>> בשבוע שעבר הלך לעולמו יאיר ורדי ז"ל, מאנשי החזון הגדולים של המחול הישראלי, רקדן וכוריאוגרף שהפך למנכ"ל של מרכז סוזן דלל במשך יותר מ-30 שנה. תחת ניהולו הפך מרכז סוזן דלל למוסד תרבות מרכזי בעיר ולמוקד של עשייה איכותית בתחום המחול. ב-2022, שנתיים אחרי שפרש מתפקידו, הוא העלה כמנהל אמנותי סדרת מופעי מחול בהיכל התרבות, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות כדי לשמוע ממנו על המקומות האהובים עליו בתל אביב, בראשית ימיו של המדור "העיר שלי". אנחנו מביאים כאן את המדור כפי שפורסם. הוא יחסר לעיר מאוד.

>>

1. שדרות ההשכלה 9, ביצרון // תחילת חיי המקצועיים

לעולם אזכור את יומי הראשון בתל אביב בו הגעתי, היישר מביתי בגליל ועודני בתיכון כפר בלום, לשדרות ההשכלה 9 בשכונת ביצרון במזרחה של העיר. מי הכיר ומי ידע ששם בין המוסכים, הפיח וריחות השמנים והגריז החזקים, עובדת להקת המחול בת שבע, שרק נוסדה ארבע שנים קודם על ידי הברונית דה-רוטשילד וכינסה תחת כנפיה את מיטב רקדני ישראל דאז לבנות, בחלוציות מדהימה, את אחת הלהקות המעניינות, החזקות והטובות שיידע העולם. להקה שלישראל יהיה הכבוד ליהנות מאיכותה שנים רבות לאחר מכן.

ואיזו להקה, ואיזה רפרטואר ורקדנים, אש ותימרות עשן מדי יום ושעה יצאו מאולפנות המחול בשדרות ההשכלה 9. מקום אהוב, אך לעתים גם שנוא. מקום עם כל כך הרבה כתרים וכל כך הרבה תהומות, עם כל כך הרבה אהבה אך גם לא מעט שליליות, עם לחנים מרקיעי שחקים ביופיין אך גם עם נאצות וכעס. ומי לא הגיע לשם? כולם! מלחינים, מעצבים, מורים והעיקר – כוריאוגרפים מהעולם. וכולם הגיעו, אחד אחד, ועמדו בתור כדי לעבוד עם רקדני ישראל, וכדי ליצור ולתת מכישרונם ללהקה הצעירה שכבר אז שמה יצא למרחקים.

זה היה האולפן בשדרות ההשכלה. תמיד אזכור כתובת זו והיא תהה חרוטה על קיר ליבי כל חיי. שם התחלתי ומשם רק צמחתי לגבהים, אך תמיד אזכור את מרק הבשר של בעל המסעדה, בליבו של מוסך קובלנץ לרכבי פיאט שידע את טעמו של כל רקדן. בית. ממש. בית חם נעים מתוק ואנושי. ומשם הפלגתי לעולם הרחב ומשם נשאתי את אשר אספתי וינקתי שם למקומות חדשים ואחרים אך תמיד עם טעם המוסך, המרק והאולפנות שבשדרות ההשכלה 9. אחר כך בשתי קומות האולפנות של להקת בת שבע ולהקת בת דור התמקמה חברת מוטורולה.

2. תיאטראות אהל שם ונחמני

ומהאולפנות בשדרות ההשכלה היינו יוצאים למופעי הלהקה במרכז תל אביב בעוגני התרבות של העיר אז, אולמות אהל שם ברחוב בלפור ואולם נחמני ברחוב נחמני. כל פעם וכל מופע – חגיגה אמיתית. ולעיתים היינו יושבים שבוע ויותר באולמות ומופעים עם מיטב רפרטואר הלהקה וברוך השם ללהקה היה רפרטואר מיוחד, עשיר, משתנה, של מספר יוצרים מבכירי היוצרים בעולם. והיו שבועות של פסטיבלים והיו גם מופעים בודדים אבל תמיד היה מלא ותמיד זו הייתה חגיגה. ולאחר כל מופע היו נשארים אוהדים בחוץ להמתין לנו הרקדנים לשוחח, לטפוח על שכמנו ולעודד. שנים מופלאות של תחילת דבר ותחילה נפלאה ומיטבית של מחול ישראלי במיטבו.

הבכורות היו תמיד חגיגיות לקהל הנוכחים ולקהל שוחרי התרבות ובמיוחד המחול – בעיר תל אביב ובארץ. זכור לי מופע אחד במיוחד: במהלך מלחמת יום הכיפורים הגעתי הביתה ליומיים, ומיד רצתי ללהקה שהופיעה באוהל שם והצטרפתי למחול "מדבריות" של אנה סוקולוב. איזו תחושת ניצחון, איזה סיפוק מדהים, מחולות סיני לבימת האולם עם הלהקה שאהבתי והתגעגעתי, ולאחר שבועות של ירי, אש ועשן ואז לרקוד, לדבר בגופי את אשר אהבתי. מרגש.

3. נווה צדק, התקופה הארוכה והיפה בחיי

לאחר 6 שנים כרקדן סולן בבלט רמבר בלונדון בתפקידים מובילים ומופעים לצד רודולף נורייב ואמני צמרת נוספים מהעולם, ולאחר 6 שנים נוספות בצפון אנגליה, בניוקאסל בה הקמתי מרכז מחול גדול, שבתי לישראל עם אשתי סטלה לנסות ולהמשיך את עולמי ופועלי כאן בביתי. קליטה לא קלה עם הרבה חששות ופחדים. הגשתי את בקשתי לניהול מרכז תרבות על שם סוזן דלל בשכונת נווה צדק ששכנה בין תל אביב ליפו. הגעתי לשם בפעם הראשונה בחיי, למרות שחייתי בעיר שנים רבות קודם. מי היה בכלל נכנס לשכונה. תמיד היינו נוסעים ליפו דרך כביש הים, לא חשבנו אפילו לעבור בשכונה המרוטה שרק רעות ניבאו למי שחשב לעבור בה ולבטח לגור בה. והנה היישר מאנגליה לנווה צדק. 'איך מגיעים לנווה צדק?' שאלנו בדרך עוברים ושבים ותשובות כמעט שלא קיבלנו. הלכנו לאיבוד.

למרות הנאמר בלילה הראשון הלכנו לאכול במסעדת "הקיוסק", ליד מה שהיום בניין ירושלמי. אז נעמדנו מול שלט גדול המודיע על הקמתו של מרכז תרבות על שם סוזן דלל. חומה עדיין הפרידה בין הבניין לבין רחוב יחיאלי, שמצידו הצפוני עמד בשיממונו הקיר היחיד שנותר מבית הספר אליאנס ובינו לרחוב רחבה מוזנחת שליד בית הספר, עם חבורת כלבים וסוסים שעליהם שמרה אישה באה בימים. לא המראה המעודד בלילה ראשון בעיר תל אביב. הארוחה במסעדת הקיוסק טעימה ועמה הביקור המעניין שייזכר עמוק בליבי וכנראה לעד. והרי ניתן לספר בשבחה של השכונה ומרכז התרבות שהוקם בה, "מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון", אותו הקמתי וניהלתי ב-31 השנים האחרונות ששינה את פני השכונה ואת פני המחול בארץ לעולמים.

מפעל חיים בשכונת חיים שלעד אזכור כל רגע וכל שעל וכל מטר בשכונה ובמרכז. נס יצירתי ונס ארכיטקטוני של יופי והדר ששולבו יחדיו עם יצירתיות וכישרונות של מיטב היוצרים בתחום המחול בארץ, ואבן שואבת ליוצרים ורקדנים מרחבי העולם שעמדו בתור לבוא ולעבוד עמנו במרכז. והשכונה הציורית עם סמטאותיה ורחובותיה הצרים והיפים כמו ציורים על קנבס, שאבה ושואבת לתוכה אמנים, יוצרים ובעלי ממון וששונתה ללא הכר, עושר ואושר והיא היא היקרה ביותר בתל אביב. כמו הברווזון המכוער שגדל והיה לנאה שבברבורים, כך השכונה שעם כל יום שעובר מתייפה ומתעשרת ומביאה כל כך הרבה גאווה ונועם לגרים בה ולמבקרים בה. השכונה היפה בעיר.

4. היכל התרבות תל אביב – אולם צוקר

לעולם אזכור את היכל התרבות עם כל מופעי המחול של הלהקות המובילות בעולם. לבוא להיכל התרבות למופע היה תמיד אירוע ייחודי ואחר. את מי לא ראינו שם? את כולם! הגדולים ביותר, החזקים ביותר, המעניינים ביותר וגם את עצמנו. גדולי היוצרים עם להקותיהם הופיעו בהיכל מדי שנה. וגם אנחנו הופענו שם. את יצירתי הראשונה בישראל, "אשר אליו נכספתי", העליתי לראשונה ולאחרונה במסגרת פסטיבל ישראל בהיכל התרבות. איזו התרגשות ואיזה כבוד ליצירת ביכורים לצידם של ג'רום רובינס, דונאלד מק-קייל, ואלרי וגלינה פאנוב. לאחר מכן היישר ללונדון להצטרף לבלט רמבר. מקום מיוחד שמור בלבי להיכל התרבות שראה כל כך הרבה אמנים ויצירות מכל הקיים.

הקשר עם המקום מתחזק לאחרונה לאחר שהוזמנתי לקיים סדרת מופעי מחול עכשוויים וחדשים במסגרת האולם החדש, אולם צוקר המאפשר מופעי מחול ואחרים בתנאים מופלאים ועל זאת השמחה. זה אולם רב תכליתי המאפשר מופעים בצורות ישיבה ומופעים שלא מן הרגיל, ובכך מעשיר את יכולות האמנים ליצירתיות אחרת שאינה קונבנציונלית. מכאן האפשרויות הן רבות, מגוונות, שונות ומפתיעות. בחרתי להזמין 8 אמנים שונים המביאים כל אחד שפה ותנועה אחרת וכך נעשיר את הסדרה ונבנה משהו שטרם היה.

המופעים מאפשרים ליוצרים בישראל עוד מקום למופעים לאור ריבוי הדרישות למופעים כיום בתל אביב ואי יכולתם של המקומות הקיימים לאפשר זאת. עדי בוטרוס ומיכל נתן – שני אמנים משני קצוות היצירה והתנועה – מביאים כל אחד דרך חשיבה ותנועה שונה מהידוע ומהרגיל. רנה שינפלד חברה לאבי קייזר וסרג'יו אנטונינו לעלות מפגש מקורי בשם "פגישה". מעניין יהיה לראות לאן ילכו ראשים חושבים ויצירתיים אלו במפגש שלהם, לבטח תהה זו יצירה מקורית, מעניינת ואחרת.

רננה רז חברה לארבעה נגנים מהתזמורת הפילהרמונית "רביעיית טוסקניני" בערב מקורי וכל כך שונה מהקיים. בו היא מנגישה את טעמי המוזיקה ומחברת ביניהם ליצירה מחולית מוזיקלית אחת. במקבץ האחרון יעלו חברי קבוצת "שקטק" את "7 בום" בבכורה עולמית לציון 25 שנות הלהקה. ערב המביא עמו עצמה ומרץ שטרם נראו מעל בימת אולם צוקר. והערב שיחתום סידרה ראשונה זו "פקרוני" מאת היוצרת אורלי פורטל עם שלושה רקדנים והיא עצמה במשותף. ערב חם, פלסטי, החודר לתוך הנשמה עם מוזיקה של אום כולתום. סדרה ראשונה, עכשווית, דינמית, המביאה את שקורה בעולם המחול כיום בישראל והכל באולם צוקר בהיכל התרבות עם כל צפונותיו ויופיו המיוחד.

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• בת שבע
• יאיר ורדי
• מחול
• סוזן דלל
• נווה צדק
• היכל התרבות

>> מירב הימן היא אמנית בינתחומית, מתגוררת ועובדת בתל אביב. בימים אלה היא מציגה בחדר הפרויקטים של בית ליבלינג את עבודת הוידאו החדשה שלה, "הכל בסדר", שנוצרה במהלך ימי המלחמה ובוחנת את שבריריותם של המרחבים המוכרים ביותר שלנו – הבית והמשפחה. בסצנה המרכזית, משפחה בת ארבע נפשות מתכנסת סביב שולחן לארוחה משותפת, טקס יומיומי שמפנה את מקומו לכאוס מפתיע ומרהיב. הארוחה מתגלגלת למופע אינטנסיבי של התפרקות, כשהמרחב הביתי נעדר את המאפיינים המוכרים לו ומעצים את תחושת הניכור.עוד פרטים? כאן.

>> גינה לשחק בה פריזבי ובר בפינה המושלמת // העיר של רסקו
>> כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל // העיר של תמיר שר

1. בית ליבלינג

מרכז תרבות מקסים המוקדש לעיר הלבנה,לקידום ולחשיפת תחומי האדריכלות, השימור והעירוניות, בדגש על אדריכלות מודרנית. אני אוהבת להגיע למקום המיוחד הזה, שיש בו גם גג מגניב עם הרצאות והופעות בחודשי הקיץ, גינה אקולוגית ובית קפה חמוד. בשבוע שעבר פתחתי בחדר הפרויקטים של בית ליבלינג תערוכת יחיד בשם "הכל בסדר" באוצרותה של סברינה צגלה. אציג בה עבודה חדשה שצילמתי לאחרונה בשיתוף עם שבתאי יצחק עידן. העבודה מתארת ארוחה משפחתית שיוצאת משליטה עד לכדי התפרקות כאוטית ומרהיבה. בעבודה יש התייחסות לפרשנות עכשווית למושג "העיר הלבנה".
אידלסון 29

2. חוף הים

זהו עבורי הטבע העירוני והמרחב הכי מרגיע שקיים. בכל פעם שיש לי שעה פנויה אני יוצאת להליכה על החוף וצועדת צפונה או דרומה, פונה ימינה או שמאלה, לאן שנושאת אותי הרוח.

3. גינות ציבוריות

אין כמו גינות ציבוריות לתפוס רגע של שלווה. אני נרגעת למשמע קולות ילדים ונביחות כלבים, למראה אנשים מתאמנים וברווזים באגם הנוי. גן מאיר הוא המועדף עליי, מכיוון שיש בו גם מרחב ציבורי של ספריה, ספסלי נתינה ועוד.

4. דובנוב 8

זהו מקום העבודה שלי אותו אני כה אוהבת. דובנוב 8 הוא קמפוס לימודי האמנות הפלסטית של תיכון עירוני א'. מדובר בפנינה אדריכלית וגם בבית גידול נפלא לילדי העיר שאוהבים אמנות. אני לא מפסיקה להתרגש מלפקוד את עבודתי, ללמד וללוות את תהליכי היצירה של התלמידים.
דובנוב 8

5. קריית המלאכה

המקום בו מרוכזות רוב הגלריות והסטודיות לאמנות בעיר. מדי פעם אני יוצאת להסתובב שם ותמיד נהנית ממבחר עשיר של אמנות וגרפיטי משתנה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

פחות מתחברת לקניונים. קניונים בעיני הם חללים גנריים חסרי ייחוד ואני משתדלת להימנע מהם ככל האפשר ועד כמה שניתן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בזמן האחרון התמקדתי ביצירת סרט וידיאו ארט חדש.היצירה נוצרה בימי המלחמה, ימים של אבל לאומי, כאוסוהישרדות. תקופה ממושכת אנו חשים שהעולם קורס. סביבנו לחימה, חטופים, סכנת חיים, הרס, כאב, אכזריות אנושית, חרדה ואי ודאות. בתוך תקופה קשה ומבלבלת זו, מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים, נאחזת בקיים, במשפחה ובשגרה המיוחלת.עבודת הוידאו "הכל בסדר" משקפת את אירועי השנה האחרונה באמצעותכוריאוגרפיה של כאוס משפחתי. היא עוסקת במציאות הבלתי נתפסת שהפכה לנורמה קבילה וחלק מחיי היום יום שלנו, היא משלבת בין ייאוש לתקווה ובין פירוק לאחדות.

בסצינת הפתיחה של הסרט נראית משפחה קלאסית – הורים ושני ילדים, סועדים את ליבם בארוחה מלאה בשפע קולינרי. בהמשך, הופך הטקס השכיח לפרפורמנס משובש ולאסון תיאטרלי. המצלמה האיטית מלווה את המשפחה בכל תנועה ורגע, היא מתמקדת בפרטים, בהבעות הפנים, בתנועות ובגינוני השולחן שיוצאים מכלל שליטה. אל מול המציאות הקולקטיבית שמחוץ לבית, מתייצבת אמת אחת, נטולת זמן, מוחשית וברורה, בדמות התא המשפחתי והזהות האישית. סרט הוידיאו מאפשר לנו מעין הצצה לדרמה משפחתית המוקרנת כביכול על מסך טלוויזיה בסלון הביתי. תוכנית הריאליטי שנחשפת לקהל מתענגת על אסתטיקת אסונות ועל היופי שבקטסטרופה, הטומן בחובו אפשרות להקלה ולקתרזיס.
העבודה האינטנסיבית על הסרט סייעה לי לשרוד את ימי האימה של המלחמה ולהודות על הקיים.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יצא לי לראות לאחרונה עם בתי את המופע "אנאפזה" של להקת המחול בת שבע. למרות שראיתי את היצירה המקורית לפני כשלושים שנה, התרגשתי מהעוצמות המחודשות של היצירה. נקודת המבט של ביתי הצעירה אפשרה לי לשים לב לפרטים חדשים. למרות ההמונים שגדשו את האולם, הרגשתי שהיצירה המחודשת מציעה רגע אנושי ואינטימי של נחמה ושותפות גורל.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתחילת המלחמה התנדבתי כמו כולם למען מטרות שמחזקות את תושבי העוטף והצפון. הלב שלי הוא בחינוך ואני רואה את הילדים היום חווים משברים בלתי פוסקים של חוסר יציבות. אני ממליצה להתנדב ולעבוד עם ילדים, אבל כל התנדבות היא מבורכת בעיניי.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לרויטל בן-אשר פרץ,יועצת ראש העירייה לאמנות ותרבות ומובילת מדיניות לקידום זכויות האמן בישראל באיגוד האמנים(גילוי נאות – היא חברה שלי). רויטל פועלת ללא הרף וכנגד כל הסיכויים לחזק את מוסדות התרבות בעיר, את ציבור האמנים העצמאיים ואת קהילת התרבות בכלל. הרזומה שלה מכיל יוזמות מרובות אשר תומכות באמנים, לדוגמא: שיקום מתחם קריית המלאכה, הקמת "תא תרבות קריית המלאכה", הקמת מתחמי יצירה ועבודה,"האוצר"- פרוייקט מחזור אקולוגי לאמנים ויוצרים, הסדרת חקיקה לתשלום שכר אמן במשרד התרבות ועוד.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני חייבת להאמין. אסור להתייאש.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בית ליבלינג
• חוף הים בתל אביב
• גן מאיר
• קריית המלאכה
• בת שבע
• דובנוב 8

אם לא ראיתם עד היום את מופע הוידויים האינטסיבי של ג'ייסון דנינו הולט, "לא מכניסה את זה הביתה", ממש חבל לנו בשבילכם. אבל הנה הזדמנות מופלאה: בשבוע הבא (חמישי, 16.1) תארח להקת בת שבע את הפרויקט במשכנה בסוזן דלל לסשן וידויים חושפני שיימשך 24 שעות ברציפות עד ליום שישי בערב, בהשתתפות עשרות שחקנים ויוצרים מתחומי המחול, התיאטרון והפרינג'.

>> היופי בעיניי המתבוננת: 23 תערוכות חדשות לשדרוג הסופ"ש
>> קסם שחור: הפסטיבל היחיד בארץ לקולנוע אפריקאי חוזר לסינמטק

אירועי "בת שבע מארחת" הם פלטפורמה בניהולה האמנותי של ליאור אביצור, במסגרתם מגייסת להקת בת שבע את הפופולריות שלה בציבור הרחב כדי לתת במה להצגת יצירות עצמאיות בתחום אמנויות הבמה בכלל, ובאמנות המחול בפרט. בעשור האחרון התארחו ב"בת שבע מארחת" טובי היוצרים במחול ובפרינג', אבל פרויקט כזה עוד לא ראו באולמות של סוזן דלל.

"לא מכניסה את זה הביתה" הוא מופע שמתחיל בשאלה "וידוי: מהו הדבר שאני מפחד שיחשבו עלי אם אומר אותו בקול רם, כאן ועכשיו?", ומתפתח ממנה למופע פרפורמטיבי ייחודי שבו מותר לדבר אך ורק בוידויים: ללא תגובות, ללא שאלות, ללא שיחות או שיפוט. רצף מאולתר של טקסטים אוטוביוגרפיים הנובע ממעמקי הבושה, הפחד והאשמה. במרכז האירוע פרפורמרים לבושים חגיגית, יושבים סביב שולחן ומתוודים. הקהל מוזמן להיכנס, לצאת ולחזור לפי רצונו, ואף להתוודות בעצמו אם ירצה (והוא כמעט תמיד רוצה).

מאז היווצרותו לפני קצת יותר מעשור, הוצג המופע מאות פעמים בארץ ובעולם – בגלריות, מוזיאונים, פסטיבלים, מועדוני לילה, ספריות עירוניות, בתי כנסת ואפילו במקומות בלתי צפויים כמו עיריות ובתים פרטיים, ובערים כמו פריז, ברלין, מינכן, ניו יורק, וושינגטון ועוד. אורכו של המופע משתנה בהתאם להקשר ולמקום: החל מגרסאות קצרות של שעתיים, דרך מופעים בני חמש או שבע שעות, ועד לגרסה המיוחדת והחגיגית ביותר, מרתון של 24 שעות רצופות, שזה בדיוק מה שתקבלו בשבוע הבא.

סביב השולחן יופיעו בין היתר חנה וזאנה, קורין קיציס, עדן אוליאל, אורית ממרוד, נועם אימבר, נועה קדר, שלו גלבר, יובל גטרויר, אליעזר שדיאל, שחר נץ, מיכל שר, עדי ניצן, מעין אבן, איריס לנה, יוסי ירום, דני נוימן, נעה לוי, אחינעם גלבפיש, אמיר אליאסף, ג'ייסון דנינו הולט ועוד יוצרות.ים מתחום המחול ששמם טרם פורסם, ואולי גם אתם. הקהל יוכל לבחור בין כרטיס ל-24 שעות שמאפשר כניסה ויציאה לאורך כל המופע, ובין כרטיס לשעתיים בכולל אפשרות להישאר באולם על בסיס מקום פנוי. התחזית שלנו: לא יהיה מקום פנוי.
>> בת שבע מארחת: "לא מכניסה את זה הביתה", חמישי 16.1 19:00 עד שישי 17.1 19:00, מרכז סוזן דלל (אולם ורדה).כרטיסים יש עדיין כאן

• ❤ תרבות
• בת שבע
• ג'ייסון דנינו הולט
• פרינג'
• וידויים

>> אייר אלעזרא היא מהאגדתיות שברקדניות בת שבע כבר כמעט שני עשורים, ובשבוע הבא היא תככב עם הלהקה ברימייק המבריק של "אנאפאזה" שעלה לראשונה ב-2023, בהפקה משותפת של להקת מחול בת שבע ו-toMix. כרטיסים אחרונים נותרו להופעות דצמבר (החל מחמישי הבא, 12.12)והם מחכים לכם כאן.

>> העיר של ג'ולי שלז // עץ שעליו התנשקתי וקפה שהוא בית כנסת
>> העיר של אריק אבר // הגן שבו הפכתי לאבא ומקומות לשוטטות לילית

הפעם האחרונה שהופעתי עם "אנאפאזה" הייתה בשנת 2007 כשהייתי באנסמבל. ועכשיו, 20 שנה אחרי, הכל השתנה והכל אותו דבר. מתרגשת מאוד. אני בת מזל להמשיך להיות חלק מהלהקה, אני מאוהבת ברקדנים וממשיכה ללמוד המון מהמורה הכי טוב לחיים אוהד נהרין, להמשיך לחקור ולעבוד עם הגוף וכמובן להופיע.

1. הרחובות של תל אביב

הדבר שאני הכי אוהבת בעיר זה את הרחובות שלה. אני תמיד אוהבת לשוטט בה ולגלות בה צדדים ומקומות חדשים, ומצד שני גם להתקל בחברים ומכרים. בשבילי, סוד הקסם שלה זה שיש לה את האנרגיה והדינמיות של עיר אבל גם שלפעמים היא מרגישה פשוט כמו שכונה גדולה.

2. בוקה

יושבת שם כל בוקר, כמעט תמיד פוגשת חברים, שכנים, הורים ומכרים. המקום מלא באופטימיות ושירים שמחים, עושה לי טוב בלב. במיוחד בתקופה הזאת.
אחד העם 91

3. גרציאני

בית קפה אהוב מתקופת חופשת הלידה שלי עם בתי הבכורה. לוקחת קפה וישר לגינת קרית ספר.
יהודה הלוי 123

4. נילוס

המקום הכי סקסי, עם מוזיקה, תאורה, ואווירה מדהימה, וכמובן מורן, המארחת הכי טובה במזרח התיכון.
אלנבי 33

5. מגדל המים במזא"ה

אוהבים לקחת לשם את הילדים. לספר להם שיש שם מפלצת מים שכלואה בתוך המגדל ואם ממש נהיה שקטים נוכל לשמוע אותה שוחה. בסוף החודש אני ואחי היקר, האמן אדם אלעזרא, נציג שם עבודה שלנו – "שמתי עליך עין" – וזה מרגש אותי מאוד מאוד.
מזא"ה 36

6. פיקוק

בר שכונתי. משנת 2010 מתחת לבית.
מרמורק 14

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אלנבי. מה קורה שם? מאוד אוהבת להסתובב שם, כרגע לא יכולה, לא עם אופניים ולא ברגל.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאז המלחמה, אם אני לא עם הילדים, או לא בסטודיו רוקדת ועובדת – אני שוקעת. מרגישה שאני יוצאת מדעתי ובא לי לצרוח. המון כאב, זעם, וכעס מהטרלול והמפלצתיות שיש פה. אבל יצא לי לראות את ההצגה "מלאכים באמריקה" א' וב' בקאמרי, הפקה מדהימה עם שחקנים פשוט מצויינים כמו יואב לוי ומיה לנדסמן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "Stop Making Sense" של הלהקה Talking Heads. יום אחרי שחזרתי מהסרט רציתי לסטודיו והרגשתי מפוצצת בהשראה, זה לא קרה לי הרבה זמן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
העמותה שאני תומכת בה היאמטה משפחות החטופים. כמעט בכל שבת אני שם, לצערי המצב לא משתנה ורק נהיה גרוע יותר. ללכת לשם ולהיות עם המשפחות זה המינימום שאני יכולה לעשות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
דנה קפלנסקי. היא מאמנת כושר, בעלת סטודיו ברוטשילד 3, מקצועית, מרימה, אהובה עם לב ענק.

מה יהיה?
אם יהיה פה טוב? צריך להיאבק על הטוב הזה.

• העיר שלי
• בת שבע
• בוקה
• רחובות בתל אביב
• גרציאני
• פיקוק
• מזא"ה

>> דורון מדלי הוא מכונת להיטים, זוכה פרס אקו"ם, האיש שהביא לנו את הגביע עם "Toy" באירוויזיון, מהיוצרים הפופולריים והחשובים ביותר במוזיקה הישראלית. עכשיו הוא חוגג 20 שנות יצירה במופע חגיגי כפול על הבמה עם אורחים מיוחדים (4.12, 18.12, זאפה מידטאון, כרטיסים כאן), לצד אלבום מיוחד בשם DEMO שאורכו חמש שעות וכולל את אוסף הסקיצות המקוריות ששלח לאמנים לאורך השנים, שירים שהפכו ללהיטים לצד סיפורים מאחורי הקלעים וקטעי הקלטות.

>> הקפה הסודי שלנו: 9 בתי קפה נחבאים שתל אביבים אוהבים באמת
>> העיר של מיה לנדסמן // קפה שהזמן קפא בו וטבע עם תנים מייללים

1. מרכז סוזן דלל

הבית של להקת בת שבע. המקום הזה, כבר 30 שנה שהוא אואזיס אמיתי בכל רגע בכל יום בכל שעה. בכל פעם שאני נכנס לשם, אני מתמלא בחגיגיות. אני עובר מסע בזמן. הריחות של עצי הפרי, האווירה הקולנועית מכניסה מיד לתחושה שאני בסרט על נווה צדק מאה שנה אחורה.הבית של המחול הישראלי, הבית של להקת בת שבע, במיוחד בתקופה כל כך קשה כמו זאת – מחול ישראלי הוא התרופה. בת שבע היא התרופה. בעקבות המצב, סיבובי ההופעות הבינלאומיים של להקת בת שבע בוטלו, מה שגרם ללהקה להישאר בארץ לתקופה ארוכה וכאן אתם חייבים לנצל את ההזדמנות.

בישראל שלנו, שרק הולכת ומתרחקת מאמנות, פועלת אחת מלהקות המחול הטובות ביותר בעולם.בראש הלהקה עומד הכוריאוגרף והמנהל האמנותי אוהד נהרין, שכבר שנים נחשב לאחד הטובים המוכשרים והיצירתיים ביותר בעולם. וזה כאן. זה שלנו. זה בנווה צדק.אם לא ראיתם הופעה של בת שבע עד היום, אני מבקש מכם – חלאס נטפליקס, חלאס עוד מסעדה ועוד בקבוק יין, חלאס לעשן את החיים שלכם למוות. כנסו לאתר של בת שבע ותזמינו כרטיס למשהו בשנה הקרובה. בדצמבר עולה המופע "אנאפאזה" – בעיניי, יצירת האמנות החשובה ביותר שאי פעם נוצרה בישראל. לא יעלה על הדעת מבחינתי שהחיים שלכם יחלפו בלי שתראו אותה.
יחיאלי 5

2. מסעדת האחים

ב-10.10.23 מצאתי את עצמי מחפש איך לעזור בתוך כל הכאוס.נכנסתי למסעדת האחים והשתדלתי לא לצאת ממנה. האחים דוקטור ראויים לפרס ישראל.מי שראה בעיניו מה התרחש שם – לעד תהיה לו תקווה בלב. כי ישראלים כל כך טובים עם כוחות על אפשר למצוא רק בישראל. זאת מסעדת האחים. המסעדה שממנה יצאו משלוחי האוכל לכל חיילי ישראל ולכל מי שהיה זקוק למשהו. אם יש קארמה בעולם – אפשר לראות אותה פועלת כל יום במסעדת האחים. לא קל למצוא שם מקום, כי תמיד מלא אנשים. כמה טעים שם. כמה מגיע להם.
אבן גבירול 26

3. קפה אירופה

אורי חזיזה אהוב ליבי וחבורתו מצליחים להחזיק את המקום הקסום הזה במשך יותר מעשור. וזה המקום שאני מרגיש בו בבית. אני נכנס לחצר המאולתרת שהפכה למקום שאני הכי אוהב להיות בו. האוכל מושלם (וכמה קשה שהאוכל תמיד יהיה מושלם), ועכשיו יש גם גלריה חלומית לאירועים. למרות שכתבתי את "פה זה לא אירופה"- שם אני מרגיש טיפה, אבל ממש טיפה, אירופה.
רוטשילד 9

4. פארק המסילה

כשכל העיר מחליפה את פניה ומתעקשת על מגדלים גבוהים ובלתי נסבלים ועל חסימות כבישים ועל רכבת שתהיה מוכנה עוד 20 שנה, פארק המסילה הוא הסיבה המרכזית להמשיך לאהוב את תל אביב. החיבור מהים ועד רחוב הרצל. האווירה של סרט ישן וטוב. המדשאות, הכניסה האחורית לבית רומנו. ואם בא לכם, אז ברחוב פינס ממש לא רחוק ממרכז הפארק יש את חנות הפרחים הכי יפה ומרגשת בארץ – החנות של איתן טולדו.

5. We Like You Too

הבוטקה בשדרות בן ציון. מי שלא מכיר – אל תבואו. גם ככה יש יותר מדי אנשים בתור, יותר מדי אנשים לוקחים לי את המחצלות, את הכיסאות הקטנים, ואת הסנדוויצ'ים המושלמים שנגמרים מהר מדי בוויטרינה. עדיף שלא תדעו שומדבר על המקום המושלם הזה, עם האוויר הטוב שמגיע מהים כל הדרך מבוגרשוב במעלה השדרה ועד כיכר התרבות. מי שלא מכיר את הפרלמנט של מויש – אל תגלו.והכי כיף שמוני מושונוב עובר בשדרה ונותן חיוך. ככה אתה יודע בוודאות שיהיה לך יום טוב.
בן ציון 34

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

בגדול תל אביב הפכה בלתי נסבלת. אבל אני לא רוצה להתלונן. המדור מתעקש שאני אבחר משהו מעצבן – אז הייתי שמח לפגוש את האדם שתכנן את הנת"צים במספר מוקדים בתל אביב-יפו. גם אתם מרגישים שאתם במשחק מחשב? 100 מטר הנת"צ הוא ימני, ואז 200 מטר הוא במרכז, ואתה רק מנסה לחצות את הצומת אבל יש מצלמה ברמזור והיא תצלם אותך, ומיד אחרי הנת"צ חוזר לימין כמובן. מה יש לכם? מה כל כך מסובך לשים את הנת"צים בצד ימין כל הזמן וזהו?וגם: הפסלים המפוזרים במרחב הציבורי הם מהמכוערים שנתקלתי בעולם כולו.הייתי שמח לבוא פעם לדיון של ועדת הפסלים של העירייה. וגם לעשות סיור עם שר הנת"צ.

אין ימין ואין שמאל. נת"צ קפלן (צילום: ברק ברינקר)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"שלך, אסי". אירוע תרבותי מוזיקלי תאטרלי פשוט מרתק של מירי מסיקה, מספרת סיפור מרגש על אחד מגאוני התרבות הגדולים של דורנו – אסי דיין ז"ל. מסתבר שאסי היה שולח למירי מאות אימיילים והודעות, והיא הצליחה לסדר אותם בצורת שירים. אני לא רוצה להגיד על המופע הזה הרבה, כי כולנו התרגלנו לראות ולחוות את הכל דרך מסכים בטעימות קצרות ועוד מעט נשכח לחלוטין איך זה מרגיש לחוות חוויה במלואה באמת.
מירי מסיקה היא הר געש מבעבע של כישרון פנומנלי. לא להתלבט. פשוט לקנות כרטיסים וללכת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"והשם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב" – יש זמרים, יש קולות מיוחדים, ויש אחת לכמה זמן שמגיע מלאך משמיים עם כוחות שמימיים ומכריח אותנו להיות שמחים. כזה הוא ששון איפרם שאולוב. לפני עשור, אחרי מלחמת צוק איתן, התעקשנו להוציא את "מהפכה של שמחה" שיצרתי עם ינון יהל לעומר אדם וליאור נרקיס. כולם חשבו שהשתגענו. רק הרכבים של הנחמנים היו רוקדים את זה ברחובות עד שכולם נדבקו בטירוף. כגודל העצב, הרגשתי שחייבים להנחית פצצות של שמחה על לבבות האנשים. ואם לא דרך התודעה של החדשות, אז דרך הנחמנים. בסוף כל אחד מספר סיפור.

לפני כמה שבועות, הסתובבתי ברמת גן, וחלף רכב של נחמנים והשמיע בקולי קולות את השיר המדבק הזה.
גם אם אתם חילונים גמורים ואתם אפילו מבוהלים מההתחזקות של עם ישראל, אי אפשר לא להידבק בשמחה שיש איזשהו כוח עליון שתמיד אוהב אותי ודואג שתמיד יהיה לי רק טוב.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
סח"י סח"י סח"י סח"י סח"י סח"י-סיירת חסד ייחודית. העמותה החשובה בישראל. ואני משוחד ולא משוחד.
חפשו אותם ברחבי הרשת, כנסו לעומק, תתרגשו, תיזכרו שראיתם אותם איפשהו בטוח – מלאכים עם חולצות כחולות, שהופכים את הנוער של ישראל לאזרחים טובים יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
סבתא לינדה שלי כמובן. אישה בת 93, יושבת בבית באיזור בית החייל, מסתכלת דרך החלון על כיכר המדינה ולא מבינה מה היא רואה. מה זה המפלצת הזאת שבונים שם? היא שואלת אותי כל פעם. סבתא לינדה עלתה לארץ עם כל המשפחה שלה מסוריה כשהיא היתה ילדה קטנה. שיכנו אותם בשכונת התקווה. בהמשך פגשה את סבא אלי, שגם הוא עלה כנער מסוריה וכך נולדה המשפחה התל אביבית שלי. סבתא לינדה יושבת רוב היום בבית, נאבקת בתעתועי הזיכרון, שומרת שקרני השמש לא יסנוורו את התמונה של סבא אלי שתלויה בסלון. המוח שלה בעיקר זוכר לשיר שירים מפעם… "האמיני יום יבוא… טוב יהיה מבטיח לך". 90 שנות תל אביב באישה אחת, שהייתה אוהבת לקחת אותנו הנכדים לטייל ברחובות של תל אביב ולראות סרט בקולנוע. לפעמים קצת חוף הים, לפעמים פיקניק בפארק הירקון. יש לי פיסת זיכרון חיה מתל אביב של פעם.

מה יהיה?
ברשותכם, לא אצטט את יסמין מועלם או את דיוויד ברוזה.
מה שיהיה זה שיהיה הכל אחרת. הכל השתנה.
פשוט אף אחד לא סיפר לנו שמדינות משתנות בקצב אחר מהשתנות של בנאדם.
סיפרו לנו שאנחנו העם הנבחר, ושאנחנו מרכז העולם. כנראה רק ככה אפשר לבנות מדינה. כי הרי זה משוגע להקים מדינה. ישראל עוברת שלב. וזה לא משנה מה כל אחד חושב או איזה ציון הוא נותן לשינוי הזה. ישראל גדולה יותר מסך כל אזרחיה. אם נעלה למעוף הציפור נראה שבמשך אלפי שנים, רוב הזמן היו פה מלחמות ונדודים. יציאה לגלות וחזרה.
חורבן בית אחד. חורבן בית שני. חורבן שלישי. זה שובר את הלב. זה מכה בתדהמה. זה ממלא בתחושות של פחד וחוסר וודאות. אבל למדינה יש חיים משלה. היא זזה כמו שזז הים. מי מאיתנו יכול להבין את הים לעומקו? המדינה שלנו משתנה והשינוי מאוד דרמטי וכואב. הוא מעלה געגועים בלתי פוסקים למה שהיה פה, לא לפני 30 שנה, אלא לפני חמש שנים. גם תל אביב שלי סיימה את חלקה, והיא הופכת לעיר אחרת.
אז מה שיהיה ממש כרגע, הוא שכל אחד ואחת מאיתנו נצטרך להסתכל לאמת בעיניים ולנסות לקבל החלטות. והלוואי ונמצא את עצמנו גם בגירסה החדשה של ישראל. הלוואי ונצליח לאהוב אחד את השני למרות הכוחות המחרידים שעושים הכל כדי שנקום בבוקר לשנאה אינסופית.

• העיר שלי
• מוזיקה ישראלית
• פארק המסילה
• שדרות בן גוריון
• האחים
• קפה אירופה
• סוזן דלל
• בת שבע
• מירי מסיקה