כשאחרי החגים הגיע תיארנו לעצמנו שיהיו מסעדות שייסגרו. מה שלא יכולנו לדמיין הוא ההיקף, כשכל יום מביא איתו עוד ידיעה על מקום שנסגר. אתמול היתה זו "סופר פיצה", לפני כן זו היתה המסעדה הקטנה והמתוקה"Out of the Box", והיום – כפי שפרסם לפני זמן קצר העיתונאי נדב בורשטיין – קילומטארז' מצטרפת לרשימה הארוכה, ושמוצ"ש הקרוב יהיה יום הפעילות אחרון שלה.

>>איך ALALI: במקום בו עמדה טופולופומפו נפתח ארמון מדובאי

"המסעדה מאוד מצליחה והאכילה אינספור אנשים. נלחמתי בציפורניים כדי לשמור את הסועדים שלי, אבל רשת בראון נכנסה לקשיים כלכליים והמלון שבו המסעדה פועלת נסגר", אומר השף עידן בושארי (פומפי), "כבר לא היה כל כך עם מי לתקשר שם". ואכן, זוהי המסעדה השנייה שנסגרת לאחרונה במלונות בראון, לאחר צ'נה שהוביל שף גיל דהאן.

קילומטראז'נפתחה לפני שנתייםבעקבות שת"פ בין רשת מלונות בראון וריאליטי המסעדות של רשת "המסעדה הבאה של ישראל". הרשת הביאה את החלל המיתולוגי הצמוד למלון "ברוט", שבו פעלה בעבר מסעדת הרברט סמואל (וצולמה העונה הראשונה של הסדרה "הטבח"). מהצד של הריאליטי, רשת הביאה את בושארי כזוכה הגדול של התכנית, טבח מקבוצת מחניודה עם סיפור חיים מרגש שכמו נוצר עבור הפורמט. בגילוי לב הוא סיפר על תקופת התמכרות לסמים בניו יורק, שממנה החלים בעזרתו של המנטור והבוס אסף גרניט. גרניט מצדו נמנע מהצבעה במהלך האודישן, אך השופטים מושיק רוט, רותי רוסו ויוסי שטרית זיהו את כישרונו של בושארי והאמינו בו כל הדרך עד לניצחון.

במסעדת קילומטראז' הוא יצר תפריט עונתי שהוגש באווירה שמחה, קונספט שנפגע מאז השבעה באוקטובר. "מסעדה שמחה ומלחמה לא כל כך הולך יחד. ברור שהמצב משפיע עלינו, כמו שהוא משפיע על תל אביב ועל כל המדינה", הוא אמרבראיון שערכנו עמו בחודש אוגוסט האחרון, במלאת שנתיים למסעדה. "אנחנו יודעים בכל זאת לייצר אווירה שאנשים מחפשים, לברוח וליהנות קצת מהחברה שסביבם, אבל זה קשה מאוד. רואים את זה גם בכמות הסועדים – יש המון ביטולים, אנשים שפוחדים לצאת מהבית או מחוברים לחדשות".

שלושה חודשים אחרי קילומטראז' סוגרת את הדלתות בפעם האחרונה ונפרדת מהטורטלינאז', המנה שזיכתה את פומפי בפרס הגדול. תל אביב נפרדת מעוד מסעדה, אך את פומפי ודאי עוד נפגוש בהמשך. ריאליטי או לא, לכישרון כמו שלו אסור ללכת לאיבוד גם בתקופה הכי קשה של מסעדות תל אביב.

• אוכלים שותים
• קילומטרז'
• המסעדה הבאה של ישראל
• סגירה

"מסעדה שמחה ומלחמה לא כל כך הולך יחד. ברור שהמצב משפיע עלינו, כמו שהוא משפיע על תל אביב ועל כל המדינה", אומר שף עידן בושרי (פומפי) ופניו מתעננות. "אנחנו יודעים בכל זאת לייצר אווירה שאנשים מחפשים, לברוח וליהנות קצת מהחברה שסביבם, אבל זה קשה מאוד. רואים את זה גם בכמות הסועדים – יש המון ביטולים, אנשים שפוחדים לצאת מהבית או מחוברים לחדשות".

>>השם אולי מתחכם, וגם האוכל לא תמים, אבל המחיר דווקא פשוט מאוד

באווירה הזו, של כמעט מלחמה כוללת, קילומטראז' מציינת שנתיים. שף אחר היה זורק אולי את המגבת בייאוש, אבל פומפי עושה הכול כדי לשרוד. הוא מחליף חומרי גלם בתדירות ששפים אחרים מחליפים כפפות חד"פ, מתניע מחדש את החדר הפרטי שבקומה השנייה ועושה הכול כדי שלאורחים לא ישעמם. רק אל תבקשו ממנו להיות תל אביבי על מלא.

הסיפור של קילומטראז' מתחיל בריאליטי "המסעדה הבאה של ישראל". למרות הקונספט המבטיח ורשימת מתמודדים מרשימה, התכנית לא הצליחה לסחוף את הצופים כמו מקבילותיה "מאסטר שף" ו"משחקי השף". בושארי, אז בן 30 וקצת, הגה רעיון למסעדה מקומית עונתית וקטף את הפרס הגדול – מסעדה שהיא לגמרי שלו בלוקיישן מיתולוגי, שבו פעלה מסעדת הרברט סמואל של רושפלד.

מצויד בטונות אמביציה הוא נכנס לנעליים הגדולות, שבר קירות ויצק תוכן לתוך החלום. "זה הבית שלי. אני היחידי שיודע איפה מכבים את האור ואני זוכר דברים מהיום הראשון שקיבלתי את המפתח", הוא צוחק ומצביע על מתקן מתכת מעל הבר. "הדיספליי הזה, יצאה לי הנשמה עד שתלו אותו. שברתי פה קירות במו ידיי. רואה את הבדלי הצבע בקיר? אנשים חושבים שזה ישן, אבל זו בעצם עבודה של אמן מרוסיה".

לאחר שלב הבינוי ניגש בושארי ליצוק לתוך החלל תוכן, לא לפני שהתנגש עם הראש בקיר ההבדלים שבין ירושלים לתל אביב. הוא התגעגע לתוצרת חקלאית בלאדי ("בכל שוק הכרמל לא מצאתי חנות אחת שמחזיקה ג'ריש") והתבאס מהאוכל ("אני לא חושב שיש בתל אביב מסעדה שמגישה מחבת חלקי פנים כמו בירושלים. פה רוצים שניצל ופירה") ומהאנשים ("בחיים שלי לא ראיתי כזה פומו. נפתח משהו וכולם נוהרים כי הם פוחדים לפספס"). לטענה שקילומטראז' דומה למחניודה יש לו כבר תשובה מוכנה: "אם הייתי גדל בצרפת והייתי מגיע לארץ, הייתם מצפים שאני אדבר עברית בלי מבטא? ככה זה גם באוכל. אני מגיע עם 'מבטא' ירושלמי כבד ודי.אן.איי של מחניודה".

חטפת כאפה במעבר מהטלוויזיה למציאות?
"מסעדנות זה כל הזמן לאכול כאפות. השאלה היא איך מתמודדים איתן ומה משדרים לסביבה. כוח אדם למשל. בתל אביב יש כל כך הרבה מסעדות שאין טבחים, ומי שמחפש עבודה מרשה לעצמו לעשות פוזות. הגיע אלי מישהו לראיון באיחור, וכשהערתי לו הוא קם והלך. שבוע אחר כך הוא כבר עבד אצל אורן אסידו. זו הרגשה כאילו לא צריכים אותך".

מה השתנה מאז הפתיחה?
"כשקילומטרז' נפתחה היו באוכל ובאווירה הרבה מניירות מהתכנית וממחנה, דברים שאימצתי כדי לשמור על עצמי בתל אביב. עכשיו אני רוצה לנקות מעצמי את כל הריאליטי ולהיות מסעדן במלוא מובן המילה. אני חושב שמה ששחרר את הפקק זו ביקורת של שגיא כהן ב'הארץ'. יצאתי בה די טוב אבל הבנתי שהגיע הזמן להתרכז במי שאני".

ומי אתה?
"שמן זית, יוגורט, זעתר והמון חומרי גלם מהמטבח הערבי, דגים נאים ופירות ים טריים ועונתיות. כשהגעתי לכאן אחרי 11 שנים כשף במחניודה, יצאתי לסיבוב בעיר להכיר את הנכס והמקום. ראיתי משני צדי המסעדה מסגדים, מאחור שוק וממול הים. כל זה משתקף בתפריט".

בושארי אימץ את העצה שקיבל והחל לנקות רעשים. יש דברים שלא משתנים – אוסף הפומפיות והשפה המחניודאית שדי עבר זמנה – אך פרט לכך, כל השאר עבר הידוק. התמה העונתית השתרשה עמוק עד כדי כך שהתפריט משתנה מדי יום. בושארי בקי במצב הים ויוצא להפלגות דיג, ומאז פרוץ המלחמה התחדדה בו הבנת חשיבות החקלאות המקומית. "המלחמה נתנה לנו פרספקטיבה שצריך לתמוך בחקלאים כל הזמן, לא רק בשעת חירום ולא כגימיק. חשוב לי מאיפה כל פרי וירק מגיע ואני בקשר עם כמה חקלאים, בעיקר מהדרום. ביקשתי שיביאו לי מלפפון עם הפרח, נראה מה אני אעשה איתו. כשיבוא, נטעם ונחליט".

להדפיס תפריט כל יום זה טירוף.
"אני לא רוצה להיות להיות מסעדה שיש בה אותן מנות כל השנה. אלה מקומות שהופכים למוסדות וכבודם במקומם מונח, אבל כשיש מעגל לקוחות שכבר בנית – אתה רוצה ליצור עבורם עניין. לכן התחלתי להניח על השולחן בשישי בערב צלוחית מנה ביתית, לדוגמה מטבוחה או כבד קצוץ, עם תפריט בכתב ידי ו-QR לסרטון שמראה איך מכינים. הקולינריה החדשה נמצאת בטיקטוק ובאינסטה, והמידע שפעם היה מועבר בתכניות בישול חסר. אני לא רוצה להיות מנטור, רק להרחיב את חוויית הביקור במסעדה. מי שטעים לו, שינסה להכין בבית".

אתה דווקא כן מנטור. בצוות שלך עובדים נערים בסיכון.
"לימדו אותי שאם החברה נותנת לך, אתה צריך להחזיר לה בחזרה, ואני קיבלתי מתנה שאסור לי לשמור אותה לעצמי – הזדמנות להצליח בחיים. אני צריך לתת הזדמנויות לאחרים ולדעת לא להתאכזב כשזה לא קורה. בהתחלה הייתי לוקח ללב, למשל במקרה של מישהו שהייתי אוסף אותו בכל בוקר מהבית לעבודה. לא הבנתי איך הוא מוותר ולא יכולתי להכיל את הרגש. אני מאוד קיצוני רגשית ואף פעם לא ידעתי איך לאזן את זה, איך לשמוח ולעשות סקס בלי תוספים. אחרי שנים של טיפול אני מכיר את עצמי ויודע איך להוציא רגשות, כמו שמקיאים אחרי בחילה. אם אני אשמור אותם בבטן אני אחזור להשתמש".

להעביר הלאה את המורשת של אסף גרניט. אתם עדיין בקשר?
"כל יום. הנה, מקודם הוא שלח לי סלפי באימון ספורט. אסף מלווה אותי ומייעץ לי. פעם קיבלתי הצעה שהריחה לא טוב והתקשרתי אליו. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא אמר 'זוכר את חוק מספר 10? לא צריך לנסוע לסרדיניה כדי להריח סרדינים. אם זה מריח לך לא טוב – תלך'. שנינו דומים גם בתחרותיות. אם אני צריך לנצח את אמא שלי כדי לזכות בתחרות – אני אנצח".

החגיגות הצנועות לציון שנתיים לפתיחה רלוונטיות שבעתיים לנוכח רכבת ההרים שקילומטראז' עוברת בתחילת המלחמה. מנקודת שיא עד השבעה באוקטובר עברו פומפי והצוות לבשל שלוש ארוחות ביום ל-300 מפונים, שהתגוררו במלון בראון ברוט הסמוך. "בהתחלה התקרבנו אבל שמרנו מרחק, כי אלה חבר'ה שעברו דברים איומים. הראנו להם שאנחנו מכבדים אותם ונותנים להם ספייס לעבד את הטראומה האישית. לאט לאט התחלנו להתקרב והמפונים נעשו חברים. בסוף זה היה הבית שלהם. מישהי שרצתה להכין למשפחה כמה סלטים לארוחת שישי, אמרתי לה 'שימי סינר ובואי'".

לאחר שלושה חודשים, שבמהלכם נעדר בושארי למשך חודש בגלל שירות מילואים, קילומטראז' נפתחה מחדש. "זה היה מפחיד. קילומטראז' היא מסעדה שמחה – זה מתאים? זה לא מתאים? בחלונות מול המסעדה היו מפונים. לא ידעתי איך אני אמור להתנהל מולם", הוא משחזר. "לאט לאט התחלתי לראות שאנשים מחפשים את הניתוק. קרו מקרים שהייתה אזעקה ואנשים היו הולכים למרחב המוגן, מחכים עשר דקות וחוזרים לרקוד".

מאז פרוץ המלחמה ועוד יותר עכשיו, המצב נזיל. המסעדה נעה בין ימים חלשים יחסית בתחילת השבוע לבין תפוסה מלאה בסופ"ש, עניין של 250 איש בערב כולל משפחות עם ילדים. הדיסוננס בין שמחה למציאות מלווה את בושארי כל יום, כל היום, והוא דואג שגם האורחים לא ישכחו זאת. לכן בכותרת התפריט נספרים הימים שבהם החטופים בשבי. "לקראת הפתיחה מחדש מנהלת הפלור שאלה אותי אם לכתוב על התפריט תאריך ואמרתי לה 'לא, תספרי את הימים שאנחנו מחכים לחטופים'. ה'שמח' הוא בנוסף, לא במקום".

• ריאיון
• אוכלים שותים
• המסעדה הבאה של ישראל
• מחניודה

בואו נעשה את זה קצר כי הנושא כבר נטחן עד קראמבל: ריאליטי אוכל. סיפור מרגש. פרס גדול. אין עוד מה להוסיף לזה, ותכלס זה גם לא באמת מעניין. בשלב הזה, כל מה שנשאר הן רק כמה מילים בערך ויקיפדיה לא קיים: עידן בושארי, aka פומפי, זכה בעונה הראשונה של "המסעדה הבא של ישראל" והפרס היה פתיחת מסעדה במלון ברוט – להלן, קילומטרז'. על הלוקיישן דווקא יש מה להגיד: מצד אחד החלל המיתולוגי שבו שכנה הרברט סמואל של רושפלד, מצד שני הקשיחות המחוספסת של דרום-דרום הטיילת. עד כמה זה אזור שאנשים לא מוכנים להיתפס בו בחיים, משום סיבה שהיא? ובכן, האיש היחיד שראינו שהסתובב בחוץ לבש גלימה לבנה וחבש כתר על הראש. "עברנו כאן במקרה, אז נכנסנו", אמר אף אחד בדרום-דרום הטיילת, אף פעם.

אבל בחזרה למסעדה. ארבעה חודשים אחרי הפתיחה, נדמה ש-15 דקות התהילה של קילומטרז' קצת נרגעו. אם היה הייפ הוא עבר לבוגר הריאליטי הבא. המסעדה עצמה הייתה מלאה, אם כי לא "טוב שהזמנו מקום" מלאה, שזה מזל, כי גם ככה הכל היה מסודר בצפיפות לא הגיונית שגרמה להרבה יותר מידי אנשים לגעת בי תוך כדי ניסיונות לעבור. ויש גם מה להגיד על המוזיקה, שבאמצע הארוחה פתאום עלתה לווליום חונק שיחות. רק שאז מתחיל להגיע האוכל, ועם כל הכבוד למה שמסביב, בואו לא נשכח בשביל מה הגענו.

סלט הקיץ היה פתיחה מפתיעה ולא רק בגלל ההפתעה של לקבל סלט קיץ באמצע נובמבר, עם כל הכבוד להתחממות הגלובלית. מעבר לעניין טכני קל – אם המלצרית שמביאה את המנה אומרת "מומלץ לערבב את הסלט" אפשר היה לצפות שהוא כבר יגיע מעורבב או לפחות ילווה בכף שתאפשר לערבב אותו לבד – הוא היה מוצלח במיוחד. רצועות זוקיני דקות עם מיקס עשבים ברוטב וויניגרט על בסיס נענע שהשתלבו מעולה ביחד, ומעל כל זה פיסטוקים שנתנו את הקרנץ' ואת המליחות המתבקשת. לגמרי סלט של הבכיף.

הדלעת המדופדפת (בחיי שככה קוראים לזה), לעומת זאת, הייתה פחות מלהיבה. שזה לגמרי מגיע לנו, כי אנחנו אלה שהזמינו פה דלעת. מבחינה ויזואלית דווקא היה לה קטע, כי היא נראתה כמו דג סלמון שיצא מושחם מהתנור (כלומר, אם אתם לא מתפדחים להזמין סלמון בתנור), וגם קראמבל זרעי הדלעת והלאבנה שנשפכו עליה היו טובים, וביחד עם גלייז הקרמל שהמתיק הכל היה איזון נכון. אבל אז אתה לוקח ביס של הכל יחד וחושב שאתה מבין מה הבעיה. כי בסוף, לא משנה כמה תנסה להחביא אותה, מתחת לכל הכיסוי הזה עדיין יש דלעת.

רק שהבעיה לא הייתה באמת בדלעת. ואת זה קלטנו כשהגיעה המנה בעלת השם הלא ברור "געגועי לאליעזר". לא יודע מי זה אליעזר, אבל די ברור למה ציפינו שיהיה כאן גזר. לא היה. מה שכן היה בה, על הנייר לפחות, זה כרוב צרוב עם צ'ימיצ'ורי לימונים ועשבים. ופה קרה בדיוק ההיפך ממה שהיה עם הדלעת: הכרוב עצמו היה מוצלח למדי, אבל היה כמעט בלתי אפשרי להרגיש את זה, כי הוא היה מכוסה ברוטב אנמי שהתעקש לא לתת לכרוב להתבטא. זה הרגיש כמו "טחינת שווארמיות" ששופכים מעל הפיתה כדי להסתיר את העובדה שלבשר אין טעם.

המנה הבאה הייתה "טטאקי יפני יפני עם סויה, כוסברה, שערות מלפפון וג'ינג'ר טעים טעים". ולא סתם יש כאן ציטוט מילה במילה מהתפריט, כי ראיתם את המשחק מילים המשעשע של ה"יפני יפני" ו-"טעים טעים"? זה הדבר הכי מעניין במנה הזו. על הצלחת יש חמש חתיכות טונה קטנות צרובות בעדינות. קערית סויה, כמה עלי כוסברה. ערימה של מלפפון וג'ינג'ר חתוכים דק. זאת לא מנה, זה רהיט של איקאה בהרכבה עצמית. זה מעורר עניין בערך כמו ההיסטוריה של הכוס החד פעמית קצת פחות. ביס נחמד נחמד. הוא גם סתמי סתמי.

גם סשימי האינטיאס לא הצליח להרים את רף העניין. גם כאן, הבסיס היה לגמרי חביב: הדג היה מוצלח, אבל כל ניסיון למצוא קשר בינו לבין סלט הענבים החצי קפואים ואגוזי הלוז העלה חכה ריקה (הבנתם? כי… עזבו, לא חשוב). ואם זה לא מספיק, אז שמנת הפלפלת מלמטה הייתה בכלל לקוחה מסיפור אחר לגמרי, רק שאף אחד לא סיפר לה את זה אז היא סתם הסתובבה על הצלחת, תלושה מהקשר. והנה מגיע הרגע שאתה חייב לשאול את עצמך: 71 ש"ח בשביל ארבע חתיכות דג ורעש לא קוהרנטי מסביב? זה ריאליטי או תוכנית מתיחות?

כשהגיע הטרטר, שוב הבנו שהדברים הולכים לכיוונים לא טובים. חשוב להגיד (שוב), זאת לא מנה רעה. אבל היא מנה מרגיזה, כי היא מרגישה כמו תרגיל חשבונאי: "המסעדה לוקחת 69 ש"ח לטרטר. כמה אפשר להקטין את המנה עד שהלקוחות יסרבו לשלם?". התשובה היא: שלושה טוסטונים קטנים עם ממש מעט טרטר בקר עליהם. נדמה לי שהוא היה מוצלח, אבל בכמויות כל כך קטנות (בעיקר כשאתם מתעקשים להגיש שלוש חתיכות לשולחן של ארבעה), באמת שאין שום דרך לדעת את זה.

טי-בון הטלה לא הצליח לשפר את העניינים באופן מהותי. בשלב הזה אתם כבר אמורים לנחש שהבשר עצמו היה טוב, וגם הגראטן שהוגש בצד, שהיה מהז'אנר היבש/קריספי היה לגמרי בצד החיובי, אבל זה כל מה שאפשר להגיד. אין פה וואו. אין פה התרגשות. אין פה אמירה. אכלנו בשרים טובים מאלו, עם תוספות חכמות מאלו ובמחירים סבירים מאלו.

דווקא המנה העיקרית הצמחונית, כיסון פסטה ממולא בקרס תירס לבן עם עלי בוקצ'וי ברוטב חמאת קרמל מלוח, הצליחה לעורר קצת עניין בשולחן. אומנם העניין הגיע בצורת חילוקי דעות, אבל היי, אם מדברים עליך כנראה שעשית משהו נכון (לא אתה, הסטייליסט של נועה קירל). מצד אחד, נקרא להם "השליליסטים", הייתה טענה שמדובר במנה גרועה, שהפסטה לא מבושלת מספיק, שהמילוי מוזר ושהרוטב מתוק מדי. הצד השני, "הצודקים", הסכימו עם עניין הפסטה, אבל לא אמרו כלום כי היו עסוקים בלמצוץ את מילוי התירס, לאכול את חתיכת הבוקצ'וי האחרונה וללקק את הרוטב המושלם.

הקינוחים המשיכו את הקו הכללי של הארוחה. הנמסיס, שהמלצר עף עליו באופן קצת מוגזם, התגלה כעוגת שוקולד לא רעה. הטארט לימון היה בסדר גמור. את שניהם חיסלנו עד הפירור האחרון. שניהם לא היו שווים את הקלוריות שלהם בעליל. וזה בדיוק מה שמרגישה כל הארוחה בקילומטרז'. זה עובד, אבל זה מיותר וסתמי. כי לנצח בריאליטי זה אחלה. וזה כבוד. ולגמרי אין מקום לזלזול. אבל זה דבר אחד להתחרות בשלושה שפים שאפתנים שרוצים לקבל את הברייק לפרוץ בגדול וזה דבר אחר לגמרי לצאת לעולם האמיתי ולהתחרות בעשרות, שלא לומר מאות, המסעדות שכבר עשו את זה. כרגע די ברור שקילומטרז' לא שם.

קילומטרז', קויפמן 6. שני-שבת, 18:30-24:00, סגור בראשון
3 כוכבים. 3.5 אם אתם אורחים של המלון, ורק צריכים לרדת במעלית

סלט קיץ 63
טטאקי 68
סשימי אינטיאס 71
טרטר בקר 69
געגועי לאליעזר 57
דלעת דפים 49
כיסוני תירס 98
טיבון טלה 166
נמסיס 42
טארט לימון 42

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• המסעדה הבאה של ישראל
• עידן בושארי
• קילומטרז'
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 922 // הקינג והסנטר

1. OLE

אורן חבר טוב ויש לו יד טובה מאוד. אני אוהב את מה שהמקום משדר – אווירה טובה, מוזיקה גבוהה ואוכל עונתי.שביל האטד 5

2. קפה תמתי

בית קפה חמוד שיושבים בו על ארגזי תנובה עם אווירה נעימה וקפה מעולה. אני מגיע לשם בבוקר, אחרי קניית סחורה למסעדה, ואוהב את הפשטות וההתייחסות לקפה. לשבת באיזי ולהסתכל על עוברי אורח.הכרמל 12

>> העיר של תומר תומס, שלא שוכח את האוכל של פעם

3. דיברסו

אלכס ואשתו הם זוג חמוד שמכין פיצה בתנור קטנצ'יק. אני מעריך אנשים שאוהבים את מה שהם עושים ואינם מתפשרים על שום דבר שהוא פחות ממצוין. בעיני זו קולינריה אמיתית, ואני אומר זאת כמי שיש לו מטבח בן שתי קומות.ישכון 45

4. הוטל מונטיפיורי

כל העסקאות והעסקים שלי נסגרו בהוטל. לפני כל הקמה, היינו נפגשים שם לארוחת בוקר.מונטיפיורי 36

>> הכל התחיל במפגש פורום של "כמעט מלאכים". העיר של הפשוטע

5. קפה אירופה

חוויית הבחוץ בלב העיר נעימה והאוכל מצוין – טרי וטעים.רוטשילד 9

• העיר שלי
• המסעדה הבאה של ישראל
• אורן אסידו
• פיצה דיברסו
• הוטל מונטיפיורי
• קפה אירופה
• שוק הכרמל

תקציר הפרקים הקודמים, למי שכבר הספיק לשכוח: בושארי הביא לריאליטי המסעדות של רשת, "המסעדה הבאה של ישראל", ניסיון בקבוצת מחניודה וסיפור חיים מרגש שכמו נוצר עבור הפורמט. בגילוי לב הוא סיפר על תקופת התמכרות לסמים בניו יורק, שממנה החלים בעזרתו של המנטור והבוס אסף גרניט. גרניט מצדו נמנע מהצבעה במהלך האודישן, אך השופטים מושיק רוט, רותי רוסו ויוסי שטרית זיהו את כישרונו של בושארי והעבירו אותו. בגמר התמודד בושארי בקרב צמוד מול רינת ינסמן, המורה הכריזמטית שהציעה מסעדה הודית מסורתית, וניצח.

בקילומטרז׳’ – הממוקמת במלון ברוט של רשת מלונות בראון, בחלל שבו פעלה מסעדת הרברט סמואל – הוא פורע את השטר ומקים מסעדה ישראלית־ים תיכונית עכשווית. "זו מסעדת הביכורים שלי. אני ברגשות מעורבים בין שמחה גדולה לבין לנסות ולהסיק מסקנות ממה שלמדתי כל השנים", הוא אומר בחיוך מבויש. "תמיד אומרים שכששף פותח עסק הוא צריך לשבת בחוץ שבוע ולראות את תנועת האנשים. אני ישבתי בחוץ ושאלתי את עצמי מה הכי נכון להגיש במסעדה שנמצאת בין שני מסגדים, חוף הים ושוק הכרמל. כולם באים לידי ביטוי בתפריט".

מלבד המיקום, התפריט מושפע מעונות השנה ועל כן הוא משתנה תדיר. בתפריט הפתיחה מופיעים בין היתר איקרה לבנה מצוינת עם גרידת עגבניות, בצל ברנואז (שיטת קיצוץ לקוביות קטנות) ופוקאצ'ה על הגז (49 ש"ח); סשימי אינטיאס עם דובדבנים טריים וגבינת שמנת מתובלת בנדיבות בפלפל שחור (71 ש"ח), שילוב טעמים מקורי ומאוזן ומנה שיכולה להיכנס בקלות לרשימתמנות הדובדבנים הטובות בעיר; וקרפצ'ו טונה אדומה בפחם, ויניגרט פונזו ואגוזי קשיו קצוצים (70 ש"ח).

בקטגוריית טאבון-מרבון (עד מתי הסלנג המחניודאי הכה־משומש הזה?) מופיעים משמש צלוי בטאבון עם קרם ברינזה, לימונים קצוצים, אורגנו ושמן ירוק (48 ש״ח); געגועי לאליעזר – כרוב צרוב על גחלים עם צ'ימיצ'ורי זעתר וטחינה גולמית, שמחמיאה לטעם המעושן (47 ש"ח) ועוד. באגף העיקריות תוכלו לפגוש את הטורטלינאז' מהאודישן – פילה לברק צרוב, טורטליני פטאייר, קרם גבינות וטחינה וחציל קלוי (125 ש"ח). "תפריט ההרצה דומה למה שהגשנו בתכנית כי אנשים רוצים לבוא ולטעום", הוא מסביר. "ברגעים אלה ממש אנחנו עובדים על תפריט נוסף שישתנה לפי ההיצע בשוק".

את האוכל מלווים קוקטיילים מעניינים שיצרה המיקסולוגית נעם שרת, בהשראה מקומית גם כן. לדוגמה: מרטיני של ים, טייק אוף על נגרוני לבן בתוספת אצות; מרים האדמונית – גרסה מקורית לבלאדי מרי מוודקה בהשריית כוסברה עם עראק, מיץ עגבניות, סחוג ופלפל שיפקה; ואינעל העולם – מחווה לפרזנטור של השוק, שמורכבת מרום, ליקר בננות, סירופ תפוזים וליים (52-62 ש"ח). בעתיד מתכנן פומפי לשלב בצוות הטבחים של קילומטרז׳ נוער בסיכון, מעין סגירת מעגל עם ההיסטוריה הפרטית שלו ומחווה לאיש שסייע לו להשתקם.
יחזקאל קויפמן 6, תל אביב, 057-2302363, שני-שבת 18:30-00:30, ראשון סגור

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• המסעדה הבאה
• המסעדה הבאה של ישראל
• אסף גרניט
• טיילת תל אביב
• ים תיכוני