Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הוא החל כחוג שכונתי־מחתרתי להיפסטרים והפך במהרה לבמה פתוחה לקומיקאים מכל סוג. כעת הוא חוגג חמש שנים ומתחייב לשוויון מגדרי על הבמה ולהימנעות מבדיחות "חמותי"
ב־2014 נדחסו תם אהרון, גיא אדלר ועמית קלינג למכונית של ירמי שיק בלום בדרך להופעה בחיפה. קצת לפני הכניסה למנהרות הכרמל הם החלו לתהות בקול רם איך יכול להיות שאין מקום בתל אביב שבו קומיקאים יכולים לעלות לבמה ולבדוק חומרים. במקום להמשיך להתמרמר, הם החליטו להרים את הכפפה. "זה קרה מהר מאוד", נזכר שיק בלום חמש שנים מאוחר יותר, "אני חושב שתם דיבר עם הנסיך, שם הייתה ההופעה הראשונה, ומיד אחריה העתקנו את מקומנו להר סיני שהפך לבית הראשון שלנו".
הם כינו זאת "מעבדה לכתיבת הופעה", מעין מכבסת מילים לבמה פתוחה, ובהמשך העניקו את השם "ערב הסטנדאפ המיותר". "אמרנו, זה יהיה בשבילנו, כדי שנוכל לבדוק חומרים לפני הופעות. פשוט הגענו להר סיני בלי איוונט ובלי כלום. בערב הראשון אמרתי טוב, מי רוצה להופיע? היו עשרה אנשים בקהל. זה היה ממש כמו חוג, אבל מאוד אנרכיסטי וספונטני. מיטל שפירו למשל הופיעה בפעם הראשונה אצלנו והיא הייתה מדהימה".
"באמת ישבתי בקהל לפני שהיו נרשמים מראש, מי שרצה הרים יד ועלה. וזה לא שנהיה לי אומץ, היד שלי פשוט הרימה את עצמה. עליתי לבמה והקראתי מהטלפון", נזכרת שפירו, "ואז הקהל צחק. ואני לא האמנתי. זה היה לי הכי כיף בעולם ורק רציתי עוד ועוד מהדבר הזה".
השמועה על הבמה הפתוחה בהר סיני פשטה כמו התקף צחוק מידבק, ומה שהתחיל כחוג אקסקלוסיבי ו/או "שכונתי" בהווייתו הפך במהרה לבמה פתוחה של סטנדאפיסטים מכל גווניו של הספקטרום הקומי. אנשים גדשו את המקום. שיק בלום הקדים לפני כל במה פתוחה כדי לרשום אנשים, ואז, כשהבינו שהקהל עולה על גדותיו, החלה ההרשמה בפייסבוק.
בצוק איתן נפל דבר. "המיותר התפוצץ. זה היה באחד הערבים של המבצע הצבאי, מאה איש הגיעו יחד עם חנוך דאום ואורן חזן. הייתה אווירה מוזרה, מגניבה ומעניינת. ואז התחלנו למסד את העסק", אומר שיק בלום בסרקזם דק. "בערך באותה תקופה הבנו שיש צורך עצום של אנשים להופיע ומעט אופציות. היום אני יכול להגיד שיש משהו קהילתי בסטנדאפ בתל אביב, שייצר לא מעט חברויות ושיח. בכלל, יש סטיגמה על הסטנדאפ האלטרנטיבי־היפסטרי שהוא יותר סיפורי ואישי לעומת הסטנדאפ הקלאסי שהוא מהיר ופאנצ'י וברור. אבל אני חושב שהיום דברים התערבבו. רואים את זה גם דרך החברויות שהתערבבו וכמובן בחומרים".
"בזמן צוק איתן 100 איש הגיעו יחד עם חנוך דאום ואורן חזן. הייתה אווירה מוזרה, מגניבה ומעניינת. ואז התחלנו למסד את העסק" – ירמי שיק בלום, ממייסדי הליין
הפופולריות של המיותר נסקה. התקשורת הכתירה אותם כ"דור הסטנדאפ החדש", שחלוציו קצרו הצלחה שחצתה את השיח המקומי ואת הגבולות הגיאוגרפיים של תל אביב. כיום נמנים עם מארגניו תומר פישמן, חן זאוסמר, יונתן עמירן, דניאל בוקס, קלינג ושיק בלום. "מבחינה מגדרית חשוב לנו שיהיה כמעט כל ערב שוויון מגדרי בליינאפ ושכמה שיותר בנות יופיעו", אומרת זאוסמר, שכל שנה קוראת לבנות לבוא "אפילו שזה קשוח ומפחיד". שפירו ממהרת להוסיף: "לפני המיותר הייתי בסטייט אוף מיינד שאין בנות בסטנדאפ. שזה רק של בנים, ושסטנדאפ זה בדיחות 'חמותי'. המיותר גרם לי להבין שיש סטנדאפ אחר, שיש מקום גם לנשים ולבדיחות של בנות".
בחמש השנים שהוא קיים עבר המיותר בתים רבים. הוא התחיל בהר הבית (שהיה חלק מההר סיני), שנסגר כשהפכו אותו לסנטה קתרינה. אחר כך, כשגם חלקו השני של ההר סיני הולאם לטובת המסעדה האופנתית, עברה הבמה הפתוחה להוסטל 51. משם – לאוצר, תור הזהב של המיותר. באוצר גדל הקהל והחלו להעלות ערבים מיוחדים כמו רוסט באטל, ערב נקמת המערכונים וליין הופעות היחיד. משנסגר המקום, רבים הרגישו שמשהו בסצנה קצת מת.
בעוד אחדים התאבלו, אחרים זיהו ההזדמנות. יונתן ליפיץ, מבעלי הכולי עלמא, יצר קשר עם מארגני המיותר והציע להם את הבר־מועדון הפופולרי בעיקר בקרב תיירים כמועדון הבית. במיותר קפצו על ההצעה. "במקרה יצא לי להיות בפוקוס באותו רגע ולראות שיש פה הזדמנות, הייתי בזמן הנכון ובמקום הנכון ואני שמח שהם זרמו אותי", מודה ליפיץ. "יצרנו להם חלל משלהם. חילקנו את הכולי לשני אולמות. התאמנו את עצמנו אליהם אבל גם הם אלינו, ונוצרה אחלה הרמוניה".
"בחמש השנים האלה הפך המיותר לאחד הדברים המכובדים בחיי", אומרת שפירו, "יש אנשים שהגיעו למיותר כדי לנסות בדיחות להופעות, אבל אני רק רציתי להרגיש חלק מהדבר הזה, עם אנשים מצחיקים ומיוחדים".
חגיגות 5 שנים לערב הסטנדאפ המיותר יערכו בכולי עלמא ב-17.6 (יום ב'). הכניסה חופשית
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הם יודעים לפניכם מה אתם רוצים לשמוע עכשיו ומה באמת יצחיק אתכם - בפיד הפייסבוק שלכם, בטלוויזיה ועל כל במה שרק מתאפשר להם לעלות עליה. אנשי ונשות הגל החדש של הסטנדאפ הישראלי משאירים את הדי.ג'ייז לנבור בארגזי התקליטים ואת השפים להזיע במטבח. הסטנדאפיסטים הם הרוקסטארז החדשים שלכם
את השמות, או לפחות את חלקם, אתם כבר מכירים: תם אהרון ("גב האומה"), אודי כגן ותום יער ממלאים אולמות על בסיס קבוע. התוכניות "היום בלילה עם גורי אלפי", "לילה טוב עם אסף הראל" ו"עוד כותרות" (מעין ספין אוף של "ארץ נהדרת" שהגיש אייל קיציס) נשענו כמעט לחלוטין על צוות של כותבים ומופיעים צעירים. יש קבוצות סטנדאפ שמגבות את המופעים שלהם במערכוני רשת ("כל מה שמצחיק בעולם", "בערך"). אפילו מדיום עתיק כמו רדיו רענן את השורות – התוכנית של אורי גוטליב ושי גולדשטיין ב־103FM צירפה אליה את הסטנדאפיסטית העולה לאה לב, למשל.
יש להם, לגיבורים החדשים של סצנת הקומדיה בישראל, בין שכבר עשו את הקפיצה לספוטלייט או שבינתיים רק מתאמנים על במות ברחבי העיר, כמה מאפיינים משותפים: כמעט כולם בני 30 ומטה (חלקם אפילו מאוד מטה), רובם פעילים מאוד ברשתות החברתיות, כמעט כולם גרים ויוצרים בתל אביב, דעתנים, מנומקים ובעלי זיקה חזקה לפוליטיקה ולאקטואליה. חלקם עשו דברים אחרים בתחום הקומדיה לפני שהגיעו לסטנדאפ: מתן בלומנבלט ("גב האומה") ואביתר חלימי ("היום בלילה") יצרו לפני כמעט עשור תוכנית רדיו קומית (ועוד דברים) תחת השם "ץ סופית"; אריאל ויסמן ("גב האומה") וירמי שיק בלום ("עוד כותרות") הגיעו בעיקר מתחום הקומיקס; וטל טירנגל ויורן דוידי ("לילה תירס") התחילו בתור ההרכב הקומי־מוזיקלי תירס סקסואל. אחרים עברו את טבילת האש הקומית שלהם על הבמה. כך או כך עושה רושם שבמירוץ השליחים התל אביבי המחפש תמיד את הרוקסטארז החדשים – כתבי המקומונים בשנות ה־90, הדי.ג'ייז בתחילת העשור הקודם והשפים בתחילת העשור הנוכחי – כרגע אלו הם הקומיקאים שמחזיקים את הלפיד הזה בביצים.
"התחלתי עם הסטנדאפ פשוט כי התאפשר", מודה יואב רבינוביץ' (29), שהופיע ב"עוד כותרות", וכיום כותב ב"גב האומה״ ומופיע בפינה "המועדון" בתוכנית "היום שהיה" לצד עוד קומיקאים צעירים (שיר ראובן, מיטל שפירו, דור כאהן, לילך וולך – האחרונה משמשת גם בתור מבקרת התיאטרון של Time Out). "הייתי כותב פוסטים קומיים בפייסבוק וקיוויתי לחשיפה, אבל בלי הסטנדאפ לא הייתי מוצא את הדרך לתעשייה. זה שינה לי את הכיוון. העליתי קטע סטנדאפ לפייסבוק, הוא צבר תאוצה וככה הבחינו בי".
זו לא רק תחושה, או כמו שקורה לעתים קרובות בתל אביב, צל של הר שמוכתר לרכס הרים. העובדות מדברות בעד עצמן: מעיר שבה היו שני מועדונים שמקדישים עצמם לז'אנר (הקאמל קומדי קלאב והקומדי בר) לצד כמה ליינים שוליים, הבמות, כמו גם המופיעים, התרבו: לצד הקאמל והקומדי בר (בבית ציוני אמריקה) נפתח לפני שנתיים הסטנדאפ פקטורי, וכמעט כל מקום אחר בעיר שמח לארח ערב סטנדאפ, קבוע או רב פעמי: לסינמטק תל אביב (שערבי LOLZ הגיקיים שלו קדמו להתפוצצות הטרנד) מיהרו להצטרף גם הברים ובתי הקפה (ההודנא, קפה ביאליק, האוצר, קפה חלוצה, צוזאמן ורבים אחרים), ורוב הליינים מנוהלים ישירות על ידי סטנדאפיסטים. ארז בירנבוים, קומיקאי ומבעלי הסטנדאפ פקטורי, יודע זאת היטב: "לפני 10־15 שנים היו בערך 20 סטנדאפיסטים בבמה פתוחה", הוא אומר, "היום נרשמים כל שבוע 60 איש. אני מאמין שיש כרגע בסביבות ה־80־90 איש שרוצים לעשות ולהתפתח בסטנדאפ". המספרים שהוא מוסר מתייחסים רק לאלו שמופיעים בבמה התובענית לעתים של הפקטורי. אז דרישה מלמעלה (הטלוויזיה) יש וביקוש מלמטה (המופיעים) בטח שיש. אבל מה גרם לצמיחה הזאת? האם באמת בשנתיים־שלוש האחרונות אנשים נזכרו פתאום שהם בעצם אוהבים סטנדאפ?
קאמל לייט
בעוד ההומור היהודי שנפוץ בניו יורק ובסביבתה באמצע המאה ה־20 התאפיין בהרבה הומור עצמי, בדור הפלמ"ח לא כל כך הבינו את הקונספט של לצחוק על עצמך. ההומור של ראשית המדינה הורכב מבדיחות על אחרים ומסיפורי הוויי חלוצי, כראוי ליהדות השרירים. כמו כל מתבגר, ההומור הישראלי קיבל קצת ביטחון אחרי הזיון הראשון, כלומר אחרי מלחמת ששת הימים – אז החלו להופיע ניצנים ראשונים של סטנדאפ.
"לפני עידן הטלוויזיה בישראל היו בדרנים. אפילו שלמעשה הם היו סטנדאפיסטים, לא קראו להם כך", מסביר פרופ' אריה סובר – מרצה, חוקר ויו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור. ככה זה, האקדמיה יכולה לגרום לכל דבר להישמע רציני וקצת אפור. "בין היתר מדובר באורי זוהר, שייקה אופיר ודן בן־אמוץ, שהיו הסטנדאפיסטים שקדמו לגל של סוף שנות ה־80". המערכונים שלהם כללו גם שירים, חיקויים והומור עדתי מוקדם והם אחראים לכמה קלאסיקות מוקדמות של ההומור הישראלי. נקודת המפנה הגיעה, כמו בהרבה תחומים אחרים, אחרי מלחמת יום כיפור. מה שנשאר מהקאנון של ימי שבלול כמעט נכחד: בן־אמוץ ואופיר התבגרו ועברו הלאה וזוהר הלך והתקרב לדת.
אבל גם הקהל חיפש משהו אחר: בישראל הפגיעה והמבולבלת היה קשה להזדהות עם הדן בן־אמוצים של העולם, והחליפו אותם יהונתן גפן, חנוך לוין וההומור הפוליטי המושחז שלהם. במקביל – ובעיקר החל משנות ה־80 – החלה אמריקניזציה מסיבית של התרבות הישראלית. הרצון לחקות כמה שיותר אלמנטים מחו"ל התנגש עם מצב כלכלי לא פשוט, ובמקום שבו יש תסכול לפרוק, צומחת הקומדיה.
"הביקוש לסטנדאפ באותן שנים צמח מהצורך להיות ביחד, סביב מדורת השבט, להרגיש שאתה לא לבד אלא חלק מחברה שמרגישה כמוך", אומר סובר. שנים לא רבות לאחר מכן, ב־1993, שמואל וילוז'ני חזר לישראל אחרי שבילה תקופה בניו יורק, ופתח בישראל (עם שותפו בן זיידל) את המועדון החלוצי בתחום: הקאמל קומדי קלאב. זו תקופה שבה רעיונות מחו"ל מחלחלים לתחומים שונים בתרבות הישראלית: במוזיקה, בכלכלה, בסטנדאפ וחשוב מכך – בטלוויזיה. עם כניסת ערוץ 2 הניסיוני לתמונה הגיעה גם תקופה קצרה ואנומלית שבה אפשר היה לעשות דברים אחרת, ועלה הביקוש לקומיקאים יותר צעירים ובעיקר פחות מעונבים.
״ליצן החצר לא יכול לעשות כלום״
"לא היה דיגיטל, לא היה לאן לכתוב אם רצית להיות קומיקאי, אז פניתי לאפיק של הסטנדאפ", נזכר התסריטאי אריק שגב (41) שהחל את דרכו בגיל 19 ב"לילה גוב" (והמשיך מאז לקריירה ארוכה בטלוויזיה שכוללת את "ארץ נהדרת" ו"אולי הפעם"). "הסטנדאפ היה אז חממת גידול לכישרונות, בימים שלפני פרוץ הערוץ המסחרי. אי אפשר היה להגיד שהתעשייה ספרה אותנו, אבל כן הסתובבו ציידי טאלנטים שרצו להעלות תוכנית קומית או למצוא 'סטנדאפיסט בית' – וילוז'ני, רמי שטרן, יעקב כהן, גיל קופטש. אבל לא הייתה התייחסות לסטנדאפ כאמנות של ממש, זו הייתה פינה. רוב הסטנדאפיסטים היו בוגרי להקות צבאיות או בתי ספר למשחק ובדיוק התחילה תנועה של חבר'ה שאמרו 'פאק איט'. אבל הפריחה של המועדונים הקטנים בניינטיז הייתה פתרון ביניים לאנשים שלא הייתה להם מסגרת. אני עליתי עם עיתון ואלתרתי מתוכו סטנדאפ, לא מבריק במיוחד. אבל יצא שבאותו ערב ישב בקהל מישהו מ'לילה גוב'. הוא אמר לי: אם אתה כבר עושה בדיחות מהעיתון, בוא תכתוב לתוכנית".
גם הדור החדש של הסטנדאפיסטים לא הגיע למקום שהגיע בשביל להתחנף לקהל, אבל העובדה שהקומיקאים צוחקים על האנשים בחליפות לאו דווקא מבשרת טובות. "זה כמו ליצני החצר. הם יכולים להגיד דברים איומים בלי שיפגעו בהם, אבל האופוזיציה נעלמה ומי שבאמת צריך לדבר לא מדבר", אומר שטרן. "ברור מראש שליצן החצר לא יכול לעשות כלום. הוא לא יכול להחליף שלטון". פרופ' סובר מגבה אותו, וגם מסביר את השנים הארוכות אחרי 1995 שבהן הסטנדאפ הישראלי התעסק בקטנות: בנונסנס, בזוגיות, בחיי משפחה, בסטריאוטיפים עדתיים בלתי נגמרים. "אפילו הפוליטיקאים התייאשו. מה שנותר הוא להתכנס בעצמך, להיות יחד עם כולם ולצחוק", מרחיב סובר.
דווקא סטנדאפ ביקורתי יכול להיות בעייתי לדבריו: "יש צורך בברז להוצאת קיטור, שמגיע הרבה פעמים דרך תוכניות הבידור. חברה לא יכולה לחיות בלי שיש לה נתיב שדרכו היא מבטאת את הביקורת הפוליטית־חברתית שלה. מתייחסים לזה בסלחנות". והטוקבקים הקשים שהתקבלו בעמודי הפייסבוק של "לילה טוב עם אסף הראל" או "היום שהיה", בעיקר אחרי פינות ומערכונים שפגעו ברגשות הציבור הדתי (או בראש הממשלה כמובן)? "זה לא השדה האמיתי, זה לא באמת מפריע לאף אחד. זה פרדוקס: ככל שהביקורת נשמעת יותר בתוכניות הבידור, כך קטן הסיכוי שתהיה מהפכה אמיתית. הקיטור יוצא ואין אנרגיה לפעולות אחרות".
אז האם זה העניין? האם החיים במדינה הפכו למחורבנים כל כך, שהמקצוע הנחשק הפך להיות ליצן החצר, ולא של המלך? בעיר כמו תל אביב, שפחות או יותר עשויה מציפרלקס, אמנם הגיוני שיפעלו הרבה סטנדאפיסטים שישמשו כמכשיר לפריקת תסכול וייאוש, אבל מולי שגב, האיש מאחורי "ארץ נהדרת" ששנים ארוכות היה ממליך מלכים כמעט בלעדי בתחום, אמביוולנטי: "סטנדאפ זו עוד דרך להתמודד ולעבד את המציאות. זה לא פחות ממאמר בעיתון, רק שיותר קל להתחבר לזה וזה מגיע לקהל יותר רחב. זה כן מטריד את הפוליטיקאים, גם כאן וגם בארצות הברית, אבל כמו שאנחנו יודעים, זה לא מספיק בשביל להביא שינוי אמיתי".
פרשננו לענייני
ועוד נקודה חשובה שהופכת את הסטנדאפיסטים למצרך תרבותי חשוב בישראל: צריך מישהו שיפרשן את המציאות בצורה נגישה. 2016 היא תקופה רגישה מבחינת רמת התקינות הפוליטית שנדרשים לה פוליטיקאים, אנשי ציבור, אמנים או ספורטאים (להוציא אלו שמעמדם, אופי הקהל שלהם או מקומם בחברה, לטוב ולרע – ולא משנה אם מדובר בדונלד טראמפ, בצל או באפרים שמיר – מאפשר להם לוותר על כללי המשחק הזה, או אפילו לדחות אותו בגלוי). מילה לא נכונה יכולה להוביל לצליבה ברשתות החברתיות, שם תמיד מחכים בשקיקה לשערורייה היומית. רמת האינטנסיביות והאלימות שבה מתנפלים על כל מי שסרח גדולה הרבה יותר מאשר בעבר. בסביבה כזאת צריך אנשים שיידעו להסביר את המציאות בצורה חדשה, שיידעו גם ללכת בין הטיפות וגם לרוץ בהן כשצריך. ענת ריבלין, יוצרת ומפיקת פינת "המועדון" בתוכנית "היום שהיה עם גיא זהר" בערוץ 10, שבה מתארחים קומיקאים המדברים על ענייני היום, מסבירה את ההיגיון מאחורי המהלך: "כשמדובר בתוכנית חדשות, הצופים לא יקבלו את הדיסוננס של לשמוע על משהו מומצא. הם באו לקבל חדשות, אי אפשר לחרטט אותם בהמצאות, מצחיקות ככל שיהיו. חברי וחברות 'המועדון' חיים רשתות חברתיות ומתעדכנים כל הזמן בהתפתחויות, ולכן הם הבינו את ההיגיון מיד. לחברי 'המועדון' יש גם ניסיון בהופעה מול קהל, שזה הניסיון הכי משמעותי לכותבים וכותבות קומיים, כי אם הקהל שיושב מולך לא צוחק כשאתה מספר בדיחה, אתה קצת מת מבפנים ויודע שאתה חייב לחתור לשיפור".
כלומר, אחרי שראית חדר שלם בודק SMS בזמן שאתה מתאבד על בדיחה שעבדת עליה ימים שלמים, מה זה כבר כמה תגובות עצבניות בפייסבוק? "הקו (בין אקטואליה לסאטירה) מטושטש מאוד", אומר רבינוביץ', אחד המופיעים הקבועים בפינה המדוברת. "לפעמים המטרה של תוכנית סאטירה היא לא הומור טוב אלא אקטואליה טובה. מה הגבולות? אולי עדיף לשאול 'מה זו סאטירה'. אני רוצה לומר שהיום עושה רושם שסאטירה הפכה לדרך להנגיש אקטואליה, לאו דווקא לגרום לצופה לצחוק. נותנים לאנשים לבטא את הדעה שלהם, ועל הדעה להיות מקורית ומנומקת, ובין היתר גם משעשעת".
למרות הריבוי בפינות ובבמות, הסטנדאפיסטים ממש לא מרגישים שהתחום הגיע למנוחה ולנחלה. העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדר מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה את היחסים בין הסצנות. "פעם היה ברור שאם אתה עושה סטנדאפ ותהיה טוב, יעבירו אותך לימי חמישי לעשות חמש דקות. היית בא, שואל את בעלי המועדונים, 'אני טוב? פעם, פעמיים, שלוש, זה יספיק להעביר אותי לחמישי?', והיו עונים לך, 'אם תהיה טוב במשך שנה, אולי'. היית רוצה להתקדם אבל לא היה לך איך", אומר בירנבוים. "היום מספיק שאתה עושה חצי שעה סטנדאפ ואסף הראל עובר לידך, הוא לוקח אותך לכתוב בתוכנית שלו. יש גם מין הרגשה שהיום כל מי שעולה על במה הוא סטנדאפיסט. סטנדאפיסט הוא מי שסטנדאפ הוא החיים שלו, מהבוקר עד הלילה, כל מה שהוא מתעסק בו".
אכן, כללי המשחק השתנו. אחד הגורמים הכי חשובים בהתהוות של גל הסטנדאפ הנוכחי היה שהוא הקנה ליוצרים הצעירים תחושה שאפשר להצליח לבד, שנוצרה לפני כשלוש־ארבע שנים בעקבות ההצלחה של מה שהיה "ערב הסטנדאפ של תום יער" (לאחר שיער אספה מספיק חומר בשביל לעלות עם מופע מלא ופרשה מהערב, החברים הנותרים בקבוצה הקימו את ערב הסטנדאפ הפופולרי "כל מה שמצחיק בעולם"). כך או כך, פתאום כבר לא הייתה התחושה שצריך מועדון או במה או מנטור. אפשר פשוט לקחת קבוצה של חברים ולנסות את מזלכם, בטח שמחוץ לסצנת הסטנדאפ המבוססת, גם בפינה בבית קפה עם שרפרף ובלי במה או בחנות ספרים. ה־DNA החשוב ביותר של גל הסטנדאפ החדש, זה שגרם לאנשים בחליפות בקשת, ברשת ובערוץ 10 להזיל ריר, הוא תחושת ה־DIY שהתהוותה בעקבות "ערב הסטנדאפ של תום יער". ככה זה כשיש רצון להופיע אבל אין מקום שנותן במה לאמנים מתחילים עם סגנון קצת אחר. במקביל, ערב הבמה הפתוחה בבלום בר, שרץ במשך שנים (וראשיתו כבמה פתוחה של מוזיקאים), עבר לניהולם של הקומיקאי ינאי בן־נוח והסופר דרור ניר קסטל (מנהל האתר "ילדי הקומדיה" וסדרת ערבי "סטנדאפואטרי" המחתרתיים למדי, המשלבים סטנדאפ, שירה קומית וספוקן וורד). הבמה בבלום בר נתנה במה קבועה יחסית לסטנדאפיסטים שהתנסו בקאמל וחיפשו במה אחרת וקהל קצת אחר, או כאלו שנמנעו מראש מהקהל של הקאמל. הליין בבלום בר אולי שרד תקופה קצרה יחסית (2012־2013), אבל זו הייתה תקופה קריטית שבה המון אנשים מוכשרים בעיר (בליין הזה התחילו להופיע או שייפו את הסגנון שלהם בין השאר תם אהרון, דור כאהן, גיא אדלר ועידן ברקאי) הפנימו שיש לסגנון שלהם במה ודרישה, גם אם עוד אין לה בית ממוסד. ומה עושים כשאין מקום ממוסד? מתאגדים. כך יצא שאחרי "ערב הסטנדאפ של תום יער", שהקדים את התבססות הסצנה בכשנה וחצי, הוקמו – בפרק זמן של חודש בערך – קבוצות של סטנדאפיסטים שהכירו בערבי המעבדה של תום יער (ליין מקביל בניהולה שהיה סוג של במה פתוחה) עם שמות כגון "ערב הסטנדאפ הזה״ ו"ערב הסטנדאפ המקורי".
"הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת"
עד לפני כמה שנים התמונה הייתה כפי שבירנבוים מתאר: לא יכולת בכלל לפנטז על טלוויזיה לולא היית ממלא אולמות באופן קבוע. כולם התרגלו שככה זה עובד: תופיע המון ועוד קצת, ואז אולי תקבל הזדמנות להופיע בערבים המרכזיים של המועדונים (בשישי ובשבת). אם תהיה טוב שם באופן קבוע, יש סיכוי שאולי מישהו בטלוויזיה ישמע שאתה קיים.
"השינוי האמיתי היה כש'צחוק מעבודה' נכנסה לתמונה. עד אז סטנדאפיסטים היו מקסימום פינה באיזו תוכנית. שאיפות? הייתי מסתכל על אמני הבית של המועדונים ואומר, יום אחד אני גם אהיה אחד מהם, אמלא 350 מקומות במועדון, זה מה שהיה מרשים בעיניי. לא טלוויזיה, יוטיוב, פייסבוק, פשוט להיות אמן בית", אומר בירנבוים וחושף לא מעט מהמתח הנלווה במרדף אחר זמן המסך. "בשלב מסוים הבנתי שהסצנה הייתה הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת. היו שני מחנות, הקאמל והקומדי בר, שהיו מתחרים ביניהם. מי ששם ולא מאצלנו היה האויב, ולא היה להם אכפת לא מהאמנים ולא מכלום. פתחתי ליין סטנדאפ בסאבליים, אמרתי, כוס אימא שלכם, אני לא צריך אתכם. אנשים משני המקומות התחילו להופיע בסאבליים, ומתישהו אמרו לי: תפתח מועדון. אז פתחתי".
במקביל להקמה של הסטנדאפ פקטורי – שריכז כמות עצומה של סטנדאפיסטים בעלי זיקה סגנונית למיינסטרים והיה גם למועדון היחיד בעיר שהוקם ונוהל על ידי אמני הבית שלו – סטנדאפיסטים צעירים שהתאגדו לקבוצות "ערב הסטנדאפ" השונות כבר אז, בתחילת דרכם, הוכיחו שבאמצעות באזז או באמצעות עבודת שיווק אגרסיבית אפשר למלא ברים ומועדונים – בעיקר את האוזןבר וגם את השפגאט, הפסאז' והלבונטין 7. זמן קצר לאחר מכן יצרה הסצנה הזאת גם ערב במה פתוחה משל עצמה, "ערב הסטנדאפ המיותר" (גילוי נאות: ערב שהוקם בין השאר על ידי עמית קלינג, כיום עורך התרבות של Time Out), שנדד בשנתיים האחרונות בין כמה לוקיישנים: הוא נולד בערב פתיחה משונה בנסיך הקטן בנחלת בנימין, ועבר לתקופה ארוכה ומשגשגת לבר הר סיני (ספק אם יש סטנדאפיסט שהוזכר בכתבה זו שלא הופיע שם. אפילו אסף הראל עלה שם פעם), עד שזה נסגר לטובת הרחבת מסעדת סנטה קתרינה הסמוכה. ערב הסטנדאפ המיותר נדד לגלות קצרה לבר ההוסטל 51, המשקיף על חפירות הרכבת הקלה, שם הוא חָווה סטגנציה ארוכה באנרגיות, בקהל וגם במופיעים, עד לקאמבק לבר האוצר, יורשו הרוחני של הר סיני.
כאמור, העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדרו המצער של מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה מעט את הסטטוס קוו בין הסטנדאפיסטים בעיר. המתח הזה מוסיף להתקיים מתחת לפני השטח. בין הסטנדאפיסטים יש מצד אחד קנאה ותחרותיות ומצד שני שותפות גורל מתוך הבנה כמה המקצוע הזה קשה. אף אחד לא רוצה להודות יותר מדי במתחים האלו, בטח כשמדובר בתקופה של הזדמנויות בלתי חוזרות, אבל תמיד יהיו נישות בתוך הסצנה, גם אם כולם רוצים להופיע על כל במה שתקבל אותם. ובכל זאת הסצנה התחלקה לשתי ברנז'ות: בגדול ישנם אלה ששואפים להגיע ל"לילה טוב עם אסף הראל" ואלה שהיו מעדיפים להיות ב"צחוק מעבודה" כמני מלכה הבא. ובכל זאת שני הגושים לא מתערבבים יותר מדי, בין השאר בגלל איזו יריבות סמויה, גם אם לא לגמרי אישית: מצד אחד יש קבוצה של אמנים שקרעה את התחת במשך שנים וגילתה שפתאום ההומור שלה הוא כבר לא מה שמחפשים בטלוויזיה, ומצד שני חבורה של חבר'ה צעירים, שחלקם נמצאים ממש בתחילת דרכם (ודאי בהשוואה לחברים מסוימים בקבוצה הראשונה), שקיבלו מהר מאוד הזדמנות להגיע מאוד רחוק. עם זאת צריך לזכור שהקבוצה השנייה הרגישה במשך שנים שאין ביקוש להומור שלה, בתקופה שבה מלכי הפאנצ'ים המהירים והאנרגיות הגבוהות קיבלו את כל זמן המסך. "הם באמת מתעסקים במשהו קצת יותר תל אביבי", אומר אורי גוטליב (47), סטנדאפיסט ותיק שחולק רצועת בוקר ברדיו 103FM עם הקומיקאית לאה לב, הצעירה ממנו ב־25 שנה. "במובן של, האם אתה בעניינים או לא. אם מוצאים אותך משחק במשחק מחשב ישן ישאלו אותך מי זה האידיוט הזה שמשחק במשחק מלפני שבועיים. אבל הם גם עולים לבמה עם יותר ביטחון, יותר עומק, הם יותר אקסטרימיסטים במחשבה. יש להם הבנה אחרת על החיים, יותר מהירה, יותר בריאה".
פריצה והשתלטות
אז אם אודי כגן, תום יער ותם אהרון צמחו בעזרת רשתות חברתיות ויצירה באינטרנט, והניסיון והעבודה שם עזרו להם לא פחות מאשר שיוף בדיחות אינסופי מול 15 איש בקהל בימי רביעי בחצות, למה בכלל צריך טלוויזיה? העובדה כי קומיקאים פורצים בעזרת סרטונים ויראליים אולי מדהימה, אבל בה טמון גם המכשול: אם הכל נמצא באינטרנט, לאן עוד נשאר לפרוץ? הקהל כבר שם. והפרנסה? "קח לדוגמה את החבר'ה של ערוץ הכיבוד. מובן שהם נמצאים ב'ארץ נהדרת' וזה חלומו של כל קומיקאי, אבל טלוויזיה היום היא כבר לא הסוכן הבלעדי", אומר העיתונאיירון טן־ברינק(שכותב כיום על טלוויזיה ב־Time Out, ובעבר היה, בין השאר, עורך השבועון "רייטינג").
"הם היו מגיעים לקהלים גדולים גם בלי זה. ועדיין, הטלוויזיה היא הפלטפורמה הכי חזקה והכי עשירה וזו שמביאה אותך להכי הרבה בתים. האינטרנט הוא אחלה מקפצה, אבל הוא רק מקפצה. מצד שני, פן מאוד חשוב של החשיפה ברשת לא מקבל מספיק תשומת לב כי הוא לא פן כספי: הקשר עם הקהל. קומיקאים כמו תירס סקסואל צמחו עוד לפני פרוץ הסצנה ועברו בהתחלה כשמועה מפה לאוזן, ואז בעזרת קליפים ולו"ז הופעות עמוס הגיעו למצב שהם ממלאים אולמות, עד שקיבלו תוכנית לילה משלהם ('לילה תירס'). הם לא היו מגיעים אליה בלי הקהל שדחף אותם למעלה".
אנרכיסטים בריאליטי
"היינו בשוק. הסגנון שלנו היה תמיד לעשות מה שבזין שלנו, וזה משהו שאי אפשר לזייף", אומר יורן דוידי, "אז כשהיינו בריאליטי ("מה שקורה באילת" – א"ב), הרצון שלנו להיות אנרכיסטים היה חייב לעבור גם שם. אמרנו שם בלייב, 'אנחנו עושים את זה בשביל הכסף'. וזה שודר".
"התחברו אלינו כי לא הייתה פרסונה", מוסיף טל טירנגל, שמאז תירס סקסואל ו"לילה תירס" הספיק גם לעבוד ב"לילה טוב עם אסף הראל", שם עשה פינות שעד לפני כמה שנים בחיים לא היו נראות בערוץ טלוויזיה גדול, בהן סדרת מערכונים על מלחמת כנופיות נונסנסית שהוגשה כולה בקטעי ראפ. "הכל היה עניין של טיימינג, באמת. אני רוצה לחשוב שהשירים שלנו טובים, שהם מחזיקים, אבל אין דרך לדעת איך זה היה הולך אם לא היה יוטיוב. אנשים שראו את התוכנית של אסף הראל אמרו 'אין מצב שזה בטלוויזיה'. אני חושב שזה שזה הגיע בטלוויזיה זה שילוב של הקהל והמדיה. הסצנה הזאת (של הסטנדאפ האלטרנטיבי) נהייתה קצת בון טון – זה מגניב, ומושך תשומת לב, גם של הקהל וגם של מקומות יותר ממסדיים בתעשייה".
"ועדיין," מסכם דוידי, "אם אתה בכלל לא זונה, עדיין כמעט אי אפשר להתפרנס. צריך להיות בן אדם עם תוכנית מאוד ברורה וקו מסוים וברור. ולפעמים צריך פשוט לצאת החוצה, ללבוש את החצאית הכי קצרה שלך ולקוות לטוב". והטוב הזה כבר התחיל להגיע ועוד יגיע: חלק מהסטנדאפיסטים המדוברים כבר היו מעורבים בקמפיינים ובפרסומות, ולפחות השנים הקרובות צפויות לתת לטובים שבהם חשיפה טלוויזיונית, בימתית ואת כל הפינוקים הנלווים (גם חלקם הגדול כנראה קצת חנונים מדי בשביל סקס, סמים ורוקנ'רול). ולאורי גוטליב יש עצה לסטנדאפיסטים הצעירים על היום בו הם ילמדו ששום דבר טוב לא נמשך לנצח: "מה שחשוב כל הזמן לזכור זה שלא כדאי לחיות ולמות מהמקצוע. יש אנשים נורא נורא עצובים במקצוע הזה. אם לא אוהבים אותך במשך המון זמן, אז תפרוש, ואם זה הולך אז תלך עד הסוף. ואל תתלו את עצמכם".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מופע של הסטאנדאפיסטיםכרמל צאיג, אושרית סרוסי, מיטל שפירו, שיר ראובן ויותם שבח, עם אירוח של רועי עידן ("חיות ופשע"). הסטנדאפיסטיות מצהירות כי הוא אינו מיזוגן ואף מצחיק עד כדי כך שלשלושתן היה קראש עליו בשלב כזה או אחר בחייהן. אוזןבר, קינג ג'ורג' 48 תל אביב, 20:00, 35־45 ש"ח
באטרינג טריו
רגע לפני צאת אלבומם השלישי, באטרינג טריו מביאים את הטריפ הופ הגרובי שלהם לכולי עלמאבהופעה חינמית. שלישי בכולי עלמא, מקווה ישראל 10, תל אביב, 22:00, כניסה חופשית
חינוך פואטי
ערב מיוחד בתולעת ספריםלקראת פתיחת שנת הלימודים. משוררים ומשוררות, ביניהם גיורא פישר, מיטלר ניסים ויובל פז, יקראו משיריהם וישוחחו על כל מה שבין שירה וחינוך. תולעת ספרים, מזא"ה 7, תל אביב, 19:30, כניסה חופשית
נונפיניטו
בוגריה המשובחים של תוכנית הרזידנסי היוקרתית של ארטפורט מציגים את הפרויקטים שעליהם עמלו בשנה האחרונה. במציגים: מיכל בר אור, דוד עדיקא, אלעד רוזן, הילה טוני נבוק, נעמה ארד ותמיר צדוק. ארטפורט דרך בן צבי 55 תל אביב, 20:00
"אל תוך הרשת האפלה" – הקרנת הסרט ושיחה עם היוצר
הערבתתקיים הקרנהשל סרטו התיעודי של יובל אור "אל תוך הרשת האפלה", אשר ייתן זווית שונה לגבי כל מה שחשבתם על הדארקנט. האם יש בה רק רוע? ואיך היא יכולה לשנות את חיינו? אוטו רוטשילד, אחד העם 54, 20:00, 35 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ערב הסטנדאפ הנשי ביותר בעיר חוזר לביקור היכן שהכל התחיל – אוזןבר. ספויילר: אנחנו לא יודעים כמה פמינסטי התוכן יהיה. יבואו להצחיק: גלית חוגי, מיטל שפירו, חן זאוסמר, נעמה רודריגז, עמית הרשקוביץ, שיר ראובן ולילך ברנע לשם. אוזןבר, קינג ג'ורג' 48 (פינת שד' בן ציון 1), 22:30, 50-55 ש"ח.לפרטים נוספים
ג'ירפות בבארבי
להקת הקאלט המצוינת תגיע הערב לבארבי להופעה ביזארית שתעשה לכם נעים בגב. בארבי, קיבוץ גלויות 52, 20:30, 95 ש"ח.לפרטים נוספים
Funk Supreme & Bring Back the Funk – חגיגות שנה
שני לייני הפ'אנק והגרוב הטובים בעיר החליטו לחבור כוחות לערב אחד כדי לחגוג שנה של הזזות אגן. יתר על כן, הם חוזרים לפסאז' (שפתח מחדש את שעריו). צפו לבום. על העמדה: Dj Mesh (המוכר מעולם ההיפ-הופ אבל יבוא להפתיע בפ'אנק), קאלי בוגי וגלן הומלס. פסאז', אלנבי 94, 22:00, 20 ש"ח (כניסה חינם עד חצות).לפרטים נוספים
שושקה ורזית בארץ המובתחת
מופע פרפורמנס סיורי בתערוכה של זאב אנגלמאיר "הארץ המובתחת". שושקה ורזית, שתי דמויות קיצוניות וחובבות שיטוטים בעיר וגלריות, יקחו אתכם לסיור לימודי הזוי בתערוכה. תרבות זה כאן. בית העיר, ביאליק 27, 20:30, 20 ש"ח.לפרטים נוספים
חאליסי נכנסת עם דרקון לבר? אחרי תשעה מופעים סולד אאוט, סטנדאפ משחקי הכס חוזר לסיבוב נוסף בסטנדאפ פקטורי. סטנדאפ פקטורי, שביל המרץ 5, 22:30, 50 ש"ח.לפרטים נוספים
היפ-הופ בנות בתחת
אוקיי ליידיז! שייק דאת' ת'ינג! כל להיטי ההיפ-הופ והאר אנ' בי מכל הזמנים במקום אחד בערב אחד. סאיי וואט?! עד העמדה: צמד הדי.ג'ייז ועדת קישוט. תחת, אבן גבירול 106, 23:00, 20 ש"ח (חינם עד חצות).לפרטים נוספים
אמסטדרם פרייז – השקת סניף פלורנטין
אחרישדיווחנו לכםעל פתיחתו של סניף אמסטדרם פרייז כאן אצלנו בתל אביב – הגיע הזמן לבחון את הסחורה. דרינקים, צ'יפז ועוד ניחוחות שיזכרו לכם את אמסטדרם. אמסטדרם פרייז, ויטל חיים 10, 19:00, כניסה חופשית.לפרטים נוספים
ערב מחווה לדרייק
חבורת צעירים תל אביבים החליטה לקחת טרנד מצליח בעולם ולהביא אותו לביצה המקומית: מסיבות מחווה מושקעות. הערב תתקיים המסיבה הראשונה – הדרייקפסט. מה זה אומר? פלייליסט של דריזי, קאט אאוטים והרבה YOLO. חמישי בבוטלג, קינג ג'ורג' 48, 22:00, 20-40 ש"ח.לפרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש פה מישהו מבת ים? הסטנד־אפ הרוסי הוא לא רק הסבתא על הספה
העלייה מברית המועצות הפסיקה להתרגש מזה שיורדים עליה, שומרת את המבטא לחיקויים של האימא המעצבנת ועושה קולות של סצנת סטנד־אפ חריפה ועצמאית. ומה עם הסבתא שזרוקה על הספה בסלון? היא מזמן כבר מתה
בתור בוגר של שלוש שיחות טלפון ארוכות עם סטנדאפיסטים רוסים ישראלים, אני רואה עצמי כשיר להצהיר את הדבר הבא: לכל סטנדאפיסט רוסי יש איזו דעה על מוטיב הסבתא בסלון. הסבתא בסלון – הכוונה לתופעה הרווחת של סבתא מקומטת וקטנה שלא דוברת עברית וישנה על הספה בסלון של משפחות רוסיות בארץ – היא יותר מהזקנה במסדרון של אהוד ברק מבחירות 1999 (דימוי ששימש אותו להדגים כיצד ידאג לעניים. מיותר לומר שהוא לא עמד במילה). הסבתא בסלון מייצגת תרבות של עדה, וגם של תקופה. הסבתא בסלון עבור הסטנד־אפ הרוסי בישראל – כן, יש סצנה כזו – היא מה שהיה המשפט "מישהו פה מבית ים?" עבור הסטנדאפיסטים של הניינטיז.
כל סטנדאפיסט רוסי שמכבד עצמו חייב להחזיק באג'נדה כלשהי בנוגע לסבתא בסלון: האם הוא מריץ עליה דחקות בצרורות, מחקה אותה, מביא עליה זווית חדשה או מתעלם ממנה כי זה פאסה. כשסטנדאפיסטים רוסים נשאלים לגבי יחסם לתיק הקרוי "הסבתא בסלון" הם לוקחים נשימה עמוקה כמו שמאלני שנשאל "אוקיי, אז מה אתה מציע?" במהלך ויכוח פוליטי. שמעון ראיצ'יק חושב שלא מספיק לומר "סבתא בסלון". צריך לומר עליה משהו, אבל רק אם הוא מדויק ונכון; את מיטל שפירו הסבתא פחות מצחיקה, כי היא יותר בעניין של חומרים שמדגימים את הווייט טראשיות של הרוסים בארץ, כמו הפעמים שההורים פתחו עליה ממטרות בקיץ במקום לשלוח אותה לחוג; וגיורא זינגר מפזר אזכורים של הסבתא בסלון אף שתכלס הוא חושב שזה כבר לא עדכני כי רוב הסבתות האלה ממילא כבר מתו.
אותי באופן אישי עצם האזכור של הסבתא מצחיק, ואם מוסיפים לזה חיקוי גופני שלה מכורבלת תחת שמיכת פיקה – בכלל טוב. למען הפרוטוקול אציין רק שתופעת הסבתא הסלונית חוצה עדות, ובתיכון יצאתי עם בחורה שסלון ביתה נשלט על ידי סבתא עירקית זקנה שמימיה לא החליפה פיג'מה, אבל העובדה שהיו לה עין אחת כחולה ואחת אפורה חילצה אותה מקטגוריית בדיחות הסבתות ותקעה אותה עמוק בביזאר הפולקלוריסטי.
אווזים, נמיות ושמן קיק
בניגוד למוזיקה, לתיאטרון, לאמנות הפלסטית, למחול ולאחרונה גם לעולם האוכל והמסעדנות, ההומור הרוסי לא הצליח לחדור למיינסטרים הישראלי ב־25 השנים שחלפו מאז העלייה הגדולה מארצות חבר העמים. בגדול רוסים לא נחשבים מצחיקים, והבדיחות שלהם נתפסות בעיני הישראלים כנאומים טרחניים שנשמעים כמו סוג של אגדות עם על כל מיני אווזים, נמיות, אגמים קפואים ובקבוקי שמן קיק ונגמרים באנטי פאנץ' דאונרי להחריד. כשמסתכלים מהצד על רוסים שמבלים יחד בחבורות, רואים שהם צוחקים מלא, ככה שהם מצחיקים בהחלט והבעיה היא כנראה בתרגום ההומור שלהם לעברית. זו גם הסיבה שכשרוסים מנסים לספר בדיחה למי שאינו דובר את השפה ונתקלים בקהל קשה, הם ממהרים לומר "ברוסית זה נשמע יותר טוב".
האם ההומור הרוסי יצליח לחדור את השריון הישראלי ולהתנחל לנו בלבבות? אם זה יקרה, אז הסטנדאפיסטים הרוסים שפועלים כיום בארץ יהיו אלה שיצעידו אותו בגאון לעבר מדורת השבט, אף שנכון לעכשיו החומרים שלהם עוסקים יותר בצחוק על רוסים ובהומור רוסי.
הסטנדאפיסט הבולט והוותיק בתת הסצנה הזאת הוא גיורא זינגר, 32, שעלה לארץ בגיל 6 מאוקראינה. זינגר מופיע זה עשור ומתפרנס מהסטנד־אפ שלו. לזינגר יש וייב של ארכי סטנדאפיסטים מהניינטיז כמו נאור ציון ויעקב כהן, קרי הרבה הומור גופני, חיקויים והבעות פנים כמעט כמו של פנטומימאי. הוא מופיע מול קהלים של מאות אנשים ומספק המון בדיחות בסגנון הסבתא בסלון, טרנינגים שרוסים לובשים, חיקויים של מנקים זקנים ורגזנים עם מבטא רוסי כבד וכו'.
"אני לא רואה בזה ירידה על רוסים", הוא מסביר, "אני פשוט מספר על עצמי, ויצא במקרה שאני רוסי. הסתלבט הקלאסי על רוסים קצת נמאס, ומה שאני מנסה לעשות הוא להביא את נקודת המבט של הדור השני לעלייה לישראל, מה שגורם להרבה אנשים מהדור שלי בקהל להקשיב לבדיחות ולהגיד לעצמם 'וואלה, הוא צודק!'. למשל, אני נורא אוהב לדבר על האמונות התפלות של הרוסים, כי זה דבר שכל הרוסים בקהל מכירים ושאר הישראלים ממש לא. לדוגמה, המנהג הרוסי הזה שכל המשפחה צריכה לשבת ביחד בסלון רגע לפני שיוצאים לחופשה משותפת, נגד עין הרע. אני אוהב גם לצחוק על אימהות רוסיות, שהן אשכרה יצאו מפס ייצור. כולן אותו דבר!"
אז תכלס אתה זורם עם הסתלבט הישראלי על רוסים.
"תראה, בצחוק הישראלי על רוסים יש משהו בעייתי, לא אגיד לך שלא, כי זה תמיד כרוך בגנאי, למשל מישהו אומר 'איזה סוודר רוסי זה'. הרי אף אחד לא יגיד 'איזה מכנסיים אמריקאיים' בקטע מעליב. אבל הנקודה היא שאנחנו בתקופה של חילופי דורות בקרב הרוסים, ומי שנותן את הטון היום זה כבר לא דור ההורים שלנו אלא הדור שלי שעושה ריקליימינג של הזהות הרוסית שלו, אחרי שנים שבהן הוא הסתיר את הזהות הזאת כדי להשתלב. אנחנו מפסיקים להתנצל, ולכן גם אם אנחנו מסתלבטים על הרוסיות של עצמנו – זה בא מעמדה של חוזק וביטחון עצמי".
גיורא זינגר. צילום: נמרוד סונדרס
לשמעון ראיצ'יק, 36, שעושה סטנד־אפ זה שבע שנים לצד עבודתו כמפתח משחקי מחשב, יש הומור ואישיות בימתית שונים בתכלית. אם זינגר נראה ונשמע לגמרי כמו ישראלי, עד כדי כך שאם הוא לא היה מציין את היותו רוסי אי אפשר היה לדעת, ראיצ'יק נראה כמו מתכנת מחשבים רוסי גאון שחוטא בסטנד־אפ. ההומור שלו אינו עוסק כלל בהיותו רוסי, בסבתות על ספות או בקופאיות עילגות, והולך יותר לכיוון המינימליסטי והמהורהר. הפנים שלו די חתומות כשהוא מספר את בדיחותיו, שלרוב עוסקות בהגיגים אזוטריים ואקלקטיים (למה מחברים לאוטו תא נגרר מיוחד לסוסים במקום לנסוע על הסוס עצמו? למה אין שיר שמילותיו הן הפעולה ההופכית ל־Put your hands up in the air?) או בחידודי לשון. יש בו משהו שמזכיר את ג'רי סיינפלד מבחינת העמידה והמבטים, אבל בלי הנוירוזה היהודית. "לא גדלתי על האתוס הרוסי ולכן אני לא מתעסק בזה בסטנד־אפ שלי", הוא מספר. "זנחתי את הצד הרוסי שבי ובעיקר התמקדתי כל השנים בפיתוח זהות ישראלית, ויצא בסוף שהאישיות שלי היא ישראלית לגמרי. את ההומור הרוסי אני מכיר קצת מהמשפחה שלי ומהטלוויזיה, וזה תמיד נראה נורא מיושן. בכלל, הקטע של סטנד־אפ כמו שאנחנו מכירים אותו לא ממש חזק בתרבות הרוסית. זה עניין אמריקאי, הסטנד־אפ. אני מרגיש שגם ככה ההומור שלי לא מדבר לכולם, אז אם הייתי הולך על בדיחות רוסיות בכלל הייתי מאבד את הקהל, חוץ מכמה רוסים".
מה הבדיחה הרוסית שהכי מצחיקה אותך בעולם?
"זה הולך ככה: בן אדם יושב ליד פסי רכבת עם שתי ידיים קטועות ואומר לעצמו 'זה מה שנקרא הלכתי לקנות לחם'. זהו, זו הבדיחה".
בדיחה למיטיבי לכת הבאת.
"אתה בטח שואל את עצמך מה מצחיק פה. אז הבחור בסיפור בטח הלך לקנות לחם או משהו ונקטעו לו הידיים בדרך, ו'מה שנקרא' הוא ביטוי ברוסית שאם משתמשים בו – זה הופך את הבדיחה למוצלחת. זה מצחיק כי האיש אומר את המשפט כאילו בטון יומיומי, כמו נגיד 'שיט, שכחתי את הארנק', אבל התוכן של הדברים שלו ממש לא יומיומי". מה שנקרא – סבבה, הבנתי.
מיטל שפירו, 24, נמצאת בחצי הדרך בין ראיצ'יק לזינגר. היא מדברת על הרוסיות שלה, אבל ממש לא בסגנון "סבתא בסלון" קלאסי. העיסוק שלה במוצא המשפחתי הוא אפל וקורע ומתמקד באימא שלה ובעצות המשונות שקיבלה ממנה במהלך החיים, בעיקר בנוגע לבחירות שלה בגברים. זה מוציא ממנה משפטים נדירים שנהגים במבטא הרוסי של אימא שלה ובקצב הכתבה מאיים, למשל "מיטל, אם תלכי יחפה יהיה לך קשה ברגליים. אף גבר לא רוצה אישה עם קשה ברגליים. בסוף תחזרי לספה שלי לאכול פירה עם ג'בטה".
בניגוד לשני האחרים, שפירו נולדה בארץ להורים שעלו מרוסיה, ועל כן קל לה יותר מאשר למי שנאלץ להתמודד עם קשיי ההסתגלות בישראל בעצמו כילד להביט בהם במבט מבחוץ.
"ההורים שלי סופר מצחיקים", היא מספרת. "ההומור שלהם רוסי וקשה לתאר אותו. מה שרוסים עושים הרבה הוא לספר בדיחה פעם אחת כשהם שיכורים ואז לחזור על הפאנץ' שלה במשך כל החיים. ההורים שלי, למשל, אומרים כל הזמן 'נדנדות, קרוסלות, צמר גפן מתוק'. הם חוזרים על זה כבר שנים כי כנראה זה סיים פעם איזו בדיחה שהם שמעו".
ספרי על עוד תכנים רוסיים שספגת בבית והפכו לחומרים.
"שמע, זה עדיין מוזר לי שאני מרואיינת בכלל לכתבה על רוסים, כי הרוסים בילדות שלי תמיד לא קיבלו אותי. אני לא נראית רוסייה, לא נשמעת רוסייה ולכן גם מרשה לעצמי לדבר על רוסים בקטע מטונף בהפוך על הפוך, נגיד 'איזה מסריחים הרוסים' וכאלה. כל הזמן יוצא שאנשים מדברים איתי על רוסים ואומרים עליהם דברים מגעילים, ואז אני מספרת שגם אני רוסייה והם אומרים לי 'וואלה? את מה זה לא נראית'. וזה גם נכנס למופע שלי – 'אה וואלה, אני לא נראית כאילו גדלתי במרפסת שירות עם אימא שחיפשה להתחתן עם הבוס הישראלי שלה מכיתן או משהו כזה?'. הרוסים מצחיקים לא בגלל הסטיגמות כמו הסבתא בסלון וכל זה, כי הן כבר לא נכונות. הרי הרוסים היום הם כבר בהיי־טק וכאלה, לא מאבטחים יותר. מה שמצחיק ברוסים זו הכבדות והרצינות התהומית שלהם: פעם העליתי תמונה לפייס ואימא שלי אמרה לי 'מה את מעלה תמונה עם הרגליים פתוחות? מילא תשני את ההגדרה לכזו שרק גברים מרוקאים יראו'. היא מתה שאני אתחתן עם מרוקאי, אימא שלי".
זה סיפור שאנשים כמוך שנולדו בארץ להורים רוסים בטח עפים עליו.
"איזה, נראה לך? רוסים לא אוהבים את ההומור שלי, הם לא מבינים ציניות. פעם כתבתי הכי בצחוק בפייסבוק 'כל הרוסיות זונות'. לא זוכרת את הקונטקסט אבל זה היה מתאים. הרוסים לא אהבו את זה ועשרות אנשים דווחו עליי וסגרו לי את הפייס בסוף".
נראה שאם ההומור הרוסי רוצה לחדור למיינסטרים הישראלי, אין מנוס מלעשות את זה באותה דרך שבה הלכו הערבים והמזרחים, והיא דרך הפריים טיים בטלוויזיה. "צריך סדרה שבמרכזה רוסים ועוסקת ברוסים", טוען ראיצ'יק, "כי אם כל הדמויות הן רוסיות, כבר אי אפשר לומר 'הנה, הוא משחק את הרוסי' ולהדביק עליו סטיגמות. סדרה כזאת תעשה מהפכה כמו ש'עבודה ערבית' ו'זגורי' עשו לייצוג של הערבים והמזרחים". זינגר מוסיף שהוא עובד כבר כמה שנים טובות על דוקו דרמה טלוויזיוני על רוסים, אבל טרם הצליח למכור את הרעיון לאחד הערוצים.
"מדובר בסדרה שהגיבורים שלה הם מהדור שלנו, הדור השני לעלייה לישראל", הוא אומר, "ותתעסק בקונפליקט הזהות שרבים מאיתנו חוו, בעובדה שכל החיים שלי לא רציתי להיות רוסי אבל אני עדיין כזה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
