פסח הוא חג החירות, וגם הזמן שבו רובנו מוציאים את עצמנו עם מנה קטנה של חירות, ויוצאים לחופש. שמורות הטבע ברחבי הארץ מתפוצצות, בים אין מקום לפרוש לונג, ובנתב"ג עומדים בתורים של שעות בדרך לחופשה אירופאית מרעננת. השנה חג החירות קיבל משמעות שונה, ופתאום היציאה לחופש כשהאנשים שלנו נמצאים בשבי חמאס מרגישה הזויה ולא הגיונית. ועדיין, אין אחד מאיתנו שלא מרגיש את הצורך העז בניתוק ובשקט דווקא בימים מורכבים אלו.

>>ההפסקות בסמינר הקיבוצים היו המקום שבו הרגשתי הכי חופשי בעיר

זו אולי כבר קלישאה, אבל ראוי להזכיר שחופש לא מושג אך ורק בחופשה אקזוטית מעבר לים. אפשר לבקר בו גם לרגעים קטנים, צנועים ופשוטים הרבה יותר, שאולי ירגישו לנו קצת יותר בנוח בתקופה הנוכחית. החופש הוא פנימי, גם את זה כבר שמענו הרבה, אבל גם מרחבים פיזיים של ניתוק ושקט מהסערות שבחוץ אפשר בהחלט למצוא בעירנו, והחביב עליי הוא קולנוע רב חן.

בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי הולכת יותר ויותר לקולנוע רב חן בכיכר דיזנגוף. כשחזרתי מהמילואים לאפטרים קצרים בעיר זה הרגיש לי כמו המקום המושלם להיות בו בחופש – לא צריך לנהל שם שיחה, אף אחד לא רואה אותי, אפשר ממש לצחוק וגם ממש לבכות, הפלאפון נכנס לתיק ועובר למצב שקט, ויש פופקורן והרבה ממנו שזה המזון המנחם בעולם. ויותר מהכל, זה היה המקום היחיד שניתק אותי לחלוטין, גם אם רק לשעתיים, מהסרט הנורא שאנחנו נמצאים בתוכו, והכניס אותי לסרט אחר.

הדרך לקולנוע רב חן כרוכה במעבר בכיכר דיזנגוף, שהפכה מאותו יום נורא למוקד הנצחה מרכזי, ומהווה עבורי חלק בלתי נפרד מהיציאה לחופש הקטן שלי. המעבר דרך תמונות הנרצחים והחטופים, דרך פיסות הזיכרון שהשאירו, דרך השירים, הפרחים, הנרות, הוא זה שנתן לחופש הקטן שלי גבולות ברורים, פרופורציות.

הטרוטופיה הוא מושג שהגה הפילוסוף מישל פוקו, המתאר מקום או מרחב המובדל מן המרחב הרגיל בגבול ברור, ומערער על עצם קיומו. המרחב ההטרוטופי הוא בעת ובעונה אחת ממשי ומיתי, פיזי ומדומיין. אדם הנכנס לתוך הטרוטופיה מרגיש נתק בינו לבין הזמן המסורתי, מעין כניסה למציאות מקבילה. הטרוטופיות הן מקומות גבוליים המייצרים מתח וחוויית קצה – בין אם בכניסה אל מרחב מרגש כמו מועדון ובין אם בכניסה אל מרחב מאיים כמו מקלט. ההטרוטופיות מאפשרות לנו השהייה מהשגרה, ובמצבן המיטיב – כניסה רגעית לחופש קצר.

המודעות למושג הזה הכניסה לחיי קצת סדר מאז שכל הכאוס התחיל. התחלתי להפריד בין ההטרוטופיות השונות במרחב שלי, ולזהות אילו מהן עושות לי נעים. קולנוע רב חן, או יותר נכון הסרטים שהוקרנו בו, הם ההטרוטופיה המיטיבה שלי, שאימצתי לעצמי יותר מתמיד בימים אלו. בסוף מה שאנחנו באמת מחפשים כשאנחנו רוצים חופש זה את הניתוק הזה מהזמן ומהמרחב. מהשעון, מהחדשות, מהפלאפון, מהמשרד, מהמציאות האוטומטית ששולטת בנו ומושכת לנו את תשומת הלב. לא צריך ולא כדאי לטוס עד אירופה, כי כרגע גם ככה לא אוהבים אותנו שם, פשוט לכו לראות סרט. או שתמצאו לכן את ההטרוטופיה המיטיבה שלכן.

• ❤ תרבות
• בתי קולנוע
• רב חן
• חופש

מדי פעם כשאני חולפת בכיכר הבימה בשעת ערב בדרכי הביתה, אני רואה אנשים יוצאים מהיכל התרבות. אם נחה עלי הרוח אני שואלת מה הם ראו ושמעו. לפעמים התשובה היא בטהובן ושוסטקוביץ', ולפעמים אדיר מילר או לירז צ'רכי. אני אוהבת את הערבוב הזה. הפעם האחרונה שביקרתי בהיכל היתה כשהעלו שם את "כנר על הגג" (לא התלהבתי), ולפני כן כשמרתה ארחריץ' ניגנה את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של פרוקופייב. אבל אירוע שהשאיר עלי רושם גדול יותר היה הפעם שהתזמורת הפילהרמונית ניגנה את הסימפוניה התשיעית של בטהובן עם זמרים מעולים מחו"ל, וזה הוקרן בלייב בכיכר. ישבתי בחוץ עם המוני אנשים וחשתי התעלות למול המוזיקה העילאית ומחוויית הביחד עם בני עירי, שבאו לכיכר להאזין לצלילים שזלגו מההיכל.

>>הכחול הגדול הזה: החופש האמיתי מתחיל במקום שממנו רואים את הים

התבקשתי לכתוב על המקום בתל אביב שבו אני מרגישה חופש. אני לא יודעת אם יש מקום שעונה במדויק על הדרישה, אבל מאז שמגרש החניה הוחלף בכיכר שעיצב דני קרוון, עושה לי טוב לחלוף שם בכל שעות היום. אני מודעת לתלונות כלפי הכיכר (בעיקר "למה אין צל?") אבל בעיני הצלחתו של האתר נמדדת בתערובת של אנשים שעולים אליו לרגל. מסביב לגינה השקועה עם טרפזי הפרחים הצבעוניים וריבועי העצים כמעט תמיד אפשר לראות משפחות עם ילדים, צעירים, זקנים, חילוניים וגם לא.

בערבים הכיכר הופכת לעיתים קרובות לחגיגה של דמוקרטיה, בייחוד עכשיו כשכיכר רבין סגורה עקב עבודות על הרכבת הקלה, וכיכר המוזאון הפכה לכיכר החטופים. על פני השנים נערכו בכיכר הבימה הפגנות מכל הסוגים. הפגנות תמיכה באוקראינה ונגד ההפיכה המשטרית (לפני שעברו לקפלן), הפגנות של יוצאי אתיופיה ושל להטב"קים, הפגנה תחת הכותרת "לא שותקות על רצח נשים", הפגנה נגד גירוש פליטים, והפגנת "שקר הקורונה" (כן, יש גם כאלה), ולאחרונה, מיצב המיטות הריקות של החטופים, והפגנות הקוראות לבחירות עכשיו (שוב, לפני המעבר לקפלן). בלא מעט מההפגנות האלה השתתפתי (כאמור, אני גרה ליד), ועל פני אחרות חלפתי כמביטה מהצד.

אני עוברת על ההיסטוריה של דף הפייסבוק שלי, ורואה שכתבתי על אירועים רבי משתתפים נוספים: פוסט מה-29 באוקטובר 2020: "בצד אחד של כיכר הבימה דגלים ורודים ושחורים וטקס לזכר רבין. בצידה השני דגלי ארמניה, במחאה על הקורבנות המתרבים בעוד מלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן". ואחד ישן יותר מה-9 באוגוסט 2015: "עוברת בכיכר הבימה ובדרך חולפת על פני עשרות אופנועים חונים זה לצד זה. בהמשך מבחינה במפגש המוני של אופנוענים עוטי ז'קטים של Sons of Anarchy בקפה לנדוור. יותר קשוח מזה אין". העליתי גם פוסט על הימים בהם ערוץ 20 (כיום ערוץ 14) הקים מאחז בכיכר, ובן גביר, שעדיין לא היה חבר כנסת אלא רק מגפון עם עבר מפוקפק, בא להתראיין. אבל לא ארחיב, כי ביקשו ממני לכתוב על מקום שבו אני מרגישה חופש.

משני צידי הכיכר יש תחנות אוטובוס, שלא שימשו אותי עד שהחל מיזם "נעים בסופ"ש". מאז אני יכולה לנסוע לבקר את הורי במושב בשישי או בשבת או בערב פסח, בלי שאצטרך להישאר שם סוף שבוע שלם. פעם היתה לי מכונית, אבל היא הלכה בתאונה ואיתה גם הביטחון שלי בנהיגה. אז עכשיו אני עולה על האוטובוס הלבן בצד אחד של הכיכר, ובדרך חזרה יורדת בצידה השני, ובין לבין אני מחבקת את החופש החדש הזה, ומקווה שלא יילקח מאיתנו.

• הבועה
• כיכר הבימה
• הבימה
• חופש

ממש במוצאי החג, בדיוק כשהבית מיושר אחרי ליל הסדר ומיד מתחיל עוד פרק בבינג' ("ריפלי", אם שאלתם. הנופים מהדהדים טיול חלומי באיטליה), נוחתת בקשה לא צפויה מהעורך שביקש לחשוב על חופש, אבל בתוככי העיר. מאפס למאה, בלי לזוז מהספה, הראש מתחיל לטייל – במפה התל אביבית יש לא מעט נקודות שמשדרות חופש. שוק הכרמל למשל, שמציב פייט לכל שוק בחו"ל. או פלורנטין החמה והצבעונית שמשאירה אבק לשכונות אופנתיות בבירות אירופה. אבל בעיניי, החופש האמיתי נמצא במקום שממנו רואים את הים. היכן שקו החוף נגמר ומתחיל הכחול הגדול שמפריד בין ישראל הקטנה שלנו לעולם הגדול.

>>רחוב הנשמות: בשבילי אלנבי תמיד יהיה הרחוב הכי חופשי בתל אביב

אני מתחילה לעשות זום אין לטיילת ולגבול יפו – אייקונים של חופש ופלורליזם בעצמם – עד שהעדשה הדמיונית מתבייתת על עלמה ביץ'. מה יש בפיסת הגרנוליט הזו, עם השולחנות המתנדנדים והשמשיות, שמסמל חופש? למה דווקא כאן? הכי מתבקש לומר שזה בזכות הקרחנה בסופ"ש, במיוחד בשישי אחר הצהריים. כשהשמש כמעט שוקעת, ובעידוד הדי.ג'יי/ת התורני/ת, מסה אדירה של אנרגיה אנושית מתפרצת במסיבת חוף כאילו ספונטנית. גלים של חום, אהבה וסוטול חינני נשלחים מהחוף אל הים, שוטפים את הטיילת ואת המנגלים בגן צ'רלס קלור כאילו אין מלחמה במרחק שעת נסיעה מכאן. החופש לעשות ולהיות מייצר מיקרוקוסמוס שבו אין קוד לבוש או קוד התנהגות (אבל הגינות ונימוס בסיסי יש ויש. בכל זאת מרחב ציבורי). רק תשמחו ותעשו מה שטוב לכם.

מאז הקמתו אי שם בתחילת המילניום, עלמה ביץ' מסמל בעיניי חופש. החופש של המסעדנית עפרה גנור לחלום, שבעבודה קשה ואמונה לא הגיונית הפך קיוסק קטן לנקודה עירונית משמעותית. החופש של הבן הממשיך אוריה גנור לשפר ולשדרג, להוסיף תוכן ולהמשיך להגיש מרגריטה קפואה שמרככת את שולי המציאות. חופש לילדים להתרוצץ בדשא ולהירטב במקלחות החוף. חופש למבוגרים לעלות מהים בבגד ים רטוב וכשהמוזיקה מתגברת לרקוד על השולחנות. חופש לתיירים שלא מאמינים למזלם הטוב שנקלעו לכאן. החופש להתפרקד על הדשא עם בירה, לנשנש משהו או לפתוח שולחן. החופש שהיה לילדים הפרטיים שלי – היום לקוחות מרוצים בעצמם – להרגיש נוח במקום שפותח את הלב לכולם.

האמת האוניברסלית הזו מוכרת היטב לאורחי עלמה ביץ' וחקוקה בתולדותיו. לכן במזג אוויר יפה קשה למצוא שולחן פנוי ובסופי שבוע המקום מרגיש קצת כמו תחנת רכבת עליזה במיוחד. אני דווקא זוכרת לעלמה ביץ' את החסד מימי הקורונה, כשהעיר הייתה נעולה ומבוהלת ומסעדות נאבקו על קיומן (שוב). באותה תקופה אהבתי להגיע לכאן, לשבת על המדרגות (הריהוט היה נעול) ולהזמין יין בכוס פלסטיק. הים והשמיים הסגורים מצליחים להפיג מעט את הפרנויה לטובת תחושת חופש מדומיינת, כי החטופים הרי עוד לא שבו ולמי יש חשק לנפוש. יש משהו מיוחד בפיסת הגרנוליט הזו, שמצליחה לשפוך אור על החיים אפילו כשהם באפור כהה. מן סינרגיה שבה השלם גדול מסך חלקיו ומפזר סביבו תקווה ואופטימיות. הלוואי שמישהו בעירייה מודע לכך ושומר על עלמה ביץ' כי יש מקומות שפשוט אין להם תחליף.

• חופש
• עירוני
• בועה
• חופים בתל אביב
• עלמה ביץ'

אני יודעת שבימים אלה במיוחד, רחוב אלנבי נדמה כמו אנטיתזה מוחלטת לחופש. בניית הרכבת וההריסות מסביב חיסלו את הרחוב, והתנועה בו לא חופשית כבעבר. חוץ מזה, אין ממש ירוק או עצים גבוהים כיאה לחופש, ובמקום אוויר פסגות תנשמו כנראה פיח, שתן וסיגריות. על זה אי אפשר להתווכח. אבל גם במצבו הנוכחי, מצליח אלנבי להישאר מקום של תל אביביות מזוקקת שבה יש מקום ולגיטימיות מוחלטת להכל. וזה רבותיי, החופש האמיתי.

>>לב חופשי: קולנוע לב הוא הסנטר של החופש בתל אביב

רק באלנבי חנויות סקס סליזיות מתקיימות בסבבה ליד בתי קפה ומאפה מפונפנים, ובוטיקים מעוצבים לעילא חיים בשלום ליד חנויות בדמי מפתח שמוכרות שרוכים או משכפלות מפתחות – ואפילו אף אחד עדיין לא סגר את שני חדרי הבריחה ששוכנים שם, כאילו השנה לא 2024. ובל נשכח את באלנבי, בר שכונתי שמתפקד כמאורת קריוקי שמזמרים בה עד אמצע הלילה טיפוסים מכל קצוות העיר, או את שאר המוזרויות הקטנות שעדיין חיות בה. אנחנו, למשל, עדיין לא הבנו איך הפיצה טורטיה הזו שורדת כל כך הרבה שנים.

אז נכון שבימים האלה, אלנבי לא מי יודע מה נעים, ויש שיגדילו להוסיף שאפילו די מגעיל. ונכון כשתלכו בו עכשיו (כלומר, על המדרכה שלו) תיאלצו להתחמק מרוכבי אופניים, חולדות ושליחי וולט ממונעים – לא בדיוק ההגדרה האולטימטיבית לבני חורין. ועדיין, קרוב לוודאי שבין תחושת מיאוס וגועל תצליחו להרגיש בו ולו לרגע את הרוח החופשית החד פעמית של תל אביב. שילוב של פעם ושל עכשיו, של מבנים מרשימים וצבעוניים לשימור לצד בורות בכביש, ושל הכורח להמשיך לשתות יין בנילוס ולהתחכך בברנז'ה המקומית, כשמול עינכם בעיקר שקי מלט, דרי רחוב וטרקטורים.

בנעוריי כירושלמית תמימה שמגיעה לתל אביב בחופשת פסח או בקיץ, היעד הראשון היה רחוב אלנבי, שהקסים אותי כבר כנערה בת שש עשרה. באלנבי של אז היה אפשר למצוא הכל, והוא היה נראה לי כל מה שתל אביב. חברותיי ואני היינו עוברות בין חנויות בגדים מעפנות ברמות, צורפים קשישים, חנויות פירסינג וקעקועים לבין מספרה לשזירת צמות וראסטות בשיער, ובשנים יותר מאוחרות אף מגיעות בהתלהבות לאחד בחדרי הבריחה שברחוב. ייאמר לזכותי שכבר אז תהיתי למה זה קיים, אבל זה כבר לסיפור אחר.

ובכלל, לא לשווא אלנבי הוא הרחוב הכי יקר במונופול (כן, יותר מדיזינגוף) – כנראה שהוגי המשחק היטיבו להבין גם הם את הייחודיות של הרחוב שמאז ומתמיד היה אפשר למצוא בו הכל. אפילו חנות קסמים. באלנבי יש לכם את החירות להפוך להודיני יום אחד, או לפחות לציקו ודיקו. ושלא לדבר על החירות לזלול בו ג׳סמינו מטפטף טחינה באמצע הלילה, ובכלל – על לא מעט פיתות מופלאות שמצאו בו בית. סביח טשרניחובסקי, פלאפל שומשום, סופר פלאפל – כולם היו בניו של הרחוב. כנראה שאם הייתם אומרים חופש, אלנבי לא היה קופץ ראשון, אבל משהו בתמהיל הייחודי והמשונה שבו הולם את צו החירות של העיר הליברלית בישראל. בין חנות סדקית אחת לעוגיות מפונפנות במחיר מופקע, אפשר להרגיש לרגע בני חורין.

• הבועה
• רחובות בתל אביב
• רחוב אלנבי
• חופש

אני לא טוב בפריסטיילים. כן, כמו חצי מתל אביב הוצאתי כבר כמה שירי ראפ, ואם תתפסו אותי אחרי כמה משקאות בבר אני אולי אסכים לזרוק מקבץ חרוזים מוזר לבקשתכם. אבל אני לא רואה את עצמי כאחד האנשים האלה שיכולים פשוט להקשיב לכמה שניות של ביט, וישר לירות משפטים לפי הקצב, ועוד כאלה שקשורים לאיזשהו נושא מאחד, וגם לגרום להם להתחרז באותו הזמן. לא, זה נראה לי קשה מדי. אבל פעם בחודש, בערך, אני יודע שיש מקום בעיר בו אני יכול להרגיש את החופש לנסות לעשות את זה, ולקבל רק תמיכה ואהבה.

>>פאשן פאוורד: אין מקום יותר חופשי בתל אביב מאשר ספסלי נתינה

המקום הזה הוא חנות התקליטים/בית הקפה/הבר "חוד המחט", שממוקם באזור הצפוני של דיזנגוף. זה לא אזור שאני בדרך כלל מוצא את עצמי בו, אבל פעם בכמה זמן אני עושה את המסע המפרך מפלורנטין כדי לקחת חלק באירוע שנקרא "One Mic" – מעגל ראפ חודשי בליווי ביטמייקרים מתחלפים, בהובלתו של רויסון, הראפר המוכשר שאתם אולי מכירים מפלא אוזן, פעם בחודש (בערך) מתאספים שם עשרות חובבי ראפ צעירים, וגם כמה פרצופים ותיקים וידועים יותר, כדי להעביר מיקרופון אחד מיד ליד, ולאלתר ראפ על המקום.

"חוד המחט" הוא מקום די צנוע – כמה מדפי תקליטים, עמדת בריסטה עם מאפים ומספר שולחנות בחוץ – אבל כשמתאספים שם הראפרים לתת בראש, זה מרגיש כמו משהו גדול יותר. אך יחד עם זאת, משהו שכל מי שנמצא שם יכול לקחת בו חלק. בין המשתתפים תוכלו למצוא חבר'ה צעירים יחסית, כמו ג'ורג'ילצד חבר'ה ותיקים כמו סגול 59, רויסון, אסקר או אברי ג'י. ובכל בכל רגע יכול לתפוס את המייק מישהו שאף אחד חוץ מאמא שלו לא מכיר, ולזרוק וורס של החיים שלו.

זה אולי נשמע כאילו מעגלי הראפ של רויסון ב"חוד המחט" הם אירועים פרועים וחסרי כללים, אבל יש כמה חוקים לא כתובים (זה כמו פייט קלאב, אבל עם ראפ במקום מכות ואף אחד לא חושב שהוא בראד פיט). חשוב לא לתפוס את המייק יותר מדי, לירוק איזה שמונה בארז, ולהעביר אותו הלאה. חשוב גם, כמובן, לא להקריא שורות כתובות מהטלפון – כי זה נוגד את כל העיקרון של הערב. אבל החוק הלא כתוב החשוב מכולם מסתכם בשתי מילים: אפס שיפוטיות. זה לא משנה אם מישהו תפס את המייק, ומלמל איזה ראפ חצי-אפוי ומביך, כי אנחנו נמחא לו כפיים ונעודד אותו. כי כולנו היינו ככה, חלק מאיתנו עדיין ככה, וזה בסדר גמור. יש פה חופש לטעות.

זה החופש שיש ב"וואן מייק": חופש משיפוטיות, ממבוכה, החופש להיות עצמך ולהוציא את מה שיש לך בראש, או בלב, החוצה בצורת ראפ. ישנו גם אלמנט לא מבוטל של חד-פעמיות, בעצם הידיעה שהפריסטייל שלך כנראה לא נשמר לעולמי עד (למרות שכןיצא אלבוםשל מיטב הקטעים מהמעגלים לאחרונה – באישור המשתתפים, כמובן). מה שקורה ב"חוד המחט" נשאר ב"חוד המחט", כל עוד אתה לא רוצה שהוא ייצא משם. ובתנאים האלה, גם אני מוכן לעשות פריסטייל, אפילו אם הוא לא כל-כך טוב. יו! אפילו אם אני נלחם בדוב. יו! אפילו אם אני מרגיש כמו איוב. יו! בונא, זה טוב.
חוד המחט, דיזנגוף 225, ימי רביעי

• חופש
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ראפ
• חוד המחט