פנים, יום/צהריים/לילה/ממש-מאוחר-בלילה, אולפן חדשות. מגיש (או מגישה, או מגישים) באמצע, ואותו מקיפה שורה ארוכה של אנשים בחליפות. זהו הפילטר שדרכו אנחנו חווים את המציאות – הדבר שאנחנו רואים יותר מכל דבר אחר בטלוויזיית הברודקאסט הישראלית, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות.איך התרגלנו לדבר הזה? ולמה זה מה שאנחנו רואים כל הזמן? איך הפך המוצר הזה – אולפני אקטואליה 24/7 – למנה היחידה בתפריט, כל יום כל היום?וזה לא רק בתקופות חירום. האולפנים האלה הם מנת חלקנו גם בשגרה. גם בימים רגילים לחלוטין, אנחנו מולעטים בשידורי חדשות ובאולפנים פתוחים שלעולם לא נסגרים.

>> כמה טוב שבאתם: 11 הכניסות הכי מרשימות שראינו בקולנוע
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

יש שתי סיבות לתופעה הזאת: הראשונה היא המחיר. הרבה יותר זול להפיק שידור חדשות, מאשר שידור של כל דבר אחר (דרמה, קומדיה, דוקו, שעשועונים, ריאליטי) וגופי התקשורת גם ככה מפסידים המון כסף (בטח בתקופות כאלה), אז ברור לחלוטין למה הם הולכים לפיתרון הזול.השנייה היא שהסמכות כמעט ולא מדברת אלינו – ראש הממשלה לא מתראיין לתקשורת הישראלית (הוא מעדיף להתראיין באנגלית), גם השרים שלו בדרך כלל מתרחקים מהמיקרופונים וכל מה שאנחנו מקבלים זה הודעות מתוסרטות של דובר צה"ל ושל רה"מ עצמו כשמתחשק לו, וזה לא קורה הרבה. בעולם הנורמלי, כשמדינה יוצאת למלחמה הקברניט מדבר לציבור באופן שוטף – מסביר, מתאר מצב, נותן לאנשים ביטחון או אפילו טיפת תקווה. אבל נורמליות ואנחנו זה כבר מזמן שתי מילים סותרות.

אז בלית ברירה, ערוצי המיינסטרים הולכים אל התחליף – הפרשנים. הפאנל החדשותי הממוצע מורכב מעיתונאים שתפקידם לדווח מה שקורה, ופרשנים שתפקידם הוא לתת משמעות לאירועים, לנסות ולספק לאנשים תמונת מצב שהם יכולים להתחבר אליה. על העיתונאים לא באנו לדבר – הם עושים את עבודתם, ברמה כזו או אחרת של איכות.הפעם, באנו לדבר על מי שאינם עיתונאים – האנשים שמגיעים לפרש לנו את המציאות. שלא מספרים לנו מה קרה וקורה, אלא מנסים לפרש, למסגר ולנתח את המצב, אבל מלרלרים עצמם לדעת ורק מוסיפים לבלבול ולכאוס. אלה האנשים שכשהם מופיעים על המסך שלכם, סימן שממש כדאי להעביר ערוץ.

הביטחוניסט // עמוס ידלין

כנראה הסמל הגדול ביותר של קבוצת הפרשנים. מחזיק מאחוריו רקורד צבאי עשיר (טייס קרב בחיל האוויר, ראש אמ"ן), אבל היום בעיקר עשיר בביטחון עצמי, ולא תמיד עם בסיס. מי שסיפר לנו שחמאס מורתע (עד שהתברר שהוא לא ממש הורתע), שנסראללה חש הקלה (מעט לפני שחוסל), ושאיראן מחפשת לתקוף מטרות צבאיות בלבד. חחחח. אבל התחזיות הגרועות הן לא הסיפור. כולנו טועים. סוד קסמו של ידלין הוא הזחיחות ותחושת ה"אני ואפסי עוד". הוא הרי זה שנשאר בארץ כי חייבים את המוח שלו (כמו שהוא אמר לניר גונטז' ב"הארץ"). נראה לי שהבעיה היא המוח שלנו, מר ידלין.

הטייס // איתן בן אליהו

במבצע "שאגת הארי" רואים אותו יותר על המסך בגלל המעורבות הגדולה יותר של חיל האוויר, אבל בכלל הוא הולך ובונה את עצמו כבר שנים ככוכב תקשורת. ויש סיבות לכך; בן אליהו נאה, רהוט ויודע לנסח את עצמו מצוין. אבל יחד עם זה מגיעה גם תחושה שמאחורי הרטוריקה היפה – לא עומד הרבה. בן אליהו מסביר ומסביר ברמה הטכנית, אבל לא אומר כלם לגבי המציאות שאנחנו חיים בתוכה. וכשהוא אומר, הוא בדרך כלל רחוק מהעובדות, כמו מישהו שכבר 26 שנה לא נמצא במקומות האלה, מאז השתחרר משירותו הצבאי.

החלוצים // אלי אוחנה ואייל ברקוביץ'

למען הסר ספק צריך לומר – מדובר בשתי אגדות כדורגל ישראליות, שני שחקני עבר מדהימים ושני גיבורי ילדות. אבל אחת התופעות התמוהות של הזמן הזה היא העובדה ששני אנשים שבאו מהכדורגל, לפתע הפכו לפרשנים מדיניים לכל נושא ועניין; כאלה שמחזיקים שתי תכניות אקטואליה בכירות על המסך שלנו ("מוריה וברקו" בערוץ 13, ו"אופירה-אוחנה-סרי" בערוץ 12); איך ידע בכדורגל הפך להיות מפתח להבנה גיאו פוליטית? לא ברור. אבל הנחרצות וההתלהמות שהביאו מעולם פרשנות הכדורגל באה אז איז גם לתוך תחומים שבהם, מה לעשות, הם הרבה פחות מבינים.

הכבאי // דדי שמחי

חשוב להבהיר: לשמחי יש רקורד צבאי וגם סיפור חיים אישי שחייבים לכבד כמובן. הוא נקלע לתודעת הציבור שלא בטובתו, לאחר מותו של בנו גיא במסיבת הנובה ב-7.10. הוא גם תרם למען המדינה הזאת (כמו פרשנים רבים אחרים) המון. אבל אי אפשר להתעלם מהתפקיד הנוכחי שלו, בעיקר בפאנל של "אולפן שישי": התיישרות מוחלטת עם דפי המסרים של הממשלה ודקלומם, פלוס לדבר המון שטויות. הפעם האחרונה היתה כשהסביר למה חשוב מאוד לבטל את המשפט של נתניהו, והשווה אותו לאנשי השב"כ בקו 300 (למרות שהם הודו והתפטרו, והוא מתבצר ב"לא היה כלום כי אין כלום"). שום סימן שאלה, שום ספק. וזה עוד בלי לדבר על הקריירה הפוליטית שהוא מתכנן ואיך שהוא סולל את הדרך אליה – ובדרך, מתגלח על התודעה שלנו.

המחדליסט // תמיר הימן

אולי אחת הדוגמאות המעצבנות לתופעת האולפנים מגיעה מהאיש הזה. הימן, למי ששכח, היה בשר מבשרה של המערכת הצבאית המחדליהעת שהובילה בין היתר ל-7.10. הוא השתחרר מהצבא כראש אמ"ן רק ב-2021, ושנייה אחרי שהיה חלק מכל זה (ואולי גם נושא באחריות למצב שבו אנחנו נמצאים), הוא מתייצב בדיוק באותה אסרטיביות זחוחה כדי לפרשן את המלחמה ולהסביר לנו מה נכון שיקרה. חלק מובהק מתופעת הלשעברים – מי שיודעים יפה מאוד להצטדק על המצב ולספר מה לא בסדר, שנייה אחרי שהם היו יכולים לעשות משהו בנידון.

העממיקו// אלמוג בוקר

אלמוג בוקר היה כתב שטח נהדר בדרום הארץ, עוד מימי ערוץ 10. עם פרוץ מלחמת שבעה באוקטובר הוא נרכש על ידי קשת 12, והפך לעוד פרשן לענייני כל שמחרטט את הצופים ומקשקש עצמו לדעת בעילגות מביכה. בקשת 12 ליהקו אותו כסוג של ווקס פופולי, "קול העם" שהציבור יכול לשמוע את עצמו מהודהד דרכו. השמדת ערך נוראית של עיתונאי לא רע בכלל.

האסטרטג // ברק סרי

גם כאן, לא ממש ברור מה הפך אותו לבר סמכא. סרי הוא אדם שהתרועע בלשכות של פוליטיקאים, בעיקר כיועץ תקשורת. השיא היה כשתפקד לצידו של אהוד ברק בימיו כשר ביטחון והיה גם יועץ קרוב לאריה דרעי. פעם הוא גם רץ לראשות העיר אשדוד. זו בהחלט ביוגרפיה לא רעה, אבל בשנים האחרונות הוא בעיקר מישהו שמתווך לנו את המציאות והפך לכוכב תקשורת. במה דעתו בשלל ענייני דיומא טובה יותר מהדעה שלכם? בכלום. הוא פשוט אדם עם דעה והיא מספיק מנוסחת ונחרצת כדי להפוך אותו לפרשן בכיר. ככה זה בתקופה שבה הביטחון מדבר – מאוד חשוב שיהיה לך ביטחון. גם אם הוא רק עצמי.

החשוד // צחי הנגבי

ואם כבר אנשים שיש להם את כל רזרבות החמאה של ישראל על הראש – קבלו את האיש הכי זחוח, הכי שחצן, והכי מעורבב שיש. ראש המל"ל עד ממש לא מזמן (אפילו תוך כדי המלחמה), האיש שאמר רגע לפני 7.10 שחמאס מורתע ל-15 שנים, חשוד בהפרת אמונים ושוחד, ובעזות מצח בלתי נתפסת עוד מעז לדבר – בביטחון העצמי המופרך האופייני לו – על מה צריך לעשות הלאה וכמה "אנחנו מחכים לטעות הכי קטנה של חיזבאללה כדי לרסק אותו" (או ש"דינו של מוג'תבא יהיה כדין אביו", כמו שכתב ל-ynet). כן, ראינו. הנגבי הוא סמל לשקשוקה הבלתי נתפסת שבין השלטון לבין התקשורת, בין היכולת המדהימה לפשל ברגע האמת ואז להסביר שנייה אחרי את הטעויות של מי שהיום נמצאים שם. הנוכחות שלו ב"אולפן שישי" היא אות קלון לכל המעורבים בתוכנית.

השופר // עמית סגל

לעמית סגל יש לא מעט כישורים – הוא חד, הוא מעניין, הוא בקיא בעולמות הפוליטיים. אבל בשנים האחרונות, עם חיבורו ההרמטי ללשכת ראש הממשלה, הפך סגל למעין פרשן לענייני כל, וליתר דיוק – פרשן לענייני כל מה שקשור באותו רגע לנתניהו. כך הוא עשוי לספק, בהתאם לניוז סייקל ולצרכי הבוס, פרשנות צבאית, ביטחונית, כלכלית או משפטית, תחומים שבהם הבנתו אינה גדולה יותר משל כל אדם שיודע להשתמש בגוגל. וכל זה כשכמות הטעויות, ההטעיות, השקרים והפייק שהוא מפזר פשוט שומטת לסתות. בדרך כלל גם אפשר לזהות בקלות את העקבות של הפוליטיקאים שהדליפו לו את המידע ותדרכו אותו (ואיכשהו יוצאים נורא טוב מהסקופים שלו), בעיקר איזה אחד שיושב בתוך אקווריום.

• מלחמת איראן
• המסך
• אקטואליה
• עמית סגל
• אייל ברקוביץ'

תגידו מה שתגידו על שנת תשפ"ה, לפחות יכולנו להישען אחורה בנחת ולהפסיק לומר ש"הכל מטומטם", כמו שאנחנו לא אומרים כל בוקר "השמש זורחת" וכבר לא אומרים כל לילה "נראה רק עוד פרק אחד ונלך לישון". הטמטום הפך טריוויאלי והמבוכה שהוא מעורר הייתה לזמזום מטריד וקבוע ברקע. ויחד עם זאת, כמו בכל תחום של התרבות העברית, מגיעה מילה טובה למצטיינים: הם החלוצים שצועדים באומץ אל התהום לפני המחנה וקובעים שיאי טמטום על-אנושיים, ממציאים פורמטים חדשים של טמטום, רותמים את מיטב הטכנולוגיה לטמטומם ומדהימים את העולם כולו בפריצות הדרך שלהם בתחום. אנחנו מצדיעים להם.

>> זאת הייתה שנה מעולה לקולנוע הישראלי? רק אם אתם מיקי זוהר
>> מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו כל כך מעט

1. ביבי ואברהם נתניהו

תאמינו או לא, אפילו ראש הממשלה המהולל שלנו יכול לעשות פאדיחות לפעמים. כך למשל היה המקרה בחידון התנ"ך העולמי, כשנתניהו רצה לפרגן לבנו אבנר, אבל בטעות קרא לו אברהם. בסדר, זה קורה. לביבי יש שני ילדים (או שלושה? מה זה משנה) וקשה לזכור את כולם בגילו, וכל האווירה התנכ"ית בטח הזכירה לו את אברהם אבינו. לפחות הוא לא קרא ליאיר בטעות "ילד זית". אחר כך התברר שאבנר באמת שינה את שמו לאברהם סגל כשרכש דירה בלונדון ממקורות כספיים עלומים, וכולנו צחקנו נורא.

2. משרד החינוך עושה AI

רק לפני שבועיים ציינו את פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו, ועמוד הפייסבוק הרשמי של משרד החינוך החליט לציין את המאורע עם סיפורם המרגש של שישיית תאומים שעולים יחדיו לכיתה א'. איזה מרגש! איזה מטומטם! אוקיי, אז למה משרד החינוך העלה פייק AI דבילי? האם זו דרך ללמד אותנו על סכנות ה-AI ולעודד חשיבה ביקורתית? האם האינטלגנציה המלאכותית מטמטמת אותנו על אמת? או האם זו פשוט עבודת סושיאל עצלה וניהול כושל? אנחנו נהמר את כל כספנו על האופציה האחרונה.

3. נגה ארבל נגד גרוק

ואם כבר AI: מהפכת הבינה המלאכותית אחראית להרבה רגעים מטופשים, מטומטמים ואידיוטיים להפליא השנה, וכנראה תהיה אחראית לעוד רבבות רגעים כאלה בעתיד הקרוב, אך קשה להתעלות על הדיון הסוער בין "חוקרת פורום קהלת" לשעבר נגה ארבל וגרוק, תפלץ ה-AI שנוצר על ידי אילון מאסק. זה היה יום שמח בטוויטר/X, בו הגולשים צחקו ונהנו מאישה אמיתית שמתעצבנת, מתנצחת ונוזפת בתוכנת מחשב עם שם של דמות מהמומינים. ניסינו את זה בבית וצעקנו על התמי 4 כשהוא לא עובד. כיף.

4. אורן חזן נגד גרוק

ובכל זאת, אם מדובר בתחרות קרינג': מעט האנשים שיכולים על אורן חזן. חבר הכנסת לשעבר/מתמודד "בואו לאכול איתי" לשעבר, שנכנס גם הוא לריב מפואר לא פחות עם גרוק, והוא אף איים לתבוע את הבינה המלאכותית של אילון מאסק. אנחנו כל כך מחכים למשפט הזה, ולעדות המרגשת של ה-AI על החיים שלו כמודל אלגוריתמי פשוט. תראה רחמים, אדון שופט!

5. חווית היאיר לפיד

השנה דור כאהן סיים את הפודקאסט המצליח שלו "חווית הדור כאהן", ודן מאזינים רבים לשטוף כלים בשקט. לפני שסיים לדבר אלינו ופרש לחיי נזירות, הוא הצליח להיכנס לכותרות פעם אחרונה בעזרתו של יאיר לפיד, שהגיע לפודקאסט לפרק בהנחיית כאהן וטס השילוני. "אני מסתכל על אורית סטרוק כל יום, מגיעה לי העלאה" פלט לפיד בפרק, והואשם מיד במיזוגניה, בודי שיימינג ועוד. האם גם בישראל, כמו באמריקה, פודקאסטים קומיים הולכים להשפיע על הפוליטיקה בצורה משמעותית? האם דור כאהן הוא ג'ו רוגן הישראלי? מה שבטוח, בסיפור הזה אורית סטרוק לא עשתה שום דבר רע. רגע, מה?!

6. ממשלת ישראל נגד פירס מורגן

לא חייבים להיות מראיין ערמומי כמו דור כאהן כדי להביך פוליטקאי ישראלי. אפשר להיות גם טמבל כמו פירס מורגן, הבריטי המגמגם שנשמע כמו דמות מ"צ'ארלי והשוקולדה", ופשוט לתת לחברי הליכוד קצת יחס. מאי גולן, עמיחי שיקלי ודני דנון, הגיעו להתווכח עם מורגן אבל עשו את הטעות של להגיע עם אנגלית שלוש יחידות לקרב מול בריטי. בממלכה שלו מורגן אולי נחשב לבדיחה, אבל מול השלישייה הזאת הוא נשמע כמו שילוב בין ווינסטון צ'רצ'יל, וויליאם שייקספיר וג'יימס בונד. וחברי הממשלה שלנו? כולם שייקן וגם סטירד.

7. טלי גוטליב

זהו. טלי גוטליב. נראה לנו מסביר את עצמו. ואם זה לא מסביר את עצמו, אז נשים על עצמנו שני טון איפור ונצעק את השורה הזאת שוב ושוב.

8. ישראל כץ הוא שר הביטחון

במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, הייתם מצפים שיהיה יותר כבוד לתפקיד שר הביטחון. אבל מתברר שכל אחד יכול לעשות אותו. פשוט שים יוניקלו, קסדה ולך לדבר מול המצלמות! כך קיבלנו את שר הביטחון ישראל כץ, שהחליף את פחית הלוף האנושית יואב גלנט, והספיק מאז להביך אותנו בכל הזדמנות. רק השבוע נחשפנו לתמונות שלו עונה לשיחת וידאו מהאקרים טורקיים ונראה כמו אבא שלכם מנסה לשתמש בוואטסאפ. כל הכבוד ישראל!

9. ברקו במעגל הזנות

גם אייל ברקוביץ, הסיימון לגרפונקל של אופירה אסייג, מצא את עצמו בשערוריית סולו השנה. בתכנית החדשה שלו "מוריה וברקו", הכדורגלן לשעבר ריאיין יחד עם מוריה אסרף את קטי גבעוני, שורדת זנות. התוצאה הייתה פחות "אישה יפה" ויותר "הישראלי המכוער", כאשר ברקו ניסה להצדיק את המקצוע העתיק בעולם כפיתרון לבעיית המונוגמיה. "יש כאלה שמעדיפים ללכת לזונה ולא לעשות רומן לבגוד באישה שלהם", אמר ברקו, במשפט חסר היגיון בכל כך הרבה מובנים. לאחר הסערה, ברקו התנצל, אך גם הוסיף בראיון עם רוני קובן ש"בכל העולם יש זנות, אז למה לא פה". אין מה לומר, הוא קוסם!

10. המופע של נאור ציון

נאור ציון הוא אולי לא הקומיקאי הדגול ביותר בארצנו, אבל השנה הוא יצר את יצירת המופת הקומית שלו עם מסע הנקמה המטריד שלו באופירה אסייג. מסיבות שעדיין לא ברורות לחלוטין, ציון סימן את אסייג כמטרה, וכעת הסטנדאפיסט, תסריטאי, במאי, שף טיק-טוק והוגה הפורמטים הוא גם עיתונאי חוקר שמאיים להוציא דוקומנטרי עיתונאי באורך מלא על אופירה אסייג שיחשוף הכול! יחשוף מה? הכול! מה זה משנה! זה המופע של נאור ציון, וכולנו פשוט חיים בו.

11. בוגדים מבפנים

אי אפשר לסמוך על שום דבר במדינה הזאת יותר, אפילו לא על ההצלחה של תכנית ריאליטי מטופשת. כאשר קשת קנו את הפורמט המצליח של "הבוגדים", הם בטח חשבו שמצאו עוד מכרה זהב של רייטינג וחסויות, אבל מתברר שעם ישראל של 2025 לא בדיוק צמא לתחרות מסובכת של פוליטיקה פנימית באחוזה מפוארת, אפילו אם אסי ורותם מנחים אותה. למעשה, בעיקר אם אסי ורותם מנחים אותה! לא נורא, קשת. תמיד יש את הפורמט הבא. ושאסי ורותם ינחו אותו, כן?

12. הקיץ של גילה

ואם כבר ריאליטי מטומטם בקשת: איפה אתם הייתם כאשר השחקנית הכי מוערכת בישראל הזיעה בתחפושת בובה מביכה לצלילי "Will You Love Me Tomorrow"? כן, השנה גילה אלמגור הגיעה לפורמט המטופש ביותר בטלוויזיה הישראלית, "הזמר במסיכה". גילה הייתה המודחת השלישית, אז לא זכינו לעונה שלמה של הביצועים שלה, אבל עדיין, איזה עידן מוזר של טלוויזיה שאנחנו חיים בו. אתם לא תראו את מריל סטריפ בתחפושת של קאפקייק שרה "Sugar Sugar". אנחנו מקווים.

13. קייטלין ג'נר במקלט

קייטלין ג'נר, הספורטאית האולימפית לשעבר ופעילה חברתית בהווה, הייתה אמור להיות אורחת הכבוד במצעד הגאווה בתל-אביב השנה. אממה? בדיוק היה בא לנו לתקוף באיראן, אז המצעד בוטל, ובמקום משאיות, ריקודים וחוטיני, ג'נר נהתה משהייה ממושכת במקלטים. לפחות יצאו מזה כמה תמונות אייקוניות שלה מחזיקה כוס יין וכולנו שמחנו. אה, ולחובבי התרבות הגבוהה יותר – גם מישל וולבק בילה קצת זמן במקלטים שלנו השנה. אנחנו כאלה מסבירי פנים ומכניסי אורחים.

14. החשודים המידיים

ואם כבר סלבס בינלאומיים בישראל: רק השבוע נודע לנו שהשחקן בעל שני האוסקרים ומספר רב יותר של האשמות על הטרדה ותקיפה מינית, יגיע לחופינו למופע מיוחד בו ישלב סיפורים מצחיקים, ביצועים מוזיקליים ואם יש לנו מזל: איומים מרומזים על עדים במשפט שלו. כבר כמה שנים שישראל ידועה כבית חם לסלבס מבוטלים, ועם הבידוד העולמי שלנו שרק מתגבר, אנחנו נואשים לכל חלקיק של אבק כוכבים. חכו לשנה הבאה שביל קוסבי ינחת פה וימכור לכולנו פודינג כשר למהדרין.

15. בוקי סריקי, קורא לך

ונסיים עם הסיפור המטומטם-פיל-גוד של השנה. אתם כנראה כבר שכחתם שזוג ישראלי מרעננה הואשם בריגול בשביל איראן, אבל בטח לא שכחתם את עורך הדין ניר דוד, שפרץ לחיינו בסערה עם נאום בשפה מליצית ומבלבלת. "מדובר בבוקי סריקי, קש וגגבה, מגדלים פורחים באוויר, חרס הנשבר", אמר המשורר בעניבה, וזכה מיד לתהילה ויראלית ואף לכבוד להיות מגולם על ידי ערן זרחוביץ' בתכנית הרדיו שלו עם שרון טייכר. הטרגדיה היחידה היא העובדה ש"ארץ נהדרת" הייתה בפגרה בזמן הזה, ולא יכלה להעניק לדוד את החיקוי יניב ביטון שכה הגיע לו.

• סיכום שנה
• אקטואליה
• סאטירה
• פוליטיקה
• מלחמת שבעה באוקטובר

נתחיל מהסוף: נכון לשעה שבה נכתבות שורות אלה, עדיין לא ברור מה יהיו התוצאות של החיסול הגדול – אותה תקיפה אתמול אחר הצהריים של כוחות צה"ל על אדמת קטאר, שכוונה נגד בכירי חמאס שיושבים שם. יכול מאוד להיות שכשתקראו את הטקסט הזה, הפעולה הוכתרה בהצלחה – ושורת הרוצחים השפלים (אין לי שם אחר כלפיהם) אכן נאספה אל הגיהנום שמגיע לה. אבל כשמסתכלים על החדשות בישראל ואיך שהן הגיבו לאירוע הזה – נראה שזה כמעט לא משנה.

ליממה הזאת היה קונטקסט ברור – שנטוע עמוק ביממה של שלשום. יום שני ה-8.9, שהחל עם רצח ששת הישראלים בפיגוע בירושלים ונמשך עם היוודע מותם של ארבעה חיילי צה"ל בג'באליה, היה בפשטות יום מדכא. יום חסר אופק, יום שבו רבים מאיתנו שקעו בייאוש טוטאלי – שמתחבר לתחושת חוסר התוחלת שמלווה את המלחמה כבר חודשים ארוכים.אז איך ממשיכים לקיים את הריטואל? הרי לכם הטוויסט בעלילה. הפורקן. הנקמה שחיכיתם לה, סרט ההמשך שבו הגיבור סוגר חשבון עם הנבל. "החתונה האדומה". חיסול חסמב"אי, גדול מהחיים, בשושו מוחלט, שבו בבת אחת מחסלים את כל צמרת חמאס בקטאר. ניצחון מוחלט מול כאב מוחלט. ה"זבנג" שאולי אחריו גמרנו. סוף הסופים.

אחר הצהריים, נדמה היה שהטוויסט הזה מגיע. זה התחיל כמו כל "ימי החיסולים" שהכרנו בעבר מהמקרים של יחיא סינוואר וחסן נסראללה. זה תמיד מתחיל באיזשהו "פיצוץ מסתורי", אחר כך מגיעים המקורות הישראליים וממקדים, הגרפיקות נשלפות מהארכיונים ומעל הכל – הנראטיב. "האם X חוסל?", נשאלת השאלה וסביב נזרקים הדיווחים הסותרים, עד שמגיעה ההודעה הרשמית – שנותנת את האות לאופוריה. חיסלנו. סגרנו את החשבון הישן.

וכשמסתכלים על השידורים אתמול – נדמה שלפחות ב-12 וב-13 רצו מאוד ללכת בלי ולהרגיש עם (או להפך). הם חגגו את האירוע משל היה חיסול (כולל התמונות של כל אותם בכירי חמאס חוגגים ב-7.10), רק בלי החיסול עצמו. לא היתה אף עובדה ממשית שהעידה שאכן קרה הדבר – אבל כל המסביב כבר היה שם. הפרשנויות ליום שאחרי, הטקסטים הדרמטיים של קושמרו ("חאלד משעל לא היה שם", הוא אמר בפתיח למהדורה, "אבל גם אליו עוד נגיע"), פרומואים שמבטיחים את "כל הפרטים על החיסול בקטאר" – וכמובן מוריה וברקו, שקפצו את הכריש עם קליפ קופצני על רקע השיר "חרבו דרבו" של נס וסטילה וההבטחה "כל מי שחיסל, כל מי שתמך – כל כאלב ביג'י יומו".

אלא שבמציאות, הבסיס שעליו נוצרה אווירת ה"חיסלנו" היה די רעוע. אישור רשמי לא היה לכך שמישהו מצמרת חמאס חוסל – כאמור, עד שעת כתיבת שורות אלה. מה כן היה? אלון בן דוד שדיבר על "ביטחון בצה"ל שהפעולה הסתיימה בהצלחה", אוהד חמו שסיפר על "ארבע גופות שהגיעו לבית החולים המרכזי בדוחא" (כן, כששולחים פצצות כל כך חזקות, כנראה שמישהו ימות מזה), עמית סגל שכבר חילק את הכתרים על הפעולה בין המוסד לשב"כ, שברי אינפורמציה מפה ומשם – אבל שום דבר החלטי, כפי שהיה בחיסולים המוצלחים הקודמים.

זאת שוב הוכחה לעד כמה החדשות עובדות בתחום הרגש – ופחות בתחום היבשושי והמרובע של העברת מידע. כי גם החדשות, כמו הנפש הישראלית הממוצעת, שיוועו לחדשות טובות כלשהן. מאחר ואין אפשרות להביא את הקליימקס הרגשי בנושא החטופים (והסיכוי לשחרר אותם, כנראה, לא התחזק כתוצאה מהפעולה הזאת – בין אם היא מוצלחת או לא), קיבלנו את התחליף שהוא הנקמה – הראש המשופד של חליל אל חיה, או מוסא אבו מרזוק. התחושה שהצלחנו לסגור את המעגל – ואולי גם לעשות צדק רגשי עם הטראומה הנוראית ההיא מה-7.10, לפני כמעט שנתיים.

אבל האמת הפשוטה היא שאת הטראומה ההיא – הדבר היחיד שירפא הוא חזרת החטופים. ואחרי כל ה"ח'רבו דרבו" בסוף זו השאלה שרטטה – לפחות אצלי בלב: מה איתם? האם אחרי המהלך הזה יהיה סיכוי שמשהו משם יתקדם? גם בקטע הזה, היו המון רגשות ומעט מאוד עובדות. גם המהדורות התמסרו לפרטים החשאיים מאחורי הפעולה, ופחות בשאלה איך זה לוקח אותנו הלאה – איך זה פותר את הפצע האמיתי בלב של רוב הצופים? איך האירוע המאז'ורי הזה – בין אם קרה או לא קרה – פותר את הבעיה הכי גדולה שמונחת לפתחנו?

זאת היתה המשימה האמיתית של החדשות, בעולם נורמלי. לנסות ולסדר לנו את הראש – להסביר לנו מה קרה, ולנסות לבאר מה הולך לקרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם נורמלי, אנחנו חיים בישראל של 2025 – ובעולם הזה, המהדורות בעיקר היו שם כדי לנסות ולחבר אותנו לחוויה רגשית. לא היה כאן אמוציות של חזרת חטופים, ולא היה כאן פיתרון או איזושהי דרך לעתיד טוב יותר. החיבור היה לכעס ההוא – הגולמי, שיצא מכולנו ב-7.10. לתחושת הבגידה והעלבון האמיתיים ששררו בתוכנו ביממה ההיא, וברצון לראות את "עצרת הדין" – כמאמר המבצע – מתרחשת.

שני אנשים בכל זאת בלטו לטובה, לפחות בעיניי. אחד היה אהוד יערי – שממשיך לעשות עבודה טובה ביכולת לברור את המוץ מהתבן, לספר מה חשוב ובעיקר להביא את האמינות למסך (בניגוד לכל מי שמסתמך על קומוניקטים – בין אם זה מלשכת רוה"מ, דובר צה"ל או דיווחים סותרים ערביים, אף אחד מהם לא גורם יותר מדי אמין); והשנייה הגיעה דווקא בסוף היום.

רעות ענבר, הפעילה האינטרנטית שמוכרת לכם בעיקר אם אתם שמאלנים, התארחה אצל "אברי ושרקי" – ונדמה לי שמכל הקקפוניה שרצה חצי יממה בערוצים השונים, היא זו ששמה את האצבע על הנקודה הנכונה. היא דיברה על כך שאין באמת על מי לסמוך. שבכל התיאטרון הגדול הזה שחיינו בתוכו, בין קטאר לארה"ב לישראל לעולם הערבי לאיראן, אין גורם אחד שאפשר להסתכל עליו ולנסות להבין מה לעזאזל קורה במציאות. התחושה היא שאף אחד מהגורמים הללו לא מספיק אמין, ולא מספיק בצד שלנו, כדי שנוכל לדעת ממנו איפה אנחנו לעזאזל חיים. מה אמיתי, ומה פייק.

הדבר העצוב הוא שזה מה שבדיוק אני מצפה מהמהדורות. כולנו חיים כבר כמעט שנתיים בתוך ערפל די סמיך – ומחפשים לנסות ולהבין את המצב. לראות אופק – לאו דווקא חיובי, אלא סתם לדעת לאן הכל הולך. והתחושה היא שאף אחד לא עושה מאמץ להפיג את הערפל הזה – לא הממשלה, שעסוקה בספינים ובהשמצות; לא הצבא, שעד שהיה בו גורם אמין שתיווך לנו את המציאות, הוא הוחלף בדו"צ קצת יותר נוח לשלטון; ולמרבה הצער, גם לא התקשורת – שעסוקה בקליפים וגרפיקות ופחות בניסיון להגיד לנו לאן הולכים.

יכול להיות שבכירי החמאס הארורים אכן חוסלו. יכול להיות שלרגע אחד, גם בלב שלי יהיה פורקן מסוים מהרצון הברור לראות קצת צדק בתוך המציאות המזעזעת הזאת. אבל אחרי האבל של ה-8.9, והכמעט אופוריה של ה-9.9, ב-10.9 אנחנו ממשיכים לגשש את דרכנו קדימה. ועדיין מחכים לאיזה שובל של אור שיבקע מתוך הערפל בחושך.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• החדשות
• אקטואליה
• מלחמת שבעה באוקטובר

מה שקרה הוא, לחלוטין, לא נורמלי. ראש השב"כ, רונן בר, סיפר לכולנו את האמת שלא רצינו באמת לדעת – שראש הממשלה לא רק עסוק באובססיביות בעתידו האישי, אלא שהוא שאף לכופף את הכל (כולל האינטרסים הבטחוניים הקדושים ביותר) למען המטרה הקדושה באמת מבחינתו: ביצור השלטון, מניעת החקירות והמשפט, והרתעה כלפי המחאה המוצדקת שמתנהלת נגדו.

>> כולם מחכים. עוד מעט לא יהיו חטופים ומדינה להציל // טור דעה
>> זה היה היום האומלל בקריירה של עמית סגל. ואז הגיעה המהדורה

אחרי שהאמת הזו הוצבה על השולחן, באמצעות התצהיר שהגיש בר לבג"ץ, נשארו כלי התקשורת המיינסטרימיים בסוג של מבוכה – מצד אחד, יש להם מחויבות אמיתית למקצוענות, למסגר ולהסביר מה בדיוק קרה. מצד שני, רובם בהחלט מבינים מה קורה כאן – שאם חופש ההפגנה וזכויות הפרט הוצבו בסימן שאלה, גם עתיד התקשורת החופשית נמצא באותה סכנה ממש.את האופן שבה הם מתמודדים עם האירוע אפשר היה לראות על המסך אמש, במהדורות החדשות הגדולות של ערוצים 11, 12 ו-13 ששיקפו את האירוע הטקטוני שהתרחש מול עיניהן. כולם פתחו בדיווח היבש על התצהיר, אבל עליו כבר שמענו וידענו עוד בשעות הצהריים. ההבדלים נעוצים במה שבא אחר כך – בפרשנות, במסגור ובדיווחים הנוספים שנועדו לעבות את האירוע ולתת לו את הקונטקסט.

קחו לדוגמא, את המהדורה של חדשות 12 – זו שמסומנת על ידי מכונת הרעל כאויב ("אל ג'זירה 12"). אחרי פתיחה סולידית שבה מסגרו גיא פלג וניר דבורי את האמת הפשוטה לגבי חומרת הדברים, מי שעוד ישב באולפן היה עמית סגל. בדרך כלל, סגל משמש כפרשן פוליטי – הפעם, הוא חילטר בתור מליץ יושר שנשלח על ידי נתניהו למתקפת גזלייטינג מביכה לגבי אחת מההאשמות שהטיח בר בתצהירו, על הניסיון של נתניהו להשתמש בנימוקים בטחוניים כדי לנסות ולעכב (אולי גם לבטל) את עדותו במשפט הפלילי המתנהל נגדו.

אז, הו אז, הגיע סגל מתנשף – והביא את מה שקרה שם באמת. לשיטת אנשי נתניהו, כמובן. הוא סיפר שאותו מסמך סודי בכלל בכלל לא קשור למשפט נתניהו – מה פתאום שיהיה קשור – אלא לרגע שבו כטב"ם גרם נזק לחלון הווילה של המשפחה בקיסריה ("ניסיון התנקשות", קרא לזה סגל). כמה שבועות אחר כך, נתניהו שהיה מודאג מאוד מהאירוע, ביקש בסך הכל להיות בטיחותי, ולדאוג לכך שהעדות שלו תתקיים במקום מוגן. נתניהו הרי רצה מאוד שתתקיים העדות שלו (הרי "לא היה כלום כי אין כלום"), ובדיוק בגלל זה הוא משתמש בכל כלי אפשרי כדי לגרום לכך שהעדות לא תתבצע, כולל הפעלת השירות החשאי. התנהגות טבעית לחלוטין של אדם מאוד חף מפשע.

באופן כללי, המהדורה של קשת 12 הייתה קורקטית מאוד וניסתה להלך בין הטיפות. מצד אחד עמית סגל, מצד שני טור ביקורת די חריף של אמנון אברמוביץ', מצד שלישי גיא פלג מבהיר שבניגוד לפנטזיה האוטופית של אנשי המחאה, לא תהיה כאן הוצאה לנבצרות. אולי זה מתחבר גם לקמפיין הסופר פטריוטי של ערוץ 12 לקראת יום העצמאות המתקרב – כשאתה מחפש לאחד את כולם, אתה תתקשה לבהיר לאנשים שהבית בוער. אולי כמה אנשים לא ירצו להניף את הדגל שלך אחר כך.

במקביל, המהדורה של רשת 13 בהגשת אודי סגל, נחשבת כמי שמכוונת יותר "שמאלה" (אם אפשר לקרוא ככה לביקורת עיתונאית נגד הממשלה), וזה השתקף גם במהדורה שלה. אלון בן דוד וברוך קרא חידדו את האמת המשתמעת מתצהירו של בר, בן דוד אף האשים את נתניהו בבגידה ("הוא בוגד, סליחה על המילה הקשה, הוא בוגד בשבועת האמונים שלו לכנסת – 'נשבע אמונים למדינת ישראל וחוקיה' – הוא בוגד בשבועה הזו ברגע שהוא אומר לראש השב"כ 'תציית לי ולא לחוק'").רשת 13 גם עלו מדרגה והוסיפו את הדיווח של מוריה אסרף (לא בדיוק שמאלנית), על מעורבות המזכיר הצבאי בלחץ על ראש השב"כ לאשר את אותה חוות דעת, שנועדה לעכב את המשפט. לעומת החדשות של קשת 12, נראה כאילו ברשת 13 מספקים תמונה מדויקת יותר של המצב.

אבל הסיקור המצטיין של הערב, כמעט כרגיל לאחרונה, הלך למהדורה המרכזית של כאן 11.המהדורה של תאגיד השידור הציבורי הייתה זו שהצליחה לשלב – לא רק להבהיר לנו את חומרת המצב (כולל המגישה, טלי מורנו, שממש אמרה את המשפט "לא ברור איך ראש הממשלה יכול להמשיך בתפקידו אחרי העדות"), אלא גם לגבות אותו בקונטקסט ובדיווחים. גילי כהן ניתחה היטב את תגובת לשכת רה"מ, סולימאן מסוודה שחשף את המסמך הסודי המשיך להעמיק, וגם רועי ינובסקי שסיפר באיזה לחצים עמד ראש השב"כ.

בדרך, נעשה משהו שאולי לא קשור ישירות לתצהיר של בר – אבל כן היה חשוב להבנת התהליך. וזה היה הרגע שבו שילבו במהדורה חלק מתחקיר "זמן אמת" על אירועי שבעה באוקטובר, ועל הממשלה ונתניהו שהתייחסו בביטול למי שרצו ללכת על מהלך משמעותי יותר בעזה עוד במבצע צוק איתן. זה היה חשוב, כי זה הצליח להגיד את האמת הפשוטה: נתניהו, בניגוד לתדמית הניצית, היה הרבה שנים שאנן מאוד לגבי הבעיה של עזה. וזה, כנראה, מה שהוביל אותנו לאסון שבעה באוקטובר קצת יותר מאשר אם מישהו הרים טלפון ב-05:30 או ב-06:00 בבוקר, כשהנוח'בות כבר היו על הגדר. זאת הייתה תזכורת חשובה וקונטקסט קריטי, שלא נשכח איך הגענו לנקודה הזו, כשאותה ממשלה ואותו נתניהו מאשימים בערך את כל העולם ואחותו, חוץ מאת עצמם.

אם ישבתם מול המהדורה של כאן 11, הצלחתם להבין קצת יותר מה קרה כאן. ללמוד משהו חדש. זה בעיניי הדבר הטוב ביותר שמהדורת חדשות יכולה לעשות בעת המודרנית – את הברייקינג ניוז היא איבדה לאינטרנט, שעושה את זה מהר ממנה. המהדורה צריכה לתפוס אותנו בסוף היום ולבאר לנו את המציאות. תאגיד השידור הציבורי, שבמקרה או שלא גם פחות מונע משיקולי רייטינג, שוב עושה את העבודה הטובה יותר בהקשר הזה: לתווך לציבור את המתרחש סביבו ולא להיות מחויב לאף אחד חוץ מהציבור. הלוואי עלינו בעוד כמה מקומות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אקטואליה
• בנימין נתניהו
• כאן 11
• רשת 13
• קשת