בפרודיה על הוליווד "הסטודיו" שיצר השנה סת' רוגן יש כמות מבהילה של אורחים שמגיעים לגלם את עצמם, אך בין רון האוורד זורק את הכובע לזואי קרביץ בסטלה רעה, יש הופעת אורח בולטת במיוחד שמגדירה את הסדרה כבר בפרק הראשון. רוגן, בתפקיד ראש האולפן החדש מאט רמיק, צריך בעיקרון לחסל את סרט הקולנוע של לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, שמגלם את עצמו בצורה נהדרת, כולל בכי. רוגן אמר מאוחר יותר שזו הופעת האורח הכי חשובה בסדרה, היחידה שבלעדיה הפרק לא יכל לעבוד – והסיבה לכך פשוטה. מרטי הקטן הוא ללא ספר התגלמות הקולנוע עצמו.
>>גאווה נגד דעה קדומה: 5 סרטים מומלצים בפסטיבל הקולנוע הגאה

הבימאי בן ה-82 החל את דרכו בשנות השישים, אבל את מעמדו החל לצבור רק בעשור הבא, עם "רחובות זועמים" ודה נירו, שהמשיך איתו גם ל"נהג מונית" והגדיר מחדש אלימות על המסך הגדול. הקריירה ארוכת השנים שלו, שממשיכה להזין הפקות קולנוע ענקיות גם בימים אלו, זוכה כעת לטיפול הדוקומנטרי הראוי לאוטר במעמדו – סדרה דוקומנטרית בת 5 פרקים שעלתה באפל TV תחת השם המכבד "מר סקורסזה", ומשרטטת את חייו ויצירתו מאז ימיו כסטודנט ועד ימינו אנו.

הבימאית המוערת (איך לא, מרטי היה מסתפק בפחות?) רבקה מילר החלה לעבד את הדוקומנטרי הזה כסרט קולנוע, אבל מסתבר שעבור סיפורו של קולנוען שכזה צריך לגייס את הטלוויזיה, כנראה כדי להכיל את הריאיונות הארוכים עם סקורסזה עצמו, כמו גם כמה מהכוכבים שעבדו איתו לאורך השנים: קייט בלאנשט, ספייק לי, ג'ודי פוסטר, רוברט דה נירו, דניאל דיי-לואיס, מרגו רובי, סטיבן ספילברג ואיך לא, גם ליאונרדו דיקפריו. זה לא רק בינג', אלא בינג' שילהיב אתכם לצפות בכל קטלוג הסרטים של סקורסזה, וזה כבר מגה בינג' שווה במיוחד.
"Mr. Scorsese", אפל TV, חמישה פרקים

• מה רואים הלילה
• מרטין סקורסזה
• דוקומנטרי
• במאים

יש לי וידוי. בתחילת שנות התשעים לימדתי קולנוע בתיכון ונהגתי להראות לתלמידי כיתות י"ב את "הטנגו האחרון בפריז", סרטו המהולל והקונטרוברסלי של ברנרדו ברטולוצ'י. יש לציין שתכנית הלימודים שלי אושרה על ידי משרד החינוך. להגנתי אוסיף שלא ידעתי אז שבמהלך הצילומים מריה שניידר בת ה-19 הותקפה מינית על ידי מרלון ברנדו בהנחיית הבמאי "בשם האומנות". אבל במבט לאחור זאת היתה טעות רצינית בשיקול גם ללא הידיעה הזאת.

>> ישראל זורמת עם אייל גולן: אישה אחת בוכה מול מדינה חסרת מוסר
>> ההתנצלות של אייל גולן היא מעט מדי, מאוחר מדי, ולא באמת התנצלות

כפי שאנחנו יודעים היום, מריה שניידר, שהלכה לעולמה ב-2011, סיפרה לא פעם על מה שנעשה בה על הסט במהלך צילומי "סצנת המרגרינה". אבל דבריה זכו להדהוד רק ב-2013 כשברטולוצ'י אישר את גרסתה, ועדיין הגן על בחירתו בטענה שרצה להוציא מהשחקנית הצעירה "תגובה אמיתית של תסכול וזעם".

טיעון דומה העלה לאחרונה המחזאי הלל מיטלפונקט בסרט התיעודי "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח", שבו הוא אץ להגן על בחירתו של רווח להפתיע את חני נחמיאס במהלך צילומי סרטו "בובה" מ-1987, כשהורה לשחקן אשר צרפתי לקרוע מעליה את כל בגדיה. נחמיאס, שזו היתה הופעתה הראשונה בקולנוע, תיארה את החוויה האיומה שחוותה מול המצלמות – ולמול עיני הצופים בסרט – כאונס. "אני חוויתי אונס" היא שבה ואמרה. "השאלה, אם אתה רוצה להתיישר עם השחקנית שנפגעה, אתה מוזמן והיא צודקת", טען מיטלפונקט, ש"בובה" מבוסס על מחזה פרי עטו. "אם אתה רוצה להתיישר עם האפשרות שיכול להיות שהיה צריך פה לסדוק איזה שריון של השחקנית כשחקנית כדי להגיע לתוצאה, מאוד יכול להיות". ככה, בלי להתבייש, הוא הבהיר שהוא לגמרי מתיישר עם האפשרות השנייה.

"הטנגו האחרון בפריז" נהנה שנים רבות מהגנת הגאונות. "בובה" לא זכה לאותו יחס, אך שניהם חטאו באותה אדנותיות אגרסיבית עד פושעת כלפי השחקניות הצעירות. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הסרטים האלה, ועם הבמאים האלה, היום. ומה אנחנו עושים עם סרטים שבהם התקיפה המינית של השחקניות על ידי הבמאים לא הונצחה על ידי המצלמות, אלא התרחשה מאחוריהן, כמו ברוב המקרים?

ב-2023 הכריזה האנל על פרישה מהמסך משום שהתאכזבה קשות משיתוף הפעולה של תעשיית הקולנוע הצרפתית עם הטרדות מיניות. פרישתה בשיא הקריירה – בניגוד להיעלמות הדרגתית, כפי שקרה לאינספור שחקניות שנדרסו על ידי התעשייה – היא הפגנת כוח. מי יהיה חסר יותר לצופים? רוג'ה ונבלות שכמותו, או האנל המהממת?

טיעון מקובל (לא עלי) הוא שיש להפריד בין האיש לאומנותו, אבל במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אי אפשר להבחין בין השניים, משום שהאונס מוגש לעיני הצופים. האם צריך לגנוז את "הטנגו האחרון בפריז" ולהסתפק בהקרנת סרטיו האחרים של הקולנוען המחונן שהלך לעולמו ב-2018? או שכל סרטיו של ברטולוצ'י הוכתמו לעד על ידי מעשיו?

בפסטיבל קאן האחרון (וגם בפסטיבל חיפה) הוקרן הסרט "להיות מריה" בבימויה של ז'סיקה פאלו, המגולל את סיפורה של מריה שניידר. עדיין לא ראיתי את הסרט, שזכה לביקורות טובות ונרכש להפצה על ידי בתי קולנוע לב, אך קראתי שהוא מתמקד באופן שבו "הטנגו האחרון בפריז" השפיע קשות על חייה ועל הקריירה של השחקנית המבטיחה. מעניין יהיה לראות איך פאלו בחרה לצלם את צילומי סצנת המרגרינה, וכיצד הסרט ישפיע על הקריירה של השחקנית הצעירה אנהמריה ורטולומיי שמגלמת את מריה (את ברנדו מגלם מאט דילון). בכל אופן, הסרט מציע דרך להתמודד עם "הטנגו האחרון בפריז" – אולי צריך לדרוש שהוא יוקרן תמיד לפני סרטו של ברטולוצ'י, כדאבל פיצ'ר.

נדרשתי לשוב ולעסוק בנושא, משום שהשבוע פורסם שהאשמות שהשמיעה הכוכבת הצרפתיה אדל האנל נגד הבמאי כריסטוף רוג'ה ב-2019, הביאו לתביעה משפטית ובחלוף חמש שנים הוא נמצא אשם בתקיפה מינית (העונש שקיבל הוא מגוחך). בית המשפט פסק שהבמאי ניצל את השפעתו על השחקנית, שהיתה בת 12 כשהחלו צילומי "הפרחחים". הסרט מ-2002, הראשון שבו הופיעה, הוא סיפור גילוי עריות על מערכת יחסים בין ילד לאחותו האוטיסטית, והוא מציג סצנות מין בהשתתפות הילדים, כולל תקריבים של גופה העירום של האנל. בנוסף למה שנראה על המסך, רוג'ה המשיך לתקוף את האנל במשך שלוש שנים, כשהשניים היו נפגשים מדי שבת ל"שיעורי קולנוע" שבמהלכם הוא היה מכניס את ידיו לבגדיה התחתונים. רוג'ה הכחיש, וטען שניסה "לגונן" על הילדה בימים הראשונים של הפיכתה למפורסמת. העובדה שהחוקרים מצאו במחשבו טקסטים שבהם כתב שהאנל בת ה-12 ניחנה ב"חושניות שופעת" לא שיחקו לטובתו.

שלא כמו שניידר, שהקריירה שלה דעכה משום שאחרי "הטנגו" סירבה להופיע בסצנות עירום, הקריירה של האנל פרחה, ולשיא פרסומה הגיעה ב-2019 כשכיכבה ב"דיוקן של נערה עולה באש" המהולל. היה זה הכוח שצברה ככוכבת, מעורבותה בתנועת MeToo, וצפייה בסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד" – שבו שני גברים העידו על האופן שבו מייקל ג'קסון ניצל אותם מינית בילדותם – שדחפו אותה לפרסם את מה שהיא עברה. ב-2023 היא הכריזה על פרישה מהמסך משום שהתאכזבה קשות משיתוף הפעולה של תעשיית הקולנוע הצרפתית עם הטרדות מיניות. שיתוף הפעולה הזאת התבטא גם בכך שבמהלך המשפט הופעל עליה לחץ לגלות חמלה כלפי רוג'ה, שלא זכה לביים סרט נוסף מאז שחשפה את מעשיו. לכן פרישתה בשיא הקריירה – בניגוד להיעלמות הדרגתית, כפי שקרה לשניידר ולאינספור שחקניות פחות מפורסמות שנדרסו על ידי התעשייה – היא הפגנת כוח. מי יהיה חסר יותר לצופים? רוג'ה ונבלות שכמותו, או האנל המהממת?

ובחזרה לשאלה איך עלינו הצופים להתייחס לסרטים של במאים שהואשמו בניצול מעמדם כדי להטריד שחקניות (או שחקנים), ולא משנה באיזו תואנה? הרי תופעת הביטול היא צרה צרורה. להבנתי, כל מקרה צריך להבחן לגופו. אין כוונתי לשאלה אם ההאשמות הפכו להרשעות – כי הרי ידוע שמערכות החוק והסדר פועלות לאט (ולא פעם בגסות) ומתקשות להביא להרשעות בעיקר במקרים של פשעים מיניים. אבל אם הצטברו כמה עדויות וזה נעשה די ברור, אחת האופציות היא להבחין בין יוצרים חיים כמו רומן פולנסקי, בריאן סינגר, רוב כהן וג'יימס טובאק, שעדיין יכולים להרוויח מכך שאנחנו צופים בסרטיהם, לבין במאים מתים.

לדוגמה, הבמאי הצרפתי ז'אן קלוד בריסו מת ב-2019, ולכן אפשר לצפות בסרטיו בלי לחוש רגשות אשמה. או שאולי לא? ב-2002 הוא נאסר אחרי ששלוש נשים האשימו אותו ששיכנע אותן לאונן מול המצלמה בטענה שמדובר במבחן בד. כשלא קיבלו את התפקיד המובטח, ואף גילו שהוא הובטח לשחקנית אחרת בטרם התבקשו לספק את מאווייו המיניים של הבמאי (שניצל את ההזדמנות לאונן בעצמו), הן הבינו שנוצלו. בריסו נמצא אשם, ונגזר לו מאסר על תנאי. הוא מיהר לנצל את הפרסום, וב-2006 יצר את "מלאכיות בעירום", שבו תיאר את המקרה הנ"ל מנקודת מבטו. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ואף זכה שם לביקורות טובות – בעוד הנשים שאותן ניצל נותרו אנונימיות.

לפני כמה שנים שבתי וצפיתי ב"המולה וזעם" מ-1988, האגדה הפיוטית והאלימה שהפכה את בריסו לנערץ בישראל. הפעם הבחנתי במשהו שלמיטב זכרוני לא הטריד אותי בצפייה הראשונה – גיבור הסרט, ילד שאמו תמיד נמצאת בעבודה, מתרפק בהזיותיו על גופה העירום של מלאכית יפהפייה. הידיעה על יחסו של בריסו לנשים בסרטיו האחרים תרמה לרתיעתי מהסצנות האלה, שנראו לי חסרות הצדקה, מה גם שהשחקנית העירומה נותרה עלומה. וכך עוד זיכרון קולנועי יפה הוכתם לנצח. לכן לא אשוב לצפות בסרטים של בריסו. אבל על "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י אני לא מוותרת.

• המסך
• קולנוע
• במאים
• תקיפה מינית

פיטר ג׳קסון מציג: "פגוש את הפיבלים" (1989)

כאשר הבמאי הניו-זילנדי פיטר ג'קסון אחז את האוסקר שזכה בו ב-2004 על בימוי שובר הקופות המוערך "שר הטבעות: שיבת המלך", הוא בטח הרהר לעצמו: "לפני 15 שנים עוד שיחקתי עם בובות פורנוגרפיות". רוב סרטיו של ג'קסון טרום סדרת "שר הטבעות" – ביניהם קומדיות האימה "טעם רע", "מוות קליני" ו"עיר הרשע" – הם סרטים מאוד שונים מהרפתקאות ההוביטים המושקעות שלו, אבל המשונה ביותר הוא ללא ספק פרודיית החבובות הדוחה להפליא "פגוש את הפיבלס". סיפורם של קבוצת תיאטרון שמורכבת מחיות חמודות שמזדיינות, מחרבנות, משתמשות בסמים ושרות שירים על מין אנאלי. קשה לתאר את חווית הצפייה ב"פיבלים", סרט שמורכב כולו מבובות בלי אדם אמיתי אחד לרפואה, אבל זה לא יזכיר לכם את הסיפור של פרודו וחבריו.

מייקל מאן מציג: "שמור" (1983)

בסך הכל, מייקל מאן הוא בחור קשוח משיקגו שעושה סרטים על בחורים קשוחים, בדרך כלל משיקגו. הסרטים המפורסמים שלו – נגיד, "היט", "המקור" או "הנוסע" – הם בדרך כלל סרטי פשע אופרטיים-אך-ריאליסטיים שמתקיימים בעולם האמיתי. אבל בסרטו השני אי פעם כבמאי, "שמור", מאן החליט להתנסות בעולם האימה העל-טבעית עם סיפור על קבוצה של חיילים נאצים שמעירים ישות אפלה בטירה עתיקה ברומניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט זכה לביקורות מעורבות, ומאן לא חזר לרוחות ושדים מאז, אך ישנה עדת מעריצים קטנה לסרט שדורשת שישחררו את גרסת הבמאי שלו. או לפחות עותק בלו-ריי נורמלי.

וורן בייטי מציג: "דיק טרייסי" (1990)

כנראה שלוורן בייטי לא היה מספיק להיות שחקן יפה-תואר שיצא עם עשרות נשים מפורסמות ואולי היה ההשראה לשיר "You're So Vain" של קרלי סיימון. לא, הוא רצה גם לביים, ועשה זאת עם הדרמה הקומית "השמיים יכולים לחכות" ו"אדומים", עליו גם זכה באוסקר. ואז הוא החליט לביים עיבוד יקר בטירוף לסטריפ קומיקס משנות השלושים. בייטי היה הבמאי של "דיק טרייסי", וגם כיכב בתור הדמות הראשית בסרט עטור צוות שחקנים מרשים (מדונה, אל פאצ'ינו, דסטין הופמן), סטים מרהיבים, איפור זוכה פרסים, מוזיקה מדני אלפמן וסטיבן סונדהיים – ודמות ראשית די משעממת. אבל בכל זאת, אם אתה רוצים לראות במאי זוכה אוסקר ואייקון של קולנוע יוצר שילוב בין "באטמן", "רוג'ר ראביט" ו"באגסי מאלון" – זה הסרט בשבילכם. כמו כן, מי אתם?

ג׳רי זוקר מציג: "רוח רפאים" (1990)

בשנות השבעים והשמונים, ג'רי זוקר, לצד אחיו דייוויד וחברם ג'ים אברהמס, יצרו כמה קלאסיקות קומדיה בעלות כמות לא הגיונית של בדיחות – "סרט מטוגן", "טיסה נעימה", "האקדח מת מצחוק". ואז ב-1990 הוא הפתיע עם פנטזיה רומנטית זוכת אוסקר על אהבה שמתגברת על הכל, כולל המוות. כן, היהודי המצחיק שעזר להשיק את הקריירה של לזלי נילסן ביים את "רוח רפאים" – הסרט בכיכובם של מנדי מור, פטריק סווייזי, ו-וופי גולדברג בתפקיד זוכה אוסקר. סצינת החימר הרומנטית והאייקונית נוצרה על ידי אותו ג'רי זוקר, שיפיק רק שנה אחר כך את "האקדח מת מצחוק 2", שהכיל פרודיה על אותה הסצינה. לאחר "רוח רפאים" וסרט ימי הביניים "ראשון האבירים", זוקר חזר לתלם וביים את קומדיית הסלאפסטיק "מיליונר מי שגומר ראשון" בכיכובם של ג'ון קליז, רואן אטקינסון וגם – זוכת האוסקר וופי גולדברג.

פרנסיס פורד קופולה מציג: "ג'ק" (1996)

פרנסיס פורד קופולה ביים את "הסנדק". הוא יכל לסיים את הקריירה עם הטרילוגיה הזו לבדה, ועדיין היה נחשב לאחד הבמאים הגדולים בכל הזמנים. אבל הוא ביים גם יצירות מופת כמו "אפוקליפסה עכשיו", ו"השיחה", בין השאר. אבל הוא גם ביים את "ג'ק", סרט בו רובין וויליאמס, הילד המגודל האהוב על כולנו, גילם ילד בן 10 שחולה במחלה נדירה שגורמת לו להיראות כמו… ובכן, רובין וויליאמס. "ג'ק" נראה על ידי רבים כניסיון ציני לסחוט דמעות מהקהל האופייני לתקופת ה"פיל-גוד" של וויליאמס, עם תסריט מפוקפק והופעות מוזרות של פראן דרשר וביל קוסבי. הסרט זכה לביקורות אכזריות במיוחד, וקופולה לא ביים סרט ברמת ההצלחות הקודמות שלו מאז. אולי סרטו העתידי, "מגלופוליס", שכבר עושה כותרות בשל התקציב המנופח שלו – יהיה חזרתו לגדולה. וגם אם לא, למי אכפת? הוא עדיין עשה את "הסנדק".

סילבסטר סטאלון מציג: "להישאר בחיים" (1983)

לאחר ההצלחה ככותב ושחקן של "רוקי", סילבסטר סטאלון החל לביים סרטים, בעיקר בכיכובו של… סילבסטר סטאלון. אבל כל במאי צריך למתוח את עצמו יצירתית, ולכן ב-1983 הוא ביים את "להישאר בחיים", סרט ההמשך ללהיט "שיגעון המוזיקה" בכיכובו של ג'ון טרבולטה. ובואו נגיד שיש סיבה טובה שאתם מכירים רק את הסרט הראשון! אז לא רק שבזבזו את כל השירים הטובים של הבי-ג'יז על הסרט הראשון (מה שמוביל לשימוש בשירים של, ניחשתם נכון, אחיו הקטן פרנק סטאלון), אבל הסרט מבולבל בהרבה, ואיכשהו יש יותר ריקודים ופחות עלילה מ"שיגעון המוזיקה". סטאלון למד את הלקח שלו, וחזר לעבוד עם המוזה הגדולה ביותר שלו – עצמו.

ג׳ורג׳ מילר מציג: "בייב בעיר הגדולה" (1998)

ג'ורג' מילר הוא בחור מוזר. גדל באוסטרליה, רצה להיות רופא, יצר בכלום-כסף את "מקס הזועם" והפך את מל גיבסון לכוכב, ביים בגיל 70 המשכון מטורף בשם "מקס הזועם: כביש הזעם" שהיה מועמד לאוסקר לסרט הכי טוב – וגם משום מה ביים מספר סרטים על חיות מדברות. לא אחד, מספר. הכול התחיל כאשר מילר שימש כמפיק לסרט "בייב", הדרמה המרגשת על החזיר המדבר שהופך להיות כלב-רועים. מילר, שהיה שותף לכתיבת "בייב" המקורי, החליט לקחת על עצמו את אחריות בימוי סרט ההמשך – "בייב עיר הגדולה", חלום בלהות של סרט ילדים בו בייב מגיע למטרופולין לא מזוהה, ועובר מספר חוויות מצלקות. הסרט לא זכה להצלחה של "בייב" הראשון, אבל מילר לא התייאש, ועבר לביים את צמד סרטי "תזיזו ת'רגליים" המצליחים, שעוסקים בפינגווינים שרוקדים ושרים, ובחשיבות של שמירה על איכות הסביבה. בחור מוזר.

נורה אפרון מציגה: "מספרי מזל" (2000)

האישה שזכתה לתהילת עולם בזכות התסריט המופלא שכתבה לקומדיה הרומנטית "כשהארי פגש את סאלי" הפכה לאחר מכן לבמאית מכובדת, בעיקר בז'אנר הקומדיות הרומנטיות. היא אחראית לסרטים כמו "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה" ו-"ג'ולי וג'וליה", אבל במקביל היה בה גם צד מרושע יותר שהתבטא בקומדיות שחורות כמו "משפחה מעורבת", ובעיקר "מספרי מזל" – קומדיית פשע בה ג'ון טרבולטה וליסה קודרו מנסים "לסדר" הגרלת לוטו לטובתם. הסרט לא זכור לטובה כמו הקומדיות הרומנטיות של אפרון, וגם מכיל סצינה בה במאי הדוקו מייקל מור משחק איש מוזר שמדבר על אוננות. ואם זה לא מספיק מוזר לכם… אולי תחשבו למה הוליווד בדרך כלל נותנת לגברים להתנסות בסרטים ביזאריים, ולנשים לא.

האחיות ווצ׳אוסקי מציגות: "ספיד רייסר" (2008)

"המטריקס" הוא סרט אייקוני מאוד ששינה את איך שסרטי אקשן נראים, כתובים ואפילו מלוהקים. אחריו באו כמה המשכונים פחות מצליחים, ולבסוף גם הגיע "ספיד רייסר", עיבוד מטורף לאנימה האהובה על האמריקאים. לילי ולאנה ווצ'אוסקי הכניסו את כל כולן לסיפור הזה על נהגי מרוצים בעיר עתידנית משונה, וזה אחד הסרטים הצבעוניים, הרועשים והמהירים (שזה הגיוני) שאי פעם נוצרו. כמו רוב הסרטים ברשימה הזאת, הסרט לא זכה לביקורות אוהדות ולא שבר קופות, אך כיום נחשב לסרט קאלט שמראה איך פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, הוליווד עוד הייתה מוכנה לנסות שיט מוזר.

סאם ריימי מציג: "בשם האהבה"

רוב הסרטים ברשימה הזאת היו נחשבים למוזרים גם בלי הבמאי הלא-אופייני שביים אותם. חבובות גסות, חזירים מדברים, ילד מגודל ושעיר – כל אלו בהחלט דברים מוזרים. אבל הסרט הכי מוזר ברשימה הזאת, הוא איכשהו גם הכי נורמלי – "בשם האהבה", סרט בייסבול מרגש בכיכובו של קווין קוסטנר, ובבימויו של סם ריימי. אתם יודעים, הבמאי של סרטי האימה האכזריים בצורה מגוכחת "מוות אכזרי" ו"קחי אותי לגיהנום", וסדרת "ספיידרמן", שלושה מסרטי הקומיקס הכי "קומיקס-יים" שאי פעם נעשו. ריימי ידוע בזוויות צילום משוגעות, סיפורים מופרכים והופעות אובר-דה-טופ. חוץ מבסרט בו קווין קוסטנר צריך לבחור בין קלי מקגיליס לתהילה בספורט המשעמם ביותר בעולם. פאקינג סרט בייסבול מהאדם שהביא את הגרין גובלין הכי מופרע על המסך.

• המסך
• סרטים
• במאים
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 949 // גאווה 2023

בסופ"ש האחרון התפרסמה ב-Ynet כתבה מאת אמיר בוגן שהוכתרה בכותרת"הבועה המגדרית: הקידום המלאכותי של הקולנוע הנשי עושה יותר נזק מתועלת".הטקסט שמתחת לכותרת התגלה כערבוביה מניפולטיבית של טיעונים, שחלקם אף מבוססים על "עובדות" מטעות. היא עוררה לא מעט כעס בקרב נשות קולנוע, וגם כמה גברי קולנוע, ולכן החלטתי להרחיב את פוסט התגובה שכתבתי בנושא לטקסט שלם.

>> כשאת אישה בתעשיית הקולנוע כל יום הוא סרט אימה
>> אישה בסרטים: 9 טיפים שלמדתי כשניסיתי ללמוד קולנוע

הכתבה פותחת בבשורה המבהילה שרוב הסרטים שהתקבלו לתחרות האמריקאית בפסטיבל סנדאס לקולנוע עצמאי 2022 בוימו על ידי נשים. "בשנתיים האחרונות חברות ההנהגה החדשה הכל-נשית של הפסטיבל שמו להן למטרה להוביל את השינוי בתעשייה עם מדיניות שמכתיבה הקצאה ברורה: מחצית מהתוכנית תוקצה לבמאיות", כותב בוגן. "אלא ש-70 אחוז זה הרבה יותר מחצי…ייתכן והאפליה לטובה הצליחה מעבר למשוער ויצאה קצת משליטה".מדוע שישה סרטים עלילתיים ושבעה תיעודיים של במאיות זה יציאה משליטה? כי ללא ספק מדובר ב"אפליה לרעה" ו"דחיקתם הצידה של במאים גברים" – הרי אין סיכוי שמדובר ב-13 סרטים טובים. אליבא דבוגן, "העדפה מתקנת של במאיות היא ביטוי של התנשאות", כי קידום נשים בתעשייה "מעדיף את התעשייה וצרכיה על פני הקהל עצמו".

כדי לבסס את הטענה המוזרה הזו, בוגן מדבר על נתק בין הפסטיבלים לבין הקהל הרחב, שלא רץ לראות את הסרטים שבוימו על ידי נשים כשהם יוצאים לקולנוע. ולראייה, כך הוא כותב,"אפילו 'ארץ נוודים' גירד פחות מארבעה מיליון דולר בסך הכול, למרות זכייתו באוסקר".

אלא שהקהל הרחב אף פעם לא רץ בהמוניו לרכוש כרטיסים לסרטי פסטיבלים, גם לא כאלה שבוימו על ידי גברים (ועד שלשום רובם בוימו על ידי גברים). לכן למקד את הטיעון בסרטי במאיות זו מניפולציה גסה. התעשייה ההוליוודית ופסטיבלי הקולנוע העצמאי לא חד הם. מה גם ש"ארץ נוודים" הבלתי מסחרי בעליל, דווקא גרף כ-39.5 מיליון דולר (מתוכם כארבעה מיליון בארה"ב), וזאת הכנסה נאה ביחס לתקציב הפקה של חמישה מיליון דולר, על אחת כמה וכמה בימי קורונה.

גם "כוחו של הכלב" – שבו ג'יין קמפיון מתבוננת בגברים דווקא – מובא כדוגמה לסרט שקפץ מהפסטיבלים היישר לנטפליקס וכך, לכאורה, לא נבחן כוח המשיכה הקופתי שלו. אבל בעידן הסטרימינג יש מאגרי נתונים חדשים לצד טבלאות ההכנסות. בדקתי ומצאתי שב-1.2 מיליון בתים ישבו לצפות ב"כוחו של הכלב" בחמשת ימיו הראשונים על המסך הקטן, וזה מספר נאה לכל הדעות (לשם השוואה "משפחת מנצחת" עם וויל סמית', שיצא גם הוא היישר לסטרימינג, זכה ל-707,000 צפיות בתקופה מקבילה).

מכאן הכתבה מדלגת דילוג אימתני לסרטים שהכי הצליחו בקופות, ואלה כידוע סרטי גיבורי-על ודומיהם עתירי האקשן (הכתבה מתעלמת ממאות הסרטים האחרים שיצאו ב-2021 ולא הכניסו המון כסף, למרות שבוימו על ידי גברים). בוגן מציין ששניים מבין ששת שוברי הקופות הגדולים בארה"ב אשתקד בוימו על ידי נשים – "אלמנה שחורה" של קייט שורטלנד ו"הנצחיים" של קלואי ז'או – ואיכשהו הופך גם את זה לבעיה. "האכזבה מתגברת ומתחדדת כשאנו מגלים שהבמאיות המצליחות של השנה שגשגו בזכות תכנים שמשתלבים במיינסטרים… שפונה בראש ובראשונה לגברים צעירים, בעיקר נערים וילדים".

"אבל מה עם אותן הבמאיות והסרטים המעודנים שלהן?", הוא קובל במקום אחר בכתבה. מעבר לניסוח המקטין, שמצפה מכל הבמאיות ליצור אותו סוג של קולנוע, יש כאן כמה וכמה סתירות ופספוסים.

אם הנוכחות של במאיות בטבלת שוברי הקופות עדיין מצומצמת, זה משום שבניגוד לכתוב בכתבה ("הוליווד מהללת ודוחפת את היוצרות בקדמת הבמה")האולפנים ההוליוודיים עדיין לא ממהרים לפנות לבמאיות שהותירו רושם בפסטיבלים ולהציע להן לביים סרטים עתירי תקציב (בניגוד לבמאים הגברים שהותירו רושם באותם פסטיבלים, ומקבלים טלפון מהוליווד יום למחרת). רק לפני שנים ספורות החלו בכלל לשכור במאיות לביים פנטזיות על גיבורות-על כמו "וונדר וומן" ו"מולאן". הרעיון שאישה יכולה לביים גם את "בטמן" או "ספיידרמן" עדיין לא יעלה על הדעת.

נוסף לכך, בוגן מתעלם מכך ש"הנצחיים" הציג גישה שונה לגבורת-על – סרסי, המנהיגה הטובה, אינה לוחמת בהווייתה וכוח העל שלה הוא יכולתה להפוך חומר אחד לאחר. כלומר, גם במיינסטרים אפשר לשלב תכנים נשיים "מעודנים".

ובכלל, מה הבעיה עם זה ש"במאי או במאית, זה ממש לא משנה לצופים כשמדובר בבלוקבאסטרים"? זה הרי מצוין שלקהל לא אכפת. עכשיו רק שבשם שוויון הזכויות הבוסים בהוליווד יתנו ליותר נשים לביים בלוקבאסטרים, כי יש נשים שרוצות לביים סרטים כאלה – לא כי לקהל אכפת או לא אכפת. ואני רוצה לשוב ולחדד – רצף הטיעונים בכתבה מבלבל בין הפסטיבלים, שבחלקם אכן מנסים לקדם סרטי נשים, לבין התעשייה ההוליוודית – שם בעיקר מדברים על קידום נשים, אבל השוויון עוד רחוק. בלבול נוסף שהכתבה יוצרת הוא בין המגדר של העומדות מאחורי המצלמה, לבין התכנים של הסרטים.

צירוף המילים"העצמה נשית" מופיע בטקסט 3 פעמים (ופעם נוספת בכותרת), כמו במשפט "נכון לעכשיו, ובניגוד לכל הכוונות הטובות, העצמה נשית אינה מוכרת. לא בזכות עצמה. הוכחה נוספת הגיעה השבוע עם מותחן הפעולה הפמיניסטי 'יחידה 355'. הבמאי אמנם גבר…" – אם כך מה הקשר לכתבה? כאמור, "כוחו של הכלב", שמוזכר שתי פסקאות לפני כן, הוא סרט של במאית על גברים.אבל ניחא. בוגן מדבר על כישלונו הקופתי של הסרט "על מרגלות ממדינות שונות שיוצרות אחוות אחיות קטלנית", ואינו מציין שהוא זכה לביקורות איומות (26% באתר "עגבניות רקובות") שככל הנראה מעידות על איכות ירודה. "לא בזכות עצמה"? למה שמשהו יצליח אם הוא עשוי גרוע? הרי יש המון סרטים גרועים שנכשלים בקופות, אבל כשסרט העצמה נשית נכשל זה מיד מעיד– על מה בעצם?

לשם השוואה, סרט האקשן הפמיניסטי המשובח "מקס הזועם: כביש הזעם" הצליח בקופות, למרות כל הטרוניות של מיזוגנים למיניהם שהתלוננו שמקס הפך לגלגל עזר לפיוריוסה. וכן, "העצמה נשית" הפכה לקלישאה ומוטב שבהוליווד ישקיעו בסרטים טובים של במאים ושל במאיות ולא בקלישאות. אבל הטיעון הזה ישן כימי הוליווד.

"השקעה בסרט מצריכה היתכנות כלכלית, לא רק מוסרית ותדמיתית", כותב בוגן, ומוסיף ש"במקום סרטים עצמאיים כנים שמנסים לחשוף את הצופים במתינות לסוגיות כואבות, להשפיע ולשכנע, קיבלנו מהפכה מערכתית שמבקשת להכתיב מראש, להזין בכפייה כאן ועכשיו". אבל "הבת האפלה" ו"ארץ נוודים" שמוזכרים בכתבה, וגם "עוזרת אישית" ו"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שאינם מוזכרים בה, הם בדיוק אותם סרטים עצמאיים כנים שבוגן מבקש.לעומת זאת, אם יש סרט שמדגים את חוסר ההיתכנות הכלכלית של "הזנה בכפייה" הרי שזה"הדו קרב האחרון" (אונס במאה ה-14) של מאט דיימון, בן אפלק ורידלי סקוט, שעלה מאה מיליון דולר והכניס פחות מ"ארץ נוודים".אז מה בוגן רוצה מבמאיות?

אם הבנתי נכון, הטיעון המרכזי בכתבה הוא, לכאורה, לא נגד ריבוי במאיות אלא נגד פרגון יתר לכאורה של התעשייה והתקשורת – "סרטים מקודמים בתקשורת, תוך הדגשה על היותם מתוצרת נשית, מעין תו איכות בימינו". האומנם סרטי במאיות מקבלים הערכה שאינה מגיעה להם רק משום שנוצרו על ידי במאיות? הכתבה אינה מביאה כל סימוכין לטיעון המכעיס הזה.

לסיכום, בוגן מזהיר מפני בקלאש מסוכן, שיחזיר את טראמפ לשלטון, לא פחות. "הוליווד והפסטיבלים החליטו ללכת על קיצור דרך מאולץ. הפיכה תרבותית כאן ועכשיו. אבל… ההמונים מחרחרים בבוז, אפילו מתנגדים ומצביעים ברגליים. גרוע מכך, הם גם מצביעים בבחירות. מה שהתחיל בזבנג בתעשיית הפנטזיות, עלול להסתיים בגמרנו בעולם האמיתי". מעבר לטרוניות של אותם טוקבקיסטים מיזוגנים שהוזכרו למעלה, הבקלאש היחידי שמצאתי כאן הוא הכתבה עצמה.

• נשים בקולנוע
• המסך
• טור דעה
• קולנוע
• במאים
• הוליווד
• גיבורי על
• מארוול

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי,הרכבתי רשימהשל חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.

כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.

כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב:פרינססשל טלי שלום עזר,ההיא שחוזרת הביתהשל מיה דרייפוס והנותנתשל הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.

אור– קרן ידעיה, 2004

חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן,ז׳אן דילמן– אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.

אפס ביחסי אנוש– טליה לביא, 2014

סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולהחיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.

לא פה, לא שם–מייסלון חמוד, 2016

סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.

סופת חול–עילית זקצר, 2016

כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי,סופת חולמבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.

אשה עובדת– מיכל אביעד, 2018

מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדתהוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית.אשה עובדתעוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מי טו
• יום האישה הבין לאומי
• metoo#
• יום האישה הבינלאומי
• קרן ידיעה
• יום האישה
• במאים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• טליה לביא
• אפס ביחסי אנוש
• מייסלון חמוד
• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע