מחר (ו', 7.11) יערך אירוע השקת התערוכה "שלום לך" של חגי פרגו, המתמקדת בתהליך השלום אותו ניסתה להוליד ממשלת רבין. עשרות מכתבים מקוריים שנשלחו מכל קצוות החברה הישראלית לראש הממשלה רבין יהיו זמינים לעיון למבקרים בתערוכה, כאשר פרגו העביר את חומרי הארכיון תהליך דפוס ידני ייחודי שפיתח, מהלך שכאילו מקים את המכתבים לתחייה וקושר אותם לזמן הנוכחי. בטור מיוחד לכבוד התערוכה (כאן כל הפרטים, אל תפספסו) מנסה האמן להסביר כיצד דווקא חזון השלום של יצחק רבין ז"ל רלוונטי כיום יותר מתמיד.
>>30 שנה אחרי והצלקת הלאומית פתוחה. כולנו מתקשים להתמודד

״לראש הממשלה שלום,
לפעמים במאבק היומיומי של כולנו מול מלחמה ושלום אני חושבת לעצמי – איזו אחריות כבדה מוטלת על כתפיך […] אני חושבת לעצמי שחבל שאני לא יכולה פשוט להתקשר אליך ולהגיד לך שאני איתך […]. אני רוצה להגיד לך שאתה חייב להיות חזק ולהמשיך בדרך שהתחלת כדי שפעם הנכדים שלי יוכלו להודות לך ולחיות את חייהם בשקט. אני מאוד מעריכה את מה שאתה עושה […] וחשבתי רק, שאולי כמה משפטים כאלה יעזרו לך. זהו, רציתי רק שתדע שמאחוריך עומד לפחות בן-אדם אחד שתומך בך לכל אורך הדרך, ולוחץ את ידך, ואולי גם מחזק את ליבך…״.

המכתב הזה, כמו אלפי פניות ומכתבים אחרים, נשלח ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל במהלך שנות כהונתו השנייה – לפני למעלה משלושים שנה. מסביב יהום הסער ואנו הוגים ברבין. מה לנו רבין עכשיו? המלחמה לא מרפה, אותותיה ניכרים בנפש, בגוף, בנוף הארץ. הפחד והתקווה עדיין לפותים זה בזה בריקוד מסחרר. כאן בישראל יצחק רבין כבר הפך לקלישאה. ככל שמציאות חיינו כאן הופכת (כך נדמה) ליותר מקולקלת, מדכאת והרסנית – דמותו של רבין הופכת לשחוקה, מלאכותית, חריגה בנוף.

משמעות המילה ״קלישאה״ בצרפתית היא גלופת דפוס, כלומר הלוח שעליו צרוב הדימוי המודפס. ככל שמשתמשים בלוח כזה בהדפסה כך הוא נשחק, והדמות המודפסת הולכת ומתערפלת לעבר סף הנשייה. הנוף השתנה ואנחנו גם כן. קצרי-רואי, אנו גוררים את עצמנו מיום ליום ונאבקים בציניות של מנהיגים שפלים. הממשלה עוסקת בעיקר בזריית חול בעינינו – וחלילה לא בשרטוט חזון לעתיד.

מוקדם יותר השנה, פנו אליי צוות בית רדיקל בהצעה לגבש תערוכה על רבין ועל השלום – לציון שלושה עשורים לרצח ההוא. אני יליד שנות התשעים, כמו כל חברי וחברות הצוות של רדיקל. את רבין אני מכיר מסופו: בשבילי יצחק רבין היה רצוח מאז ומעולם, כמו דמות מיתולוגית עם גורל ארור. אבל רוחו מרחפת מעלינו גם כיום, והמחלוקת לגבי הדרך שבחר לשרטט לישראל אינה מרפה.

התערוכה ״שלום לך״, שתיפתח בבית רדיקל ביום שישי הקרוב היא מקום מפגש לחולמים והרודפים אחר השלום. המפגש מושתת על חומרים מקוריים שנאספו מארכיון המדינה ומהספרייה הלאומית, ובמרכזם תיקים שבהם תיעד משרד ראש הממשלה מאות פניות לרבין – מכתבים, ציורים ושירים ששלחו ישראלים וישראליות לראש הממשלה.

זה רגע פנטסטי, כך נדמה: נוטל אדם נייר ועט, מתיישב ליד שולחן בביתו או במשרד, וכותב מכתב לרבין. מדוע הוא עושה זאת? האם ליבו כבד או מלא תקווה? מדוע דמותו של ראש הממשלה (ההוא) מעוררת באדם את האמונה כי יש לכל-זה משמעות? את התקווה שמישהו יקשיב. רבין וצוות הלשכה קראו את כל הפניות והשיבו להן. היינו כחולמים.

בערב ראש השנה 1995, כחודשיים לפני הרצח, התקבל בלשכת רבין מכתב בזו הלשון: ״לכבוד יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. אישי ראש הממשלה! […] אין לי ספק שההיסטוריה תשפוט אותך כמנהיג גדול שהיה לו העוז לשנות את מהלכה ופעם הראשונה לעשות ניסיון אמיתי להפסיק את סכסוך הדמים […] ולהגשים את שאיפת הציונות האמיתית. ואני תפילה לה׳ כי ברכתו תלווה אותך בהמשך פועלך הרם והנשגב להשגת השלום ושיתן לך את הכוח להתמודד עם כל המכשולים והקשיים שלבטח צפויים בדרך. בפרוס השנה החדשה, איחוליי לך ולרעייתך היקרה לאה, לבריאות טובה ועמידה איתנה, ונחושה בסערות הימים. שלך בהוקרה רבה״.

אנו זקוקים כיום למגדלור.
אנו זקוקים להשראה ונחמה בעודנו תועים בדרך המתפתלת לימים האחרים.
אירוע ההשקה של התערוכה, יום ו’ (7.11), 12:00-15:00, בית רדיקל (התחייה 27, תל אביב). כניסה חופשיתבהרשמה מראש.
לאחר מכן התערוכה תהיה פתוחה בכניסה חופשית לאורך נובמבר, ימים א’-ה’ 9:00-19:00 וימי ו’ 9:00-14:00

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• יצחק רבין
• תערוכה

כשיצחק רבין נרצח מדינה שלמה עצרה. הייתי בת שמונה עשרה וחצי, קרובה לגילו הנוכחי של בני הבכור. במרחק השנים והשפעות השחקנים והתרבות הפוליטית בישראל, מתבהר סימון ברור של קו השבר – צלקת לאומית בת שלושים.

הרצח סימן קו גבול ופרידה – לא רק מאיש מתוק במיוחד שזכיתי לקרוא לו סבא, ולא רק ממנהיג אמיץ שהיה חלק מרכזי ברבות מצמתי ההחלטה וההכרעה בשנות עיצובה של המדינה. במידה רבה זו הייתה פרידה של החברה הישראלית כולה מהתמימות שאפיינה אותה, אבל יותר מהכל זה היה אתגר ושבר בזהות שלנו, איתו החברה הישראלית עדיין מתקשה להתמודד בעודה תקועה במתח המסלים בין אופיה הדמוקרטי של המדינה לבין זה היהודי.

בהלוויתו, אליה הגיעו כל מנהיגי העולם כדי לחלוק לו כבוד אחרון, התייחסתי לעמוד האש שהוא היה עבורי – ראש המשפחה הפרטית שלי ובה בעת מי שהנהיג את המדינה. מוזר להדגיש מה שהיה אז מובן מאליו: ה"מחנה" שהרגשתי חלק ממנו, לא היה מחנה פוליטי, בטח לא מילייה מצומצם. המחנה היה העם. בשיא המתח סביב תהליך השלום שקידם, אחרי שזכה ברוב פוליטי חוקי ומובהק והתמודד עם אתגרים קואליציוניים מגוונים, ובתוך הוויכוח הציבורי ששיקף מחלוקת ערכית לגיטימית על הדרך, אמר יצחק רבין לא פעם ולא פעמיים כמה הוא מכבד ושומע את אזרחי המדינה, ובעיקר כמה הוא מחויב בשמירה והגנה על כולם. כן, גם על אלה שלא בחרו בו, וגם על אלה המבקרים אותו.

לצערי הענק, הרצח לא הביא להתפכחות ולא לאיחוד, אלא העמיק את המחלוקת סביב שאלת האחריות בין שני המחנות. מאז הרצח, החיים שלנו במדינת ישראל מתנהלים על ציר המתוח הזה בין היהודי לדמוקרטי. המתח הזה נמצא כל הזמן במגמת עלייה

יצחק רבין לא היה צבוע. הוא היה איש סוער ולעיתים בוטה. הוא חינך אותי שוויכוח איננו דבר שיש לפחד ממנו, להיפך. כדי לנהל ויכוח חיוני לעמוד על דעתך, ומוטב לשים את הדברים באופן ברור מול הצד השני. אין חובה להסכים, אבל יש חובה לכבד. היחס שלו לשמירה על החוק ועל כך שאיננו מעל החוק היה ברור. לא היו שם שום קריצות פנימיות.

לכן הבחירה בדימוי של עמוד האש ביקשה לבטא את סוג המנהיגות המיוחדת שזכיתי להכיר מקרוב: איש שידע לגייס את הסובבים אותו לעשייה בלי כפייה ובלי הטפה; מנהיג שקודם כל ידע לתבוע מעצמו; איש שתמיד לקח אחריות והבין שמי שעומד בראש הוא לפני כל זכות יתר – בעל חובות. במיוחד חובות צניעות, זהירות ושירות הציבור. הרבה לפני שביקש דברים לעצמו, הוא ביקש להשיגם עבור העם שאותו שירת באהבה ובמסירות כל חייו.

"אין לי נכסים להשאיר לילדיי ולנכדיי אחרי. יש לי רק חלומות", הוא אחד הציטוטים שהכי מזוהים איתו, ולא סתם. אפילו יותר משהיה חכם (והוא היה חכם מאוד), ויותר משהיה אחראי, יצירתי, מקורי, אמיץ וישיר – והוא בהחלט היה איש שהפגין את כל הדברים האלה באופן מלא – יצחק רבין שאני זכיתי להכיר היה איש ששליחותו הציבורית היתה תמצית חייו. הוא עבד 24 שעות ביממה, אף פעם לא היה עסוק בתדמית והוא אשכרה היה איש נקי כפיים, ישר ומלא כנות. כוונותיו הטובות היו הנכס המנהיגותי הכי יקר שלו. ולכן, במיוחד על הרקע הזה, אישומי הבגידה וההסתה הפוליטית שקדמו לרצח, לצד פסקי ההלכה והדיונים המתפלפלים שחצו את אולמות הלימוד של הישיבות והאולפנות וגלשו באלימות לרחוב – היו מעליבים במיוחד והנזק שלהם הרסני.

עד כמה הרסני? עד כדי להביא את הרוצח למסקנה שהדבר מותר הלכתית ולחרוץ את גורלו כאילו מדובר בדברי אלוהים. אלו לא היו דברי אלוהים, וממילא, כולנו שווים בפני החוק וצריכים להרכין בפניו את ראשינו, מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים. אין דבר שהוא מעל החוק, לא איש, לא פסק הלכה ולא חלום של צד פוליטי כזה או אחר. כי כשחוצים את הקו הזה נגבה המחיר הכבד מכל – מחיר החיים.

אני מאמינה שישראל יכולה להיות שילוב הגון ומדויק – יהודית ודמוקרטית. זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זו מציאות ראויה, וזה גם סיכוי שהציטוט המפורסם ההוא של המנהיג הפרטי והלאומי שלי יתגשם ויהפוך למורשת שמקדשת חיים ואוהבת את העם

לצערי הענק, הרצח לא הביא להתפכחות ולא לאיחוד, אלא העמיק את המחלוקת סביב שאלת האחריות בין שני המחנות. מאז הרצח, החיים שלנו במדינת ישראל מתנהלים על ציר המתוח הזה בין היהודי לדמוקרטי. המתח הזה נמצא כל הזמן במגמת עלייה, ואנחנו לא מצליחים למצוא את המקומות שבהם שני הערכים האלה חיים יחד בהשלמה וכבוד הדדי.

אבל למרות שהמתח הזה מדאיג, מסוכן בהחלט ושובר את הלב כל פעם מחדש, אני עדיין מאמינה שזו לא גזירת גורל. יותר מזה, אני מאמינה בכל ליבי שרק אנחנו יכולים לשנות את הילוך האימה הרפטטיבי הזה. אלא שזה לא יקרה אם לא נפעל יחד. לא אותו "יחד" מפונפון ומפולטר. לא "יחד" יפה ומסודר ופוטוגני, אלא רק נכונות משותפת לעשות שינוי כדי שלכולם יהיה פה טוב.

איך עושים את זה? בכל דבר. מהדבר הכי פעוט עד הדברים הגדולים יותר – החלטות שמצריכות מאיתנו לראות עוד צרכים ועוד אנשים מעבר לטובה האישית הקטנה שלנו. אם נזכור להאיר לאחרים פנס בדרך, ולא רק להעיר להם מה הם עושים לא בסדר; אם ננסה להיות בעצמנו הדבר שאנחנו מאמינים בו – כן, גם אם נדמה שכולם עוקפים את התור או גם אם יש תחושת פרייאריות קלה – זו התחלה. אל תיבהלו, אל תוותרו. מקסימום זה יצליח, ונרוויח כולנו. זה לא תקף לפוליטיקאים בלבד, אלא לבני אדם באשר הם. זו דרך לא מסובכת, יומיומית, ולפעמים ממש רנדומלית. ככל שיותר ויותר ישראלים וישראליות יבחרו בה, נעשה שינוי. נוכל להיות עמודי אש לעצמנו, ולהוביל דרך נדיבה של דוגמה אישית.

אני לא תמימה, אני אופטימית. לא רק מפני שסבי המנוח עדיין רלוונטי מתמיד וכל כך חסר, אפילו שלושים שנים אחרי, אלא בעיקר מפני שהרוח שלו וסוג המנהיגות עדיין תקפים. לכן אני מאמינה שישראל יכולה להיות שילוב הגון ומדויק – יהודית ודמוקרטית. זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זו מציאות ראויה – וזה גם סיכוי שהציטוט המפורסם ההוא של המנהיג הפרטי והלאומי שלי יתגשם ויהפוך למורשת שמקדשת חיים ואוהבת את העם. ובעיקר, לכל מה שעוד לא התייאשנו לחלום עליו. כל מה שיכול להיות כאן. לכולנו.
>> פורסם לראשונה במגזין "את"

• רצח רבין
• יצחק רבין
• טור אישי

בעונה השנייה של "היהודים באים" (2016) ישמערכון שפוגש את יגאל עמיר(יניב ביטון) בכלא שיטה בשנת 2025. האסיר שרצח את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בנה מכונת זמן בארון שבתאו המרווח, והוא חוזר שלושים שנה אחורה לכיכר מלכי ישראל. הוא תופס את עצמו דקות ספורות לפני ההתנקשות ואומר "יגאל, אני זה אתה מהעתיד. אני רציתי להגיד לך משהו חשוב לפני שאתה עושה את זה". לרגע אנחנו מקווים שממרחק הזמן הוא הבין מה עולל, והוא שב אחורה כדי לעצור את עצמו מבעוד מועד. "אחלה!", הוא מעודד את המתנקש הצעיר ומרים שני אגודלים, "אחלה!". המערכון מסתיים בשלוש יריות.

>>גרגר הזהב: אלו הסרטים הכי טובים בחו"ל. סליחה, בחול

תשע שנים לפני כן היכה גלים מערכון של "החמישייה הקאמרית", שבו יגאל עמיר הצעיר (רמי הויברגר) יושב על המיטה בתאו ואומר לצופים בחיוך של מנצח: "יום אחד, עוד עשרים שנה, אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים שעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה".

רצח רבין על ידי פונדמנטליסט יהודי מוסת הוא אולי השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה, והקושי להכיל אותו הניב מעין שבר בזמן שבא לידי ביטוי ביצירות שמנסות להתמודד איתו ועם השינויים שחולל במסלול של חיינו כאן ביחד. כמו המערכון המצמרר של "היהודים באים", גם "מיקי מציל", ההצגה החדשה של קבוצת הצעירים של הקאמרי, אימצה את הרעיון של מכונת זמן שמאפשרת לחזור לנובמבר 1995 ולנסות לשנות את ההיסטוריה. וכמו במערכון, הסיום מפתיע את הצופים עם זפטה לקרביים. זאת סאטירה פוליטית נוקבת, משולבת בדרמה קומית חביבה ומתובלת בנוסטלגיה לתל אביב של שנות התשעים – עיר עם טלפונים ציבוריים ודירות ברות השגה.

סוכן השב"כ מ', הלא הוא מיקי (אוריה יבלונובסקי), מתנדב למשימה חשאית. מדענית גאונה (מאיה קורן) פיתחה מכונת זמן (שנוסתה עד כה על בעלי חיים בלבד) ומיקי מתבקש לחזור ל-1995 כדי להציל את חייו של ראש הממשלה. התכנית שמציע ראש השב"כ (תום חודורוב) היא שרגע לפני שיגאל עמיר יבצע את זממו, מיקי יירה כדורי סרק לעבר יצחק רבין, וכך יגרום לו סוף סוף להבין שחייו בסכנה והוא יתחיל ללבוש אפוד מגן. אבל לפני כן ראש השב"כ מורה למיקי לשכור דירה הצופה על כיכר מלכי ישראל, ולהצטרף לאנשי שלום עכשיו שמשתתפים בארגון הפגנת "כן לשלום, לא לאלימות" ב-4.11.95.

מיקי נפרד מהוריו הניצים ומוריש לחברו הטוב גולי (דולב אוחנה) את כל הסיסמאות שלו, שזו בעצם סיסמה פטריוטית אחת, כי הוא חושש שלא יחזור. גולי, בעצמו סוכן שב"כ לא מאוד מיומן, מתקשה להיפרד, ואיכשהו יוצא שמכונת הזמן שואבת את שניהם, והם נוחתים בתל אביב חמישה ימים לפני מועד הרצח. מיקי וגולי מוצאים חדר בדירה סמוכה לכיכר, שבה מתגוררים צעירים עם שאיפות אומנותיות, בהם השחקנית נתי (יעל רוזנבליט), הזמר המתוסכל אביתר בנאי (חודורוב) שכולם מייעצים לו לוותר על שאיפותיו להצליח כמו אחיו הבכור מאיר, והוריו העתידיים של מיקי – נוי נוי (רוני נתנאל) ואריה (תם גל). מופתע לראותם, מיקי קופץ על ההזדמנות לנסות לתקן את היחסים ביניהם כדי שיהיו הורים יותר טובים, והמחזה אינו מתכחש לכך שהחלק הזה בדרמה הורם מ"בחזרה לעתיד". גם "1984" של ג'ורג' אורוול מצוטט לעיתים קרובות.

הרבה מההומור במחזה שכתב ירון אדלשטיין ("רינגו") מבוסס על המפגש בין עידנים תרבותיים שונים. בהווה של 2024 ראש השב"כ אפור השיער מתאמץ מאוד להתאים את עצמו לשיח המקובל היום ולא להישמע שוביניסט בחברת נשים, וזה נורא מצחיק. וב-1995 צמד הסוכנים נדהמים מהניינטיז (על פי המחזה, אלה היו ימי הזוהר של יטבתה בעיר), ובעוד מיקי מסור למשימה שלשמה נשלח, גולי, זמר חובב בהחלט, נדלק על הרעיון לעשות קריירה מביצוע להיטים שעדיין לא נכתבו.

האלמנט הכי בולט בתפאורה המוצלחת שעיצבה ארנה ברנט שמעוני הוא גרם המדרגות החשמלי בצד ימין של הבמה. המדרגות מדמות את המעבר בין הזמנים השונים, והן גם המדרגות הצדדיות של עיריית תל אביב שלידן מחכה יגאל עמיר (לידור אדמוני). רוב הזמן ההצגה מצחיקה, לפעמים גם קצת נוגעת ללב (מיקי מתאהב), והשחקנים הצעירים חינניים (חלקם מגלמים יותר מתפקיד אחד). עמית אפטה ("רינגו") ביים עם הרבה אנרגיה, ובין הסלפסטיק וההומור השטותי יש רגעים מצמררים, וגם סצנה שקטה ויפה שבה מיקי מוצא את עצמו מעשן סיגריה עם ראש הממשלה (יצחק חזקיה הוותיק בהופעת אורח מרגשת).

אחרי פתיחה מאוד חזקה, באמצע יש כמה סצנות פחות קולעות, שדמיונן ל"בחזרה לעתיד" ול"יסטרדיי" קצת בולט מדי. אבל המערכה האחרונה, שמחזירה אותנו לעניין שלשמו התכנסנו, היא הברקה של ממש – כזו ששולחת אותנו הביתה עם בוקס בבטן ותובנות בראש, וזה מה שהופך את "מיקי מציל" להצגה שלא כדאי לוותר עליה.
"מיקי מציל" בתיאטרון הקאמרי,לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• הקאמרי
• תיאטרון הקאמרי
• ביקורת הצגה
• יצחק רבין
• רצח רבין

1. בלומפילד

המקום היחיד בעיר שללכת אליו מרגיש לי כמו עלייה לרגל ומדביק אותי באותה התרגשות מאז שאני ילד. כבר על דרך שלמה ובעיקר עם הפנייה לרח' שניצלר ליד תחנת המשטרה, להתערבב בנהר (או שלולית בימים פחות טובים) של אוהדים אדומים, העלייה במדרגות אל היציע, הדשא הולך ונחשף בהדרגה, שוטף את העיניים בירוק בוהק, שירת האוהדים, שאגות שמחה, קללות שלא הכרת, אכזבה עמוקה, התרגשות מטמטמת. משתנות. נקניקיות. שער 7. שער 5. הריח.

2. המספרים על המדרכה באנדרטה לזכר יצחק רבין

אמנם הייתי בשלבי תכנון ראשוניים ב-4 בנובמבר 1995 אבל פיתחתי עניין רציני באירועי היום ההוא – שמעתי כל דיווח, ראיתי כל פיסת שידור וקראתי כל מסמך שמצאתי, כולל הקונספירציות, מתוך ניסיון להשביע איזשהו רעב משונה. חלפתי מאות פעמים על פני האנדרטה שליד גן העיר עד שגיליתי שבתחתית מדרגות העירייה מוטבעים במדרכה, במיוחד בשבילי, 10 עיגולים ממוספרים המסמנים את המיקום המדויק שבו עמדו כל כוכבי הערב. מס' 1 זה רבין ומס' 10 הרוצח (שלא מצוין בשמו) וכל היתר הם אנשי האבטחה שעל העיגולים שלהם גם מופיע חץ המסמן את הכיוון שאליו הסתכלו ברגע הרצח.

3. ג'אנק

חדר החזרות המועדף עליי בעיר. אין מיליגרם של לחץ באוויר ובעל הבית יניב ברנר הוא נשמה נדירה.

4. שכונת עזרא והאגם בפארק דרום

נולדתי וגדלתי במרכז העיר ובמשך שנים לא זיהיתי את תל אביב מעבר לגבולות מאוד מצומצמים. בטח שלא מעבר לאיילון. אבל בשנתיים האחרונות הכרתי את שכונת עזרא, פרבר שקט של שכונת התקווה מלא ברחובות קטנים ותרנגולים בחצרות. רחוב חירותנו הוא הרחוב הראשי של השכונה, בצידו האחד מאפיית האופה מבגדד שפתוחה כל הלילה ובצידו השני פארק דרום. משם אני אוהב להמשיך דרך השביל שמוביל אל האגם – בית לברווזי השכונה ומשטח סקי מים למשפחות מרעננה. מסביב יש דשא מזמין ונוף פתוח עד קצה האופק (חירייה, הספארי ברמת גן והכביש המהיר שגובלים בפארק משכיחים כל זכר לציוויליזציה).

5. בית הקברות טרומפלדור

קפסולת זמן מוקפת חומה בלב העיר. אני אוהב לעצור לסיבוב באמצע היום, בדרך ממקום למקום. זאת אולי דרך מוזרה להעביר את הזמן אבל אני נשבע שיש לבית הקברות ההיסטורי הזה הילה מיוחדת, ולא בהכרח של מוות. זה מסדר לי את הראש.

6. אצל הרצל

הייתי מבקר את סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה בכל יום שלישי. לאט ובהדרגה לסבתא שלי נמאס לבשל אז היא הייתה נותנת לי שטר של חמישים שקל ושולחת אותי להזין את עצמי. ירדתי את שד' בן ציון והריח שבקע מהסנדוויצ'יה של הרצל על רחוב קינג ג'ורג' (בין בוגרשוב לסנטר) קרא לי לבוא. מאז הם נפטרו אבל אני ממשיך להגיע פעם בשבוע. זה מזנון משפחתי פשוט וטעים פצצות. מומלץ: חביתת ירק עם נקניק בלחמנייה לבנה, ותנו להרצל להתפרע עם התוספות.
המלך ג'ורג' 51

מחר (14.2) יוצא אלבומו החדש של אולי דנון "ארבע עונות השנה". הוא יושק בהופעה מיוחדת באוזן ב-1.3.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• בלומפילד
• יצחק רבין
• בית הקברות טרומפלדור

בדרך כלל אין דבר יותר קשה מלהיפרד מהרגל רע. כמו, למשל, חוסר היכולת לתאם את עצרת הזכרון ליצחק רבין במשך יותר מחצי יובל בתאריך בו האיש נרצח. הרגל מגונה כמעט, שרבים מאיתנו שחשוב להם לזכור כמובן שיתפו עמו פעולה, למרות שלא ברור איך שוב ושוב פעלו כוחות שונים להזיז את העצרת בדיוק מהיום שקל לכולנו לזכור. הרי זה היום שאי אפשר לשכח.

בעצם תמיד היו מי שהגיעו לכיכר בתאריך הזה. גם אני נמניתי על אלו שעברו שם, לפחות לכמה דקות, מדי שנה ב-4.11 ואני מעיד שהשיחות ליד האנדרטה תמיד כללו את ההבנה שמסע ההשכחה של הרצח התחיל כמעט מיום השנה הראשון, ומסמוס התאריך שבו זוכרים – היה סעיף הכרחי כדי שדבר שכזה יקרה.

לפעמים קצת נסיבות וקצת קארמה טובה הכרחיים כדי לשנות הרגל, ולהחזיר את היום הזה לכל אחד ואחת מאיתנו. קארמה, כי כשקבענו מפגש ראשון בין כמה חברים שהמשותף לנו זה שכולנו יצרנו מחאות עוד לפני מחאת בלפור, עוד לא פורסם שלא תהיה עצרת זיכרון השנה. ההלם הראשוני כשגילינו שאין עצרת ארך בקושי דקה, כי כמעט מיד ראינו בזה הזדמנות. והנסיבות: כי לכאורה העצרת שתוכננה כרגיל ליום אחר כלשהו, לא הצליחה לגייס את הכסף לכל מה שכולנו הורגלנו לראות שם.

החלטנו שנסביר לחברים שלנו, כל אחד לחבריו, ש"אין עצרת השנה, ולכן אני בא לכיכר ב-4.11 ואשמח שתבוא/י גם, נעשה מפגש זכרון לרבין בלי כל המסכת"

אכן, הגברה, מופעים, מסכי ענק, מפיקים ודוברות עולים כסף, אבל קיומו של מיקרופון בהיכל תמיד פיתה רבים וטובים לבקש בו חלק.כך נשארנו שם תמיד בקהל, אזרחים שבאו לזכור ומנסים להתנתק לא אחת מהסחות הדעת שעל הבמה. לכן זו בעצם הזדמנות מדהימה: החלטנו שנלך על הכי צנוע שלנו. החלטנו שנסביר לחברים שלנו, כל אחד לחבריו, ש"אין עצרת השנה, ולכן אני בא לכיכר ואשמח שתבוא/י גם, נעשה מפגש זכרון לרבין בלי כל המסכת". גם על שאלת ה"מתי" היה קל לענות, כי העצרת הזו תתקיים סופסוף בארבעה בנובמבר השנה ואם נצליח, אז גם בכל שנה אחרת בעתיד.

ההזדמנות להתחיל מסורת חדשה בכיכר הזו עשויה לכלול קשיים. חלקם כבר החלו. לא כולם מבינים איך עושים מפגש זכרון בלי נאומים, ובלי שירי עצבות ובלי בלונים של מפלגות. אה כן, מפלגות יקרות, בבקשה תשאירו את המרצ'נדייז בבית. זה ערב של האזרחים. זה ערב של פרטים רבים בקהל ואף אחד מהם לא מגיע כדי להתפקד למפלגה. ולכל אחד אחר אנחנו אומרים: שכל אחד יזכור בדרכו.

אנחנו בטוחים שיש על מה לדבר בכיכר רבין ביום הזה בדיוק, כשאתה יודע ששותפים לדעתך, שהזכרון הזה חשוב גם להם, יגיעו גם כן. תרצו לקרא לזה מעגלי שיח? בסדר, נחיה עם זה בשלום. אם מישהו חייב להביא מהבית כלי נגינה, גם זה בסדר. אבל אל תצפו לבמה. תצפו לראות שם את הפרצופים של כולנו, אנשים שכנראה רואים קשר בין הרצח הפוליטי שקרה כאן לכל דבר לא דמוקרטי אחר שהתחולל במדינה שלנו מאז.

זהו יום שבו האג'נדה היא הרגשה פנימית ולא שילוב כלשהו של "מסרים", עם "איזון", ו"תודה ל…". פשוט תודה לכל אחד שיגיע. ואת זה תגידו בעצמכם כבר, שם בכיכר, באין-עצרת של כולנו. מתי אין עצרת? בארבעה לנובמבר בשבע בערב. איפה אין עצרת? בכיכר רבין. אתם זוכרים איך ולמה רצחו אותו. לא צריך יותר מזה.

• טור דעה
• הבועה
• רצח רבין
• כיכר רבין
• יצחק רבין