1987 לא נזכרת בישראל כשנה היסטורית. ב-48' נוסדה המדינה, ב-67' אוחדה ירושלים, 73' טראומטית, 77' המהפך, 95' רבין נרצח, ועל 2023 אין צורך להזכיר. אבל 87' משום מה לא זכורה לרוב הציבור בשנה מהותית, או במילים אחרות – אנדרייטד היסטורי. כי בשנה הזאת החלה האינתיפאדה, שאמנם מוגדרת בתור אירוע היסטורי קצר היקף, אבל בעצם הכתיבה כאן פחות או יותר את כל מה שקרה מאז.

בן שני ושי להב, שני עיתונאים ומתעדים ותיקים (וגם שני חיילים שחוו בעצמם את האינתיפאדה מקרוב) הם יוצרי הסדרה התיעודית "אינתיפאדה", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (ש') בכאן 11 וברצף האפוסים שהתאגיד ייצר סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני (מ"לבנון" ועד "סינדרום עזה") – יש בה משהו שונה, ולטענתי, גם טוב ומעניין יותר.

הדבר המשמעותי ביותר ש"אינתיפאדה" מביאה איתה הוא גוף ראשון. ברוב הסדרות או הסרטים שעסקו בכיבוש הישראלי או במלחמות, המבט תמיד היה מבחוץ פנימה – המתעד שמגיע לשטח כדי לראות מה עושה צבא אחד מול צבא אחר, או חיילים מול אזרחים. מול כל זה הוא עומד מבחוץ, ורק משקיף על המצב. לא כך הדבר בסדרה זו – שני ולהב מדברים, קודם כל, בשם עצמם, ובשם חיילים אחרים שהיו במקום הזה. הנראטיב מסופר מול מי שחי את האירוע בזמן אמת, ומרגישים את זה. הסיפורים חיים יותר, כואבים יותר, בעיקר מזיעים יותר ושורפים יותר, מכל יצירה דוקומנטרית נשגבת אחרת שנעשתה – בארץ ובוודאי שמחוץ לארץ – על יחסי ישראל והשטחים.

גם הדואליות בין שני היוצרים מתבטאת בסדרה, שכן כל אחד מהם הביא משהו אחר לסדרה: להב הביא את המוזיקה, הפסקול המעולה שלה, גם בעזרת דודוש קלמס (הדג נחש) שכתב עבורה מוזיקה מקורית, אבל גם דרך בחירות עשירות מארון השירים הישראלים, וספציפית מתקופת האינתיפאדה עצמה: "ארץ חדשה" של שלמה ארצי, "אין קץ לילדות" של פורטיסחרוף ואפילו "תגידי אש, תגידי מים" הכואב של מאיר בנאי ז"ל, שנבחר גם כשיר שעוטף את הסדרה. ודווקא אין ניגודיות עם התכנים שמופיעים בו, אלא להיפך – לפעמים הפער בין הלחן הקופצני למציאות הכואבת הוא כל הסיפור.

>> שנה כזאת לא ראינו: מצעד הסדרות הישראליות הכי טובות בתשפ"ה
>> אם לתרבות הישראלית יש סיכוי לגאולה, הוא מסתתר בדוקו // טור דעה

שני, מנגד, הביא את המרכיב שתמיד היה בכתבות שלו – האנושיות. הוא לא עשוה כתבות על תופעות, אלא על אנשים. גם יכולות הראיון שלו בולטות מול חיילים פשוטים ומול גנרלים ותיקים כאחד. היכולת להישיר מבט וגם להוציא מהמרואיין שלו משהו אחר תמיד היתה אצל שני, ובסדרה כל כך חושפנית זה אפילו יותר יקר ערך.

"אינתיפאדה" מתייחסת למלחמה הכי פחות הירואית של מדינת ישראל אי פעם – מלחמה שאף אחד לא אפילו קרא לה מלחמה. אירוע עממי שבו זעם אצור של פלסטינים שחיו בתת-תנאים (הסדרה כמעט ומאפשרת להריח את הביוב שהם חיו בו) התפרץ על החיילים ועל כולנו, במובנים רבים עד עצם היום הזה. ויחד איתו, גם ה"יהיה בסדר" וההתעלמות המוחלטת מגורלם של החיילים שנשלחים אל שדה קרב לא להם. מי שחלמו לייצג את המולדת, והפכו להיות כוחות שיטור מול אזרחים קשי יום.

ובכל זאת, "אינתיפאדה" לא נופלת לקלישאות של הרבה "סרטי כיבוש" מהעבר. אין בה מבט מרוחק (ובוודאי לא מזלזל) על החיילים, כי היא נוצרה על ידי שניים שהיו שם. היא לא מפחדת לשאול את השאלות הנוקבות לגבי מה לעזאזל קרה שם (כולל סצנות קשות לצפייה של התעללות), ואך גם לא שופטת את החיילים עצמם, או מסתכלת עליהם כעל מפלצות. הם היו בני אדם בסיטואציה מטורפת, שניסו לשמור על עצמם ועל האנושיות שלהם בתוך מלחמה שגדולה עליהם בכמה מספרים.

זו כמעט קלישאה שאחת הבעיות הגדולות בכל הנוגע לעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטינאי היא היעדר מבט מורכב. "אינתיפאדה" מודה מראש במורכבות, ולכן היא לא מטיפה, אלא מספרת סיפור על אנשים שמרכיבים טרגדיה. לא אקדמית, במובן הכי טוב של המילה. אמיתית. וזה לא מקרי ש"אינתיפאדה", והגל הזה של סדרות על הסכסוך מכל צדדיו, יוצאות עכשיו. חלקן היו בעבודה עוד לפני ה-7.10, אבל הן כנראה לא היו יכולות לצאת לפני שנה. כשהיינו עם הדם בעיניים לא יכולנו כל כך להקשיב. לא בטוח שאנחנו יכולים עכשיו.

אבל נדמה שעומק הטרגדיה והאסון שמלווים אותנו יום יום הם שפיתחו את הצמא לנסות ולהבין איך לעזאזל הגענו לכאן. ו"אינתיפאדה" אולי לא מביאה את כל התשובות, אבל כן מצליחה להיות רנטגן – להראות את הפנים והשמות והסיפורים הקטנים, להעביר את הסיפורים והכאב בעיניים, שמאחורי שיר הכאב של מדינת ישראל – משנת הולדתי, 1987, ועד מהדורת החדשות שקדמה לשידור הפרק.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• כאן 11
• אינתיפאדה
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף של ארגון "לוחמים לשלום" ופורום המשפחות השכולות יתקיים הערב (שלישי 20:30) בפעם ה-20, בלוקיישן חשאי שיפורסם רק היום לנרשמים מראש בלבד, זאת לאחר שבשנה שעברה התקיים במהדורת אונליין עקב המלחמה והחשש מאלימות פעילי הימין הקיצוני. ירידתו של הטקס למחתרת, אחרי שב-2023 נערך בפארק הירקון בהשתתפות אלפי אנשים, מהווה סימן נוסף להידרדרות הדמוקרטית של ישראל ערב יום העצמאות ה-77, אבל מי שיבקשו לצפות בו יוכלו לעשות זאת בשלל דרכים.

>> יום העצמאות בתל אביב: בלי זיקוקים ועכשיו גם בלי ספריי שלג
>> לתפארת מדינת נתניהו: כך הוחרב הטקס הכי ישראלי שהיה לנו

הטקס, שיתרחש בתל אביב ובבית ג'אלה במקביל, יועבר לייב ביוטיוב והשנה גם בשידור חי ל-160 מוקדי הקרנה פרטיים וציבוריים בישראל ורחבי העולם, בין היתר בארצות הברית, גרמניה, אנגליה, נורווגיה, אוסטריה, הולנד, קנדה ושוויץ. בתל אביב צפויות הקרנות פתוחות לציבור בבית רדיקל (בהרשמה מראש), בקפה שפירא ובבית הסגול של "עומדים ביחד".רשימת הלוקיישנים המלאה כאן.

לאורך שנות קיומו הפך טקס הזיכרון המשותף לאחד האירועים החשובים והמרכזיים של יום הזיכרון, ובין היתר לקחו בו חלק רבים מאנשי הספרות והאמנות הבולטים והחשובים בארץ, ביניהם יוני רכטר,יהודה (ג׳אד) נאמן, אלון אולארצ’יק, אחינועם ניני ומירה עווד, פרופ’ אווה אילוז, העיתונאי אליעזר יערי, ד״ר אמאל אבו סעד, הסופר זוכה פרס ישראל דויד גרוסמן הסופר והחוקר ד״ר סמי שלום שטרית, ריצ׳רד גיר, מובראכ עווד ואחרים. במקביל, החל האירוע למשוך התנגדות אלימה והסתה מימין, שהובילה למספר תקריות בהן פעילי ימין כהניסטים וביביסטים תקפו את המשפחות השכולות שהגיעו לאירוע בדחיפות, יריקות וקללות.

את הטקס ינחו השנה שירה גפן ופידא שחאדה, ובין הדוברים הישראלים בו יהיו שורדת הטבח בקיבוץ ניר עוז ושורדת השבי ליאת אצילי, אשר בעלה אביב אצילי ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת עדיין בעזה; וליאל פישביין, תושב בארי שניצל מהטבח, אח שכול לתכלת פישביין ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר יחד עם בן זוגה; מהצד הפלסטיני ידבר מוסא ג'ומעה, תושב הגדה המערבית, ששכל את בן-דודו שנורה לנגד עיניו ואיבד 25 מבני משפחתו במלחמה בעזה. כמו כן, נאומה של פ', תושבת הגדה המערבית ובת שכולה לאם שנרצחה בעזה, יוקרא על ידי הפעילה החברתית אמאני חמדאן.

הטקס יכלול גם מספר הופעות: מקהלת הנשים הערבית-יהודית ראנה, מקהלת הנוער היהודי-ערבי ירושלים, הזמרת מרי מנסא תופיע עם ספירידון סכס ולואי ח׳ליף, ויהוא ירון, אלה רונן ורות דולורס וייס במופע מיוחד למען השלום. עוד יוקרן באירוע סרטון שהופק במיוחד לטקס בהשתתפות צעירים וצעירות ישראלים ופלסטינים מפורום המשפחות השכולות ותנועת לוחמים לשלום, ביניהם מאי פרי – נכדתו של חיים פרי ז"ל – אשר ידברו על האובדן ועל התקווה דרך פעולה משותפת.

"השנה וחצי האחרונות הן מהקשות שחווינו. המלחמה הנוכחית הותירה אחריה הרס, כאב ואובדן. מול המציאות הקשה הזאת קל לשקוע בייאוש, בכעס ובאובדן האמונה. אבל דווקא עכשיו, כשהחושך והשנאה גוברים, אנחנו בוחרות ובוחרים לעמוד יחד ולהאיר החוצה", כך נמסר ממארגני הטקס. "השנה, למרות הכל, ולמעשה בגלל הכל – נקיים את טקס יום הזיכרון המשותף בפעם ה-20, כי לבחור בתקווה זה לא קל – זו פעולה אקטיבית, שמצריכה תעוזה, סבלנות, ובעיקר – קהילה".

• יום הזיכרון
• בית רדיקל
• קפה שפירא
• יהודים וערבים
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני

אל תראו את "אין ארץ אחרת". אל תעיזו לראות את "אין ארץ אחרת". אתם הרי בכלל לא רוצים לראות את "אין ארץ אחרת". למעשה, שלוות הנפש שלכם ושל מיליוני ישראלים אחרים תלויה בכך שלא תראו את "אין ארץ אחרת", והזכייה ההיסטורית שלו באוסקר אמש – סרט ישראלי-פלסטיני זכה באוסקר! – רק מחדדת את הצורך החיוני להמשיך ולא לראות את "אין ארץ אחרת". הכל תלוי בכך.

>> תנו לו אוסקר: קונאן אובריאן הוא המנחה שהטקס המשמים הזה היה צריך
>> ראינו זיקוקים: "אנורה" ראוי לכל הפרסים בדרכו המפתיעה אל האוסקר

במשך 25 השנים האחרונות עשינו כולנו עבודה יפה וטובה והצלחנו לעצום עיניים מול עוולות הכיבוש הישראלי בשטחים. סיפרנו לעצמנו כל מיני סיפורים, בטלוויזיה ובעיתונים הפסיקו לדבר על מה שקורה מעבר לחומת ההפרדה, ומרבית אזרחי ישראל שכחו שבכלל יש דבר כזה. הצלחנו, במבצע הדחקה לאומי קולקטיבי, להעלים מהתודעה כמעט לחלוטין את העניין כולו. אי אפשר לתת לסרט אחד להרוס את כל זה.

אנחנו ליברלים, אנחנו הומניסטים, אנחנו שמאלנים טובים או מצביעי "מרכז" סבירים, אבל אנחנו גם ואולי בעיקר לא רוצים לדעת. הבעיה עם זכיית "אין ארץ אחרת" היא שעכשיו נצטרך לראות אותו. לכאורה לא תהיה לנו ברירה. הסרט הותקף כבר הבוקר בידי סוכן הכאוס להרס התרבות מיקי זוהר, וכדי להתמודד עם גלי ההסתה מימין ולהתחמש במידע עובדתי אתם בטח תרצו לראות אותו כדי לדעת על מה אתם מדברים. זהו דחף מובן, אך יש להיאבק בו ומוטב שתמצאו משהו לומר בלי לראות אותו.

אפשר ואף רצוי, כפי שעשו רבים וטובים בשמאל הציוני, להתלונן על היוצר באסל עדרה שלא גינה את טבח שבעה באוקטובר ועל היוצר יובל אברהם שלא שר מעל הבמה "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", או לציין שמדובר בזכייה פוליטית שאינה מעידה על איכותו (אמירה שמצריכה לכאורה צפייה בסרט, אבל אל תפלו במלכודת הזאת, אפשר בקלות לומר את זה גם בלי לראות פריים אחד, אף אחד לא יעשה לכם בוחן פתע ואם מישהו ינסה פשוט תצעקו עליו שהוא תומך חמאס).

אפשר גם לסמוך בעיניים עצומות על התקשורת הישראלית שתקטין את ההישג הגדול של "אין ארץ אחרת" למינימום ותסקר את זכייתו בעוינות, ואפשר להמר משכורת של שנה על כך שהערוצים המסחריים לעולם לא ישדרו אותו, אבל ספק אם יש די בכך במציאות שבה הסרט מוצע חינם באינטרנט לכל דורש. יש צורך במאמץ אזרחי אקטיבי לא לראות את "אין ארץ אחרת" ולשמור על אי הידיעה המאלחשת, להדוף את הניסיון הערמומי הזה להחדיר פיסות של מציאות מחרידה אל תוך מסך אשליות הנורמליות שטיפחנו בקפידה.

אני יודע לומר את כל זה כי אני עצמי כשלתי. צפיתי ב"אין ארץ אחרת" פעמיים ומאז אני מפזם "בילאדי בילאדי" ללא שליטה. ראיתי סרט תיעודי סוחף ומעולה בכל פרמטר, שהוא גם מסמך דוקומנטרי מרשיע על הגירוש האכזרי של תושבי מסאפר יטא מכפריהם – "בג"ץ אישר! בג"ץ אישר!", צווחים ברקע מי שמתכוונים בימים אלה להחריב את בג"ץ – ובמקביל גם מציע אפשרות של סולידריות, שותפות ותקווה בסיפור החברות שמתפתחת בין אברהם ועדרה. והרי די ברעיון הזה כדי לזעזע את אמות הסיפים של האומה.

הבעיה היא שאחרי שרואים את "אין ארץ אחרת", קשה מאוד להפסיק לחשוב על המתרחש ביהודה ושומרון, על ארץ המתנחלים, על הכיבוש והדיכוי האגרסיבי שנלווה לו, על מדינת יהודה שנבנית בכספי המסים ובדם החיילים של המרכז הנאור, על הארון אבו עראם ששכב משותק שנתיים במערה מלוכלכת אחרי שהצבא הרס את ביתו וחייל ירה בצווארו כי ניסה למנוע את החרמת הגנרטור שלו עד שנפטר בייסורים. קשה עוד יותר להפסיק לחשוב על מה שכל ההדחקה הזאת עשתה לנו לאורך זמן. אלה לא מחשבות נעימות. בשביל מה לכם. פשוט אל תראו את "אין ארץ אחרת" הכי חזק שלכם – ואז תגבירו, והמהדרין אף יסתמו אוזניים ויגידו "נה נה בננה לא שמעתי כלום". הרי אין לנו ארץ אחרת.

• טור דעה
• אוסקר
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פלסטינים
• אין ארץ אחרת
• יובל אברהם

רקאתמול דיווחנו כאןעל הסרט "אין ארץ אחרת" של יובל אברהם ובאסל עדרא, שצפוי להיות מועמד לפרס האוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר של השנה אך מתקשה למצוא מפיץ גדול בארצות הברית (לטענתם מסיבות פוליטיות ומתוך חשש מהדיון שהסרט צפוי לעורר), והנה הלילה קיבלו המפיצים בארצות הברית עוד סיבה טובה לחשוב על זה שוב: "אין ארץ אחרת" הוא זוכה פסטיבל פאלם ספרינגס היוקרתי בקטגוריית הדוקו.

>> איגי דיין כתב את אחד הספרים המפתיעים של השנה. בטלפון שלו
>> אינטימי, נוגה, מהורהר: הסרט החכם הזה מצליח לצבוט נפש יהודי

סרטם של אברהם ועדרא (יחד עם רחל שור וחמדאן בלאל) כבר זכה בפסטיבל ברלין, הוסיף זכייה גם בפרס הקולנוע האירופי, ובפרסי בחירת הקהל בפסטיבל הקולנוע התיעודי של קופנהגן, בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בוונקובר, בפסטיבל הדוקו של מונטריאול וב-IDFA האמסטרדמי, כמו גם בפרסי איגודי המבקרים בארה"ב ובקנדה ובפרס גות'האם. קשה לראות איך ההכרזה על המועמדים הסופיים לאוסקר בשבוע הבא תצליח להתעלם מכל זה.

חבר המושבעים בפסטיבל פאלם ספרינגס נימק את הזכייה וכתב ש"אנו מעניקים את פרס הדוקומנטרי הטוב ביותר ל'אין ארץ אחרת' על האופן המושך שבו הוא מטמיע את הצופים בחייהם של פלסטינאים כפריים בגדה המערבית, שמתמודדים עם איום מתמיד של סילוק מבתיהם על ידי צה"ל ועם התקפות מצד מתנחלים ישראלים. הסרט הזה שם בחזית את הקשר בין שני היוצרים – האחד פלסטיני והשני ישראלי – מבלי להתייחס ברגשנות ליחסיהם, ותוך הדגשה של מערכת החוק השונה לישראלים שחיים תחת חוק אזרחי ופלסטינים שחיים תחת ממשל צבאי ישראלי".

כזכור, "אין ארץ אחרת" מתעד את המאבק של קבוצת הכפרים מסאפר יטא, שתושביהם סובלים כבר עשורים מהתעמרות קשה של כוחות צה"ל באזור ואלימות קשה ממאחזים בלתי חוקיים שנבנו לידם, כחלק ממאמץ מתמשך של מדינת ישראל להביא לפינויים ולמחיקת הכפרים מהמפה – מהלך שגם קיבל את אישור בג"ץ ב-2022. עדרא, תושב האזור בעצמו, אמר שלשום ל"וראייטי" ש"אני מקווה שנזכה במועמדות כדי לעורר מודעות. אני ממליץ לכל מי ששמע על הסרט בארצות הברית פשוט לראות אותו כדי להבין מה קורה. לא כדי להיות עצובים בשבילנו, אלא כדי להצטרף למאבק ולתנועה שלנו ולפעול כדי לסייע לנו לשנות".

• המסך
• אוסקר
• דוקומנטרי
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההודעה הסופית על המועמדויות לאוסקר נדחתה לשבוע הבא (19.1) בעקבות אסון השריפות בלוס אנג'לס, ורק שני סרטי דוקו במעורבות ישראלית בולטת נותרו במירוץ אל הפסלון המוזהב שיוענק לסרט הדוקו הטוב ביותר בחודש מרץ: "תיקי ביבי" בהפקתו של רביב דרוקר (שסיכוייו למועמדות נחשבים נמוכים) ו"אין ארץ אחרת" של יובל אברהם, באסל עדרא, רחל שור וחמדאן בלאל, שכבר זכה בפרס היוקרתי של פסטיבל ברלין ובפרסים נוספים ונחשב מועמד בכיר לזכייה גם באוסקר. יש רק בעיה אחת שמעיבה על הסיכוי הזה לאוסקר של יוצרים ישראליים: בארצות הברית לא רוצים שתראו אותו.

>> איגי דיין כתב את אחד הספרים המפתיעים של השנה. בטלפון שלו
>> אינטימי, נוגה, מהורהר: הסרט החכם הזה מצליח לצבוט נפש יהודי

בריאיון נרחב לאתר "וראייטי"סיפרו אברהם ועדרא כי בעוד סרטם נמכר כבר להפצה ב-24 מדינות ברחבי העולם, כולל בשווקים הגדולים של בריטניה וצרפת, בארצות הברית טרם נמצא מפיץ גדול שיקח את הסרט אל המסכים בארצות הברית. "זה פוליטי לגמרי", אומר אברהם בריאיון, "אנחנו מדברים על הכיבוש הצבאי בגדה המערבית, וזה מראה מאוד מכוער. הסרט מאוד מאוד ביקורתי כלפי המידינות הישראלית. כישראלי אני חושב שזה דבר טוב, כי אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי המדיניות הזאת כדי שתשתנה. אבל השיח בארצות הברית מכיל הרבה פחות ניואנסים, ומאפשר הרבה פחות מקום לביקורת מהסוג הזה, אפילו כשהיא מגיעה בצורה של סרט".

"אין ארץ אחרת" מתעד את המאבק של קבוצת הכפרים מסאפר יטא, שתושביהם סובלים כבר עשורים מהתעמרות קשה של כוחות צה"ל באזור ואלימות קשה ממאחזים בלתי חוקיים שנבנו לידם, כחלק ממאמץ מתמשך של מדינת ישראל להביא לפינויים ולמחיקת הכפרים מהמפה – מהלך שגם קיבל את אישור בג"ץ ב-2022. עדרא, תושב האזור בעצמו, אמר ל"וראייטי" ש"אני מקווה שנזכה במועמדות כדי לעורר מודעות. אני ממליץ לכל מי ששמע על הסרט בארצות הברית פשוט לראות אותו כדי להבין מה קורה. לא כדי להיות עצובים בשבילנו, אלא כדי להצטרף למאבק ולתנועה שלנו ולפעול כדי לסייע לנו לשנות".

כזכור (או שלא), בעקבות נאום הזכייה של אברהם ועדרא בברלין פרצה בישראל סערה נוכח העובדה שלא הזכירו את אירועי שבעה באוקטובר והחטופים בדבריהם, והגדילו לעשות בכאן 11 כשמיסגרו באופן מופרך את נאומם כ"אנטישמי" והובילו לגל של הסתה ואיומים ברצח נגד היוצרים בישראל. "זה מזיק למאבק האמיתי באנטישמיות", אמר אברהם ל"וראייטי", "כי כשאתה מתייג כל ביקורת כאנטישמית, המונח מאבד מהמשמעות שלו. הדבר הכי קשה מבחינתי לא היה איומי הרצח שקיבלתי, אלא זה שכנופיה הגיעה לבית של אמא שלי. היא הייתה צריכה לברוח מהבית שלה באמצע הלילה בגלל קבוצה של אנשים שכנראה חיפשו אותי, ולישון כמה לילות אצל אחותה בירושלים. למעשה, ההורים שלי עזבו את העיירה שגדלתי בה בגלל התקרית הזו".

• המסך
• אוסקר
• הוליווד
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• דוקומנטרי