>> הארטיבסטית הילה גלילי היא מעצבת מוצר, פעילה למען שוויון זכויות לנשים ופעילה במאבק להשבת החטופים. היא מקדישה את חייה להבעת מחאה באמצעים חזותיים, במחוייבות ובחזון הומני, תוך יצירת שפה אמנותית ייחודית. "קשורה בעיניים פקוחות" היא תערוכת הבכורה שלה, שתפתח מחר (30.10) בגלריה לאמנות במרכז עמיעד. בתערוכה יוצגו יצירות מגוונות בטכניקות שונות המשלבות מיצגים, מיצבים, ספרים ואיורים מקוריים, תכשיטים וצילום, כולן שמות דגש על הקשר בין אמנות לחיים ועל התזוזה על ציר הזמן ההיסטורי בו אנו חיים. הצילומים הם פרי שיתוף פעולה עם צלמים שתיעדו את פעילותה והיא מעניקה להם במה להציג את נקודת מבטם.עוד פרטים על התערוכה כאן

1. שוק הפשפשים

בילדותי אבא היה לוקח אותי לשוק, הוא תמיד שוחח עם האנשים והתמקח עם הסוחרים. הפתיחות שלאבי עם אנשים שונים ומגוונים והידע שלו בכל מיני תחומים, מלווה אותי גם היום כאדם בוגר ובדומה אליו, אני מוצאת אצלי דמיון רב בהתנהלות מול אנשים. זה חלק ממני וחלק מהחינוך שלי לתקשורת בין אישית ואמפתיה. השוק הישן והחדש, הריחות והצבעוניות באנשים ובמקום, נוגעים בי בלב ובכל פעם שאני באזור המקום מרגש אותי מחדש. זו גם אחת הסיבות שבחרתי לעשות את תערוכת הבכורה שלי במרכז עמיעד.

2. שוק לוינסקי

גם לו יש חלק נוסטלגי מילדותי – חנויות הצעצועים, ריחות התבלינים, מסעדות הרחוב והבורקסים עם ניחוחות האוכל הביתי וכמובן, האנשים שמגיעים לבלות ותמיד נותנים תחושה של מקום שוקק חיים.

3. נחלת בנימין // נווה צדק

כמעצבת בתים וכמי שמתעניינת באדריכלות כל האיזור של השכונות הללו, המאופיין בבניה משנות ה-20 של המאה הקודמת, עם הישן, החדש והשימור – תמיד מסקרן אותי.

4. ביר גארדן שרונה

זה המקום שבו תמיד אחרי המחאות כולם נפגשים בו. אנשים בעלי אותם ערכים כמו שלי יושבים ביחד ומדברים על המצב, ובכל פעם מתווספים עוד אנשים חדשים מעניינים.
אלוף מנדלר 3 תל אביב

5. פארק הירקון

אני משתדלת לצאת לרוץ בבוקר לפחות בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. פארק הירקון, הריאה הירוקה של רמת גן ותל אביב, מעניקה לי חמצן ומאפשרת לי להתחיל את היום כשהוא מלא באנרגיות חיוביות.

מקום לא אהוב בעיר:

האמת היא שאין לי מקום כזה. אני בחורה נוסטלגית ואומרים שגם אופטימית, וכל דבר אצלי הוא מקור להשראה. אימי נולדה בתל אביב ואבי גדל בעיר. מילדותי אני נמצאת כמעט בכל אזור בתל אביב, כך שבכל מקום אמצא פינה חמה בלב, משהו שתמיד יהווה עבורי חלק מזיכרון יקר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הרצאה של הארטיביסט זאב אנגלמאיר, חבר למחאה, שמאוד נגעה לליבי. כארטיבסטית שלא הייתה פעילה עד לפני שנתיים וחצי ולא הכרתי אותו לפני, אני רואה באישיות הנאיבית והרגישה שבו, במקצועיות ובדמיון שלו משהו צנוע וענוג שמבחינתי ראוי להערכה גדולה מאוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"סיפורה של שפחה". בפרקים הראשונים של הסדרה הגיבורה מספרת על איך אמא שלה היתה אקטיבסטית ופעילה במחאות בארצות הברית רגע לפני ההפיכה המשטרית בסיפור.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?ה
המלצה שלי לתרומה אינה בכסף, אלא בעשייה. אני מאמינה שכל אחד יכול לעשות למען האחר. לעשות משהו שהוא הכי טוב בו והרעיון הוא לתת את האפשרות להעניק למישהו קצת אור בתקופה הקשה של חייו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שוב. זאב אנגלמאיר.

מה יהיה?
רוצה להאמין ומקווה מאוד שנחזור לשפיות.רוצה להאמין שרוב האנשים מיסודם הם אנשים טובים והרוב הטוב הוא זה שיגרום לשינוי המיוחל.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• מיצג
• שוק הפשפשים
• נחלת בנימין
• נווה צדק
• שוק לוינסקי
• ביר גארדן
• זאב אנגלמאיר
• פארק הירקון

את הגלויה היומית של זאב אנגלמאיר כולם כבר מכירים. המאייר המבריק החל לפרסם אותן קצת אחרי שבעה באוקטובר, איורים נאיבים, יפהפיים ושוברי לב שעולים מדי יום ברשתות החברתיות, כשכל אחד מהם מוקדש לחטופים ולקריאה להחזרתם הביתה, ורבים מהם עורכים מחווה אישית לאחד מהחטופים והחטופות, על פי בקשת משפחותיהם.

>> הנה זה קורה שוב: תל אביב נפגעת וגלי השמחה לאיד מתפרצים
>> כך הורדנו את העיניים מהכדור: גלית דיסטל אטבריאן אמרה מההההה?

החל מהבוקר תוכלו לראות חלק מאותן גלויות כשהן מוגדלות לפוסטר עצום בתחנות האוטובוס של תל אביב, כחלק מקמפיין ערכי יפה שיזמה עיריית תל אביב-יפו, במטרה לתמוך במאבק משפחות החטופים ולהשאיר את החטופים והחטופות בתודעה הציבורית ובמקום גבוה ככל האפשר על סדר היום.

העירייה הציבה הלילה את הפוסטרים בכ-200 תחנות אוטובוס ברחבי העיר, תחת הכותרת "אצלנו התחיל החופש הגדול – להם אין חופש", סלוגן המדגיש את הקושי שבחזרה לחיים בזמן ש-120 חטופים וחטופות עדיין בידי חמאס, וראש הממשלה עושה כל מאמץ אפשרי לסכל עסקה שתחזיר אותם הביתה ותפרק את ממשלתו.

פרויקט הגלויה היומית של אנגלמאיר כבר בקע מספר פעמים בחודשים האחרונים מגבולות הרשתות חברתיות, בין היתר בתערוכה שקיבצה כמה מהטובים שבאיוריו והוצגה במוזיאון הרצליה ובתיאטרון יפו, ובמיצב וידאו במרכז פרס לשלום ביפו שבו נערכו גלויות שאייר לסרטון ארוך ומרגש. הגלויות היומיות מוצגות בימים אלה בגלריות ומוזיאונים רבים בעולם, ואפילו האפיפיור פרנציסקוס קיבל גלויה מצויירת משגריר ישראל באיטליה רפי שוץ.נזכיר רק שאנחנו הערצנו את אנגלמאיר לפני שזה היה טרנדי.

• שבעה באוקטובר
• הבועה
• זאב אנגלמאיר
• עיריית תל אביב
• מחדל נתניהו

שושקה לא נחה: התרגלנו לראות אותה בכל הפגנה, מקטנה עד גדולה, מקפלן ועד הכנסת, כל הזמן ובכל מקום. את הזמן המעט שנותר לה היא מנצלת לטובת אמנות ואיורים, בעיקר כאלה שמגיבים למצב. בימים אלה היא משיקה את "יומנה של מפגינה", יומן יומי מאוייר בן 80 עמודים של חוויות הפגנות ומחאה מהחודשים האחרונים (עיצבה והביאה לדפוס: דנה ברלב), ואחד כזה יכול להיות שלכם במחיר הסמלי מאוד של 20 שקלים.

"האיורים החלו כעמוד יומי שהעלתי באינסטגרם ובפייס שבועות לאחר תחילת המחאה, ועד השבוע", מספרת שושקה ל"טיים אאוט" לרגל השקתו של היומן. "יצרתי אותם לפני הפגנות, מיד אחרי הפגנות, וגם כתגובה לאירועים כמו פטירתם של מאיר שלו ויהונתן גפן; לכבוד פסח ויום העצמאות בנתיבי איילון; לתסרוקת של שרה בכיכר המדינה שנתנה לי, למשל, השראה לקטלוג תסרוקות קפלן.

הרעיון לעמוד הראשון צץ לי באמבטיה: "שני דברים שאני אוהבת – אמבטיה ודמוקרטיה". ההחלטה לאגד אותם היתה מובנת מאליה, כי הם נוצרו כיומן. יומנה של מפגינה הוא לפעמים עצוב ורציני, מגיב על אירועים אקטואליים, על אמירות של שרים וחטיפות של מגאפונים; ולפעמים שטותי, למשל קטלוג פופיקים של מפגינים ומפגינות. הוא מתעד את מה שנדיר למצוא בכיסוי התקשורתי של המחאה,כמו מוכרי המים המינרלים מכיכר הדמוקרטיה, מחאת הסבתות, או מפה מאויירת של קפלן".

את רואה את היומן כעוד סוג של פעולה אקטיביסטית?
"זו פעולה אקטיביסטית עדינה, כי היא יוצרת דבק סמוי בין המפגינים. מכנה משותף. מי שלא מכיר את שאגות ה'ד-מוק-רט-יה' לא יזהה את מה שהתינוקת אומרת (אה או אה אה), וזה נכון גם להתיחסויות לסיסמאות, מיצבים ודימויים שמאפיינים את קפלן. כיפה אדומה בקפלן מצחיקה יותר למי שראה את הטור האדום האינסופי של מצעד השפחות".

תסבירי לנו, איך יש לך כל כך הרבה כוחות?
"לשושקה יש כוחות על, היא אנרגטית ופעילה מסביב לשעון. הבעיה היא שזאב, שלכוד בתוכה, רוצה לנוח לפעמים. לחזור הביתה בשעה נורמלית. שוש מזנקת מעל גדרות מתכת בגובה ארבעה מטר, יורדת לאיילון ונעמדת מול מכתזית. לא איכפת לה מכלום ולא רואה בעיניים. זאב חושב על היום שאחרי ועל הרגליים שלו, שמלאות שלפוחיות מהצעדות, וסימנים סגלגלים. ועל זה שכולם מחמיאים לשושקה על יומנה, אבל הוא זה שמדווש באופניים לבית הדפוס, לקחת את מארזי הספרונים".

שאלה קריטית: איך לא חם לך?!
"חם לשוש. לפעמים אני כל כך לוהטת שנראה לי שאפשר להכין עלי חביתה. אני צועדת בשרב, במעיל הוורוד, כי חשוב לי להיראות במיטבי. אני יודעת שבקרוב כדור הארץ יתחמם עוד יותר ואצטרך למצוא פתרונות איך לא להתאדות ולא להפוך לשלולית. כמה פעמים הכנסתי קרחומים לכיס בגב וזה עזר לזמן מה לצנן אותי. לפעמים אני שופכת על עצמי מים קרים, ובגלל שאני עשויה מספוג ולבד, נספגת כולי בקרירות. בהפגנות בשגרירות האמריקאית ירדתי לחוף והתרחצתי בים ובמקלחות. אינסטנט הקלה. לפעמים מפגינות טובות לב מנופפות עלי במניפות ולפעמים עושות עלי 'פו'. חם לי, אבל החום מחשל אותי. אם השליט יחליט לשלוח אותנו לחינוך מחדש בדרום הנגב – החום המדברי יהיה קטן עלי".

איפה אפשר יהיה לרכוש את היומן ומה יהיה מחירו?
"אני רוצה שהיומן יכסה את העלות ויאפשר לי להוציא לאור סט ספלים של המחאה. המהדורה הראשונה תכלול 1,000 יומנים שאשמח אם יימכרו במחיר של 20 שקלים ליומן, כדי שאפשר יהיה לקנות עותקים לחברים.ות ואהובים. בטח אסתובב איתו בקפלן ובאיילון, אפיץ אותו לחנויות ספרים קטנות ובאירועים כמופסטיבל אנימיקס שיתקיים השבוע. ואפשר לרכוש אותו גם ישירות דרכי, למי שרוצה להיפגש, כי אחת התכונות שלי היא: זמינה".

• מחאת הדמוקרטיה
• אמנות
• איור
• שושקה
• זאב אנגלמאיר
• ❤ תרבות

1. חוף בוגרשוב

מתה עליו כי קצף גלים לבנבן ומי מלח ושמש. קשישות משחקות מטקות, לפעמים באים לבקר אותי זבובים. אוהבת להתפחלץ על מגבת, לקרוא מגזינים מפונפנים, לדמיין שאני מגה סטארית סלבריטית בסן טרופז. מעבר לים יש חוצלארץ, ואולי גם שם בחורות עם סטייל, כמוני, קוראות מגזינים על החוף, ואנחנו חוצלארץ בשבילן. אוהבת את החוף גם בגלל השיר שלי, "היה ים סוער התורן חרק, חרטום הספינה כמעט ונשחק. שושנה שושנה שושנה".

2. אלנבי

הרחוב האהוב עלי, כי המדרכות סדוקות, וקיר מתייפח ואוטובוס מת. וחנויות ספרים יד שניה, בגדים ואלקטרוניקה, חלונות ראווה של עסקים זעירים בדרך לים, ובניינים שנראים ארמונות לשעבר, וכל מיני מקומות שמזכירים לי דברים – קולנוע אלנבי, וזמיר, ובית כנסת "מושב זקנים" שעל המדרגות שלו קרסטן ואני התגוללנו לילה אחד כשהיינו שיכורות, וחנות בולים בפסאז' שבתור ילד חנון נסעתי אליה בווספה של סבא שלי, וקניתי סדרת בולים משולשים, ובאלנבי קפצתי פארקור וטיפסתי על בניינים, ובאלנבי עומדת בצניעות הקונדיטוריה הקבועה שלי, "רינה", בפינת בלפור, שבה אני קונה כל שבוע עוגה ומבקשת בנימוס "גבינה בבקשה, דלת סוכר". או "קצפת, חתיכה גדולה, אם אפשר עם התות", או "חצי קילו פרג". ומנשנשת באצבעות בדרך הביתה.

3. שוק בצלאל

כי שם אפשר למצוא שמלות מתאימות לכל דבר תלויות על קולבים; כל הרחוב בוטיק. אוהבת גם את לוינסקי ואת הכרמל, אבל רק בשוק בצלאל יש בגדים שהם שיא האופנה בזיל הזול. מצאתי שם בננות פלסטיק בסלסלה, שתפרתי מהן חצאית "רפובליקת בננות" להפגנה, ומצאתי שם נעלי עקב אדומות יפהפיות תוצרת ספרד, ואחרי שלושה ימים איבדתי אותן בים. וגם קומבניזון ורוד סוג ד' שלבשתי פעמיים ונפרם.

4. שדרות רוטשילד

כי שם יש לי הרגשה שאני בשאנז א ליזה, ויש שם פסל סוס עם דיזנגוף שלפעמים אני מטפסת עליו לדהירת אחר צהריים. ועכשיו אגלה לכם שני סודות שמעטים יודעים: על הפסל הזה מוטבעות אותיות ומילים אוהבות שכתב דיזנגוף לסוס שלו. רק אם מתקרבים מבחינים. ודבר שני: דיזנגוף, ראש העיר הראשון שלנו, היה נודיסט, ואפילו קיבל פעמיים דו"חות מפקח – על התפשטות בפומבי בים!

5. מזרקה ליד מגדל האופרה

כי למרות שקפצתי לכל המזרקות בתל אביב, בפריז, בברלין וגם ברומא, אני אומרת לכם בכנות שאת זאת בקצה של אלנבי אני הכי אוהבת מכולן. ולילה חורפי אחד, גשם שוטף בשיא הקורונה, קפצתי לתוכה כמו מטומטמת ואחר כך קפאתי והצטננתי והשתעלתי וכולם הביטו בי בחשדנות ויעצו לי להיבדק. אבל הכי כיף בקיץ. המזרקה קרירה, נהדרת ומושלמת, ובזכותה אני לא צריכה לגנוב ג'קוזי מהמדינה, ולא צריכה אמבטיות מלכותיות. אני לוהטת ומזיעה, והמים במזרקה מרעננים לי את האני הפנימי, והכלור מחטא את הנשמה שלי. האושר בהתגלמותו. כשאני יוצאת מהמזרקה רטובה אני שוקלת מאתיים קילו מינימום, כי עשויה כולי ספוג ולבד, ומטפטפת את כל אלנבי, בדרך הביתה.

6. בית העיר

אוהבת אותו כי הוא ממוקם בכיכר יפהפייה. כי זאת היתה העירייה הראשונה של תל אביב, בימים שבהם דיזנגוף, ראש העיר, הנודיסט הראשון בארץ, ניהל את העניינים. בבית העיר נולדתי – שושקה, מצדפה, לפני חמש שנים, בנוכחות תזמורת, רקדניות ואלפיים מוזמנים. בבית העיר הצגתי תערוכה שגרמה לי להבין שאני יכולה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי. ולמשך כמעט שנה הבניין הזה, עם הגג הנפלא וקומת המרתף, היה הבית שלי. לאורך רחוב ביאליק התנופפו דגלי משי עם ציורי שושקה. ועדיין כשמתקרבת אל בית העיר אני חשה הלמות לב, כמו לקראת אהוב. על גג הבניין ממול, בית ביאליק, הנחתי פסל גפילטע עם כובע גזר, שנשאר שם עד היום. אם תל אביב היא עוגת קצפת, בשבילי בית העיר הוא התות.

7. האי ברחבת הבימה

כי יצר אותו דני קרוון הנהדר שנפטר לפני חודשיים, ואהבתי את האי בודד הזה ממבט ראשון, והפגנתי עליו עוד לפני בלפור, עם שלט "אני לא שרה ושחיתות זה חרה", וארגנתי פעולות אקטיביסטיות בפסגת האי, כמו חלוקת צימוקים להמונים בט"ו בשבט, וסוכריות אנטי גזעניות ביום הבחירות, ופעם ספגתי מבין ענפיו קקי של עטלף שנדד מרוטשילד, ולפני כמה חודשים הגעתי אליו כרובינזון קרוזו בסרט הקצר "אי" שביימה הבת שלי תמר, שמתרחש כולו על האי בהבימה. חלקתי בסרט פיצה "טוני וספה" עם חזיר בר, ובסיום הסרט עליתי על רפסודה והפלגתי אל האופק, הרחק מעבר לפסל התרוממות של קדישמן.

אני שושקה אנגלמאיר (ולפעמים זאב). נולדתי מצדפה בכיכר ביאליק ומאז אני סלבריטית, אמנית ולוחמת צדק אקטיביסטית והרפתקנית.בימים אלה מתכננת פרפורמנס בנוה שאנן עם זוג אמנים מגרמניה, מציירת חמסושקות באקריליק על עץ, מרצה על אקטיביזם בכל הארץ.ממש כמו תל אביב, אני שוש בלי הפסקה, וזאב מותש ממני. בגלל זה קוראים לי שוש פשוש, והוא זאב המאכזב

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• ❤ תל אביב
• שושקה
• זאב אנגלמאיר
• שדרות רוטשילד
• רחוב אלנבי
• חוף בוגרשוב
• בית העיר
• כיכר הבימה

אם רוצים אפשר לצקצק. זה די נחמד בסך הכל. יש לזה סאונד וגרוב. צקצקצק. אפשר גם לצקצק במגוון קולות ודעות. צקצקצק. המעצר המביש של שושקה אנגלמאיר, דמות קומיקס שהפכה למייצג מחאה של איש אחד, הוא הזדמנות פז לצקצק על חופש הביטוי, על האלימות החולנית ועל כוחות הדיכוי שמופעלים נגד המחאה, על הטמטום והבורות של שוטרי מחוז ירושלים. אפשר לצקצק גם מנגד על הדמות הוולגרית-גרוטסקית, על הדראג השנוי במחלוקת, על המיזוגיניה שיש המאשימים בה את יוצר הדמות. ואם רוצים ממש, אפשר לצקצק את הצקצוק חסר התועלת ביותר בהיסטוריה נגד המשטרה וקביעתה המופתית בטמטומה שמדובר ב"הטרדה מינית של הציבור", סעיף שאינו קיים בספר החוקים ושם ללעג את המאבק נגד הטרדות מיניות. צקצקו בכל הכוח.

לא משנה אם שושקה נעצרה בשל הדימיון המסוים לשרה נתניהו – שמעיד בעיקר על המדמיינים – או בגלל חליפת העירום המתריסה שאיימה על שמרנותם של המג"בניקים, נסיבות מעצרה הן למעשה הוכחת הקונספט (והעוצמה) של האקט האמנותי-מחאתי שהיא מביאה איתה אל העולם

אבל האמת היא שמעצרה של שושקה אנגלמאיר הוא ניצחון גדול של מחאת התרבות: דמות קומיקס שמטילה את חיתתה על המשטר ועל שלוחיו, יצירה תרבותית שמוציאה מאיזון את כוחות הדיכוי וחושפת את האידיוקרטיה שמפעילה אותם, מעשה אמנותי שמצליח להתערב במציאות ולהביס אותה, להגחיך אותה ולהשפיל אותה. העובדה שבתחנת המעצר התעקשו השוטרים להפשיט את זאב אנגלמאיר מדמותו ולערוך עליו חיפוש בעירום נועדה להשפיל אותו, אבל לאמנות יש את הכוח להתהפך על נמעניה וכשאנגלמאיר מספר הבוקר לקרן נויבך כיצד טענו באוזניו השוטרים שהפשטתו ובדיקתו האינטימית הם חלק מפרוצדורת המעצר, הבושה וההשפלה כולה של משטרת ישראל והיא חושפת את הבורות שלה, את מנגנוני הדיכוי שלה, ואת המפעילים שלה.

שושקה היא כמובן דמות מוכרת בהפגנות בשנתיים-שלוש האחרונות, גם בבלפור היא כבר הופיעה מספר פעמים במלוא טווסיותה, כך שהמעצר שלה הוא כל דבר פרט לרנדומלי. לא משנה אם נעצרה בשל הדימיון המסוים לשרה נתניהו – שמעיד בעיקר על המדמיינים – או בגלל חליפת העירום המתריסה שאיימה על שמרנותם של המג"בניקים או בגלל ההילה הלהט"בקית שזוהרת סביבה, נסיבות מעצרה הן למעשה הוכחת הקונספט (והעוצמה) של האקט האמנותי-מחאתי שהיא מביאה איתה אל העולם. זהו רגע נדיר שבו האמנות נאבקת במציאות בקרב פנים אל פנים, וכמובן שבקרב כזה אין למציאות שום סיכוי.

והנה מה שפרץ היצירתיות הצבעוני ששוטף את מחאת בלפור עושה: הוא מוציא את השלטון ואת התקשורת המסורה לו משיווי משקלם. שוב ושוב הם נופלים שדודים לרגלי הקריאטיביות ומוצעים עצמם מגיבים להתרחשות במקום לעצב אותה כהרגלם. גם המסורים שבשופרות השלטון עוצרים רגע מבולבלים, שואלים לפתע שאלות בין צקצוק לגינוי, מסתבכים בניסיונותיהם להגן על המשטר ועל סוכני הדיכוי שלו. כל מעצר כזה מספק למחאה את האייקונים שחסרים לה באין הנהגה וטוען אותה בגלים של אנרגיה מתחדשת, דלק שמאפשר לה להמשיך בנחישות עיקשת כבר כמעט שלושה חודשים. כל כוח שמופעל נגד המחאה – תקשורתי, משטרתי, ספינולוגי – רק מזין ומעצים אותה וחוזר אל מפעיליו כמו בומרנג.

אפשר רק לבקש מהמשטרה ומדוברי השלטון: תמשיכו. תעצרו באלימות אנשים בגלל תחפושות, בגלל שלטים, בגלל שירים. תשברו מיצגים ומיצבים, תחרימו תופים וחצוצרות, תדחפו נשים מבוגרות וגברים מקשישים, תפיצו שקרים מטונפים ועלובים על המוחים, על כוונותיהם ועל המסרים שלהם. תגידו שהמפגינים חייזרים, אנרכיסטים, שמאלנים, סוטים ובקושי רבע מנדט. פשוט תמשיכו. אתם תענו את המחאה והיא תרבה ותפרוץ. רק תנסו לעצור אותנו ותגלו שזה לא משנה אם אתם עוצרים אותנו או לא עוצרים אותנו. בשני המקרים אתם מפסידים.

• מחאת בלפור
• שושקה
• זאב אנגלמאיר
• הבועה