רוב הסרטים על מורים מתחלקים בין שני סוגים – סיפורים מעוררי השראה על מורים מסורים בבתי ספר מאתגרים, שמצליחים לסחוף את תלמידיהם להישגים לא צפויים ("סיכון מחושב", "רדיקלי"), או סיפורים על מורים מתוסכלים וחסרי מוטיבציה שמפגש כפוי עם תלמידים מצית בהם מחדש את הגחל שכמעט כבה ("לונאנה: יש יאק בכיתה", "נשארים לחג"). יש גם סיפורים על מורים עם כוונות טובות שמסתבכים עם אחד התלמידים (הסרט הגרמני "חדר מורים" שיעלה בקרוב). "על עשבים יבשים" של נורי בילגה ג'יילן, שאותו כתב כמו תמיד עם אשתו אברו ג'יילן, אינו תואם אף אחת מהתבניות האלה. זה חלק ממה שהופך אותו לעמוק ומרתק, אך גם מעורר בצופים תהיות לא פתורות.

>> תשכחו מעוד "מסכנים שכאלה": יורגוס לנתימוס חזר לשנוא בני אדם

ג'יילן הטורקי נחשב מזה כעשרים שנה לאחד הבמאים הגדולים בעולם. כמה מסרטיו זכו בפרסים חשובים בפסטיבל קאן, כולל דקל הזהב שהוענק ל"שנת חורף" ב-2014. גם "עשבים יבשים" יצא מהפסטיבל עם פרס בולט – מרווה דיזדר הוכתרה כשחקנית הטובה ביותר על הופעתה הנהדרת כמורה שאיבדה את רגלה בפיגוע טרור (הרגל הקטועה היא אפקט דיגיטלי משכנע ביותר). דיזדר מגלמת את נוריי, אקטיביסטית פוליטית שבעקבות הפיגוע חזרה מאנקרה לבית הוריה במזרח אנטוליה, ומלמדת בבית ספר מקומי. נוריי היא מסוג המורים המסורים שבדרך כלל מובילים סרטים. אבל לא הפעם.

"על עשבים יבשים" מתמקד דווקא בסאמט (דניס ג'לילואו), מורה לציור ששובץ ללמד בבית ספר בכפר נידח, והוא מת לברוח משם ולחזור לאיסטנבול. בהתחלה הוא מצטייר כאיש ידידותי ונבון, אך ככל שהסרט מתקדם סאמט נחשף כאדם מתוסכל, מתנשא, קנאי, בוגדני ומורה גרוע (באחד השיעורים הוא מדביק ללוח תצלום קטן ואומר לתלמידים להעתיק אותו, למרות שממקום מושבם הם לא יכולים לראות מה יש בו). למה שנרצה לבלות שלוש וחצי שעות עם אדם כזה? משום שהסרט חכם ועמוק ומרהיב עין (ג'יילן היה צלם סטילס לפני שהחל לביים, וזה ניכר בכל פריים), ומשום שסאמט הוא בן אנוש שלם ומורכב.

וטרינר מקומי מספר לו שהציל את הכלב של מישהו, ואותו מישהו הרג בתמורה שתי פרות שלו. "למה?" שואל סאמט. "כי הוא בן אנוש", עונה הווטרינר, והסיפור הקטן הזה משמש כאחד המפתחות של הסרט, העוסק בתמות גדולות שעניינן איך אנחנו בוחרים לחיות את החיים שלנו. האם לצאת להפגין נגד הממשל, גם במחיר היתקלות באלימות, או להישאר בבית ולקטר בחמיצות? זאת אינה פרפרזה על מה שקורה כרגע בישראל – זאת תמצית אחת השיחות המרכזיות בסרט, שבסופה הדוברים מגיעים למיטה.

יש להוסיף שסאמט מוקף אנשים שמעוררים את הזדהות הצופים, בעיקר המורה נוריי, התלמידה סווים (אצ'ה באג'י המהממת) ותלמידה נוספת שסאמט אפילו אינו מזהה (עוד ביטוי להיותו מורה גרוע), שנותנת את נעליה החדשות לאחותה הקטנה. הרגע הקטן והיפה הזה מותיר עקבות סימבוליים בשלג המכסה את העשבים היבשים שבשם הסרט – מעשים טובים מותירים עקבות, אפילו אם סאמט הציני מתכחש לכך. סווים בת ה-14 היא התלמידה המועדפת על סאמט, וזה מתבטא גם בכך שהוא מביא לה מראה קטנה כמתנה, ומניח ידו על כתפה. סווים ככל הנראה מפתחת קראש על המורה, ונפגעת מאוד כשהוא משקר ומסרב להחזיר לה מכתב אהבה שכתבה (בכיתי יחד איתה). אפשר להניח מי הנמען, אך המכתב אינו נחשף לעיני הצופים, וזה מעורר תהיה מה עוד הסרט לא מראה לנו.

בעקבות הסצנה המסעירה בחדר המורה, סווים וחברתה מתלוננות על סאמט, ועל מורה נוסף בשם קינאן, שהם מתנהגים איתן באופן לא ראוי. סאמט ממהר להכחיש ונראה שהמערכת עומדת לצידו. בסרטים אחרים תלונה כזאת היתה מתניעה את הדרמה המרכזית ואולי מעוררת את המורה לעשות בחינה עצמית, אבל כאן היא ממוסמסת והפוקוס עובר ליחסים בין סאמט ונוריי. הם נפגשים בבליינד דייט ובהתחלה היא לא ממש מעניינת אותו כי הוא עם הפנים לאיסטנבול. לכן הוא מציע לקינאן, החתיך והנלהב ממנו, להיפגש איתה. השלושה נפגשים לתה, ולא אמשיך לספר מה קורה ביניהם. אציין רק שסאמט שוב אינו מציג מודל ראוי לחיקוי. ומה לגבי התלונה על ההטרדה? איזה מסר עולה מחוסר פתרונה המתסכל?

זה מבלבל, ואף מטריד, כי סאמט הוא היחידי שזוכה לווייס אובר, ומסכם את הסרט כמו היה המספר בגוף ראשון של רומן, המשתף את הקוראים עם התרשמויותיו הפיוטיות לגבי החיים, ולגבי היותנו כעשבים יבשים. הוא גם היחידי שברגע מסוים מציץ אל מאחורי הקלעים של הסרט וחודר לטריטוריה של הבמאי. האם זה אומר לנו שהבמאי מדבר דרכו, ומסמן לנו לקבל את נקודת מבטו? זה נתון לפרשנות, אך אני רוצה להאמין שהסרט מתבונן מעבר לכתפו של הגיבור, שעוצב כדמות כה בעייתית. מה גם שסווים זוכה לקלוז אפ הכי מהמם בסרט כולו, ונראה שהיא מתבוננת לעבר הצופים.

חלקים נרחבים מהסרט מתרחשים בחוץ על רקע נופים מושלגים. הדיאלוגים תמיד מפורטים ומעניינים, גם בתמות שהם מעלים וגם באופן שהם מאירים את הדמויות. אני לא מספיק מכירה את המתחים החברתיים והפוליטיים בטורקיה שנראה שהסרט רומז להם, אך הוא עשיר בניואנסים ובמורכבות אנושית גם ללא הבנת הרובד הפוליטי, והוא צובר בהדרגה רוחב נשימה אפי. תורם לכך הביקור בסוף הסרט בהר נמרוט, אתר ארכיאולוגי שבו נמצאים מקדש וקבר מלכותי, שהוקמו על ידי אנטיוכוס הראשון תאוס לפני יותר מאלפיים שנה.

בנאום התודה של דיזדאר בפסטיבל קאן היא הקדישה את הפרס ל"כל האחיות שלי ש… נוקטות בפעולה כדי לחזק את מאבקן של נשים, שמסכנות הכל ולא מוותרות על תקווה ויהי מה… מחכות לחוות את הימים הטובים המגיעים להן בטורקיה". הנאום, שעורר מהומת עולם במולדתה, תואם את דמותה בסרט. נראה שכמו בסרטים האקזיסטנציאליסטיים של מיקלאנג'לו אנטוניוני, שג'יילן אימץ את שפתם הקולנועית, הנשים ב"על עשבים יבשים" בוגרות ומודעות יותר מהגברים. אותו קלוז אפ שהזכרתי למעלה משאיר אותנו עם השאלה איזו אישה תגדל סווים להיות.

4.5 כוכבים
About Dry Grasses בימוי: נורי בילגה ג'יילן. טורקיה 2023, 197 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• טורקיה
• קולנוע זר

בפעם האחרונה שרעידת אדמה חזקה פקדה את טורקיה, הייתי בת 17. בבית שלי באיסטנבול, עיר הולדתי, הרצפה כמו פערה את פיה והתקרה איימה לקרוס. יצאתי החוצה כשבגדים תחתונים בלבד לגופי. זו הייתה חוויה טראומטית, אבל בדיעבד גם מצחיקה. והיה לי הרבה מזל.

ל-850 אלף תורכים אחרים היה פחות מזל בחודש שעבר, כשרצף רעידות אדמה פקד את מחוז הטאי. הם חיים באוהלים כרגע, אם בכלל – יותר מ-50 אלף מתוכם קיפחו את חייהם. בזמן הרעידה הקטלנית הזו הייתי בביתי ביפו, בה אני חיה ב-13 השנים האחרונות, ובה הקמתי את משפחתי. הילדים שלי ישנו בבטחה במיטותיהם בזמן שאינספור ילדים אחרים איבדו את בתיהם. לא יכולתי לעמוד מנגד.

אני אמנית. אפשר לומר שההחלטה שלי ליזום ולאצור תערוכת התרמה לנפגעי רעידות ההתרמה בטורקיה בכולי עלמא (המתקיימת עד היום, ה-15.3) הייתה מעשה של צדקה. זו דרך אחת להסתכל על זה. אבל האמת היא שזו הייתה דרכי לתעל את הייאוש והדיכאון שתקפו אותי, את הטראומה שצפה.

בשנים האחרונות העבודות שלי עוסקות בזהות מגדרית ובמשמעות של היותי אישה במזרח התיכון, ולכן, באופן טבעי, חברתי לנשים, אמניות עם זיקה לטורקיה שחלקן חברות קרובות שלי: המאיירות רייסי קמחי ואאידה בכר, הצלמת מיכל ברץ קורן והקרמיקאית מלאני הקימוגלו. בתוך כשבועיים הרמנו יחד תערוכת מכירה מגוונת, שכל ההכנסות ממנה קודש לעמותות הפועלות כרגע המחוז הטאי בטורקיה. מחירי העבודות נעים בין 60 שקל (לפרינט) לכמה אלפי שקלים (לציורי קנבס בגודל בינוני).

זו התארגנות ספונטנית, אד הוקית במונחים של עולם האמנות, ובכל זאת, נדמה לי שהצלחנו לייצר שפה משותפת בין העבודות ולספר באמצעותן סיפור קוהרנטי. איכשהו, בדרך קסם, האיורים הצבעוניים ורבי הקסם של רייזי, הצילומים האציליים, שניחנו ביופי אפל, של מיכל, והאלגנטיות של עבודות הקרמיקה של מלאני, דרים בטבעיות זה לצד זה, כאילו היו שם מאז ומעולם.

בשיאה של הפתיחה ביום ראשון האחרון, עצרתי לרגע להתבונן בעשרות האנשים שהגיעו אליה, ולא יכולתי שלא להתפעם – שוב – מכוחה של אמנות לחבר בין אנשים, להפיח תקווה ולעורר סולידאריות. תושבי מחוז הטאי זקוקים לכל עזרה שתוכלו להגיש להם. אפשר לתרום להם ישירות דרך הלינק הבא:ahbap.org. ואם אתם בסביבה, אפשר גם לבוא לתערוכה, לרכוש עבודה, לשתות משהו ולדבר. לזכור שרעידת אדמה יכולה להסתיים בריצה בבגדים תחתונים לרחוב, וגם באופן טרגי. לנצור כל רגע בחיים.

תערוכה לתמיכה בנפגעי רעידת האדמה בטורקיה, 15.3 בכולי עלמא (מקווה ישראל 10) החל מ-21:00. בואו לתרום ולקבל אמנות בחזרה

• אמנות
• ❤ תרבות
• תרומה
• טורקיה
• כולי עלמא