איפה:רחוב הפנינים 1, יפו
מי:חגי אשל(40), עידו אלקסלסי (31)
ותק:שנה וחצי
מטראז': 200 מ"ר

דלת עץ עתיקה שמאחוריה גרם מדרגות אבן צר וארוך מובילה לבית הקסום של חגי ועידו. בית אבן עתיק שכולו פיס וינטג' אחד היסטרי, שבו הם חיים ומארחים למחייתם. חגי מתעסק בתחום האירוח כבר הרבה שנים, כשב-8 השנים האחרונות הוא בעל העסק "נודדת" שמפיק אירועי שטח קטנים מלאי סטייל.

"לפני שנתיים פינו אותי מהדירה שלי ביפו באופן פתאומי" מספר אשל. "זה היה בשיא של תקופת הקורונה, וחיפשתי בית בכל מקום אפשרי. אחת החברות שלי במקרה חלפה פה וראתה שלט 'להשכרה'. זו דירה ענקית שהייתה הרבה מעל התקציב שלי אבל נשביתי בקסם שלה מהרגע הראשון. אז קיבלתי את ההחלטה להכניס את העסק הביתה ולהשתמש במרחב הזה גם כחלל לאירועים קטנים, מקום אינטימי לאירוח באווירה ייחודית.

"באופן מפתיע אני מרגיש מאוד בנוח לחלוק את הבית עם העסק. אני אדם מאוד פתוח ושקוף באופן טבעי, והבנתי עם הזמן שהייעוד שלי הוא להפגיש אנשים ולייצר קשרים. התקשרות שהמרחב הזה מייצר מרגשת אותי כל פעם מחדש. מי שבא להתארח פה מתארח אצלי בבית. זו אינטימיות שלא נוצרת במקום זר, שלא שייך לאף אחד. בדירה יש שלושה חדרי שינה וספייס גדול עם גלריה שבו נמצאים הסלון, המטבח ופינת האוכל. חדר המאסטר הוא החדר שלי ושל עידו. באירועים הוא נשאר סגור ומחוץ לתחום. את שני חדרי השינה האחרים הסבנו לבר וללאונג' והם מוסיפים תחושה שונה לגמרי למרחב הכללי".

שולחן האוכל

"את הבית הלבשתי בעזרת אורטל תורג'מן, מעצבת פנים שעובדת איתי צמוד בעסק. התקציב שלי לא היה גדול כך שאת רוב הדברים הבאנו משווקי הפשפשים ביפו ובחיפה. את הכיסאות עם מסגרות העץ השונות שהיו בעלי ריפוד צבעוני, ישן ומרופט – ריפדנו מחדש בעור שחור. זה יצא הרבה יותר זול ועם הרבה יותר אופי. גם השטיחים הם משוק הפשפשים. הבנתי שצריך לבוא לשוק עם תקציב ולא עם ויז'ן, וזה היום טיפ הזהב שלי. אתה אומר לסוחר 'יש לי 800 שקל, אני צריך שטיח – והוא מביא לך את כל המציאות מהמחסן. שם נמצאים כל האוצרות האמיתיים".

הלאונג'

"כשהייתי בפורטוגל בעיירה קסומה בשם סינטרה, ישנתי בדירת האיירבנב הכי יפה שהייתי בה בחיים. צילמתי תמונה של הסלון שלה וידעתי שככה יראה הסלון הבא שלי. כשנכנסתי לחדר הזה לראשונה, הסלון מפורטוגל ישב פה בול. את הספות והשידה רכשתי בפלורליס במבצע מטורף והן התאימו במדויק בחומריות ובצבעוניות והוספתי אקססוריז משלימים, כמו מנורת וינטג' וצמחייה. עכשיו הוא החלל האהוב עליי בבית".

תיבת האוצר

"כשהסוחר משוק הפשפשים בחיפה הוביל לי את הכיסאות לפינת האוכל, הוא סיפר לי שהוא אסף בדיוק איזו תיבה שיכולה להתאים לי ללאונג'. היא לגמרי הייתה הפיס המושלם לפה, אבל מה שלא ידענו הוא שהיא מכילה בתוכה אוצר היסטורי. כשפתחנו אותה גילינו מאות מכתבים משנות ה-60, בהם התכתבות בין משפחה שרק עלתה לארץ לבין הקרובים שלה שגרו באמריקה. במשך שבועות קראנו אותם וניסינו לפענח את הסיפור המלא, שעדיין נותר לא פתור. עם הזמן, בשכבה התחתונה של התיבה, התחלתי למלא מכתבים שלי. מי יודע, אולי יום אחד היא תעמוד למכירה באיזה שוק פשפשים עם כל סיפורי האהבה שלי. ועם המכתבים מביטוח לאומי".

האמנות

"הבית הפך מהר מאוד לסוג של גלריה. ככה אני מצליח לתת במה וחשיפה לאמנים מקומיים, וגם לשנות ולגוון את החלל לעיתים תכופות. כרגע תלויות על הקיר עבודות של עמרי דנינו, אמן יפואי מוכשר שאני אוהב. הצילומים נשארו פה מאירוע חברה של COS. אלה צילומי מגזין של המותג שנדלקתי עליהם והתאימו בול למסדרון".

השידה

"רציתי שידה גדולה לסלון שתאחסן את כלי האוכל שלי. דמיינתי ברוחי משהו פתוח מעץ שיתאים לאווירת הווינטג'. בעודי מתווכח בשוק הפשפשים עם הסוחר על המחיר של סט צלחות, משאית הורידה את שידת חלומותיי. כשהבנתי שהיא בול במידות הרגשתי שזה שידוך משמיים, וכבר באותו היום היא היתה אצלי בסלון. מילאתי אותה כלים ושמתי בה גם שתי תמונות מדהימות של סבתא ברכה. כל הבית הזה נולד מהסבתא התימניה שלי, ראש השבט שלנו, שהנתינה שלה הייתה אינסופית. הבית שלה היה תמיד פתוח, מלא בשפע, והיא זו שלימדה אותי לתת ככה מהלב. היא חלק בלתי נפרד ממי שאני היום – אז יש לה פה מקום של כבוד".

הגלריה

"בגלריה נמצא המשרד שלי ולאחרונה התחלתי לייצר פה גם נרות שאני מוכר. אני יוצק אותם לכל מיני כלים שאני אוסף מהשוק ומכין אותם בריחות שונים. אני מאמין שריח הוא חלק בלתי נפרד מאווירה, ככה שטבעי לי לייצר גם נרות שמשלימים את חוויית האירוח".

בימים חמישי ושישי, 9-10.2, יתקיים פסטיבל שוטטות ביפו העתיקה, במסגרתו גם הבית של חגי ועידו יהיה פתוח לביקור (ותוכלו גם אתם להנות מהבריזה המדהימה במרפסת)

• דירה להכיר
• עיצוב
• עיצוב הבית
• אדריכלות
• עיצוב ואדריכלות
• יפו
• יפו העתיקה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?

מה מצחיק פה. מה לעזאזל מצחיק פה. מה מצחיק. זאת שאלה שנשאלת בזמן הזה שוב ושוב, לעיתים בתקווה להצטרף אל הצוחקים, לעיתים מתוך תהיה אמיתית, בדרך כלל בזעף. מה מצחיק. מה מצחיק במשבר האקלים. מה מצחיק בקפיטליזם המאוחר. מה מצחיק במגיפה שמשתקת את העולם. מה מצחיק בעליית הפופוליזם הפאשיסטי. תסתכלו רגע מסביב ותגידו מה מצחיק.

החוכמה העממית המקובלת היא שבעיתות משבר הקומדיה פורחת כי כולם רוצים לצחוק קצת. כנראה שכמו חוכמות עממיות רבות, גם זה קשקוש פולקלוריסטי מיושן שאינו תקף למציאות הנוכחית שבה אנחנו חיים. המשבר הגלובלי הנוכחי יכול לעורר פחד, יכול לעורר כעס, אבל גם הקומיקאים הגדולים ביותר מתקשים למצוא הומור בתוך הסיטואציה. כשהם בכל זאת מנסים זה מייצר יותר זעם מצחוק. ומי שצוחק מעורר חשד: מה מצחיק? על מי אתה צוחק? על חשבון מי הפאנץ'?

לא, הפוליטיקלי קורקט לא הרס את הקומדיה. הפמיניסטיות גם לא הרסו את הרומנטיקה, תודה שווידאתם. אבל הקומדיה הפכה לנשק פוליטי בשימוש המוני בעשור האחרון ובהחלט עברה פוליטיזציה ופיצול

>> עוד ב"טיים אאוט סופ"ש":
>> הו הו הוליווד: הקומדיות הכי טובות של עשר השנים האחרונות
>> אם העולם מצחיק, אז למה הסטנדאפ התל אביבי במשבר?
>> להוציא את הקומי מהקומיקס: איך סרטי מארוול נהיו רציניים?
>> המקום הכי מצחיק בתל אביב: העיר של אביעד בנטוב

תעיפו מבט בקומדיה הפופולרית ביותר בטלוויזיה בארצות הברית בימים אלה, "אבוט אלמנטרי". היא מתרחשת בתיכון עני בפילדלפיה, משתייכת לז'אנר המוקומנטרי, ממחזרת את השטיק הקרינג'י של "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" – אבל הרבה (הרבה) יותר מתוקה והולסום משתיהן. למרות שהיא יושבת על חבית הנפץ הבינגזעית והבינמעמדית של ארצות הברית, היא עושה כמיטב יכולתה לא לייצר סאטירה מפורשת, רק סאבטקסט מתמשך. בהשוואה למודלים שלה מהעשור הראשון של האלף היא מאוד משתדלת לא לדרוך לאף אחד על הרגל.

לא, הפוליטיקלי קורקט לא הרס את הקומדיה. הפמיניסטיות גם לא הרסו את הרומנטיקה, תודה שווידאתם. אבל הקומדיה הפכה לנשק פוליטי בשימוש המוני בעשור האחרון – תגידו תודה לממים, תודה לטוויטר, תודה לטיקטוק – ובהחלט עברה פוליטיזציה ופיצול מימין ומשמאל. הביקורות על הקומדיה הרומנטית "אין גברים כאלה", למשל, תלויות לחלוטין בהשקפת הכותב על המצב הלהט"בי. מעטות מהן עוסקות בעובדה שזה סרט מצחיק מאוד ומנסות להבין מדוע. רובן מנסות לפרק אותו מנשקו. מה אתה צוחק. מה מצחיק.

בזמנים בהם נוסחאות הקומדיה הישנות דועכות ונחלשות ומתקשות לגייס אמון וכסף בהוליווד, ובעת הזאת כשהמציאות מנצחת את הסאטירה שוב ושוב בפראותה, קל יותר קל יותר לעשות קומדיה כשלא מנסים לעשות קומדיה

בשנת 2023 קומדיה היא הז'אנר המסוכן ביותר. אתם יכולים להראות על המסך אלימות מזעזעת ומיניות וולגרית ולקבל פרסי אמי, אבל כל בדיחה חדה היא סכנה. קומדיה חדה תמצא מי שיחווה אותה כפוגענית, תסבך אתכם ותסמן אתכם, ובכל מקרה תתקשה להיות להיט פופולרי. עלייתה ועלייתה של תופעת הסטרימינג הובילה לפיצולו של ז'אנר הקומדיה לשלל נישות ותת-ז'אנרים, ובעידן של קומדיה מבוזרת גם סדרות קומיות נועזות שהיו מחוללות פעם מהומת אלוהים – "ריק ומורטי" בעונותיה הראשונות, נניח – מגיעות כיום בעיקר אל קהל היעד שלהן ועוברת מתחת לרדאר או מעל הראש של מי שהיו עשויים להתפלץ.

לכן גם בכלל לא מקרי שחלק גדול להפתיע מהקומדיות הכי אהובות עלינו (סליחה, "הכי טובות") הן בכלל סרטי קומיקס, תעלומות בלשיות או דרמות קומיות עם אלמנטים מז'אנרים אחרים. בזמנים בהם נוסחאות הקומדיה הישנות דועכות ונחלשות ומתקשות לגייס אמון וכסף בהוליווד, ובעת הזאת כשהמציאות מנצחת את הסאטירה שוב ושוב בפראותה, קל יותר לעשות קומדיה כשלא מתחייבים להצחיק. קל יותר כשנשענים על ז'אנר נוסף לצרכי פארודיה, הומור-קרינג' והומור-מטא שכולו רפרנסים. קל יותר לעשות קומדיה כשלא מנסים לעשות קומדיה. זה מה שמצחיק פה.

אז הקומדיה במשבר. העולם במשבר. כולנו שרויים כבר כמה שנים במשבר עולמי מתמשך ורווי טראומות. קשה לנו יותר מתמיד לצחוק ביחד. אם נצא מזה – גם הקומדיה תצא מזה. בשוליים תמיד קורים דברים יצירתיים וחדשניים, ואחרי יותר מאלפיים שנות קומדיה אפשר גם לומר בביטחון מלא שמדובר בז'אנר שכבר חווה לא מעט סייקלים של התחדשות, פופולריות, מיצוי ודעיכה רק כדי להיוולד מחדש מצחיק מתמיד, ואי אפשר לבטל את האפשרות שיום אחד נסתכל לאחור על כל זה ונצחק. ונצחק. ונצחק.

• ❤ תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?
• קומדיה
• קומדיה רומנטית
• סאטירה
• סאטירה פוליטית
• צחוק
• דיסני+

כבר כתבתי כאן על כך שהמשבר בתעשיית הקולנוע שחוללו הסגר בימי הקורונה והתעצמות שירותי הסטרימינג הכניס קולנוענים למצב רוח נוסטלגי, והביא עלינו סרטים כמו "הפייבלמנים", "בלפסט" ו"בבילון" המתרפקים על הקולנוע של פעם. אל אלה מצטרף עכשיו "הצגת הקולנוע האחרונה" שהודו שלחה לאוסקר (הוא הצליח להשתחל לשורט ליסט אבל לא המשיך משם למועמדות). סרטו של פאן נאלין ("סמסרה") מתואר בכל מקום כסמי-אוטוביוגרפי. כמו נאלין, גם סמאי בן התשע עוזר לאביו למכור תה בדוכן שלו שבתחנת הרכבת בכפר במדינת גוג'אראט, וחומק מבית הספר לבית הקולנוע. אלא שנאלין בחר למקם את הסיפור לא בשנים שבהן הוא עצמו היה ילד, אלא ב-2010, והסיבה לכך מתבררת לקראת סוף הסרט.

כמו ש"בבילון" מתרחש ב-1927, השנה שבה הקולנוע החל לדבר, גם "הצגת הקולנוע האחרונה" מתאר חידוש טכנולוגי שחולל משבר עבור רבבות אנשים שהתפרנסו מקולנוע. ב-2010 מקרנים דיגיטליים החליפו את מקרני הפילם בבתי הקולנוע, ורבים מהמקרינים הוותיקים איבדו את עבודתם. המשבר הזה מיוצג בסרט באמצעות דמותו של פאזאל, מקרין בבית קולנוע שאינו יודע אנגלית, והמיומנות שפיתח במהלך שנים רבות של טיפול בפילם אינה נדרשת עוד. "הצגת הקולנוע האחרונה" הוא כל כולו נוסטלגיה למוחשיות של הפילם ולפלא של קרני האור שמספרות סיפורים.

פאזאל הוא אביו הקולנועי של סמאי, שמלמד אותו את רזי ההקרנה בתמורה לארוחות הצהריים הטעימות שאמו של הילד מכינה עבורו (כן, הדמיון ל"סינמה פרדיסו" בולט). אביו האמיתי – ברהמין שירד מנכסיו – מתנגד לצורת הבידור הנחותה הזו. איכשהו הוא לא מבחין שסמאי מרבה לחמוק מבית הספר ולנסוע ברכבת לעיר הסמוכה כדי לראות סרטים. אחרי שהוא נלכד מנסה להסתנן לאולם, הילד העני מוזמן על ידי פאזאל להצטרף אליו בחדר ההקרנה. סמאי מתרגש מהאופן שבו האור לוכד את הדימויים וסוחף אחריו את חבריו בכפר. יחד הם מנסים לבנות מקרן משלהם, כדי להקרין לעצמם גלגלי סרטים שהם מפלחים מתחנת הרכבת.

באמצעות הסיפור על השלבים השונים בפיענוח האופן שבו חתיכת פילם גנובה הופכת לתמונה נעה על הקיר, "הצגת הקולנוע האחרונה" כמו משחזר את התפתחות הקולנוע בימיו הראשונים, עד שלב הסאונד. נאלין אף משלב בסרט סצנה שכמו נגזרה מהקומדיות האילמות של בסטר קיטון, שבה סמאי וחבריו מסיעים את עצמם לבית הקולנוע באמצעות עגלה שמוּנעת על מסילת הרכבת במנגנון ידני. יש לציין שבמקביל לפאזאל, גם אביו של סמאי יאבד את דוכן התה שלו לקדמה טכנולוגית – חשמול מסילת הרכבת.

קטעי הסרטים שמוקרנים בבית הקולנוע הם ממיטב התוצרת הבוליוודית – מיוזיקלס צבעוניים עם כוריאוגרפיות המוניות. עבור צופים הודיים הרגעים האלה מעלים אנחות של נוסטלגיה, אבל גם צופים שאינם מעורים בקולנוע הבוליוודי מתרשמים מהאנרגיה היצירתית. הילדים מצליחים לפענח כיצד להקרין את קטעי הסרטים הגנובים בבניין נטוש, אך אצלם הסרטים המוזיקליים הופכים לאילמים. באחד הרגעים היפים והמרנינים ביותר בסרט, הם מוצאים פתרון גם למחסור בסאונד.

סמאי ושאר הילדים מאוד חמודים, והסצנות המוקדשות להמצאה המחודשת של הקולנוע שובות לב. הדרמה המשפחתית פחות משכנעת. אמו היפהפייה של סמאי (שחקנית בוליווד ריצ'ה מינה), שרק מכינה אוכל ומשלחת לעברו מבטים אוהבים, נראית כמו כוכבת בוליווד זוהרת ולא כמו אמא כפרייה, ואביו משורטט בקווים ראשוניים כמי שממהר לשלוף מקל כדי לחבוט בבנו, עד שהוא מתהפך בבת אחת.

המערכה האחרונה, שנראית מנותקת מהנרטיב של הסרט, עורכת הספד לפילם, ומרימה מחווה לקולנוענים וקולנועניות מהודו ומשאר העולם. לצד צ'רלי צ'פלין, סטיאג'יט ריי וג'יין קמפיון, נאלין מזכיר גם את סטנלי קובריק, שמוקדם יותר בסרט הוא הצדיע לו באמצעות דימוי הצפייה בסרט דרך חלון חדר ההקרנה לסיקוונס תעופת החללית דרך מערבולת של אורות צבעוניים ב"2001: אודיסיאה בחלל". זאת וריאציה יפה על מכתבי אהבה לקולנוע שכמותם ראינו בסרטים שהוזכרו בשורות שמעל.

★★★☆ 3.5 כוכבים
Last Film Show בימוי: פאן נאלין. הודו 2021, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?