להגיד שהעיתונות נמצאת בתקופת משבר יהיה אנדרסטייטמנט שיעליב את הפיקסלים עליהם נכתב. החינמונים לעסו בהכנסות, האינטרנט ריסק את הפרינט, הקורונה חיסלה את הפרסומות ואיפה שהממשלה לא מתקיפה באופן אקטיבי את התחום, המציאות כבר עושה את שלה. במילים אחרות, לא כיף להיות עיתונאי בעידן המשפיענים. לכן לראות עיתון כמו "ניו יורקר" שורד במשך 100 שנים, ושומר על אופיו האליטיסטי, המעמיק והמכובד זה כמעט נס. ואת הנס הזה בדיוק חוגג הדוקומנטרי החדש שעלה בנטפליקס.
>>יותר מאלף מילים: משפחות החטופים ואבק מלחמה בזוכי עדות מקומית

"100 שנה ל'ניו יורקר'" נע לאורך שעה וחצי בין ההיסטוריה הענפה, המרתקת והמשפיעה של המגזין לבין ההווה הכמעט בדיוני שלו – בו כתבי מגזין יוצאים לרחבי ארה"ב כדי לספר בגישה הניו יורקרית על העולם כפי שהוא, כאילו השנה היתה 1990 והפרינט עדיין חי. כותבי הניו יורקר מקבלים הזדמנות לספר על עצמם ועל המקצוע, כמו גם על אתוס העיתון, בפני מצלמות ידידותיות במיוחד, כמו גם דיוויד רמניק – העורך הנוכחי (והחמישי בלבד ב-100 שנים) של העיתון נחשף – שמציג איך המכונה המשומנת עדיין עובדת. וכן, גם הקריקטורות מקבלות התייחסות נכבדת, כיאה למעמדן התרבותי.

מדובר בסרט מאוד קליל ביחס למגזין שלוקח את עצמו ברצינות יתרה, וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין במיוחד – בין אם אתם קוראים אדוקים ומעריצי הקריקטורות, ובין אם מעולם לא פתחתם דף עיתון יותר מורכב מ"פילוני" בכל חייכם. הסנוביות המאפיינת של העיתון לא מורגשת (גם אם בהחלט מדוברת) בסרט, ובמקום זה יש ריאיונות מעניינים ומשעשעים עם מבקר קולנוע מזוקן, קריקטוריסטית אקסצנטרית וכותבי מוזיקה פרועים שמרגישים כמעט כמו קלישאה על עיתונות, וזה כיף ומעורר נוסטלגיה למשהו שאולי מעולם לא באמת חוויתם, אבל איזה כיף לראות שעוד קיים אי שם בעולם. נתגעגע אליו כשהטיקטוק יהרוג גם אותו.
"100 שנה ל'ניו יורקר'", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• ניו יורק
• מגזין
• דוקומנטרי

אם יבקשו מכם לשלוף את הדמות הכי גברית שנראתה בטלוויזיה, סביר להניח שרבים יחשבו על טוני סופרנו או וולטר ווייט. אתם יודעים, גיבורים שהתכונות הסו-קולד-גבריות שלהם מניעות אותם. טוני סופרנו רוצה לאזן בין חיי משפחה לבין חיי עבודה, וולטר ווייט רוצה לפרנס את המשפחה שלו. אלה מייצגים דור גברים שחלף מן המסך, וכל דמות גבר מסוקס חדשה שבא בעקבותיהם כבר לא היה אותו הדבר. אבל איך הגבר הטלוויזיוני נראה כיום?

>>מה הולך ברו: דירוג 10 הגברים הכי קשוחים בטלוויזיה האמריקאית

רוח התקופה שינתה גם את האופן שבו יוצרי טלוויזיה מעצבים את הדמויות שלהם. כבר כמעט ולא רואים יותר את מה שנקרא, לעתים בלעג, "גבר של פעם". וזה בסדר גמור, כי מודל גבריות/נשיות משתנה כל הזמן בהתאם לתקופה. אבל כדי להבין את מודל הגבריות של 2024 אנחנו צריכים להיזכר רגע בדורות הקודמים. תרגעו, לא נגיע אחורה עד ימי קולומבו – אבל כן כדאי לזפזפ לרגע שני עשורים אחורה.

אחרי ההתפרצויות של טוני סופרנו, הכריזמה של דון דרייפר והגברים מטילי האימה של שובר שורות, התחלנו לקבל גרסה טיפה יותר עדכנית של דמויות גבריות. ואולי הדוגמה המצוינת ביותר ליציר הכלאים הגברי שהוצג במהלך העשור הקודם הוא סול גודמן –מצד אחד, עורך דין חלקלק ונוכל ערמומי שנהנה מהציד יותר ממה שהוא נהנה מהטרף. מצד שני, מדובר בגבר שנאלץ לבנות את עצמו מאפס אחרי שנים של פגיעה חוזרת ונשנית בגאוותו.

>>גבר אחי: דירוג 10 הגברים הכי קשוחים בטלוויזיה הישראלית

דווקא הבחירה בו לדמות שתוביל את הספין-אוף של "שובר שורות", עצם מיקומו מחדש כגיבור, הוא סימן לכך שלא צריך הר של שרירים או מזג חם כדי להיות גבר מוביל. היותו ארכיטיפ חדש של דמות הגיבור הגברי מודגשת על רקע העובדה שכל מי שג'ימי נאבק בו לאורך הסדרה הוא למעשה גרסה שונה של אותו "גבר ישן" – אחיו הגדול והנוקשה צ'ארלס, גאס פרינג' המאופק אך אכזרי, אנשי משפחת סלמנקה הכוחניים וחסרי המעצורים. זאת עד שהגיע שינוי שקצת דחק את הגבר המתפתח הזה לצד.

עידן ה-Me Too, זוכרים? אז הוא החזיר לנו אל המסך את אותו גבר קלאסי וקשוח, אבל מזווית שונה – עכשיו יש עוינות מסוימת במבט על הדמות, והוא נדחק לתפקידי נבלים. זה לא במקרה שג'ון האם מגלם את רוי טילמן בעונה האחרונה של "פארגו", השריף ששולט במחוז שלם ביד רמה, דמות שכל כולה תכונות גבריות קדומות. לצד הקסם הדון דרייפרי של האם (שבהחלט עוד קיים שם), אנחנו רואים הקצנה של הכוחניות, האלימות והאכזריות שלו. כל תפיסת עולמו של רוי טילמן מבוססת על תכונות וערכים שנחשבו פעם לגבריים. אז אם הגבר של פעם לוהק לתפקיד הרע, מיהו הגיבור של 2024?

ובכן, הוא די אפס. טוב, אולי בעצם חמישים גוונים של אפס. הגיבור הגברי החדש יהיה לרוב אדם חסר כישורים או עומס כריזמה, כזה שמגרעותיו עולות על יתרונותיו. דוגמה טובה לכך היא הפרוטגוניסט של "הבנים", יואי קמפבל (ג'ק הנרי קוויד), גבר בשנות העשרים לחייו שעובד בחנות אלקטרוניקה ומתחיל לצוד גיבורי על. אין לו שום כוחות מיוחדים, הוא די פחדן בעיקרון, אבל הרצון שלו לנקום בגיבורי העל שלקחו ממנו הכל רק מקדם אותו. גבר סתמי לחלוטין שמחליט לשנות את החיים שלו, סוג של הדהוד לאותו וולטר וייט, מינוס הקרחת. הומלנדר לעומת זאת? גבר גבר.

התכונות הגבריות הקדומות – אלימות, כוחניות, כריזמה, נקמה – לא נעלמו לגמרי מהמסך. הן עוד שם, אבל מתפקדות לא פעם כמכשול של גיבור, ככוח מאפיין של הנבל, ונראה שבקרוב הן יאבדו כל זכר לאפקט חיובי שהיה בהן. אבל לאן דמות הגבר תתפתח מכאן? לא מעט מזה, אפשר להניח, יהיה קשור לשיח הפוליטי-תרבותי העתידי, אבל ספק אם נראה חזרה משמעותית למודל הישן. מקסימום כמה סדרות אקשן כדי להתחנף גם לקהל השמרני.

אבל מי יודע, אולי בקרוב יפסיקו כבר לשייך לדמויות תכונות לפי המין שלהן.מעניין, למשל, לבחון את "גריסלדה" של נטפליקס, בכיכובה של סופיה ורגרה, על עלייתה של סוחרת סמים קולומביאנית שכובשת את מיאמי בשנות השמונים. הסדרה מתחילה עם ציטוט של פאבלו אסקובר: "הגבר הכי מפחיד שפגשתי הוא אישה, קוראים לה גריסלדה בלאנקו". עצם הבחירה להתמקד בדמות כזאת מעידה כי אנחנו עשויים לראות פחות דמויות המוגדרות רק על ידי מה שיש להן בין הרגליים, ויותר דמויות שמוגדרות נטו על האנושיות. אפשר לקוות שדמות הגבר של העתיד, פשוט תהיה דמות.

• המסך
• טלוויזיה
• גברים
• מגזין

בשנת 2010 הקמתי את מגזין "ביד", מגזין הפורנו הגאה הראשון בישראל, במטרה לתת במה לאמנים להביע את יצירותיהם סביב השדה הגברי. במגזין, לדורותיו, בחתי להציג עבודות של אמנים ישראלים, צילומים אמנותיים ותמונות חושפניות של גברים ישראלים מקומיים.המגזין מכיל בתוכו צילומים, כתבות, איורים, שירה וכל מה שעוסק בפאלוס, איבר המין הגברי. הוא זוכה להצלחה בארץ ובעולם, באמסטרדם ובברלין הוא נמכר בחנויות, ואף הרחיק לכת והגיע עד לאוסטרליה, קנדה, דובאי, דרום אפריקה וטוקיו, שם הזמינו אותו במיוחד.

בתקופת היווסדו של המגזין, עבדתי במקביל בסטודיו למיתוג של לקוחות בתחום האופנה. היינו יוצרים הפקות עם דוגמנים ודוגמניות במידות אפס, כמקובל בתחום. זה הרגיש לי לא נכון ונוצר בי הצורך לתת במה למגוון רחב של מודלים אחרים ונוספים שקיימים. החלטתי לתת לזה ביטוי ביצירת המגזין.

עוד מראשית דרכו רציתי לאתגר את תפיסת הדימוי הגוף הגברי ולהציג במכוון, בכל גיליונותיו, מודלים בעלי מידות גוף שונות ומגוונות, במטרה לתת ביטוי אותנטי ולשקף את מכלול הגברים שבקהילה. הבחירה במגוון הקיים, ובשונה מאידיאל היופי המוכר לנו, נעשתה במטרה להציג את הגברים שאנחנו באמת, אותם גברים שכולנו מכירים מחיי היומיום, השליח שמגיש לנו את ארוחת הצהריים במשרד, המוכר שהייתי פוגש כל יום בפיצוצייה ליד הבית, הבחור שהציע לי דרינק בבר וגם את זה שרקד איתי בקלאב.

מאז יצאתי לדרך והפקתי תשעה גיליונות בקונספטים שונים. בכל גיליון היה לי חשוב לבחור מצולמים במידות שונות ומגוונות. במשך הזמן עברתי לעבוד במשרד הפרסום מקאן, ובתפקיד בכיר יותר זכיתי להשפיע על לקוחות בבחירת הפרזנטורים לקמפיינים. הקפדתי שיהיו בעלי ערך חברתי מוסף, בנוסף לנראות החיצונית ולגוף הרזה. יצרתי קמפיינים שמתעסקים בדימויי גוף, גם אצל גברים וגם אצל נשים. אבל הדרך עוד ארוכה לנו כחברה. בתקשורת, לא פעם, וגם לאחרונה, אני שומע וקורא על אנשים שהולכים במדרון תלול של הפרעות אכילה, שקשה הדרך ממנו חזרה. אנחנו צריכים, כחברה, להכיל את כלל המידות כמו שאנחנו דואגים לעבוד על הכלה של גזענות.

הרחק מלב הקונצנזוס, אני נותן במגזין במה לעירום הגברי בתפארתו ולחבריה הייחודים של הקהילה. מוצגים בו גברים בעירום מלא וזו הדרך שלי לקרוא תיגר על הצנזורה הקיימת סביבנו. הגברים המצולמים למגזין נבחרים על פי מידת הפוטוגניות שלהם כפרמטר עיקרי, ולא על פי מראה, גיל ומידות גוף מקובלות בתעשייה, כך שכל אחד יכול ומוזמן להצטלם למגזין. כיום, כאשר קיימות ומתפתחות קהילות נוספות לצד זו המקובלת והמיינסטרימית, אנשים מתעניינים בשונה והמיוחד הנמצא בכל אחד מאיתנו.

קהילת הדובים, לדוגמה, עורכת תחרות שנתית, כפי שמקובל בקהילות מקבילות נוספות, בה היא מכריזה על "מר דוב ישראל" שנשלח לייצג את ישראל בעולם, והוא, למשל, מסוג המודלים שאני שמח להציג אצלנו במגזין ולהראות שבהחלט יש מקום גם לגוף "עבה בשר" בחברה שלנו כיום ואין צורך להתבייש או, חלילה, להרגיש מנודה בשל כך.ביצירת המגזין שמתי לי למטרה לייצר את החיבור של הקהילה הגאה לצד החיובי של גברים גדולים, בכל המידות והגוונים. יש ליינים של מסיבות שמתקיימות לאורך השנה כמו "ביף" או "דובי" שמיועדות לדובים לצד צ׳ייסרים (גברים רזים שנמשכים לדובים), מה שמעיד שבפועל קיים עניין וקיימת משיכה גם למראה הזה, ללא קשר לאידיאל היופי המוכר לנו מהפרסומות.

בדיוק כאן נכנס מגזין "ביד" ומהווה את הפלטפורמה שנותנת את הבמה הראויה, בעיניי, למודל מסוג זה.המגזין משתייך לז'אנר הפנזין, הוא עובד ללא מטרות רווח, והכסף הנכנס מהמכירות ומגיוס ההמונים עובר ישירות לטובת הפקות הדפוס. העבודה במגזין הינה וולונטרית, כולנו עובדים באופן התנדבותי מלא, גם המצולמים וגם הצלמים וכן כל שאר היוצרים, על מנת לבודד את אלמנט הניצול הקיים בתעשיית הפורנו ולתת במה חשופה לכולם. מגיע לכולנו.

>> על מנת לאפשר את הפקת הגיליון העשירי,יצאנו בקמפיין גיוס המונים. בתמורה לתמיכה ולסיוע במימון ניתן יהיה ליהנות ממגוון תשורות שונות בהן קבלת גיליון מס' 1, הראשון של המגזין, לוח השנה המיוחד שהופק כחלק מגיליון מס' 8, שוברים לסטודיו קעקועים בתל אביב, העתקים של המהדורה העשירית והחגיגית שתצא בכריכת ספר עב כרס, וגם הזמנה אישית לאירוע השקת הגיליון ה-10 של המגזין.קליק אחד כאן ואתם בדרך.

• ❤ תרבות
• להט"ב
• שבוע הגאווה
• מגזין
• מיניות
• סקס ויחסים
• סקס תל אביבי
• טור אישי

אמיר כבירי, בעבר הבעלים של מועדון הפועל תל אביב בכדורגל, הוא המו"ל של השלוחה הישראלית והחדשה שלThe Art Newspaper. האתר יסקר בעברית את חדשות האמנות, אירועים אמנותיים חשובים, פרשנויות, מגמות ועוד.

לפי ההודעה לעיתונות, המהדורה הישראלית תביא סקירה מלאה של הכתבות המתפרסמות במהדורה הבינלאומית, ובנוסף תביא זווית ישראלית וכן דיווחים על עולם האמנות במדינה.

המגזין נוסד ב-1990 ויוצא במהדורה חודשית של 100 עמודים מודפסים וכן אתר אינטרנט. יש לו שלוחות בין השאר בלונדון, ניו יורק, פריז, מוסקבה, שנחאי ועוד.

כבירי, אספן אמנות, מכהן כנשיא קרן מ.ת. אברהם מ-2004, ומכהן כנשיא קרן נאמני מוזיאון ארמיטאז' בישראל. הוא גם משמש כספונסר של קבוצת הכדורגל הבוסנית ז'רינסקי.

• הבועה
• ספורט
• אמנות
• מגזין

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני 52 שנה Time Out היה רק רעיון משונה במוחו של טוני אליוט. אפשר לקרוא לזה חזון: הרעיון לפיו העיר היא יישות חיה שיש לה תרבות משלה, טרנדים משלה וחיים משלה הוביל להקמת Time Out לונדון, שילוב מהפכני לזמנו בין מקומון בועט, מגזין תרבות ומדריך אירועים ובילויים. אליוט היה העורך, המייסד והמפיץ של המגזין בשנותיו הראשונות. בשנות התשעים הפך הרעיון הזה שלו לאימפריית מדיה חובקת עולם.

בסוף השבוע האחרון הלך אליוט לעולמו בטרם עת והוא בן 73. אבל כבד ירד על לונדון ובעיתוני הממלכה המאוחדת ספדו לאליוט בהתרגשות והערכה. "את הגיליון הראשון יצר אליוט בזמן חופשה מהאוניברסיטה", נכתב ב"גארדיאן", "הוא הפיק אותו באמצעות 70 פאונד על שולחן המטבח בבית אימו".

אליוט, שהיה ידוע בחיבתו ובהערצתו לכל תחומי התרבות (וכאספן חולצות פייזלי בלתי נלאה) התווה בשנותיו הראשונות של Time Out לונדון קו מערכתי ששילב בין המלצות וביקורות תרבות ובין פוליטיקה של שינוי ושוויון (כך, למשל, הסתבך ב-1976 כשפרסם רשימה של 60 סוכני CIA שמתגוררים ופועלים באנגליה), קו עליו שומר Time Out תל אביב עד עצם היום הזה.

בין הישגיו המוקדמים היו שלל ראיונות אטרקטיביים וחושפניים עם כוכבי התקופה (אנדי וורהול, דיוויד בואי ועוד), כמו גם קו פורץ דרך בעיצוב העיתון ושעריו (יחד עם המעצב הנודע פירס מרצ'בנק). עם הקמתה של מערכת Time Out ניו יורק בשנות התשעים החל אליוט את ההתרחבות הגלובלית של המגזין באמצעות זיכיונות (כך הוקם Time Out תל אביב ב-2002) והביא אותו ל-328 ערים גדולות ב-58 מדינות בעולם. אנחנו נתגעגע.

יובל סיגלר, מו"ל Time Out תל אביב: "טוני אהב אנשים, ערים, אמנויות ותרבויות, והקים על הבסיס הזה את מה שהפך להיות מותג תוכן ומדיה גלובלי שנוגע מדי יום בחייהם של מיליונים. לסיפור האישי שלו הhיתה השפעה משמעותית על הדרך שבחרתי בחיים. כשהתחלנו לעבוד יחד גיליתי אדם מרתק ומלא תשוקה לרעיון של תרבות עירונית, ששאף לשלמות בכל הפרטים וההיבטים המקצועיים של יצירת עיתונים, אף שכבר היה באותה עת מו״ל ואיש עסקים מצליח ומבוסס. היתה לי הזכות לשתף איתו פעולה ב-18 השנים האחרונות, ולקחת חלק בהגשמת החזון שלו. הוא יחסר לי מאוד באופן אישי, אבל מפעל חייו ימשיך להתקיים הרבה אחריו".

>> מהארכיון: טוני אליוט, מו"ל Time Out, משחזר את המפגש שלו עם דיוויד בואי
>> מהארכיון: 50 שנה ל-Time Out, הרגעים והשערים הגדולים

• טיים אאוט
• לונדון
• מגזין
• עיתונות
• תרבות