וודי אלן מוחרם במולדתו ארה"ב, ולכן בניגוד להרגלו להנפיק סרט מדי שנה, הוא לא עשה סרט מאז 2020. הישועה – אם אפשר לקרוא לה כך – הגיעה מצרפת. סרטו החדש הוא הפקה צרפתית, מלוהקת בשחקנים צרפתים ודוברת צרפתית. בשל האיכות המפוקפקת של יצירתו מאז "יסמין הכחולה" לפני עשור, קשה לומר שהתגעגענו. בתחילת החודש, כש"עניין של מזל" זכה להקרנת בכורה עולמית בפסטיבל ונציה, הוא נתקל במפגינים שמחו נגד עצם האירוע. אבל בתוך האולם הסרט התקבל בחום – דווח על מחיאות כפיים סוערות בעמידה שנמשכו חמש דקות. יש להניח שהמריעים רצו להביע תמיכה באלן בן ה-87, כי לסרט הבינוני מאוד שיצר לא מגיעות תשואות.

"עניין של מזל" מתחיל כמו סרט טיפוסי של אלן (כולל הכותרות הלבנות על רקע שחור ופסקול ג'זי), עם פגישה מקרית בפריז, המשמשת תחליף אטרקטיבי למנהטן. הסופר אלן (נילס שניידר) מזהה ברחוב את פאני היפה (לו דה לאז') שלמדה איתו בתיכון. שימו לב שאת שמו של הסופר האינטלקטואל מאייתים Alain, אבל הוא ללא ספק אמור להיות נציגו (הצעיר והחתיך) של Allen על המסך. מתברר שאי אז בבית הספר הוא היה דלוק על פאני, אבל לא העז לדבר איתה. עכשיו אלן (זה שבתוך הסרט, כן?) גרוש ופאני נשואה בשנית לז'אן (מלוויל פופו, "בוקר יפה אחד"), איש עסקים עשיר ומבוגר ממנה בכעשרים שנה. פאני אומרת שהיא אוהבת את בעלה, שגאל אותה מהשפל שבו היתה כשפגש אותה, אבל היא לא מרגישה נוח עם המתנות היקרות שהוא נותן לה. היא גם משתעממת בחברת חבריו העשירים כמותו, ומרגישה שהם מתייחסים אליה כאל אישה לראווה.

אלן מזמין את פאני לקפה, ואחר כך לדירתו השכורה שנראית בדיוק כמו דירת הסופרים הפריזאית שאתם מפנטזים עליה, ובין השניים מתפתח רומן. מכאן הסרט היה יכול היה להתפתח לדרמה מעמדית, או סאטירה חברתית, או קומדיה רומנטית, או מלודרמה פסיכולוגית, או הרהור פילוסופי על הבחירות שאנחנו עושים בחיים. אלן בחר למשוך אותו לכיוון המסורת של מותחנים צרפתים, בעיקר אלה של קלוד שברול על חברה הבורגנית, כמו "אישה בוגדנית". "עניין של מזל" נע בין פריז לבית הנופש בכפר, שאליו פאני וז'אן נוסעים בסופי שבוע לצוד איילים – כלומר, הוא יוצא לצוד והיא נשארת בבית לקרוא ספר שירים שאלן נתן לה (היא כמובן מעדיפה אותו על הטבעת היקרה שקיבלה מז'אן). בעוד דירות מרהיבות ובתי קפה עירוניים הם אתרים מוכרים בסרטים של אלן, המנהג של ציד ביער שליד הבית בכפר מגיע מהסרטים הצרפתים שמהם אלן לקח השראה. אבל המותחנים ההם הרבה יותר חדים ומדויקים, בעוד הסרט שלו נותר על פני השטח, והדמויות צפויות וסתמיות.

לפופו יש כמה רגעים שבהם הוא מנסה להעביר עומקים של רגש, לאו דווקא מעורר הזדהות. השחקנים האחרים נשארים בעיקר פנים יפות. בעצם הדמות הכי מוצלחת בסרט היא זו של אלין, אמה של פאני, בגילומה של ולרי למרסייה. אלין אוהבת לקרוא ספרי מתח, וזה דוחף אותה לחפש עלילות רצח גם במציאות, אף שהחושים שלה לא פועלים מתי שצריך. באמצעות דמותה נזרקים לסרט שמות מעולם המתח כמו ז'ורז' סימנון ואלפרד היצ'קוק. פרט טריוויה: סרטה הקודם של למרסייה היה "אלין" – דיוקן בדיוני של סלין דיון, שבו למרסייה, שגם כתבה וביימה, גילמה דמות בשם אלין. האם אלן מרים מחווה לסרט הדלוח ההוא? או שהוא החליט למלא את סרטו הראשון בשפה זרה בשמות שנשמעים כוואריאציה על שמו שלו? לצד ארבע הדמויות המרכזיות, יש גם שני פושעים רומנים שאמורים לתרום לסרט כמה דקות של הומור, אבל הם עוצבו כלאחר יד.

היו ימים שסרטיו של וודי אלן נודעו בטעמם המיוחד. גם כשהוא עצמו נשאר מאחורי המצלמה, השחקנים שקיבלו לידיהם את הדיאלוגים שכתב שיחזרו את מקצב הדיבור שלו. בצרפתית המקצב הזה נעלם, והוא לא באמת חסר, רק שאלן לא מציע שום דבר מעניין במקומו. הצלם הגדול ויטוריו סטורארו ("הקונפורמיסט", "אפוקליפסה עכשיו"), שזה שיתוף הפעולה החמישי שלו עם אלן מאז "קפה סוסייטי" ב-2016, האיר את הסרט בגוונים חמים ולפעמים קרים, בניסיון לייצר מתח ויזואלי בין המפגשים עם אלן למול היחסים עם ז'אן. אבל גם מבחינה זו "עניין של מזל" ניחן באטרקטיביות של ז'ורנלים ואינו מעמיק מתחת לפני השטח. בסצנת הסיום אלן מנסה לנסח אמירה קיומית כלשהי על מקריות, כמו זו שהתוותה את סרטו הבריטי המוצלח יותר "נקודת מפגש", שעסק בתכנים דומים. אבל מבחינה עלילתית זה סיום חלש ממש, כך שכל אמירה שמוצמדת אליו מתפוגגת באוויר.
2.5 כוכבים
Coup de chance בימוי: וודי אלן. עם מלוויל פופו, ולרי למרסייה. צרפת 2023, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• וודי אלן

עד שצפיתי בסדרה התיעודית של HBO "אלן נגד פארו" (שני, 22.2 ביס, הוט וסלקום) לא הייתה לי דעה ברורה בנושא. בשנות התשעים, כשהפרשה הגיעה לבתי המשפט ולכותרות העיתונים, גרתי בניו יורק והכל נצבע בגוונים של צהוב מכוער ולכן נמנעתי מלהביט מעבר לכותרות. בשתי הפעמים שבהן השתתפתי בסבבי ראיונות עם אלן על סרטיו "אפרודיטה הגדולה" ו"כולם אומרים אני אוהב אותך", היחצניות דרשו מהעיתונאים שלא ניגע בנושא. לא נגענו, והמפגשים איתו היו נעימים ביותר. גם המפגש עם מיה פארו לרגל הופעתה ב"גבעת הסודות", הסרט הראשון שעשתה אחרי הפרידה מאלן, היה נעים.

כשהסיפור חזר לכותרות ב-2017 בקונטקסט של #MeToo הוא נדמה שונה משאר הסיפורים, שחשפו בעיקר ניצול מיני סדרתי של נשים צעירות במסגרת תעשיית הבידור. ומשום שהיה מדובר בסיפור שעיקריו נחשפו כבר בשנות התשעים של המאה שעברה, היה מוזר לראות שחקנים שזה עתה השתתפו בסרט חדש של אלן, יוצאים בהודעות שהם מתחרטים על כך.

תזכורת במה מדובר: ב-1980 הבמאי המהולל פגש את הכוכבת הזוהרת ("תינוקה של רוזמרי", "גטסבי הגדול"), והשניים הפכו לזוג ועשו 13 סרטים יחד (בתקופה שהיא עבדה איתו,\ היא כמעט לא הופיעה בשום מקום אחר). לפארו, שהיתה גרושה מפרנק סינטרה ומהמלחין והמנצח אנדרה פרווין, היו שבעה ילדים, חלקם מאומצים. במהלך שנותיה עם אלן היא אימצה את דילן ומוזס, ונולד להם רונאן, שגדל להיות העיתונאי שחשף את מעללי הארווי וויינסטין ב"ניו יורקר".

בתחילת 1992 פארו הופתעה למצוא בדירתו של אלן במנהטן (הם לא גרו יחד) תמונות עירום של בתה סון-יי, שהיתה אז בת 20 ומעולם לא היה לה חבר. התגלית ריסקה את הזוגיות, אבל אלן שמר על קשר עם דילן בת השבע, שלה תמיד הקדיש תשומת לב מיוחדת. כמה חודשים אחרי כן, אלן ביקר בביתה של פארו בקונטיקט בזמן שהיא לא היתה שם. הילדים נשארו עם שלוש בייביסיטריות, ואחת מהן הבחינה שדילן נעלמה. מאוחר יותר דילן סיפרה לאמה שאבא לקח אותה לעליית הגג ונגע לה באיברים אינטימיים, ופארו פנתה למשטרה. אלן מצידו הגיש תביעה נגד פארו ודרש חסות על שלושת ילדיהם, בטענה שהיא אינה ראויה להיות אם.

שתי הטענות התבררו במקביל במערכות המשפט של קונטיקט וניו יורק, ובינתיים אלן התחתן עם סון-יי והמשיך לעשות סרטים בעלי איכות הולכת ופוחתת בקצב של סרט בשנה.אלן, במאי הבית של ניו יורק, שלט בנראטיב במשך 25 שנה, מרגע שכינס מסיבת עיתונאים במלון פלאזה באוגוסט 1992 ועד שדילן פרסמה ב-2017 בלוס אנג'לס טיימס טור דעה בו שאלה "מדוע מהפכת #MeToo ויתרה לוודי אלן?".

הסדרה "אלן נגד פארו", המבוססת על תחקיר שנמשך שלוש שנים, עושה סדר בעניינים, ונעמדת באופן ברור ומשכנע (אני השתכנעתי) לצדן של פארו ודילן. יוצרי הסדרה, קירבי דיק ואיימי זירינג, כבר יצרו סרטים תיעודיים מטלטלים על ניצול מיני בתעשיית המוזיקה ("העדות"), באוניברסיטאות ("אונס בקמפוס") ובצבא ("המלחמה הסמויה – אונס בצבא"), כך שעוד לפני הצפייה היה לי די ברור איזו נקודת מבט תוצג בפני. כבר נשמעו טענות שהסדרה חד צדדית, עם זאת היוצרים הקפידו לבסס כל טענה באמצעות שלל עדויות, ולשים כל אבחנה בקונטקסט תרבותי רחב.

התוצאה מרתקת וחודרת קרביים, וגם מעלה שאלות לגבי הקולות שאינם נשמעים שם. לא רק אלן וזוגתו סון-יי לא נענו לפניות להשתתף בסדרה. גם מוזס, הבן האחד שנעמד לצד אלן ואף פרסם כתב הגנה שבו תקף את פארו, סירב להתראיין.נקודת המבט של אלן מיוצגת בסדרה באמצעות קטעים מהאוטוביוגרפיה החדשה שלו " Apropos of Nothing" המוקראים בקולו (עבור גרסת האודיו של הספר), ויש לציין שהם אינם מיטיבים עמו. קולו של אלן נשמע גם בהקלטות של שיחות טלפון ישנות בינו לבין פארו, והוא נשמע קר ומחושב כעורך דין או כנאשם שאוחז בזכות השתיקה.

"תגיד לי איפה היית בזמן הזה", מתחננת פארו, ומתכוונת לעשרים הדקות שבהן דילן סיפרה שהוא לקח אותה לעליית הגג. "תהיה לך הזדמנות לטעון את טענותיך בבית המשפט", הוא משיב בלי לענות, וחוזר על המשפט שוב ושוב כמו רובוט. ההקלטות האלה נחשפות לציבור לראשונה, והן מעבירות צמרמורת בגב.

לראשונה נחשף גם הווידאו שצילמה פארו ובו דילן הקטנה מספרת מה אלן עשה לה. אלן תמיד טען שהילדה הודרכה על ידי אמה, שרצתה לנקום בו משום שבגד בה עם בתה סון-יי. המומחים של הסדרה מתרשמים אחרת. מומחים נוספים בוחנים את הדו"ח שנכתב בזמנו על ידי מרפאת ייל ניו הייבן לניצול מיני, ובו נטען שעדותה של דילן אינה אמינה. גילויים לגבי החלקים החסרים בדו"ח, ולגבי האופן שבו נוסח מערערים את אמינותו. קטע שלם מוקדש להפרכת תאוריית "תסמונת הניכור ההורי" שגויסה לצורך האבחון של דילן, וקטעים נוספים מוקדשים לאופן שבו בתי משפט בארה"ב נוהגים בנשים שמעזות להאשים את בני זוגן בניצול מיני של ילדיהם (מתברר שלא מעט נשים איבדו את החסות על ילדיהן בשל כך).

מעבר לסטטיסטיקות ולטיעוני המומחים, עיקר כוחה של הסדרה המרתקת הזו הוא במפגש עם דילן, היום בת 35, המספרת את סיפורה שהחל הרבה לפני אותן עשרים דקות מדוברות. רגע יפה מתרחש כשהיא נפגשת היום עם פרנק מייקו, לשעבר התובע הכללי של קונטיקט, שהחליט לא להגיש תביעה נגד אלן, למרות שהאמין שיש בסיס לתביעה.

ויש גם כמה הצצות מעניינות ומטרידות אל מאחורי המצלמה של הסרטים של אלן. לא רק הסקירה של העדפתו הבולטת והידועה לנשים ממש צעירות, שבמסגרתה אנחנו נפגשים עם הדוגמנית כריסטינה אנגלהרדט – הרומן שניהלה עם אלן בגיל 16 שימש השראה לסרטו "מנהטן", שהצפייה בו היום מעוררת תחושות לא נעימות – אלא גם עדותה של מיה על כך שאלן נתן לה להרגיש שהוא עושה לה טובה שהוא מלהק אותה בסרטיו, ואמר שהוא יכול להחליף אותה בכל שחקנית אחרת בגילה.בין שלל הנושאים המטופלים בסדרה מוזכר לרגע נושא ההפרדה בין האמן לאמנותו. הנושא אינו נבחן לעומק ומותיר לנו לבחון את השאלה עם עצמנו. אוסיף רק שקשה מאוד להמשיך לאהוד את אלן אחרי הצפייה בארבעת פרקי הסדרה.

★★★★4 כוכבים
"אלן נגד פארו", HBO 2021, החל ממחר (22.2) בהוט, יס וסלקום

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דוקומנטרי
• metoo#
• וודי אלן
• HBO

• Facebook
• Twitter
• Email

"דבר אליה", "תור: רגנרוק", "יסמין הכחולה", "דמדומים 2: ירח חדש" ו"הים שבפנים" – לא רבים יודעים זאת, אך המכנה המשותף של הסרטים המאוד שונים הללו הוא הצלם הספרדי חווייר אגירסרובה. לאחרונה נוסף לרזומה המרשים של הצלם הוותיק גם "החיוך האטרוסקי", עיבוד לרב מכר ספרדי מ־1985 שהופקד בידי צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, שזהו סרטם הארוך הראשון. יש להניח שהזכות שנפלה בחלקם לביים הפקה בינלאומית, שמאחוריה עומד המפיק השווייצרי עתיר האוסקרים ארתור כהן, קשורה לכך שסרטם הקצר והיפה "איה" היה מועמד לאוסקר ב־2015.

בגלגולו הנוכחי עוברת ההתרחשות המרכזית של "החיוך האטרוסקי" ממילאנו לסן פרנסיסקו, שם היא עוקבת אחר סקוטי זקן ונרגן (בריאן קוקס) שנוסע להתארח אצל בנו (ג'יי.ג'יי פילד) באמריקה כדי לעבור טיפול רפואי. הוא מוצא מזור לנפשו בחברת נכדו שזה עתה נולד, וגם מתאהב קצת ברוזנה ארקט. גברברי העבר, טים מתסון, טריט וויליאמס ופיטר קויוטי, צצים בתפקידי משנה, אך הכוכבת האמיתית של הסרט היא סן פרנסיסקו, שנראית בו שונה מכפי שהיא מצטיירת בסרטים אחרים, ולראיה: אין בסרט ולו שוט אחד של גשר שער הזהב האיקוני.

על החזות היפהפייה של הסרט אחראי אגירסרובה, שנמצא בימים אלה בסין, מתכונן לצילומי סרט המד"ב "Inversion". לרגל יציאת "החיוך האטרוסקי" למסכים בארץ, הוא ענה על כמה שאלות עבור Time Out תל אביב.

צילמת את "יסמין הכחולה" של וודי אלן ואת "החיוך האטרוסקי" בסן פרנסיסקו, אך שניהם ניחנים במראות מאוד שונים.
"הם מתרחשים בחלקים שונים של העיר. העיר של האנשים האמידים שמתגוררים בדירות יוקרתיות ב'חיוך האטרוסקי' והשכונות העניות ב'יסמין הכחולה'. המראה שונה בעיקר בגלל המרחבים והטונים השונים של הסרטים. ה'חיוך האטרוסקי' ניחן בצבעים ניטרליים ו'יסמין הכחולה' בגוונים חמים".

התינוק הציב בפניכם אתגרים?
"התינוק שלנו מגולם על ידי שני תאומים יפים ומצחיקים. צילמנו אותם בהתאם למצב רוח שלהם, אז היה קל לעבוד איתם".

ואיך היה לעבוד עם שני במאים?
"לעודד ולמיכל יש אותו מבט. היה להם אותו סרט בראש. לא ניכר שזה היה סרטם הארוך הראשון, בגלל הבגרות של ההחלטות שלהם".

אתה אוהב לעבוד עם במאים שיודעים בדיוק מה הם רוצים או שיש לך יותר השפעה על במאים פחות בוטחים?
"אני מעדיף לעבוד עם במאי שיודע מה הוא רוצה ולהעביר את זה למסך. יותר קל לי לתקשר איתו והתוצאות לרוב יותר טובות. קשה לעבוד עם במאים שמתקשים להחליט. הם מבקשים הצעות ובסוף הם שואלים למה, ויוצא שליתר בטחון אתה מצלם את אותה הסצנה בכל הדרכים האפשריות".

אחרי 30 שנה של צילום סרטים ספרדיים, אגירסרובה התנסה לראשונה ב־2009 בתעשייה ההוליוודית כשצילם את "הדרך" הפוסט אפוקליפטי עם ויגו מורטנסן. בשל כך יש לו סנטימנטים לסרט, והוא מציין אותו כאהוב עליו מבין אלה שצילם. "לקחנו סיכונים עם עיצוב החזות שלו במטרה לקרב את הצופים לסיפור של קורמאק מקארתי".

התקציב של "החיוך האטרוסקי" הוא שבריר מהתקציב של "תור: רגנרוק". איך ההבדל בתקציבים משפיע על העבודה שלך?
"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. בדרך כלל ההפקה רוצה לצלם עם כמה שיותר מצלמות. זה משפיע על עיצוב הדימויים ואתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. כשאתה עובד מתוך ידיעה שכל שוט עומד לעבור מניפולציה באמצעות CGI (גרפיקה ממוחשבת), צריך להקפיד על כמה כללים בתאורה ביחס למה שיוצג על המסך הכחול או הירוק. ומומלץ שתהיה לך תקשורת טובה עם מחלקת האפקטים. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית".

"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. אתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית"

אחת הסיבות ששמחתי להזדמנות לראיין את אגירסרובה היא העובדה שהוא צילם את "הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבר, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2004. יש בסרט סצנה מפעימה שמדמה את רצונו של הגיבור (חווייר בארדם) להשתחרר מגופו המשותק ולעוף אל שפת הים לפגוש את אהובתו. אני מלמדת את הסצנה הזאת במסגרת שיעורים במבע קולנועי, ועד כה לא ידעתי איך בדיוק צולמה. "צילמנו אותה בשלושה חלקים שחוברו יחדיו במחשב", מסביר אגירסרובה. "הראשון הוא צילום סובייקטיבי מנקודת מבט של של השחקן שרץ לחלון מתוך כוונה לזרוק את עצמו למטה. השני הוא הטיסה הקדחתנית של המסוק בגובה נמוך מעל הגבעות, בדרכו אל הים שבסופו המבט מתרומם לשמים המעוננים. השוט השלישי מתחיל מאותו פריים, וממנו המצלמה יורדת אל הים באמצעות קריין (מנוף) טלסקופי ועוקבת אחר השחקנית, ניגשת אליה מאחור ומתקרבת אליה בזום כשהיד של חווייר בארדם נוגעת בכתפה".

צילמת את פנלופה קרוז ב"ויקי, כריסטינה, ברצלונה" ואת ניקול קידמן ב"האחרים". יש אתגרים מיוחדים בעבודה עם כוכבות זוהרות שכאלה?
"החדשות הכי טובות עבור צלם הוא שהוא עומד לעבוד עם שחקניות כמו פנלופה או ניקול קידמן. שתיהן יפות ופוטוגניות. אף פעם לא הייתה לי שום תקרית איתן. הן שחקניות טובות ונהנות מהעבודה. היו לי חוויות עבודה נהדרות גם עם קייט בלנשט, אמילי בלנט ושרליז ת'רון".

ואיך היה לעבוד עם פדרו אלמודובר ועם וודי אלן?
"לסרטים של אלמודובר יש מראה מאוד ייחודי והוא מייצר אותו בסט. הסרטים שלו מאוד צבעוניים ובהירים. אם אתה רוצה לעבוד איתו אתה חייב להסתגל לאסתטיקה שלו. וודי אלן הוא במאי מורכב עבור צלם. לרוב הוא פותר את הסצנות בשוט אחד, ולפעמים זה קשה. לעבוד איתו דורש הרבה ניסיון. מצד שני הנוכחות שלו על הסט שקטה ורגועה. נדמה שהוא תקוע בתוך הבועה שלו".

• קולנוע
• סרטים
• צילום
• ראיונות
• ניקול קידמן
• פנלופה קרוז
• פדרו אלמודובר
• וודי אלן
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

וודי אלןלא יכול להתגבר על עצמו. ב"גלגל ענק" הוא סוף סוף חוזר למכורתו ניו יורק, ומנסה ליצור טרגדיה אמריקאית נוסח טנסי וויליאמס, שמעוצבת כמו מלודרמה הוליוודית קלאסית. זה כמעט מצליח לו, אבל הוא דוחף לשם דמות של מציל/מחזאי/מספר שמדבר אל המצלמה – מין טיפוס וודי אלני, רק חתיך יותר, המגולם בידי ג'סטין טימברלייק. המספר, שמתעקש להסביר לנו את העלילה הלא מסובכת ואת מניעיו שלו עצמו כדמות בתוכה, נועד להוסיף לדרמה רובד ארס פואטי, אלא שהוא שטחי וקשקשני, ומערער את השלמות הסגנונית והטונאלית של הסרט המרהיב הזה. התוצאה היא מין יצור כלאיים, שבו שני סרטים שונים מתגוששים זה עם זה.

אתר ההתרחשות: קוני איילנד בשנות החמישים, עידן שבו הועם זוהרו של פארק השעשועים המיתולוגי. קייט ווינסלט היא ג'יני, שחקנית לשעבר ואם לילד פירומן, החשה לכודה בנישואיה להמפטי (ג'ים בלושי), שמתפרנס בקושי כמפעיל של קרוסלת סוסים. ג'יני, העובדת כמלצרית במזללה על הטיילת, מנהלת רומן עם מיקי הצעיר ממנה (טימברלייק), ומטפחת חלום רומנטי שהמציל השרמנטי יגאל אותה מחייה המשמימים. אבל אז מגיעה קרוליינה (ג'ונו טמפל), בתו האובדת של המפטי שבורחת מבעלה הגנגסטר.

מיקי, שלומד מחזאות, אומר שהוא רוצה לכתוב טרגדיות על אנשים שמביאים את אסונם על עצמם במו ידיהם, וכך רומז לנו איזה מין סרט אנחנו רואים. אבל זה חיווי מיותר לגמרי, משום ש"גלגל ענק" מבהיר לנו לאן הוא הולך בשלל אופנים חזותיים. ג'יני והמפטי מתגוררים בבית בתוך פארק השעשועים, ומחלונם נשקף הגלגל הענק שמסתובב ללא הפסקה – דימוי מקובל לצחוק הגורל ("מה שעולה חייב לרדת, גלגל מסתובב חייב להסתובב" שרו "דם, יזע ודמעות"). התפאורה עתירת הסמליות ומיעוט אתרי ההתרחשות, תורמים לתחושה שזו הצגה מצולמת.

הצלם האמן ויטוריו סטורארו ("הקונפורמיסט", "אפוקליפסה עכשיו") – שיצר מראה של גלויה קיטשית עבור סרטו הקודם של אלן, "קפה סוסייטי" – מזכיר לנו כאן מדוע הוא נחשב לאחד הגדולים שבצלמים (יש לו שלושה אוסקרים). סטורארו מאיר את הסרט בשלל אורות צבעוניים, שמתחלפים כהרף עין בהתאם לשינויים במצב רוח. אני מניחה שמקור ההשראה לצבעוניות הדחוסה הוא המלודרמות המסוגננות של דגלס סירק משנות החמישים, שסיפקו השראה גם לפאסבינדר, אלמודובר וטוד היינס. "חיקוי לחיים" של סירק אף התחיל כמו "גלגל ענק" בקוני איילנד.

פרט לצילום היפהפה, כוחו העיקרי של הסרט הוא בהופעות המשובחות של שלושה מארבעת השחקנים הראשיים. קייט ווינסלט מעצבת את אחד מתפקידיה הגדולים ביותר, כאישה סוערת שהחיים הפכו אותה לקשה ונואשת. בהוליווד של פעם תפקיד כזה היה הולך לג'ואן קרופורד או בטי דיוויס. זה תפקיד שזוכים עליו באוסקר, ורק קבלת הפנים הקרירה לה זכה הסרט יכולה לעמוד בדרכה. גם בלושי מצוין כבעלה, איש טוב וגס הליכות (מאז "יסמין הכחולה" אלן החל לשלב בסרטיו אנשי צווארון כחול), וטמפל מפתיעה בהופעה חיננית. אבל טימברלייק הוא טעות ליהוק צורמת. הוא נראה כבובה בחלון ראווה בתפקיד המציל שאינו מציל, והבימוי הקר תורם לכך שאין אש בינו לבין ווינסלט. אולי שחקן עם יותר עומק, נגיד ג'ייק ג'ילנהול, היה עשוי להתמודד עם הכשלים של הדמות כפי שנכתבה.

כשג'יני מטיחה בהמפטי שהוא מתייחס אל בתו כאל החברה שלו, ושיום אחד היא תנטוש אותו, קשה שלא לחשוב על וודי ובתו-אשתו סון יי, ולתהות למה הוא התכוון כששתל את זה שם. מעבר לרגע המוזר הזה, המכניקה של העלילה חשופה ומהלכיה צפויים מידי. אבל לפחות הפעם השירים הישנים שאלן אוהב לשלב בסרטיו מתאימים כמו כפפה, ולרגעים הופעתה של ווינסלט והצילום של סטורארו מתגבשים לקולנוע שמיימי.

סרט על:מלצרית נשואה בקוני איילנד של שנות החמישים, שמקווה שהמציל הצעיר יגאל אותה מחייה המתסכלים.

ללכת?כן. וודי אלן לא בשיאו, אבל קייט ווינסלט לגמרי כן.

• סרטים
• ביקורת סרטים
• וודי אלן
• קייט וינסלט
• ג'סטין טימברלייק

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

יותר משכל אחד זוכר איפה הוא היה ברצח קנדי (אני, אישית, בבית שימוש בדאלאס מפרק רובה צלפים ודוחף אותו לניאגרה. למה?); או ברצח רבין (אני, אישית, מאחורי יגאל עמיר מכניס לכיס חץ טוטו רעיל. למה?); או ברצח שר התחבורה ישראל כץ (אני, אישית, מקבל מעטפה מלאה בדולרים מנתניהו. למה?) – זוכר כל אחד את הפעם הראשונה בה נשאר לבד בבית. לבד לגמרי, לזמן ארוך. יום… יומיים… לפתע: חופש. ולפתע: בדידות. והקשר המוזר בין שניהם, שמעתה והלאה ילווה אותך כל חייך.

2.

את הפעם הראשונה שלי תיכננתי שבועות מראש: המשפחה יצאה לטיול, אך בבוקר המיועד נתקפתי לפתע כאבי בטן מוזרים…
שנבטל? ״לא לא, תיסעו, תבלו, אני אהיה בסדר.״
נסעו. ובבת אחת – דממה. שתיקתו הבלתי נתפסת של בית הומה-תמידית. ואז: אושר גדול שמתפרץ: לבד לגמרי! רק אני והקירות! סוף סוף!

מיד התחלתי בביצוע התכנית: ראשית, ספר מתח שאותו אקרא ללא הפרעה, עד הפרק האחרון (״האמת השלישית״ מאת ח״כ לשעבר מיכאל בר זוהר. לגיבור קראו ג׳ף סונדרס: גם מרגל, גם קשוח, גם כובש נשים. ראיתם פעם צירוף מדהים שכזה?); ואז, שעות של זריקת כדור פינג פונג על הקיר, בלי שאף אחד יצעק ״די! די! כמה אפשר לזרוק כדור על הקיר?!״; ואז, סנדוויצ׳ים עם ממרח צמחי של תלמה (יאממ!), ובלילה – הוואי 5-0, בטלוויזיה, בלי שיגידו לי ש״זה אלים מדי, ולא לגילך, ולך לישון כבר!״

התכנון עבד כמו שעון. לשעתיים. כי אחרי שעתיים הם לפתע חזרו, כולם: המכונית התחממה והטיול בוטל. ״איזה יופי, חזרתם!״ קראתי, אך נדרתי לא לשכוח ולא לסלוח, לעולם. לא להם, ולא למכונית. קונטסה 900 ארורה.

3.

הבתים הריקים אותם ניקיתי לפרנסתי. לבד, מוקף בחיים שלמים של אנשים אחרים: ספרים, כלי חרסינה, בגדים, סיפורים שלמים שמתחבאים במדף אחד של תקליטים במהירות 78. חלמתי בתוך הארונות שלהם, ופוטרתי מכל בית בו עבדתי.

4.

פעם שמרתי על ביתו של יהודי עשיר בניו יורק. שבועיים התגוררתי אצלו, באפר איסט סייד, בדירה גדולה וישנה עם חלונות ענקיים, שנראתה כמו סט של וודי אלן, שעומד ריק ומחכה לשחקנים: חדר שלם היה ספריה, שטיחים עבים כיסו כל פינת רצפה, הקירות היו מלאים באמנות מקורית (חוץ מקיר אחד ובו צילומים משותפים של בעל הבית עם לה גווארדיה, דני קיי, גולדה, רבין); והפסנתר – לא יודע לנגן, אבל זה היה הפסנתר הכי יפה שראיתי בחיי.

כל מה שהייתי צריך זה לענות לטלפון העיסקי שלו, לרשום הודעות, ולומר: ״מר קסטלנו יחזור עוד שבועיים״. בתו, ששכרה את שירותי, חזרה והדגישה שבשביל זה אני שם: לענות להודעות הדחופות. שאלתי למה הוא לא משתמש במשיבון, והיא אמרה שהוא לא סומך על מכשירים. אבל עלי אפשר לסמוך – כך אמר הבן שלה.

הבן שלה בילה איתי שבועיים בצבא, בעבודות רס״ר בפיקוד מרכז, אחרי שחשדו בשנינו בעישון חשיש באפסנאות. אבל המלצה אישית היא המלצה אישית! וכך יצא ששבועיים גרתי שם, לגמרי לבד. הכנתי שלושה עטים ליד הטלפון, וחבילת דפים ריקים ענקית שמספיקה לפעמיים ״מלחמה ושלום״, שחלילה לא אפספס אחת מאותן הודעות חשובות. אלא שאף אחת כזו לא הגיעה. איש לא התקשר אליו, אף פעם. אחרי שבועיים הגיעה בתו, שיחררה אותי, וביקשה שאם אי פעם מישהו ישאל אותי – שלא אהסס לספר שלא הגיעו שום הודעות.

שנים אחר כך פגשתי שוב את בנה, עומד ליד יגואר כסופה ברחוב בן יהודה. סיפרתי לו את הסיפור המוזר הזה.
״כן,״ הוא אמר, ״אמא שלי ניסתה להוכיח שהוא בדמנציה, ולאשפז אותו. שלא יבזבז את כל הכסף.״
״אוי ואבוי,״ אמרתי. ״ומה קרה?״
״הוא מת,״ אמר הנכד, והצביע על היגואר הכסופה שלידה עמד: ״וכמו שאתה רואה, הוא לא ביזבז את כל הכסף.״

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• עוזי וייל
• וודי אלן
• ניו יורק