>> כבר כמעט שנה שאחת לחודש מתכנסים מאות צעירים וצעירות בבית רדיקל לערב בלי טלפונים, ובחלוף הזמן התברר שמדובר בערבים עם האווירה הכי טובה בתל אביב. עכשיו בית רדיקל ומוזיאון תל אביב לאמנות לוקחים את זה צעד קדימה ללילה מטורף במוזיאון(רביעי 10.9) בלי מסכים וזמזומי נוטיפיקציות, ממש כמו פעם. אתם נכנסים, שמים את הטלפון במעטפה – ופשוט מבלים עם עוד אנשים בשוטטות במרחבים המופלאים של המוזיאון, שיתמלאו בשלל פעילויות רדיקליות לאורך הערב: סדנאות, הרצאות, כיתות אמן, עמדת צילום, סיורים מודרכים בתערוכות, מרחב משחקים והרבה חברה אנושית. בין האירועים מסתתרת כיתת האמן של איש המילה והספר יובל פלוטקין, שתלמד אתכם איך מקשיבים עכשיו. תשמעו לנו, תקשיבו לו.

אתם שומעים את זה? אי אפשר שלא. החיים שלנו רועשים. ברגע שאנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו סופגים דרך אוזנינו את המולת הרחוב, גניחות האוטובוסים, שאגת הפרסומות, התפתלויות הפרשנים ויללות התנים. בניסיון להילחם בהצפה הבלתי פוסקת הזו, אנחנו ממלאים את אוזנינו בקולות אחרים, כאלה שאצרנו בעצמנו: פודקאסטים, מוזיקה, פודקאסטים על מוזיקה ופודקאסטים על פודקאסטים.

אז אנחנו שומעים. ויותר מאי פעם, מאזינים. אבל פחות מאי פעם, ככה אני מתרשם, אנחנו מקשיבים. הקשב דורש מאיתנו ריכוז. הקשב דורש מאיתנו התמסרות ואורך רוח. הקשב דורש הינהון איטי. אוקיי, בואו נודה בזה: הקשב דורש שנסתום לרגע את הפה. ואנחנו? אנחנו ישראלים.

כל זה מצער למדי. הקשבה, בדומה להתבוננות, היא אחת הפעולות המיטיבות והמתגמלות ביותר. ואם אתם מרגישים כאן איזה אופק של ניו אייג׳, אני מבקש להדוף בעדינות את טענתכם ומאשים בכך את הטכנולוגיה והקפיטליזם, שסוחרים בקשב שלנו ומרחיקים אותנו מן הנימוס הבסיסי. הרחק מנטפליקס, בספרייה הציבורית, אפשר למצוא רעיונות דומים אצל הבודהיסטים, הדאואיסטים, הסוקרטיים והאקזיסטנציאליסטים. אכן, החיפוש אחר קשב תמיד היה שם – ותמיד יהיה. זהו אתגר נצחי.

לי עצמי, זה לא בא באופן טבעי. כשאני נסער או נלהב או סתם עייף, אני עלול לקטוע את חבריי וזוגתי ללא הרף. אחר כך אני מתחרט. לעומת זאת, כשעולה בידי להיות קשוב, אני מתמלא השראה. לא פחות. וזה בעצם העניין כולו. בסופו של דבר, אני לא מעביר סדנאות מיינדפולנס וגם לא מומחה לתקשורת מקרבת. אני עוסק בכתיבה, בעיתונות, בביקורת ובאוצרות. עם הזמן למדתי שההקשבה לא רק מסייעת אלא הכרחית ממש לכל אחד מהעיסוקים האלה.

לפעמים זה רק חצי משפט. הנה דוגמה לא צפויה. לפני כשנה ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב. לפתע שמענו זכוכית מתנפצת. בדקות שלאחר מכן היינו עדים לעימות בין אדם קשה יום, כנראה חסר בית, לבין הקופאי מהמכולת הסמוכה. האיש הכועס, שנסיבות חייו המרות דרדרו אותו לחיים של מצוקה, גידף אותנו. את כולנו, באלימות. עשינו מה שעושים במקרה כזה: העמדנו פנים שאנחנו לא שומעים. ניסינו לא להישיר מבט. אבל אז, ברגע של קשב, שמעתי אותו אומר: "אתה הולך כנגד המציאות, יא שרמוט". ושוב. ושוב, באותו ניגון. הרגשתי שהוא מדבר ממש אליי.

המילים האלה, שנשמעו לי מצחיקות ברגע הראשון, ליוו אותי כמה שבועות עד שקיבלו גוון נבואי. חשתי שאני מסכים עם האיש. לבסוף כתבתי טקסט על התחושה הזו שהעולם משתנה ללא הכר, ואנחנו נותרים מאחור. דוגמה נוספת, מקוטעת לא פחות: ביום שבו נגמרה המלחמה עם איראן (לעת עתה), הלכנו לשתות בירה. מכר חביב ניגש לעברנו, ואמר במשיכת כתף: "איזה מבאס שנגמר, אה?".

כמה ימים לאחר מכן, כתבתי בהשראת האמירה הזו טור לעיתון "הארץ", על המציאות הדפוקה שבה אנחנו חיים: היומיום כל כך קשה וחלול, שמצבי החירום נעשו ממכרים – ודווקא בתוכם מתגנבת תחושה של משמעות. הטקסט הזה ייצג את התחושות של הרבה מאוד אנשים. אני יודע את זה כי הם כתבו לי. אבל הוא גם זכה להרמת גבות, צקצוקים ואפילו בוז. אני גאה בו מאוד. אילולא שמעתי מישהו אומר את זה בכזו אגביות, לא היה לי אומץ לכתוב על כך.

אז אני מקשיב. לפעמים לכמה מילים, ולפעמים לשיחה שלמה. אם אתם ברשתות החברתיות, יש סיכוי גבוה שנחשפתם להרגל מגונה שלי: לצותת, לצטט ולארוז יפה בחמישיות. כשמקשיבים אפשר ללמוד על מצב הרוח הכללי, על הטבע האנושי וגם על השימוש בשפה. "תגידי, יש לכם פלאנס לדינר?" שאלה מישהי, וחברתה ענתה לה בעברית עכשווית: ״מה, לא אמרתי לך שאנחנו בוויקיישן בוויקנד?״ כמה קילומטרים משם, ביום אחר, בחור שדיבר עם תייר צרפתי ניסה להודות לו: "תודה אחי. מרסי ממש. כאילו, מרסי בוקו. אבל באמת בוקו, אתה שומע? הכי מרסי שיש". וביום שישי בשינקין, מישהי דיווחה לחברתה בטלפון: "יש פה וייב חזק של סוף העולם, משהו דארק. אבל בואי, נראה לי שיהיה לך כיף אניוויי".

בעבודתי כעיתונאי – אני מקשיב. כל ביקור בבר קריוקי, בסדנת נגרות או בשיעור סיף יכול להפוך לערב בלתי נשכח אם רק מעזים לגשת לאנשים ולשאול שאלות. מתחת לאף מסתתרים סיפורים בלתי נתפסים. בעיסוקי כחוקר קונספירציות – אני לא ניגש מיד להפרכתן, אלא מקשיב לאנשים שמפיצים אותן ומנסה להבין מה המניע שלהם. מה הם מנסים להגיד לנו על העולם ועל עצמם? כשאני מבקר ספרים – אני מנסה להקשיב לקולו של הכותב או הכותבת, עוד לפני שאני שופט אותו לכאן או לכאן. כשאני כותב סיפורים משל עצמי – אני מנסה להיזכר בדברים ששמעתי ושראיתי, ואפילו להקשיב לדמויות שלי, כלומר, לקול הפנימי הזה שקושר ביניהן לביני.

גם לחלומות שלי אני מרבה להקשיב, ומשתדל להאמין שהאנשים שמפציעים בהם אינם רק השתקפויות שלי. מה אכפת לי? פעם קיבלתי ככה עצה משנת חיים מיונה וולך. פראן ליבוביץ׳ המליצה פעם: "חשבו לפני שאתם מדברים. קראו לפני שאתם חושבים". אני מסכים איתה, אך מציע להוסיף ליד הקריאה את ההקשבה.

וכן, ידעתם שזה יגיע. אמנות היא לא הכל בחיים. ייתכן שיש בהקשבה גם מזור לנפש הדואבת, לזוגיות הרעועה (או לבדידות) ואפילו למשברים פוליטיים. אני כותב "ייתכן" מסיבה אחת בלבד: לא ממש נעים לי לכתוב ״בטוח״. כל כך הרבה מהצרות שלנו קשורות בנטייתנו להאמין שכל התשובות נמצאות אצלנו, או גרוע מכך, אצל האלגוריתם. במקום להקשיב לקריאותיה הברורות של הסביבה המיידית, אנחנו פוקקים את חושינו עם אוזניות אוטמות רעשים – ומחפשים גאולה או פיתרון באופן מלאכותי, צר ומחושב להחריד. אלכסנדר פן כתב: "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת". אני מוסיף: ובכל גלילה היא מתעמעמת.

התפיסה הזו עומדת בלבה של כל סדנת כתיבה, קריאה מודרכת או הרצאה שאני מעביר. יצירות מסוימות מתארות את החיים כמו שהם, לפרטי פרטים (אני חושב למשל על ריימונד קארבר או סבטלנה אלכסייביץ'). יצירות אחרות מזמינות את הדמיון להתפרע (אני חושב על פיליפ ק' דיק או אורלי קסטל בלום). בשני המקרים, בין אם כותבים על השכנים או על חייזרים, צריך קודם כל להקשיב, אחר כך להיסחף ולבסוף לעבד ולנסח. אתם מוזמנים ומוזמנות להגיע לכיתת האמן "איך להקשיב" שתתקיים ביום רביעי הקרוב (10.9) במוזיאון תל אביב. נשמע דוגמאות, נחלוק מחשבות, נקרא ונכתוב, נכתוב ונקרא. אם יתמזל מזלנו, נציץ באיזו תכלת.
>> "איך להקשיב?", כיתת אמן של יובל פלוטניק במסגרת "ערב בלי טלפונים", בית רדיקל X מוזיאון תל אביב,כל הפרטים וכל הכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• מוזיאון תל אביב
• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• סלולר
• טור אישי

אני אגיד את זה ככה. זה לא מדעי, זו לא קביעה מוחלטת, אבל מהתבוננות והשוואה כפייתית של ילדים במגוון קבוצות הגעתי למסקנה: ילדים שיש להם סמארטפון הם מרגיזים יותר. פשוט מרגיזים יותר מילדים שאין להם סמארטפון. זה פשוט, אולי פשוט מדי, יש בזה תתי-אדוות וניואנסים וחריגות (הילד שלכם, כמובן, לא מרגיז בכלל, חלילה), אבל זו האמת שהגעתי אליה, כאמור, ללא כל כלי מחקרי מובהק פרט להתבוננות רבת שנים. הסתכלתי בארועים משפחתיים, במסיבות כיתה, בבית מארח, בנסיעות ברכבת, בחוף הים. בחוף הים מופיעה הילדות במלוא הדרת חירותה העמלנית: הילדים יוצרים מבנים מורכבים ממה שסביבם, חופרים, משנעים, אוספים, מתחברים ביתר קלות עם ילדים אחרים, מעסיקים את עצמם שעות ארוכות. פעילות החוף של הילדים צריכה לשמש כמגדלור לשאר הפעילויות שלהם. גם בסמארטפון הם חופרים, יוצרים מבנים מורכבים ומעסיקים את עצמם שעות ארוכות. אבל התוצאה, איכשהו, הפוכה.

הילדים עם הסמארטפון, באחוזים ניכרים ובאופן יחסי לחבריהם: מושחתים יותר, עסוקים יותר בכסף ושיקולי כדאיות, משתעממים מהר יותר, מתקשים להמתין או להנות מההווה; צעקניים יותר אם זו נטייתם הראשונית, או מסוגרים יותר ונוירוטים יותר אם זו נטייתם הראשונית. הם חצופים יותר, אומרים יותר דברים בוטים לחבריהם ולמבוגרים סביבם, נוטים יותר להתאמלל ולאמלל וסולדים יותר מרעיונות מורכבים או ממשפטים שאורכם יותר משלוש מלים. אני יכולה להמשיך ברשימה זו ואתם, הקוראים, מן הסתם, נחלקים בין אלו שחושבים שכל זה מובן מאליו ומה יש לכתוב את זה (אהלן להורי "ילדי השמש – גן אנתרופוסופי") לבין אלו שחושבים שמדובר בשטויות בלתי מבוססות (ניתן לזהות קבוצה זו לפי השימוש במשפטים: "הסמארטפון הוא רק כלי" או "את יודעת איזה דברים מדהימים היא עושה בטיקטוק"). קיומן של שתי קבוצות הקוראים השונות האלו, מצביעה על כך שכנראה, עדין, יש טעם לכתוב את זה.

אני נמנעת מלגייס מחקרים רפואיים על דכאון, כאבי גב, הפרעות ריכוז ונטיה לאובדנות בקרב ילדים ונערים משתמשים (לשון זכר מתייחסת כאן לשני המינים, זה הלוא טקסט שמרני בכל מובן). כאלו יש מספיק, והם לא נכתבו על ידי קבוצות בעלי אינטרס כלכלי, משום שאין קבוצה בעלת אינטרס כלכלי כזו, שרוצה שלילדים שלכם לא יהיה סמארטפון. כולם רוצים. כל הכוחות הגדולים: גוגל, פייסבוק, סבתות. המורים למשל, מאוד רוצים. החל מכיתות מוקדמות מאוד, מוקדמות מדי, הם מתחילים להעביר את כל התקשורת עם הילדים (ועם ההורים כמובן) לווטסאפ, כולל משימות ושיעורי בית. בכך הם שוברים גם משפחות שתכננו לאפשר לילדיהם עוד כמה שנים של חופש מהודעות סרק אינסופיות ("יהלי כל הזמן שולחת אימוג'י של פולקע") ואפשרות לקרוא ספרים.

המורים עצמם לא קוראים ספרים, ולכן לא אכפת להם. רובם, ככולנו, נגררו מזמן לבילוי כל שעה פנויה שלהם במענה להודעות חסרות חשיבות (האם כאן הוא המקום להזכיר שהילד הפרטי שלכם הוא זה שיש לו חשבון אינסטגרם עתיר עוקבים והוא גם סיים כרגע את כל כתבי ארתור קונן דויל? ושהמורה שלכם קוראת כל כך הרבה ספרים שיש לה שפשפת באצבע המדפדפת? זה ברור. מדובר על אחוזים ניכרים באוכלוסיה אבל בשום אופן לא עליכם!). המורים יודעים שהטלפונים מזיקים – לכל ילד כפרט ולחברה כולה. הם יודעים שהילדים שקיבלו טלפון ראשונים בכיתה הם, נאמר זאת כך, לא התלמידים הכי חמודים וקשובים שלהם והם ראו כבר – אם הם מלמדים כמה שנים רצופות – את הילדים שכן היו חמודים וקשובים, עוברים שינוי בעקבות הטלפון שקנו להם ליום הולדת כי לכולם כבר יש. הם בוודאי עושים את ההקשר, אבל כמו כולם, נוטים או מחוייבים לפעול מתוך מה שמכתיב נוחות וקיצור זמן כרגע. ברגע זה ממש.

לגבי ההורים, קשה לומר: רבים מההורים מתייחסים להורות כולה, או לחלקים נרחבים ממנה, כאל מסע כומתה שיש לצלוח (חלקם מתייחסים כך לאספקטים רבים של חייהם. זו לא איזו אפליה נגד הילדים) ולפיכך יש להקל על המסע והמשא ככל הניתן. עכשיו, ברגע זה, בחופש גדול זה ממש. רבים מהם, כלומר מאיתנו, משתמשים כבדים בעצמם. רבים מהם, גם המשכילים לכאורה, לא פתחו ספר קריאה מרצונם מאז כיתה ג'. רבים מהם אוהבים להצטלם ולקנות בגדים באינטרנט. אבל גם אלו, וזו הנקודה החשובה, מעדיפים ילדים חמודים.

גם אם ברבות משעות היום הם מוצאים את הטלפון של הילדים כבייביסיטר מוצלח, מכשיר פלא שיאפשר להם לאכול בשקט את המנה העיקרית במסעדת "בונה סרה" בטיילת, הרי שבאזורים בהם עדין נדרשת מהם הורות פעילה, גם הם מעדיפים לפגוש ילד קשוב יחסית ואדם נסבל, שיודע להסתכל בעיניים ולצחוק במקומות הנכונים; גם הם משתוממים כשהילד שלהם מופיע בסוף בכתבה בויינט, בין אם כנתון מדאיג ובין אם כדוגמא לאסון או שערוריה (האם כאן המקום להזכיר שאי-בעלות על טלפון לא מבטיחה חמידות וקשב במאת האחוזים? וכמובן, שהילד שלכם חמוד וקשוב אף יותר מאז שיש לו סופסוף את הטלפון שהוא רצה?).

יש כמובן עוד יתרונות רבים לטלפון, בעיקר בגילאי העשרה המוקדמים. אל תנג'סו לי, אני יודעת את כולם: עצמאות ("היא הולכת לבד לחברות!"), לא להיבדל מחבריו ("כולם קבעו בגינת דובנוב ורק הוא לא ידע"), חיבור לזמן ולמקום ("את רוצה לגדל אותו במערה?") וחדשנות ("היא יצרה לבד דגם זז של מערכת השמש"). הכל ידוע, באמת. כל מה שאמרתי הוא שהילדים שיש להם סמארטפון הם, ככלל, ובאחוזים ניכרים, ילדים מרגיזים יותר, בכל גיל, וככל שהוא ניתן להם בגיל צעיר יותר (גם 9 זה גיל צעיר מאוד) – הם מרגיזים יותר. אגב: לא אותי. אני לא אמא שלהם, הם לא מרגיזים אותי. הם מרגיזים אתכם. ואם לא עכשיו, אז בערב, ואם לא בערב, אז בחופשה המשפחתית, ממש עכשיו ובכל החופשים הבאים.

• עם הילדים
• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• אינסטגרם
• ווטסאפ
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 906 // הילדים של קיץ 2022

>> לפרגן לתעשייה מקומית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

משחקי המובייל הוא ז'אנר יחסית חדש בתחום משחקי המחשב, אך תעשיית הגיימינג הישראלית התחילה דווקא ממנו. עם זאת, מפתחות המשחקים הישראליות כבר מתחילות להשתלב בתעשייה הבינלאומית – אין ספק שהגיימינג הישראלי עובר שינוי ענק ואנחנו נמצאים כעת בתחילתו של עידן חדש. מכיוון שיש המון חברות חדשות שמפתחות משחקים, בחרנו עבורכם חמש מפתחות כחול-לבן שכדאי לשים אליהן לב, רגע לפני שהן פורצות את תקרת הזכוכית הישראלית.

Plarium

חברת Plarium נוסדה בשנת 2009 ופיתחה מספר משחקים למחשב האישי ולמובייל. המשחק הכי מוכר שלהם הוא Raid: Shadow Legends, משחק מצליח למחשב הנייד ולמובייל עם יותר מ-70,000 שחקנים. החברה אף נמכרה בעסקת ענק לחברת Aristocrat Leisure האוסטרלית במעל לחצי מליארד דולר. נכון לעכשיו נראה כי החברה משקיעה בעיקר בקהילות השחקנים הקיימות שלה ולא נראה שיש משחק נוסף באופק, אך אני בטוח שנשמע ממנה עוד בקרוב.

OverWolf

חברת OverWolf הישראלית עושה מהפכה ענקית בקרב יוצרי התוכן עבור משחקי מחשב, בכך שהיא למעשה נותנת את הכלים והמרחב ליוצרי תוכן ליצור מודים ותכנים נוספים, כמו גם את הפלטפורמה למכור אותו. כיום יש לחברה מעל 10 מליון משתמשים פעילים ורק לאחרונה החברה רכשה את חברת Tabex, המאפשרת ליוצרי תוכן להכניס כסף דרך ניצול הפעילות במשחקים. החברה התחילה לגדול למימדים בינלאומיים לאחרונה ואנחנו צפויים לשמוע מהם עוד בעתיד.

>>זהו יום הבוחר: עלייתם ונפילתם של הסרטים האינטראקטיביים

FTX Games

אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני הייתי קטן היה נפוץ מאד שלצד כל סרט חדש, יוצא גם משחק מחשב תואם. אני עפתי על הדבר הזה. FTX לוקחת את ההתרגשות הזו ומייצרת משחקים עבור כותרי טלוויזיה נבחרים. החברה עצמה ממוקמת בסאן דייגו, אך נרכשה על ידי Playtech הישראלית, שנוסדה על ידי המיליארדר טדי שגיא ושותפים אחרים, ואחרי שבמשך שנים פיתחה משחקי קזינו ותוכנות הימורים, נכון להיום בעיצומו של שינוי תדמית.בין המשחקים של FTX Games תוכלו למצוא שמות כמו נרקוס" והמתים המהלכים, כשמשחק המובייל המוביל שלהם הוא Narcos Cartel Wars, שמונה מעל 400,000 משתמשים פעילים. מה שבטוח – בקרוב נשמע מהם אפילו יותר.

We Create Stuff

חברת We Create Stuff הוקמה בשנת 2007 ויצרה בעבר משחקים כמו Interlocked, משחק של פאזלים תלת מימדיים, או Portal: The Flash Version, גרסאת פלאש למשחק הפופולרי. אך לאחרונה הם החלו לפרוץ את גבולות המובייל ויצרו משחק FPS (ירי בגוף ראשון) חדש בשם In Sound Mind. מדובר במשחק אימה פסיכולוגי מלא בפאזלים מהירים, קרבות בוסים מאתגרים ופסקול מקורי של The Living Tombstone. ציון המשחק ב-Metacritic הוא 70, ציון לא רע למשחק הראשון של החברה שהוא לא משחק מובייל או פלאש, ונדמה כי מדובר בצעד ענק.We Create Stuff היא החברה היחידה בשוק שעשתה את הצעד של פיתוח משחקים לקונסולות, על אחת כמה וכמה משחקים עלילתיים לקונסולות, דבר שהיינו רוצה לראות יותר בשוק הישראלי.

>>מורטל קומבט ועוד 9 המשחקים הכי טובים בניינטיז, מדורגים

CrazyLabs

יתכן ושמעתם עליה הרבה בחדשות לאחרונה, ובצדק – לחברת CrazyLabs (לשעבר TabTable) יש מעל 500 משחקים למובייל, ולמשחק המוכר ביותר שלהם,Run Sausage Run, היו מעל 21 מליון הורדות רק בחודשיים הראשונים. באוגוסט האחרון החברה נמכרה לענקית הגיימינג השוודית Embracer תמורת סכום של מעל 11 מליארד דולר. כרגע לא נראה כי הם מתכוונים לצאת משוק המובייל, אבל דווקאפה מעניין מה החברה תעשה, במיוחד לאחר הרכישה שמאפשרת תקציב חדש, ואיתו גם אפשרויות חדשות.

• גיימינג
• משחקי וידאו
• משחקי מחשב
• משחקים
• טלפון נייד
• התמכרות לסמארטפון
• סמארטפון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022

• Facebook
• Twitter
• Email

1. מחקו אפליקציות חברתיות מהסמארטפון

אפשר להשאיר את גרסת הווב ולהיפטר מהאפליקציה, שהיא זו שמכלה את מרבית זמננו. תחושת הניצחון אחרי ה-uninstall הראשון שוות ערך להרשמה לשיעור פילאטיס.

2. כבו את הנוטיפיקציות

מרבית הפושעים לא חיוניים לנו. התראות מהבנק, מהחברים או מחברות הפרסום רחוקות מלהועיל לחיינו ואינן הכרחיות. אגב, גם פושים מ-ynet זה לא בדיוק מזון לנשמה.

3. הניחו את הטלפון בתיק במצבים חברתיים

זה אולי הצעד החשוב ביותר – כדאי מאוד להניח את הטלפון מחוץ לטווח הראייה כדי שתתאפשר אינטראקציה עם אנשים. ולא, רטט אינו תחליף.

4. לכו לישון כשהמכשיר בחדר אחר

כדי לישון ללא הפרעות יש להוציא את הטלפון מחדר השינה. בעצם, אל תכניסו אותו לשם מלכתחילה.

5. הפיצו את הבשורה

דברו עם האנשים סביבכם על ההחלטות שקיבלתם. לכו תדעו, אולי תהיו אחראים לשיפור המשמעותי שיחול בחיים שלהם.

• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• עולם בהפרעה
• עולם בהפרעה

• Facebook
• Twitter
• Email

בראשית היו השליפים, פתקים בשיעור שילדים היו מעבירים בשקט מתחת לשולחן בלי שהמורה תראה והם היו מרכלים, קובעים להיפגש אחרי השיעור או סתם מספרים בדיחות. היום, כשלכל כיתה יש קבוצת ווטסאפ משותפת, אלה כבר סיפורי סבתא. אם לפני שנתיים־שלוש עוד אפשר היה לחשוב שאפשר לדחות את הקץ ברכישת סמארטפון עבור הילד עד לגיל בר המצווה, היום כבר מדברים על סמארטפון ראשון בכיתות ב'־ג' מתוך מטרה מוצהרת "לשמור על הקשר" עם שאר בני הכיתה. במובנים מסוימים מי שבאמת נכנעים ללחץ החברתי הם לא הילדים אלא ההורים.

עיתונאי הטכנולוגיה דרור גלוברמן מציין ש"לעתים קרובות ההורים מתבלבלים בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך. הרצון של ההורים עצמם גם משחק תפקיד. הם רוצים שיהיה לילד סמארטפון כדי להרגיש רגועים, שיידעו איפה הילד, שיוכלו לתקשר איתו. אבל השיקול הכי גרוע, שהוא הרעלן השקט שלנו, לרוב מכריע את הסיפור: המלכודת העיקרית היא השלב שבו ההורים משדרגים את הסמארטפון שלהם. לאבא נשאר ביד אייפון 5S שעובד נהדר אבל כבר אין מה לעשות איתו, אז ניתן אותו לילד".

משרד החינוך ממליץ שהשימוש במסכים בכיתות א' עד ג' לא יעלה על 20 אחוז מזמן הלמידה הכולל, ובכיתות ד' עד ו' לא יעלה על 30 אחוז. שירים את היד ההורה שמאמין שזה מה שקורה בזמן בית הספר. הווטסאפ הכיתתי אינו המלצה או הנחיה רשמית של משרד החינוך או של בית הספר, אלא נפתח לרוב באופן עצמאי מכיוון שמרבית התלמידים מחזיקים בסמארטפון שקיבלו מההורים; כשלילדים יש סמארטפונים הם מחקים את ההתנהגות ההתמכרותית של ההורים. אנחנו ישנים איתו, מסמסים איתו בנהיגה ומשתמשים בו על חשבון תשומת הלב למשפחה. נוסף על כך אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה מנודה ומוחרם, וכל החיים החברתיים מתנהלים בווטסאפ הכיתתי.

אבל יש כבר מי שזיהו את הדבר ומעודדים התנהלות אחרת. סיגל רובין שהם – אם לשתי בנות, האחת בכיתה א' והשנייה בכיתה ב' – מבקשת להקדים תרופה למכה. לאחרונה היא פתחה את קבוצת הפייסבוק תנו לגדול על שקט במטרה מוצהרת לרתום את ההורים לדחות את הקץ ולהשיג הסכמה חברתית גורפת של כל ההורים בכיתה לעכב את קניית הסמארטפון לילדים ככל האפשר ואף לרכוש במרוכז לכל ילדי הכיתה טלפון נייד "טיפש". אם רוב ילדי הכיתה יהיו מחוסרי סמארטפון, שום ילד לא ירגיש שהוא נשאר מחוץ למירוץ.

היא יודעת שהקדמה בלתי נמנעת, אבל טוענת שווטסאפ הוא האויב. "כל שיחה שיכולה להתנהל בצורה נעימה ביומיום שלנו, כשהיא עוברת לקבוצת ווטסאפ כבר נשמעת כמו קטטה המונית", היא אומרת, "ואפשר לדמיין מה קורה כשזה מתנהל בקבוצת ווטסאפ של ילדים. מישהו אמר שהם חייבים להתחיל עם זה כבר עכשיו?".

עם זאת היא מודעת ליתרונות הגלומים במסכים: "אני לא מתנגדת לקדמה. הילדים שלי חיים עם מסכים, ושכל אחד ימשיך לנהל בביתו את המינונים באופן שהוא מוצא לנכון. אולם אני מדגישה זאת בפני ההורים החברים: לדעתי אין צורך שילדינו כבר בגיל 8 יהיו תחת העומס הרגשי של הרשתות החברתיות, שמתבטא בעיקר בלחץ החברתי המופעל בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. אפילו הורים שכבר נתנו סמארטפונים לילדים שלהם תומכים ביוזמה הזאת, כי גם מהם זה חוסך כאב ראש נוסף".

כמו נרקומנים

פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט מבית הספר לתקשורת במרכז הבין תחומי הרצליה, מזהיר בעיקר שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים. ההשלכות של שימוש במסכים בגיל צעיר, כאשר הגוף עוד נמצא בתהליכים של התעצבות וגדילה, עדיין לא נחקרו מספיק, אם בכלל.

"זה נהפך לנון אישיו", הוא טוען, "התאגידים בכלל לא רוצים לגשת לחקור את הנושא הזה – את ההשפעה של המסכים המרצדים על העיניים, על התהליכים הכימיים והעצביים במוח, שחרור הדופמין שמדמה תחושות שחווים נרקומנים בהתמכרות, הקרינה הבלתי פוסקת המקיפה אותנו, שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות מכך שהתקשורת המתווכת באמצעים דיגיטליים נהייתה תדירה יותר מהתקשורת הפיזית הבלתי אמצעית ומנוונת את הכישורים החברתיים של הילדים בהבנת רגשות ושפה בלתי מילולית, שהיא משמעותית מאוד לתקשורת ולתפקוד של האדם בחברה".

אז מה עושים חוץ מלקנות טלפונים "טיפשים"? עינת, אימא לשני בנים בכיתות ב' ו־ד', מספרת שרכשה להם שעון עם כרטיס סים שמאפשר להם לשלוח הודעות קוליות. הילד הגדול, כך היא מספרת, אומר שהוא כבר צריך סמארטפון אבל לא ממש יודע להסביר למה. "אני יודעת שהוא נתון ללחצים חברתיים, ובסוף גם אנחנו ניכנע. הם רואים אותנו עם סמארטפון ושואלים, ואנחנו מסבירים ומלמדים אותם כבר עכשיו את המשמעויות של האינטרנט. את הקדמה אי אפשר לעצור ויהיו תמיד חידושים טכנולוגיים שישפיעו, אבל צריך לדעת איך לעשות את זה".

• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• סמארטפונים
• עם הילדים