חידה: למי יש מאות מיליוני לקוחות משלמים והוא מדביק אותם אל המסך במשך שעות מדי יום? אם אמרתם "נטפליקס" אתם צודקים. אם אמרתם "מיינקראפט" אתם גם צודקים. ועכשיו נטפליקס ומיינקראפט, משחק הוידאו הפופולרי ביותר בעולם, חוברים כדי לייצר סדרת אנימציה שתתרחש בעולם הבלוקים המפוקסל של מיינקראפט ותציג לתוכו גם דמויות חדשות.

>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות שבטח תרצו לראות בחודש יוני
>> רואים כפול: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו

הסדרה, בהפקת נטפליקס ומוג'אנג, החברה השוודית שפיתחה את המשחק ונרכשה בידי מיקרוסופט, ותבוצע באולפני וויילדבריין, חברת האנימציה שאחראית גם ל"כרמן סאן דייגו" ו"סוניק פריים" שזכו להצלחה רבה בנטפליקס. פרטי העלילה אינם ידועים, והסדרה אינה צפויה להגיע אל שירות הסטרימינג לפני סוף 2025, אבל היא כבר מעוררת גלים של התרגשות חיובית ושלילית בעולמות הגיימרים המסורים של המשחק.

מיינקראפט יצא לראשונה ב-2011 ומתאפיין בגרפיקה תלת מימדית מפוקסלת במכוון, ונמכר מאז ב-300 מיליון עותקים, ועם יותר מ-150 מיליון שחקנים פעילים מדי יום הוא נחשב למשחק הוידאו המצליח ביותר בעולם. מיינקראפט הוא משחק מז'אנר ארגז החול, כלומר משחק שבו השחקנים יכולים לבנות את העולם מבלוקים של חומרים שהם משיגים בשיטוטיהם, כמיטב יכולתם ודימיונם, ואף לפתח בתוכו משחקים משלהם. זה אינו שיתוף הפעולה הראשון של נטפליקס עם המותג המיינקראפטי: ב-2018 עלתה הסדרה האינטראקטיבית "מיינקראפט: סטורי מוד" שהייתה פופולרית למדי בקרב קהל היעד הצעיר שלה. הסדרה החדשה, על פי ההערכות, תכוון לקהל בוגר יותר שגדל עם המשחק.

בסדר, אבל איך מגיעים לכניסה 6? דיזנגוף סנטר במיינקראפט (צילום: יחסי ציבור)

בכלל, אתם הולכים לקבל הרבה מיינקראפט לפרצוף בשנים הקרובות, אז כדאי שתתחילו להתרגל: באפריל 2025 צפוי לצאת "מיינקראפט: הסרט" בכיכובם של ג'ק בלאק, ג'ייסון מומואה ודניאל ברוקס, ונראה שהתיאבון של הוליווד לשימוש במותג הגיימינג המצליח הולך ומתפתח. ברוכים הבאים לעולם שכולו בלוקים.

• המסך
• נטפליקס
• משחקי וידאו
• אינטרנט

הדבר הראשון שצריך לדעת על "Fallout", סדרת הדגל החדשה של אמזון פריים, הוא שהיא מבוססת על משחק מחשב. הדבר השני שצריך לדעת על "Fallout" הוא שהמשחקים בסדרה לא באמת משתנים, מאז יציאתו של הראשון שבהם ב-1997. נחמד מאוד לחקור את הציוויליזציה שמתפתחת לאחר השואה הגרעינית, אבל צריך סיפור מהודק, הדמות הראשית חייבת יעד וקונפליקט, משהו צריך להתהדק אחרת סתם משוטטים בשממה הפוסט-אפוקליפטית. לכן גם היה משמח לשמוע על עיבוד טלוויזיוני לסדרת המשחקים, כי הוא כובל את עולם המשחק לעלילה עם התחלה, אמצע וסוף. ומתברר שזה כל מה שהיה חסר ל"Fallout".

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> מביכוש: 25 רגעי הקרינג' המחרידים של הטלוויזיה בישראל

למי שהחמיץ את התופעה התרבותית, משחקי Fallout מתרחשים בעתיד הרחוק, כשהאנושות עוד מתאוששת מהמלחמה הגרעינית שחוותה בשנות החמישים של המאה ה-20 בהיסטוריה האלטרנטיבית של הסדרה. שנות החמישים ב-Fallout הן כמו הפיפטיז שלנו, רק שהטכנולוגיה התפתחה מהר יותר ולכן יש שם רובוטים וחליפות קרב משוריינות בעיצוב רטרו-עתידני מגניב. הסדרה של אמזון פריים מתרחשת בשנת 2296, הכי מאוחר על הטיים-ליין של עולם המשחק עד כה.

במרכז הסדרה ניצבת לוסי מקליין (אלה פורנל), אישה צעירה שכל חייה בילתה במקלט הגרעיני העצום שהוא הכספת של חברת וולט-טק, אחת מיני רבות לכאורה, ובה כולם נחמדים אחד לשני וכולם מנומסים, עד שמגיעה כנופיית בוזזים שחוטפת את אבא שלה, המנהיג של הכספת. לוסי יוצאת לשממה לחפש את אביה, כשבינתיים מעל פני השטח החייל מקסימוס (ארון מוטן) מאחוות הפלדה הופך להיות נושא הכלים של האביר טיטוס בעל החליפה המשוריינת, אחד מהנשקים האייקונים של סדרת המשחקים. אבל חכו, כי יש לנו גם את וולטון גוגינס הנהדר בתפקיד "היצור" – בעולם הישן הוא היה קלינט איסטווד, בעולם החדש הוא הנבל בסרטים של קלינט איסטווד רק מכוער יותר – וכולם רודפים אחרי ראש כרות אחד.

הטוב, הרע והמכוער עושים חיים משוגעים. "Fallout" (צילום: יחסי ציבור/אמזון פריים)

אי אפשר להתעלם מכך ששלישיית הגיבורים הזאת מזכירה קצת את "הטוב, הרע והמכוער", המערבון הכי מפורסם בעולם ככל הנראה, והעובדה שג'ונתן נולאן היה חלק מצוות הבמאים מסבירה את זה, אם ציפיתם למשהו קצת יותר אפל ורציני מכיוון שאחד מהאחים נולאן ביים אותו, אתם תתאכזבו. זה לא דומה לשום דבר אחר שנולאן עשה בעבר. יש בסדרה אלימות ברמת "The Boys" ובעיקר המון המון הומור. תמיד היה הומור בעולם של "Fallout", אבל ההומור בגרסה המשודרת פרוע בהרבה. כתוצאה מכך, כל סיטואציה בסדרה יכולה לעבור ממצב שבו היא מזעזעת מאוד למצחיקה מאוד תוך שנייה, וקשה לחזות מה יהיה הדבר הבא שדמות מסוימת תעשה או תאמר, תחושה שלא חווינו כמותה המון זמן בעידן הטלוויזיה הנוכחי.

תחושה שלא חווינו כמותה המון זמן. "Fallout" (צילום: יחסי ציבור/אמזון פריים)

אפשר למנות הצלחות רבות לעיבוד הזה. לא רק שהסדרה הצליחה להתעלות על הציפיות של כולם, לייבא אלמנטים רבים מהמשחק ולגרום לצופה להרגיש שהוא נמצא בקווסט יחד עם הגיבורה, אלא שיוצרי "Fallout" הצליחו להוכיח את מה שאני טוען כבר שנים לגבי עולמות הגיימינג: סיפור מהודק וכתוב היטב חשוב יותר מעולם פתוח מטורף.

החולשה של סדרת טלוויזיה מול משחק מחשב, בדרך כלל, הוא היותה של הראשונה לא אינטראקטיבית: אין אפשרויות בחירה, אי אפשר לחקור עצמאית את עולם הסדרה ואי אפשר לקבוע את סדר הדברים. נולאן ושות' לקחו את הוויתור הבלתי נמנע על האלמנטים הנ"ל והפכו את החולשה ליתרון: הם בנו סיפור כתוב היטב, עם דמויות שקל להתחבר אליהן ולהזדהות איתן (בסופו של דבר), ונתנו להן להתמודד עם דילמות מורכבות שישפיעו על המשך הסדרה. כל מה שנותר לצופה לעשות זה להחליט אם הוא בעד הבחירות או נגדן.

סלח לי, מכיר איזה כספת גרעינית בסביבה? "Fallout" (צילום: יחסי ציבור/אמזון פריים)

כמו בכל סיפור של "Fallout", אין כאן טוב מוחלט או רע מוחלט. בכל טוב יש רע ולהפך. כל זה מסתכם בסופו של דבר בסדרת טלוויזיה איכותית ומצוינת שמעוררת חשק עז לעונה נוספת. קשה לכתוב ביקורת על סדרה כמו "Fallout" בזמן שיורים עלינו טילים מאיראן, אבל האמת היא שטוב שהיא יוצאת דווקא עכשיו ומזכירה מה מלחמה יכולה לגרום לעולם. המראות לא תמיד קלים לצפייה, אבל היי, זה עולם פוסט-אפוקליפטי, למה ציפיתם? כמו כן, האם מאוחר מדי להירשם לתכנית הכספות של וולט-טק?
>> "Fallout", עונה ראשונה 8 פרקים, עכשיו באמזון פריים

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אמזון פריים
• מדע בדיוני
• גיימינג
• משחקי וידאו

משחקי וידיאו-מכות הם לא דבר שחסר לנו:טקן, סטריט פייטר, אינג'סטיס, מארוול נגד קאפקום ועוד.כולם מצויינים וטובים, אבל רק מותג אחד נותן למעריצים שלו את מה שהם באמת רוצים: דם, אקשן, דיאלוגים צ'יזיים במידה הנכונה (שהיא כמובן מוגזמת) וסיפור שתמיד יכול להיות מסופר מחדש: Mortal Kombat, משחק מכות עם קהל מעריצים נאמן שמצליח תמיד גם למשוך קהל חדש.

משחקי מכות הם אולי הצורה הקלאסית ביותר של משחקי מחשב: שתי דמויות עומדות אחת מול השנייה ונלחמות. לכל דמות יש את המאפיינים שלה, את מכות הסיום שלה ואת הסיפור שלה. משחקים כאלה יכולים להרגיש בקלות רבה כמו שיבוטים אחד של השני, אבל הם תמיד אפשרו את החוויה האהובה: לשבת על הספה עם חברים וללכת מכות, בלי שזה יכאב לאף אחד.

הז'אנר, שהתפתח משמעותית בשנות השבעים הודות למכונות הארקייד ולמשחק "Heavyweight Champ" של סגה, מובל על ידי שלושה פריינצ'ייזים:טקן, סטריט פייטר ומורטל קומבט. השלישי מביניהם הוא זה שהציב את הרף. יוצרי המשחק היו מוכנים להיכשל בשביל להשתפר, הם אף פעם לא פחדו לעשות דברים חדשים וללכת רחוק, יש להם לא מעט מודעות עצמית ועם השנים הם למדו להקשיב למעריצים שלהם.

את כל אלה אפשר לראות באלימות במשחקים שהפכה ליותר ויותר גרפית עם הזמן וגם בפינישרים האייקונים, אבל זה בא לידי ביטוי הכי טוב בסרטי מורטל קומבט. הסרט הראשון בסדרה יצא בשנת 1995. הוא היהקשקוש מוחלט, שגם בזמנו האפקטים שלו היו מביכים והדיאלוגים מגוחכים (ולא בקטע אירוני ומודע לעצמו). הוא כן הכניס מספיק כסף כדי להוציא סרט שני בשנת 1997, אבל גם הוא לא שיפר את המצב. בהמשך נוצרה גם סדרה שבוטלה בגלל עלויות וגם סדרות רשת שלא שרדו.

לאחר רצף הכישלונות הזה, הפוקוס בשנים הבאות כוון למשחקים, שזכו לריבוט ראשון ב-2011. אותו הריבוט לא הקשיב לביקורות השמרניות על האלימות הקיצונית, והלך רחוק יותר עם גרפיקה ריאליסטית יותר, פינישרים אכזריים יותר וגם מכניקת רנטגן חדשה – דרכה רואים את החלקים בגוף היריב שמתנפצים לרסיסים מהמכה העוצמתית. המכניקה הזאת הפכה לחלק אייקוני מהפרנצ'ייז ומופיעה בכל משחק שיצא לאחר מכן.

בשנת 2009, כשעוד נקראו Midway Games, פשטה החברה את הרגל ונקנתה ע"י אולפני האחים וורנר, שהפכו אותה ל-NeverRealms Studio. המהלך הזה איפשר לעשות בעשור שאחרי דברים משוגעים כמו משחק של מורטל קומבט נגד היקום של DC או יצירת סדרת משחקי Injustice שהפכו למאוד פופולריים.

בינתיים בהוליווד התחילו להפיק יותר סרטים וסדרות שמבוססים על משחקי מחשב כמו "אמונת המתנקש", "וורקראפט" ויותר מדי המשכים לסרטי "האויב שבפנים", והביקוש לסרט של מורטל קומבט הלך וגדל. הסרט הראשון שיצא היה באופן מפתיע סרט אנימציה: "מורטל קומבט: נקמתו של סקורפיון" (2020). היה בו כל מה שצריך להיות בסרט מהסוג הזה: הדמויות האהובות, אלימות מוגזמת ודיאלוגים גרועים עם המון מודעות עצמית. שנה אחר כך יצא סרט לייב אקשן מוצלח ביותר, שלמרות הפרוטגוניסט האנמי הצליח שוב להיות כל מה שרצינו מסרט של מורטל קומבט, רק שבניגוד לסרטים מהניינטיז – הפעם עם האפקטים הראויים.

היוצרים של מורטל קומבט ידעו לאורך השנים ללכתעם הקדמה – בין אם מדובר בתלת מימד בשנות ה-90 או בשינוי המנוע הגרפי עשור וקצת אחר כך. עוד סיבה שבגללה הם עובדים כבר 30 שנה היא שתמיד הם הלכו רחוק. מאוד. כבר ב-2011 היו כמה מהלכי סיום מזעזעים ומדממים, אבל המשחק האחרון הגיע לשיאים חדשים.

באחד מהפינישרים של פוג'ין, דמות ותיקה במשחק, הוא שולף חרב קסומה ששולחת להבים אל עבר היריב שחותכים את בשרו וכורתים את שתי ידיו. תוך כדי שפוג'ין עף באוויר הוא ממשיך לפרוס את היריב שלו לפרוסות עד שברגע האחרון היריב אומר "לא!" ומנסה להגן על עצמו בידיו מהחרב האחרונה שפוג'ין זורק לעברו, שבדיוק מופתי משפדת לו את הפנים דרך היד. אם אתם בוחרים לשחק בדמות המיתולוגית של שאו קאן ומנצחים, אתם יכולים לבצע פינישר שבו הוא לוקח את הפטיש העצום שלו, מכה את היריב שלו בבטן. האם הפנים נמעכות כצפוי? כמובן שלא, במקום זה הראש כולו עף דרך הגב של היריב לאוויר בזמן שכותרת הסיום Fatality מתנוססת באותיות מדממות על המסך. האלימות היא קיצונית, מופרעת ונוגדת את כל חוקי הפיזיקה והביולוגיה, אבל זה כל כך מגוחך שזה כיף. וזה הרעיון שעומד מאחורי מורטל קומבט.

אבל התבלין ששדרג את המשחק כולו היה הרחבת היקום של מורטל קומבט עם דמויות מפרנצ'ייזים אחרים. במשחק Mortal Kombat Vs. DC Universe הגיבורים של DC זכו להופעת אורח מרעננת שהתפתחה למשחקי Injustice, ובמהלך השנים זכינו אנחנו בהמון דמויות אהובות: רמבו של סילבסטר סטאלון, פרדי קרוגר, הטורף, הנוסע השמיני, ג'ייסון מסדרת סרטי "יום שישי ה-13", לת'רפייס מפרנצ'ייז האימה "המנסרים מטקסס", קרייטוס מסדרת משחקי God of War ואפילו רובוקופ.

בריבוט הקרוב נזכה לראות גם את הומלנדר מ-The Boys ואת אומנימן מ-Invincible כבר בהרחבה הראשונה – מה שאומר שהמעריצים יוכלו סוף סוף לקבוע מי חזק יותר ומי אכזרי יותר. למרות שכל הדמויות האלה כביכול לא קשורות אחת לשנייה בשום אופן, כולן מתאימות באופן מופלא ליקום המדמם והאלים של מורטל קומבט. זה מה שהופך את מורטל קומבט לפרנצ'ייז כל כך ייחודי: פרנצ'ייזים אחרים לא מאיימים עליו. להפך.

משחק טוב הוא תוצר עבודתם של המון אנשים. אנשים שאוהבים את המותג, שרוצים לבנות עולם חדש ומטורף, שמנסים להעניק לשחקן את החוויה שהוא רוצה לקבל. כשאנחנו משחקים מורטל קומבט – אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו הולכים לקבל (ואפילו מקבלים יותר).

זאת תוצאה של למידה ארוכת שנים שבמהלכה היוצרים בנו את היקום, כתבו את הסיפור, ניסו, נכשלו, ניסו שוב והצליחו. אנחנו חיים בעידן היקומים הקולנועיים ולמרות שיש לא מעט פרנצ'ייזים טובים, אין הרבה פרנצ'ייזים ששרדו שלושים שנה ועדיין ממשיכים לייצר תוכן טוב.היקום הקולנועי של מארוול מייצר בחמש השנים האחרונות חרא בכמויות והוא פעיל רק משנת 2008, היקום של סטאר וורס כבר גוסס ואת היקום הקולנועי של DC רצחו כל כך הרבה פעמים עד כדי כך שהוא חייב ריבוט שמאפס את הכל.

דווקא משחק המכות המופרע והזקן הזה מצליח להוציא כותרים מצליחים כל פעם מחדש. המשחק החדש בסדרה, Mortal Kombat 1, שצפוי לצאת ממש השבוע (14.9) מסתמן בתור ההצלחה הבאה של הסטודיו. נותר רק לקוות שאולפנים אחרים בכל המדיומים ילמדו איך לייצר פרנצ'ייז מבלי להוציא ממנו את הנשמה.

• גיימינג
• משחקי מחשב
• משחקי וידאו
• קולנוע
• סרטים
• אנימציה
• אלימות

גראלט מריוויה, הזאב הלבן, גווינבלייד, הקצב של בלוויקן, ראוויקס פורהון – או פשוט "המכשף". כנראה שאתם מכירים את צייד המפלצות כסוף השיער בדרך כלשהי. אולי שמעתם מחבר חנון שלכם שבדיוק סיים את המשחק ולא יכול להפסיק לדבר על כמה הוא מדהים, אולי נתקלתם בפרסומות וטריילרים לסדרה ולא הבנתם למה לסופרמן יש שיער לבן פתאום, ואולי אתם מאותם אנשים נדירים שאשכרה קראו את הספרים המקוריים. כך או כך, כנראה נתקלתם מתישהו בחייכם ביקום המטורף שיצר אנדז'יי ספקובסקי. הוא אמנם לא מוכר כמו זה של טולקין ב-"שר הטבעות", בכל זאת סדרת הספרים לא זכתה לאותה הצלחה, אבל סדרת המשחקים מבית CD Projekt Red הביאה את גראלט להכרה כל כך רחבה שכמו כל משחק מחשב מפורסם, היא חייבה עיבוד קולנועי. או לפחות טלוויזיוני.

מעריצים רבים שמחו לשמוע שגראלט מגיע למסך הקטן, אי אז לפני שלוש עונות, והתאכזבו כשגילו בלגאן לא ברור ולא ליניארי. לא אשקר – עבורי זה היה מרענן והשאיר אותי על הקצה, גם אם לפעמים נותרתי קצת מבולבל. זאת הייתה חוויה שלא קיבלתי בעבר בסדרה, והמסע המבלבל של גראלט סלל את השביל לעונה השנייה. רק אז יוצר הסדרה לורן שמידט היסריך (נשבע לכם שזה שם אמיתי ולא דמות של חנוך לוין) קיבל על עצמו החלטה להקשיב למעריצים, ויצר קו עלילה ליניארי שמציג את מערכת היחסים בין סירי (פריה אלאן) לגראלט. בשבוע שעבר עלה חלקה הראשון של העונה השלישית (החלק השני יעלה בנטפליקס ב-27.7), ולמען האמת – היא אין שוני משמעותי מהקודמת.

גראלט הוא עדיין מכשף ממורמר וחסר חוש הומור, סירי ממשיכה להיות מורדת, ייסקייר עדיין מחפש מוזה בצורת רומנים חפוזים (נטיות ביסקסואליות זה לא תחליף להתפתחות של הדמות), אבל לעומתם ינפר (אניה צ'אלוטרה) מצליחה להיות דמות משמעותית עם רצונות משלה. בעונה הקודמת, היא פעלה תחת השפעתה של המכשפה וולת' מייר, מעין עיבוד למיתוס הסלבי של באבא יאגה, והלכה בעקבות הרצון שלה ללדת. לי לא היה ברור למה זה רצון שמוביל אותה לעשות דבר מטופש כל כך כמו לסכן את סירי, ולא אהבתי את זה – אבל זה קרה. העונה השנייה אמנם הצילה את הסדרה וריסנה את הרצון לעשות משהו נסיוני ומהפכני, אך הדמות של ינפר נשארה תקועה במשבצת שבדרך כלל קשה לצאת ממנה. בעונה השלישית של "המכשף", ינפר נטולת השפעה חיצונית והופכת לשחקנית פוליטית משמעותית כאשר היא מנסה לאחד את כל הממלכות כנגד שלטון נילפגרד. העניין הוא, שכל אחת מהממלכות מעוניינת בסירי למטרה אחרת.

קשה לא לאהוב את פריה אלאן בתפקיד סירי. היא מצחיקה, בעלת טיימינג קומי מצוין ומכניסה המון אור לסדרה די אפלה, שזה בדיוק מה שהיה חסר בסירי מהעונה הקודמת. העונה הראשונה עסקה בשאלה "איך גראלט קיבל את סירי?", העונה השנייה עסקת בשאלה "איך גראלט הכיר את סירי?", והעונה השלישית עוסקת ב-"איך גראלט שמר על סירי?". ולמרות שהסדרה מתמקדת ביחסים של סירי וגראלט, הפעם זה מרגיש כאילו הפוקוס עובר ליחסים של סירי עם העולם. למדנו שהיא יכולה לפתוח פורטלים, ופגשנו גם את "ציידי הפרא" שרודפים אחריה – הכנה לעלילה מהמשחק האחרון בסדרה, The Witcher 3: Wild Hunt.

העונה השלישית עוסקת המון בפוליטיקה. כולם רוצים חלק מסירי וכולם עסוקים במזימות כדי לרדוף אחריה – ולמרות שבדרך כלל אני חסיד של דיאלוגים, כאן הם פשוט עשויים בצורה מאד יבשה. מרוב שעברנו כל כך הרבה עם הסדרה הזאת, כל דמות שמופיעה לראשונה בפרק עסוקה בלהזכיר מה היא עשתה ומה היא רוצה להשיג. לפעמים זה נחוץ, אך לעתים קרובות יותר זה מייגע.אפשר לטעות ולחשוב שהביקורת הזאת היא שלילית, אבל למעשה היא מאד על הגדר. מתוך חמישה הפרקים שיצאו עד כה (החלק השני ישלים אותם ל-8), ארבעה הרגישו ארוכים מדי ומילוליים ברמת להירדם בזמן שהדמויות מדברות. רק כשהגיע האקשן, האופי של הסדרה צץ לו מבין חורבות הדיאלוג, ולרגע אפשר לטעות ולחשוב שצופים בקטעים שנלקחו מתוך המשחק באופן ישיר. כשזה קורה, הסדרה הופכת לכיף מטורף של אקשן מפלצות. ובעונה השלישית, האקשן מרהיב ועיצוב המפלצות הפך לעצמאי מהישענות על המשחק, ובכך הפך למעניין, כי הוא הלך למקום מאד רחוק. אפילו הבסיליסק נראה פתאום יותר בסילסקי.

רק עוד כמה שנים, כשהסדרה תגיע לסיומה ואת גראלט ישחק ליאם המסוורת', נדע אם הסדרה היתה באמת טובה, או שהיא רק מסווה את עצמה בכסות של איכות. בינתיים אנחנו רק יכולים לראות איך היסריך מקבל את הביקורות, ומנסה ליישם – אבל אולי עם צמצום בדיאלוגים והסברים, לצד שמירה על סצינות אקשן מצוינות, הסדרה תוכל להמשיך בבטחה אל היעד הבא, העונה הרביעית. למרות שאנחנו מדברים כאן על איכות, השאלה היא לא "האם הסדרה טובה?", אלא "האם הסדרה מעניינת?" והתשובה היא כן, חד משמעית כן. העונה הראשונה אמנם מבולגנת, אבל הם מנסים דברים תוך כדי תנועה ואולי אם הם ימשיכו עוד טיפה לנסות, העונה הבאה תוכל להיות מושלמת.
חלקה הראשון של העונה השלישית של "המכשף" זמינה עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות
• נטפליקס
• משחקי וידאו
• המכשף

כל ילד שגדל בשנות האלפיים המוקדמות עם פלייסטיישן 2 ידע שאחרי בית הספר הוא יחזור הביתה כדי להרוג באלימות ברוטלית מפלצות, לרכוב על קיקלופים ולשחוט אלים יווניים במו ידיו – או יותר נכון, במו ידיו של קרייטוס, הדמות הראשית בסדרת God of War, שהפכה לנודעת לשמצה בעקבות המון ביקורת על האלימות שהציגה על המסך. אף על פי שברוב רובו של המשחק, השחקן הורג בעיקר יצורים דמיוניים, החלקים האלימים הגיעו כאשר קרייטוס הרג את האלים עצמם. במהלך שלושת המשחקים הראשונים, קרייטוס דקר את אתנה עם חרב ענקית, כרת את רגליו של הרמס, תלש במו ידיו את ראשו של הליוס וחירב את הפנים של זאוס עם אגרופים. כל ילד שגדל בשנות האלפיים המוקדמות עם פלייסטיישן 2 ודאי זוכר את הרגעים האייקונים האלה, אבל לא בטוח שמבעד לכיסוי דם האלים, הוא הצליח לשים לב לעלילה.

ב-2005, בראשית דרכה, סדרת המשחקים התמקדה בנקמתו של קרייטוס באל המלחמה ארס, כולל תפנית מפתיעה שנחשפת כשקרייטוס מגלה שזאוס הוא אביו. בסוף המשחק השני קרייטוס, גייס את הטיטאנים כדי לטפס על האולימפוס. במשחק השלישי, קרייטוס מגשים את מטרתו, אך במחיר הכבד של גילוי האמת. שלושת המשחקים הראשונים נבנו כטרגדיה יוונית, ובהתאם גם ההיבריס תופס כאן מקום מרכזי – כי בדומה לאדיפוס, היה זה קרייטוס שגרם להכל להשתבש. והאופן בו שלושת המשחקים פרשו את הסיפור דרך משחקיות פורצת דרך, לפחות לאותה התקופה, הצליח לתת לשחקן תחושה של כוח אמיתי בידיים. המשחק הפך ללהיט עולמי, ובהתאם כל ארגון שנלחם באלימות במשחקי מחשב גינה אותו. אבל בסופו של דבר, אי היה אפשר לעצור את הפופולריות לה זכה המשחק. עם זאת, במשחקים הישנים ישנם כמה חלקים שבבירור לא היו מתקבלים היום, כמו למשל מיני משחק בו השחקן צריך ללחוץ על כפתורים מסוימים בזמן שקרייטוס שוכב עם אפרודיטה.

כשרק הכריזו על המשחק החדש בסדרה שצפוי היה לצאת ב-2018, הקהל השתגע, ובצדק. בתור התחלה – במקום להבי הכאוס המוכרים והטובים קיבלנו נשק חדש בדמות גרזן לווייתן, שמתפקד פחות או יותר כמו הפטיש של ת'ור. מעבר לכך, כל המשחקיות השתנתה – המצלמה התקרבה, האלמנטים של משחק התפקידים קיבלו במה מרכזית יותר והאקשן עלה מדרגה. למרות כל השינויים, הDNA של המשחק נשאר כפי שהיה, מה שהפך אותו לסיקוול מושלם – חדשנות מהולה בנוסטלגיה. מהר מאד God of War זכה להצלחה אדירה ולא רק שזכה בתואר משחק השנה, אלא המשחק הכי טוב שנוצר אי פעם. וקחו בחשבון שבשנה ההיא הייתה לו תחרות קשה: "Red Dead Redemption 2" וגם "Marvel's Spider-man", שני משחקים מצוינים שהשאירו את חותמם על תעשיית המשחקים.

קרייטוס הפך מגיבור טרגי קודר וצמא דם לאבא שיעשה הכל כדי להגן על משפחתו, ובינתיים גרסת 2018 של God of War היתה לאבן דרך בהיסטוריית הגיימינג מכמה סיבות: מבחינת משחקיות, היא סיפקה ריענון של כל מערכת המשחק – כל כולו מצולם בוואן שוט מרשים במיוחד, אקט שלא נעשה בעבר באף משחק; מערכת הקרב השתכללה, ושמרה על האלמנטים החשובים; ברמת העלילה, היו כמה גורמים שהשפיעו על השינוי – עם השנים, היחס לאלימות במשחקי מחשב התמתן ותשומת הלב עברה לעלילה המורכבת שהציג. זה היה סיפור על אב ובן שמתאבלים על מות האם, ורוצים לפזר את האפר שלה, כפי שביקשה, על הפסגה הגבוהה ביותר, בעוד האלים הנורדים צדים אותם. עם התבגרות קהל השחקנים שלו, חלקם כבר הורים בעצמם, גם המשחק נאלץ להתבגר.

קרייטוס של ראשית הדרך לא היה יכול להתקבל על ידי השחקן המודרני, והשינוי שהתבצע בו היה מהותי. לקרייטוס הישן לא היה מה להפסיד במלחמתו נגד האלים היווניים. הוא כבר איבד את משפחתו, ועכשיו נותר לו רק לנקום בהם על האסונות שהם גרמו. לקרייטוס המבוגר, לעומת זאת, יש המון מה להפסיד – את בנו הקטן, אטראוס. לאורך כל המשחק הוא מלמד את אטראוס איך לשרוד, ובעיקר על ההבדל בין טוב לרע, ועל הגבול הדק ביניהם. הוא מלמד אותו על משמעות הכוח וגם על רחמים. קרייטוס החדש מצליח לרגש, וזה לא מובן מאליו, במיוחד כשאנחנו יודעים מי היה בעבר. אבל הזמן עשה לקרייטוס טוב. בסוף המשחק הראשון פרייה קוראת לקרייטוס מפלצת, ואומרת שהוא לעולם לא ישתנה. קרייטוס עונה לה במשפט קצר: "אז את לא מכירה אותי". והוא צדק.

אתמול (9.11) יצא המשחק השני בסדרה המחודשת, וההתרגשות שוב בשיאה. כשבוע לפני שיצא רשמית, הביקורות כבר היללו אותו. לפי הביקורות המוקדמות, שני המשחקים נתנו לשחקנים יותר ממה שהם רצו וזה פעל לטובתם – במיוחד עכשיו, כשמכירות המשחק הקודם בסדרה זינקו בקצב מטורף לקראת יציאת המשחק החדש. בעידן בו כל חברה יכולה לקחת משחק ישן שלה, לתת טקסטורות חדשות ולתמחר אותן במחיר מלא (ע"ע הטרילוגיה המחודשת של GTA), נדיר לראות חברה שמתייחסת לזיכרונות הנוסטלגיים שלנו ברגישות, ומספקת לנו תוכן חדש, מקורי ואיכותי.

• משחקי וידאו
• משחקי מחשב
• פלייסטיישן
• משחקים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי