהשתתפו בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים 2014; הרצאה מוסיקלית של עיתונאי 'הארץ' אורי משגב בנושא הייצוג של תל אביב בתרבות הפופ-רוק; סדנאות כתיבה של הסופרים ניר ברעם ואלכס אפשטיין וגם הצצה למקצועם של שני בעלי מלאכה ותיקים מפלורנטין שיציגו ויספרו על מומחיותם במסגרת התערוכה 'ידי הזהב מפלורנטין'.

בין האמנים המשתתפים ישנם גם לא מעט שמות מוכרים, כמו המוסיקאים עמיר לב וגלעד כהנא, שישתפו את הקהל בתהליכי היצירה ומקורות ההשראה שלהם, קותימאן, שישיק את פרויקט MIX THE CITY TEL AVIV YAFO, פלטפורמה אינטראקטיבית במסגרתה צולמו 12 מוסיקאים מקומיים באתרים שונים שיוצרים מעין מיקס ויזואלי-מוסיקלי של העיר, וגבע אלון, שיבצע גרסאות אקוסטיות של מיטב שיריו. הצלם אלכס ליבק יערוך סדנא לפיתוח ראייה של המציאות באמצעות המצלמה וגם יציג יחד עם פליקס לופה תערוכת צילום בנושא תל אביב והים. בניין העירייה הוא מרכזו של אירוע "רגע אחד" אך מספר מבנים המקיפים אותו יקחו גם הם חלק בערב. במרכז ענב לתרבות יתמקדו במוסיקת ג'אז ובמתחם גבירול יוצגו תערוכות, סדנאות ומופעים בין השאר מבית היוצר של אנסמבל 'ציפורלה' וקפה גיברלטר.

איריס מור, מנהלת אגף תרבות ואמנויות בעיריית תל אביב יפו, מסבירה: "האמנים העצמאיים הם אלה שעומדים בלב לבם של אירועי 'רגע אחד', והעירייה רואה בקידומם מטרה מרכזית החשובה לעיר בכלל ולחיי התרבות והאמנות בה בפרט. העירייה רואה חשיבות רבה בפתיחת מבנים עירוניים כפלטפורמה להצגת אמנות ולהנאת התושבים. בעקבות הצלחת "רגע אחד" הראשון, שבו הציגו כ-80 אמנים לפני קהל של יותר מ-3,000 איש, החליטה העירייה לקיים לפחות שני אירועים כאלה בשנה. באירוע המתוכנן בחמישי הקרוב יציגו יותר אמנים מהפעם הקודמת, כאשר כל הפעילויות פתוחות לציבור הרחב ללא תשלום".

"רגע אחד", חמישי (12.3), בניין עיריית תל אביב, אבן גבירול 69, החל מ-19:30

• אמנות
• מרכז ענב
• גבע אלון
• אלכס ליבק
• קותימאן
• גלעד כהנא
• פרפורמנס
• רגע אחד
• ג'אז
• עמיר לב
• ציפורלה
• אבן גבירול
• תל אביב
• עיריית תל אביב
• תל אביב
• איריס מור
• עירוני
• בתי קפה