קצת כמו המדינה שמתוכה היא בקעה, גם "ארץ נהדרת" חזרה מפגרה בת שבוע לתוך הווייה קולקטיבית שמתמצה בשתי מילים: "מה, שוב?". וכן, כנראה שחזרנו אל בורות המים ולתחושות החרדה המפעמות סביב הדיבורים על תקיפה אמריקנית באיראן והאפשרות של תגובה שתופנה – כמובן – כלפינו. לא ברור מה תעשה תקופת ההמתנה הזאת למדינה, אבל היא בהחלט עשתה טוב ל"ארץ נהדרת".

>> ככה לא מנצחים מכונת רעל: מי אשם בבריחת נתניהו מאחריות?
>> מכה שנית: "אלף מכות" התגברה על כל מכשול בעונתה השנייה

יש משהו בפגרות קצרות של התכנית שמסורתית תמיד מייצר פרקים טובים. אולי זה מרחק הזמן והעובדה שיש עוד שבוע לשייף כמה דברים, אבל גם הפרק ששודר אמש (רביעי) היה אחד הטובים "אם לא ה…" (ריספקט קשת ליבליך), פרק שבו הדבר שבלט יותר מכל הוא האנרגיות: "ארץ" חזרה, ברמה מסוימת, לתפקיד שלה מפרק המלחמה באיראן (יוני 2025): להיות הפילטר שמאפשר לפרוק החוצה את המתח והתחושה הכאוטית דרך צחוק. מה ששונה הפעם מפרק המלחמה ההוא, הוא שיש פחות טאבואים ללחוץ עליהם – העובדה שכלום לא קרה אפשרה לה לרוץ חופשי יותר, וגם באמת להצחיק.

ואולי, בכלל, הסיבה שהפרק הזה כן עבד היא שהפוליטיקאים קצת נדחקו ממנו הצידה. לאחר מערכון הפתיחה המצוין על רשת ההימורים "פולימרקט" ("אם להמר על החיים שלך, לפחות תעשה מזה כסף") – הפאנל הראשון בעיקר התעסק בטאלנטים של מהדורות החדשות ובפרשנות שלהם למצב. ניר דבורי (של ליאור אשכנזי המבריק), אהוד יערי (דמות אנדרייטד, נחזור ונאמר) וכמובן בני סבטי שניצל את חזרת המלחמה כדי לחזור למסך (תפס את עמדת הפרסי שאחרי 7.10 היתה שייכת לאליהו יוסיאן, ונמחקה מהלופ מסיבות מובנות). הפוליטיקאים הגיעו בהמשך, אבל המיקום שלהם היה יותר פרופורציוני ויותר נכון.

בנוסף, ראינו בפרק של "ארץ" משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים: קו עלילתי שהולך לכל אורך התכנית ונוגע לאיש שבאמת מקבל פה החלטות – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא הופיע כמה פעמים במהלך הפרק, עם המלמולים חסרי הפשר והשאלה הנצחית – יתקוף או לא יתקוף? הפשר של "ארץ נהדרת" למצב היא בעצם שבתקופה המוזרה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא באמת יודע, גם לא טראמפ עצמו. המודיעין הרי גם ככה איבד אמון ב-7.10, ועכשיו אנחנו תלויים בין פרשני חדשות שעסוקים בעיקר בעצמם ובמסרי השלטון שהם מהדהדים – או בכל מיני קוראות בקלפים, אפרופו ההופעה של ריקי קיטרו. "ארץ" לא מתיימרת לפרש את המצב הזה, אלא להגיד כמו אואזיס בשעתה – כל מה שאנחנו יודעים, הוא שאנחנו לא יודעים. ועכשיו, בואו נצחק מזה.

ואכן, משהו בשריר הצחוק השתחרר. לא רק בפאנל הראשון, אלא גם בהמשך, מערכונים כמו חמינאי ו"גנרל אכזרי", גולדקנופף ברחובות בני ברק/טהרן או אפילו הפארודיה המדויקת על סרטון "הליכודיאדה" (שהגיעה בתפקיד הבעיטה בבטן), פשוט עבדו נהדר. אפשר היה לראות את זה גם בפרצי הצחוק אצל הפאנליסטים – "ארץ" קיבלה את הגרוב שלה בחזרה. אולי בהשפעת החרדה מהמצב והצורך בפורקן, אולי זה פשוט הכישרון המתפרץ שקיבל חיים חדשים וגב מהמאמן לתקוף גלים גלים.

הסמל המובהק של הפרק המצחיק והאנרגטי הגיע דווקא בסיומו – והוא לא היה קשור למתחים ולחרדות שלנו. זה לא סוד ש"ארץ" מתקשה למצוא את המערכון הרץ שלה העונה: היא פתחה את העונה עם נתב"ג (מה שלדעתי מאוד הצליח, אבל ירד מהפרק מסיבות ששמורות להפקה), המשיך עם ליב יטאנוב – שלא התרוממה, אבל כנראה עשתה רעש בטיקטוק – ושוב, אולי הזמן עשה את שלו, אבל נדמה ש"ארץ" מצאה את להיט הקאלט הבא שלה: הרב תינוקא.

זה מתחיל מחוש הריח הנהדר של "ארץ" לקומיקאים שמסתובבים בעולם הבידור. הפעם הם מצאו את דניאל חן. לא היה צריך להתאמץ מדי – חן הרי מככב בסדרה משלו בהוט ("ילד רע") וגם על הבמות וברשת לא קשה למצוא את הסטנד אפ המעולה שלו. הוא גם הופיע בכמה פרקים קודמים של "ארץ", בעיקר בדמות של מרדכי דוד. אבל נדמה שהפעם הם מצאו לחן את הנישה הנכונה: הפארודיה המדויקת על "הרב ינוקא", אותו רב אופנתי שמשגע את הרשת וכובש את הקהל המסורתי והעאלק-דתי בברכות וישועות, כל עוד אתם מצלמים לרוחב בטלפון.

זה נכתב מצוין, זה הופק נהדר, זה דיבר בשפה שהקהל הרחב יבין וזה גם ישב על היסוד שהפך את ראובן מ"כמעט שבת שלום" ללהיט: החשיפה של הזהות הדתית המפוקפקת. גם כאן יש מישהו שמתיימר לרבנות ולקדושה, אבל בעצם לא ממש בקיא במה שהוא מדבר ויותר עסוק בקידום עצמי ובתדמית. בדרך המצחיקה מאוד והכשרונית מאוד, הצליחו להכניס קצת לתופעת ה"רבנים לעת מצוא", ששוטפת את ישראל, וגם להכניס עוד שחקן נהדר לסגל הנבחרת של "ארץ", שבוודאי יככב בתכנית בשנים הקרובות.

הפרק ה-11 של העונה הזאת ב"ארץ נהדרת" הוא פרק פתיחת החצי השני של העונה (לפחות כרונולוגית), ואם זה מסמן משהו, הרי שתחושת החירום עושה לה עוד קאמבק. "ארץ" חשבה שיש לה עונה קלילה ביד – אבל השבוע המציאות ידעה לדפוק טוב בדלת ולהבהיר (בכפוף להחלטה שרירותית של נשיא לא לגמרי אפוי) שזה זמן לחזור ולבדר אנשים שנמצאים בפחד. עוד נראה האם זה יתפתח ואיך – אבל אתמול, דווקא בעיצומן של שעות מלחיצות, זה היה פשוט מגניב לצפייה ואוורר הרבה מאוד מתח שהצטבר בראש ממהדורת החדשות שקדמה לה. איך אומר הרב תינוקא: מה יש בזה? הבל הבלים.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה ישראלית
• קשת
• דונלד טראמפ

כן, הגיעה תקופת סיכומי השנה, וזה קצת אירוני כי סיכומי שנה הם בהחלט תופעה תרבותית שלגמרי נמאס ממנה, ובכל זאת הנה אנחנו כאן מביטים לאחור על 2025 וחושבים לעצמנו "בעעעע". ועם כל המיאוס, על דבר אחד בטח אפשר להסכים: השנה הזאת הייתה הגרועה ביותר בשנים באחרונות. כן, אפילו יותר מ-2020 הידועה לשמצה. חרא שנה – ובכל כך הרבה תחומים. ומכל התחומים הנוראיים הנ"ל, מי שסבל הכי הרבה הוא עולם התרבות שרוסק ונכתש על ידי המלחמה, הממשלה ומקבלי ההחלטות במיינסטרים. כל כך נמאס מזה שאספנו את כל התופעות המאוסות של השנה, דירגנו וארזנו לכם אותן יפה. הפי ניו ייר!

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

13. העיסוק האובססיבי באירוויזיון

די. פשוט לא אכפת לנו מי מחרים את האירוויזיון בגללנו, מי תייצג אותנו מול האנטישמיים ואיך ישנו את שיטת הניקוד. אין סיבה לדבר על זה בכל מהדורה בכזאת אובססיביות. בל נשכח: זאת תחרות בין שירים גרועים, לפעמים אפילו גרועים במתכוון, קצת פרופורציות לא יזיקו.

12. יותר מדי שירותי סטרימינג

אוקיי, כל הקטע של הסטרימינג היה ממש נחמד, אבל לפתע מצאנו את עצמנו משלמים סכום חודשי לא קטן עבור שלושה שירותי סטרימינג שונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהבטיחו לנו כשמהפכת הסטרימינג התחילה. התוצאה של הגרידיות התאגידית הזאת היא שרבים חזרו לחפש ולמצוא דרכים פיראטיות לצפות בתוכן טלוויזיוני שנמצא מאחורי חומת תשלום. חייבת להיות דרך חוקית לאפשר לציבור לצפות באיזו סדרה שירצה תמורת סכום חודשי קבוע. או שנטפליקס ודיסני פשוט יקנו את כולם.

11. לכל אחד יש פודקאסט

אוקיי, צחקנו צחקנו, אבל בגלל העלות הזולה של הפורמט באמת שלכל טמבל יש פתאום פודקאסט. חלקם המזערי של הטמבלים מייצרים פודקאסטים ראויים להאזנה (בהנחה שלמישהו יש זמן או רצון להאזין לכל הלרלרת האינסופית), ואומרים שישנם אפילו פודקאסטים של אנשים שאינם טמבלים כלל, אבל המיטב הזה טובע בתוך אוקיינוס משמים של תוכן מיותר. האמת, יש לנו המון מה להגיד על זה, אולי נפתח פודקאסט.

10. נסרין קדרי שונאת בנים

גם השנה נסרין קדרי הוציאה שיר שבו היא מדגישה כמה היא שונאת גברים. די מדהים שלזמרת בסדר גודל כזה יש כל כך מעט נושאים לשיר עליהם. זה בסדר מאמי, גם אנחנו לא מתות על גברים, אבל איכשהו מצליחות לעסוק בדברים אחרים ולא חשות צורך לכתוב את זה בכל פעם שאנחנו פותחות מקלדת. אם כי אולי זה רעיון.

9. פורמטים חדשים של ריאליטי

בשתי מילים: לא צריך. זה לא סוד שהז'אנר מיצה את עצמו וכבר יותר מ-20 שנה שלא יצא בו פורמט חדש ומוצלח. הפורמטים המצליחים הקיימים, ארבעה-חמישה מותגים שאנשים באמת צופים בהם, שורדים כי הם טובים יותר מכל הניסיונות להעתיק אותם. אנחנו לא צריכים שום "בואו להתחתן איתי" או "הכוכב הבא למישלן" או כל פורמט קופי-קאט אחר שאתם חושבים שממש יצליח. הוא לא. יש מספיק פורמטים. חפשו דרך אחרת להתעשר.

8. שימוש מוגזם ב-AI שלא לצורך

הבינה המלאכותית השנה השתדרגה בהרבה מאוד דברים וכולנו משתמשים בה, כולל ההורים שלכם לצערכם הרב. זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים את זה גם על המסך בסלון. אפקט הקרינג' של השימוש ב-AI בטלוויזיה עדיין דרמטי מדי, בין אם זה ב"ארץ נהדרת" ובין אם זה בפרסומות (כן, רואים לכם). השימוש הכי מוגזם וגרוע שראינו השנה הרס לנו לגמרי את "שם טוב האבי 2", שנשענה על AI באופן חריג. כן, זה הרבה יותר זול לייצר ככה אפקטים גדולים, וגם הרבה יותר גרוע. הטכנולוגיה לא שם.

7. הצגות שמבוססות על סרטי בורקס

כבר יותר מעשור שהתיאטראות וחברות ההפקה חוגגות על היצור המוזר הזה שנקרא "סרטי בורקס", והשנה זה הגיע לשיא עם מיקי גבע בתפקיד ששון בהצגה "צ'ארלי וחצי". זה לא גרוע רק בגלל רמת ההפקה הירודה, המשחק מעורר הקרינג' או החרבת זיכרונות הילדות שלנו מהסרט, אלא בגלל התוצאה: חלטורה למכנה המשותף הנמוך שמדרדרת את התיאטרון הישראלי תהום.

6. נועה קולר כותבת על יחסים מתפוררים

אנחנו יודעים, היא המאמי הלאומית עכשיו – או לפחות המאמי העירונית – ועל הכישרונות שלה יש קונצנזוס מוחלט, אבל כמה אפשר לכתוב על הנושא הזה? להגנתה ייאמר שהיא באמת כותבת דיאלוגים מושחזים וכואבים, והיה טוב לקבל את "מקום שמח" כי לא קיבלנו עונה שנייה של "חזרות", אז אפשר גם לעשות לה את ההנחה הזאת, אבל לא בטוח שהשטיק הזה יעבוד גם בסדרה הבאה. אולי איזו קומדיית מד"ב או דרמה בלשית?

5. משפיענים-שחקנים שאינם שחקנים

הילדים שלכם יגדלו על משפיענים, וזה די מבאס כשחושבים על זה לעומק. מרבית המשפיענים לא מתחילים אפילו להבין את גודל הנזק שהם עושים, ואם הם מבינים – זה הרבה יותר גרוע. בתחום המשחק זה כואב במיוחד: שחקנים השקיעו את מרצם, זמנם וכספם בלימוד שיטות משחק, עקרונות משחק ובניית ארגז כלים מותאם אישית רק כדי שאיזה קווין רובין יבוא וייקח להם את העבודה (דוגמה רנדומלית, אין לנו דבר נגדו והוא גם משקיע בשיעורי משחק פרטיים, אבל אתם לא תלכו לרופא שלמד רפואה באופן פרטי). לא חסרים לנו שחקנים בינוניים ומטה, אבל גם לא חסרים שחקנים טובים שלא מקבלים הכרה ורואים מישהו שאינו שחקן עוקף אותם בסיבוב כי יש לו הרבה עוקבים באינסטה. שום דבר טוב לא יצא מזה לעולם.

4. משפיענים עם דעות

קחו את מתן פרץ. לא, באמת, קחו אותו. הוא בחור די מצחיק וסטנדאפיסט מוכשר, אבל השנה הוא שינה כיוון והפך להיות משפיען שפחות מנסה להצחיק ויותר מנסה לרגש ולשתף בדעותיו. העניין עם דעות הוא לא רק שלכל אחד יש כאלה, הן יכולות להיות גם לא נכונות, ולכן מוטב שיהיו מבוססות על עובדות ולא על רגש – אחרת התוצאה היא בליל סאחו-ציוני כמו המונולוגים הזועמים עד כדי גיחוך של פרץ על כל מה שהוא לא מסכים איתו. יש לציין שלפעמים הוא גם מציג אמירות נכונות אוניברסלית, אבל הטיעון מאחוריהן כל כך לא מגובה שקשה לקחת אותו ברצינות. שיתמקד בלהצחיק. ובלגו. הוא אחלה פרזנטור של לגו.

3. פורמט שני המנחים

זה לא משהו חדש, אבל השנה זה הגיע לשיא. למה בכל תוכנית, בין אם מדובר באקטואליה ובין אם מדובר בתחרות שירה, חייבים שני מנחים? הגאגים ביניהם אף פעם לא מצחיקים, זה כמעט אף פעם לא נותן ערך מוסף ואף פעם אף צופה בשום מקום בעולם לא אמר: "התכנית הזאת סבבה והכל, אבל אתם יודעים מה חסר לי? עוד מגיש!". בקיצור, אסי ורותם, גם השנה נמאסתם על מלא.

2. ציון המלחמה בכל אירוע טלוויזיוני

אני מסכים שיש מקומות שבהם זה היה הכרחי לציין את המלחמה, אבל ממש לא הייתה סיבה שכל שעשועון ותוכנית ריאליטי יעשו לנו פרצופים רציניים, ינופפו בדגל ויצדיעו למפקד. כולנו זוכרים שאנחנו במלחמה, אתם החלטתם שצריך לתת לנו "להתאוורר" עם "תוכן קליל", אז שחררו באמאשכם ותנו לנו לצפות בשקט בשעה של שטויות על המסך. מבטיחים להתרגש ולדמוע במקומות אחרים.

אומרים "שבעה באוקטובר". הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום מסך: קשת 12)

1. אין סאטירה בישראל

זה באמת לא חדש, אבל השנה יותר מתמיד מורגש הצורך האמיתי בתוכניות סאטירה כשהכל מתרסק ובוער מסביב: ההפיכה המשטרית על טורבו, נתניהו נמלט מוועדת חקירה, האשמים במחדל רוצים לחקור אותו בעצמם, ועוד לא דיברנו על ניסיון הסחיטה באיומים שמתחזה ל"בקשת חנינה". מאז סיומה של "היהודים באים" והעלמתו של ליאור שליין מהמסך, ל"ארץ נהדרת" יש מונופול על הסאטירה במיינסטרים, וכמו שאפשר להיווכח זה פשוט לא מספיק גם כשהיא במיטבה (והיא לא). זאת גם לא באמת עבודה לתוכנית הבידור הכי מצליחה בישראל. "ארץ נהדרת" רוצה לעשות שמח וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים דחוף מישהו שגם ירצה לבעוט, לשרוט ולשבור דברים. אולי ב-2026.

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• סאטירה ישראלית
• אינטליגנציה מלאכותית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• פודקאסטים

לפעמים אפשר להבין הבדלים גדולים דרך מחוות גוף קטנות. דווקא הפרטים שבדרך כלל לא שמים אליהם לב הם אלה שמספרים את הסיפור. במקרה הזה, אפשר היה להסתכל על העיניים של איל קיציס בשתי תכניות שונות של "ארץ נהדרת": את התכנית הראשונה ששודרה 18 ימים אחרי ה-7.10, קיציס פתח עם מבט חמור סבר, כמעט עם דמעות בעיניים. אתמול (רביעי), הוא פתח את העונה ה-23 של התכנית עם חיוך גדול, כמעט מאוזן לאוזן. שני פריימים שהעידו על שינוי ענק בהווייה הישראלית. כמו שקראו לזה בפרומואים, "מייק ארץ נהדרת אגיין".

בהיותה התכנית של המדינה, גם "ארץ" התקשתה לעכל את השינוי הפסיכי הזה – מהמוד ההישרדותי שהיינו בו ואפיין גם את התוכנית בשנתיים האחרונות, למצב חדש ולא לגמרי ברור. אם למישהו הייתה ציפייה שמערכון הפתיחה יהיה יותר סנטימנטלי, כזה שמתייחס לחזרת החטופים המבורכת (א-לה קליפ ה"תתארו לכם" וה-AI שכיכב בעונה שעברה), או יותר סאטירי וביקורתי, באה "ארץ" ובחרה לתקוע את היתד בתחושת המבוכה. במערכון מצחיק שהוביל דובר צה"ל החדש, אפי דפרין (כנראה בהופעה האחרונה שלו ב"ארץ"), הוא הוביל את "מפקדת החזל"ש", מעין היערכות סטייל פיקוד העורף למצב של השגרה, והצדדים המצחיקים בו.

זו הייתה פתיחה מאוד לא ממלכתית, אבל מאוד נכונה לסיטואציה שבה נמצאים הצופים, מין תחושת ביניים שבה, לכאורה, דברים חזרו למסלולם – אבל המבט עדיין בורח לסלולרים על כל צרה שלא תבוא (וממתינים לה שתבוא). בינתיים, ואולי בגלל אווירת הביניים הזאת, "ארץ נהדרת" חזרה עם שתי מגמות ברורות לאורך פרק הבכורה.

>> מסך מפלצת: מצעד 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> עכשיו אפשר לצחוק: הסדרות הקומיות הכי מומלצות בדיסני+

המגמה הראשונה הייתה השתטות, משהו שלא ראינו ב"ארץ נהדרת" כבר המון שנים, פשוט כי המציאות לא ממש אפשרה. זה היה פרק פתיחה מאוד סלפסטיקי, מוחצן, עם הרבה מאוד הומור פיזי ופחות שנינויות דקות. מעומר עציון ודונלד טראמפ – שבאופן טבעי שיחקו תפקיד בכיר בפרק; דודי אמסלם וקיציס עם "מכון האיחוי", ואלי פיניש שבמערכון שהיה מתאים יותר לברלד פשוט העיף דברים באוויר בתור "צ'יקו מיקו קרואסון" – כל אלה סימלו רוח שטות שכאילו שידרה גם לקהל: אפשר לצחוק יותר, אפשר קצת להשתחרר. זה בסדר.

המגמה השנייה הייתה סגירת חשבונות פוליטית: התשובה של "ארץ" לוועדת החקירה הממלכתית שמסרבים להקים, הכתם שנשאר על המצח של נתניהו (למרות האווירה החגיגית), הטייק אוף על "הנוכלים" של אדוה דדון מול בן גביר וסמוטריץ' והאמירה של מירי רגב ש"גידי גוב אשם במחדל, כי הוא נהג שיכור בטרקטור", כולם באו לסמן את העובדה שלצד השמחה של חזרת החטופים, פצעים רבים נותרו פתוחים.

שינוי אחד משמעותי ראינו מבחינת הליהוק – שחר חסון נעדר מגילומו של איתמר בן גביר בשל התחייבויות קודמות ומי שנכנס לנעליו היה דווקא אוראל צברי. אחת הבעיות שהייתה עם הדמות של בן גביר בשנים האחרונות היא שדווקא מישהו שהוא נבל במציאות, מגולם בסופו של דבר על ידי קומיקאי מאוד אהוב וחמוד (חסון). לא משנה כמה הדמות היא שלילית (ואף מתוארת ככזו), משהו מהחמודיות של חסון מחלחל פנימה ומסייע דווקא לנרמל ולנחמד את הרוע שלה. קצת כמו מה שאסי כהן עשה לאביגדור ליברמן, מריאנו לבנימין נתניהו או אלי פיניש לדמות המושחתת של עוזי כהן ז"ל.

הבחירה בצברי, לפחות על הנייר, היא קצת "דאבל דאון" על החמידות: צברי אפילו יותר חביב ומקסים מחסון בהקשר הזה. ובכל זאת, צריך להודות שהיה משהו משובח בדמות של בן גביר הפעם – המימיקות היו מוצלחות, הטקסט היה טוב ובגדול החיקוי הצליח לקלוע לעליבות של שר הפיתות – גם אם היא היתה פחות גרוטסקית מהדמות שגילם שחר חסון בעונות הקודמות. אגב – לא רק חסון נעדר כמעט לחלוטין מהפרק, אלא גם יניב ביטון, מהכוכבים הבולטים של "ארץ" בשנים האחרונות, נקווה שבאופן חד פעמי.

במוקד התכנית עמד כוכב עולה בזכות עצמו: עומר עציון בדמותו של דונלד טראמפ, שהולכת ותופסת מקום מרכזי יותר ויותר ב"ארץ", כפי שהיא תופסת מקום משמעותי יותר בישראל עצמה. טראמפ הוצג כקיסר שהליכודניקים העלובים (כולל ביבי ושרה) עסוקים בלעדית בחנופה אליו. עציון בהחלט מצטיין כטראמפ: הוא מצליח לשים את האצבע על הקפריזיות שלו, על הילדותיות המסוימת וגם על היחס הקצת מתנשא שלו לפשוטי העם שכרכרו סביבו בכנסת – ישר לידיים של אמיר קטאר, לצלילי "אול ווי אר סיינג, איז גיב מי דה קאש".

פאנל הפתיחה הטראמפי היה מוצלח, אבל חייבים להודות שיתר התוכנית לא ממש המריא. הפאנל הפוליטי היה קצת חפוז וחסר מיקוד, החיקוי של ארז איסקוב ותרצה כהן היה רחוק מלעשות את העבודה, וגם מערכון הסיום עם העובדים בנתב"ג, שאמור כנראה להיות מערכון החוץ המתגלגל של העונה, עומד כצל חיוור מול חירטאקוס של העונה שעברה. התוכנית שהבטיחה איזושהי חזרה לשגרה ולאנרגיות ש"ארץ" יודעת לתת, קצת התקשתה לעמוד ברף הזה.

שני דברים בכל זאת עבדו טוב: מערכון החוץ של גרטה והמשט לעזה – אחד הדברים היחידים שנשארו מ"ארץ נלחמת" הוא מערכוני ההסברה (או המערכונים באנגלית, אם ממש תתעקשו). גיה באר גורביץ' מגלמת בהצלחה את גרטה, יחד עם שני הצעירים (ליאת הרלב ותמיר בר) מאוניברסיטת קולומביה, שמנסים לחדור לעזה וקוראים להפסקת המלחמה רק כדי לגלות – למרבה עצבותם – שהמלחמה באמת נגמרת. בגדול, זה עבד, זה היה מצחיק, זה העביר את הנקודה מצוין וזה הראה איזה ערך אדיר באר גורביץ' מביאה לשולחן. זאת גם הייתה מטרה קלה מאוד ולא סופר-רלוונטית לסאטירה.

הדבר השני, כמעט כרגיל, הוא ערן זרחוביץ' שכמו כוכב גדול שנכנס לדקה התשעים כדי לתת גול, הביא אותה בוואחד בומבה לחיבורים עם הצטרפותו לפאנל התרבותי/ספורטיבי הקצת מאולץ (איפה דניאל פרץ כשצריך אותו?) בדמותו של יהורם גאון – שהפליא במחרוזת לדינואית לשירי להקת "אואזיס". המנהג, שהתחיל עוד מתכניות הרדיו של טייכר וזרחוביץ' (ואפילו המשיך קצת לתכנית הטלוויזיה "שינויים בלוח השידורים") היה דרך אדירה לסיים את הפרק עם בוסט של אנרגיה.

קצת כמו מצב הרוח הלאומי, נראה שגם "ארץ נהדרת" לא ממש סגורה על עצמה בפתיחת העונה ה-23 שלה. לעתים היא מצליחה להבריק ולהצחיק, אבל ביחס לציפיות הגדולות שיש ממנה תמיד (זה בא עם הטריטוריה) אפשר להגיד שהפרק הראשון היה מעט מאכזב. הוא סיפק אולי את ההקלה הדרושה מהשנתיים האיומות שעברה על המדינה והתכנית, אבל לא בעט, לא התרומם לקליימקס אמיתי ולא היה מספיק מצחיק. אולי בשבועות הקרובים, זה יהיה בול על התו.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה ישראלית

בניגוד לנהוג ברשתות החברתיות, להלן דעה פופולרית: לדבר רק לאנשים שמסכימים איתך זה כיף. כולנו קצת השתבללנו בשנים האחרונות, בטח סביב המלחמה, וגם הרשתות החברתיות מעודדים אותנו להישאר בתיבת התהודה שלנו – היכן שחם, נעים, ואתה לא נתקל ביותר מדי אנשים עם דעות שמעצבנות אותך. בחוץ גם ככה מעצבנים אותנו מספיק. אבל מה שנוח ונכון לאנשים בפיד האישי שלהם, הופך להיות קצת בעייתי כשמדובר בתכנית סאטירה.

>>

ליאור שליין, במקור, יצג דבר מה ההפך מזה. בתקופת תכנית ההתנתקות של אריאל שרון, שליין הפליא בביקורת הימנית שלו כלפי השלטון – וכלפי שרון עצמו – ב"משחק מכור" ז"ל, יחד עם עינב גלילי וגורי אלפי. באחד הקטעים מהתכנית, הוא אפילו דקלם: "כן, העולם אוהב אותך אריק, אבל אתה יכול למחוק את החיוך / בינינו, זאת אותה האהבה שרואים בתל ברוך". וזה היה מצוין – ככה עושים סאטירה. גורמים לצופים, רובם ככל הנראה תמכו בהתנתקות ההיא, לזוז באי נוחות על הכורסא. מבקרים את מי שצריך, ומעל הכל את החזקים.

במשך שנים, שליין סירב להגיד עבור מי הוא מצביע בדיוק מהסיבה הזאת. הוא רצה, והיה צריך להיות, האלטרנטיבה. זה שלא מפחד להביע ביקורת כלפי אף אחד – ומי שלא עושה חשבון לאף אחד. זה מה ששליין ייצג לאורך השנים בכל התכניות שבהן השתתף והוביל – מ"משחק מכור", דרך תכנית הלילה ו"עד הבחירות זה יעבור", וכלה ב"מצב/גב האומה". לשליין היו ערכים מאוד ברורים (בראשם אתאיזם וחופש מדת), אבל היה ברור גם שהוא "שחקן חופשי" – כזה שיכול להיכנס בימין, אבל גם להישיר מבט בלבן של העיניים לטעויות של השמאל והטעויות שלו. המונולוג שלו על ארגון "שוברים שתיקה" היה דוגמא מצוינת לכך.

אבל כל זה השתנה לאחרונה. שליין, שתמיד היה איש חכם, הבין שהוא כבר לא מדבר לכולם – והחליט לקחת את זה לקיצוניות. כי בתכנית הנוכית שלו, "צוות שליין" שמשודרת ב"רלוונט", שליין הרבה פחות דו משמעי, והרבה יותר משחק בצד מאוד ספציפי של המגרש. המונולוגים שלו, שפעם ידעו להיות שנונים וחדים, כבר הפסיקו עם היומרה להצחיק – עכשיו, זו רק האידיאולוגיה. מדובר בטקסטים שלא נועדו לאתגר את השיח הקיים, אלא לרכב עליו – לומר, בדיוק, את מה שהקהל שלו רוצה לשמוע, אחד לאחד, בלי לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה (ובעיקר ימינה).

ובמובן הזה, ייתכן שבאמת "המדיום הוא המסר" – העובדה ששליין כבר לא משדר בערוץ ברודקאסט שמשדר לכולם (ערוץ 2 או ערוץ 10/13 – הערוצים שבהם עבד עד היום), ועבר לרשת כמו "רלוונט" – שמכוונת מלכתחילה לפרופיל מאוד מסוים של קהל שבמקרה או לא, חופף באופן מושלם את קהל המפגינים בקפלן – היא זו שמכתיבה באיזשהו מקום את האמירה שלו. שליין מבין בדיוק למי הוא משדר, הוא מבין שמול המסך שלו כנראה שכבר לא נמצאים אנשי ימין, ואפילו לא המתלבטים, אלא משוכנעים – ונותן להם בדיוק את הסחורה שהם מצפים לשמוע.

ומעבר לבעיה שיש לי עם השיח, ועם התפקיד ששליין אמור לגלם – מעל הכל הבעיה האמתית היא ש"צוות שליין" פשוט לא מצחיקה. את הפאנצ'ים אפשר לראות מקילומטרים, האמירה כבר לא מחפשת לחדש או להפתיע, גם המונולוגים וגם קטעי ה"פרשנות", שלכאורה אמורים להיות יותר קומיים, מתכנסים בסופו של דבר לאותו המקום – המקום שבו שליין צודק. ויהודה עמיחי ז"ל כבר סיפר לנו מה קורה במקום שבו אנחנו צודקים.

גם הפורמט של "צוות שליין" מרגיש, מה לעשות, די תקוע. הפורמט שג'ון סטיוארט הפך לאמנות בימי הזוהר של "הדיילי שואו" – כתבי שטח שמציגים את המצב בצורה הומוריסטית, ראיונות עם אנשים בעלי שם, וכמובן המונולוגים – בנוי על היכולת של סטיוארט לתקשר עם הקהל, ועל העיקרון הפשוט שאומר שקודם כל הוא חייב להיות קומיקאי טוב, ורק אח"כ אדם בעל דעה.

שליין, לעומת זאת, זנח את המשבצת המסורתית כפרשן/ליצן ביציע ועבר להיות שחקן פעיל במגרש. במונולוגים שלו ברור מי האיש הרע בסיפור – הממשלה, נתניהו, ערוץ 14 – והם אכן ראויים לביקורת ולבוז. אבל האם רק הם ראויים לבוז הזה? האם בצד השני אין גורמים ששווה לבקר? האם מתקפה חוזרת ונשנית משרת בשלב הזה מישהו חוץ מאת שליין עצמו? מה שפעם היה לחם החוק של שליין – היכולת להביא זווית אחרת למציאות, נעלם כשהוא בחר לנקוט צד ברור.

וזה מבאס, דווקא כי אני מסכים עם המסר הבסיסי של שליין. ברמת העמדות, אני והוא נמצאים פחות או יותר באותה המשבצת. אבל את שליין אהבתי בעיקר בגלל שהוא לא היה צפוי. הוא האמין בדברים מסוימים, וייצג אותם נאמנה (וברהיטות), אבל תמיד ידע שאין אמת אחת. הוא היה נביא הספק, האדם שלא משוכנע עד הסוף, זה שמפקפק כל הזמן באמיתות הגדולות. אבל אז הגיעו השנתיים האחרונות, ושינו את זה. דווקא בתקופה שבה לאנשים נורמלים יש ספק, שרק הולך וגדל – לגבי הכל, שליין משוכנע מאי פעם. צודק מאי פעם. וזה המקום שבו כבר לא עושים סאטירה, אלא הטפה. הנפש שלנו עייפה מלשמוע אנשים צודקים. היא לא צריכה עוד צודק אחד, שגם לא מצליח להצחיק.

אפשר לבקר עד מחר את המיינסטרימיות של "ארץ נהדרת" – אבל "ארץ" מבינה את תפקידה, ובעיקר מבינה שהיא חייבת לדבר לכולם, ולהשיג את הקשב של מקסימום אנשים. כי כשאתה עומד על המשבצת הזאת, והקהל הרחב (כולל אלה שלא מסכימים איתך) מקשיב – אז הרבה יותר אפקטיבי להכניס את הסכינים הקטנות של הסאטירה. הקול של "ארץ נהדרת" נשמע הרבה יותר ברור כשהוא מהדהד לאנשים בעלי השקפות שונות.

כי במקום שבו אנחנו צודקים, לא יצמחו פרחים באביב. וגם לא סאטירה יותר מדי טובה. וכמי שבאמת ובתמים אהב ואוהב את ליאור שליין, ועוקב אחריו מאז שאני טינאייג'ר, זה מבאס אותי שהצדק גבר על הרצון לרענן ולהשתנות. שליין חי בפיד של עצמו – את הגורמים האחרים והביקורתיים הוא כבר מזמן סינן החוצה, לצופי ערוץ 14 הוא מבין שהוא כבר לא יגיע. יתרה מכך – אם פעם שליין עוד היה מצליח להרגיז מישהו בימין או אצל הדתיים, היום הם פשוט לא צופים. גם להם יש כבר בועה תקשורתית משלהם. נותר רק לקוות שמשהו בסאטיריקן המעולה ליאור שליין, שגדלתי על התכניות שלו, נשאר חי. אחרת, אנחנו בצרות.
"צוות שליין", מדי יום חו"ל ברלוונט

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רלוונט
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• סאטירה פוליטית

בפעם השלישית העונה, "ארץ נהדרת" עושה כותרות. היה לנו את מערכון "כמה טוב שבאתי הביתה", והיה המערכון עם עידן עמדי, והפעם נדמה שהתוכנית חידדה את חיצי הסאטירה שלה היטב. אם במערכונים הקודמים, האמירה של "ארץ" היתה חריפה, אבל נותרה בגבולות הקונצנזוס וניסתה לשדר מסר מאחד למרות הכל, במערכון המדובר אמש היא כבר מתחילה לגעת בליבת הסכסוך הפנימי, בבעיות שהמלחמה לא יכולה לכסות, בפער שבין ישראלי לישראלי.

>> עופו על זה: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם עכשיו
>> ג'ון סטיוארט חזר לדיילי שואו והוא במיטבו. איזה ייאוש

שני חיילים (שני כהן ומריאנו אידלמן, שבמקרה או לא חובש במערכון כיפה סרוגה) דופקים בדלת בסוף מסדרון בבניין רב קומות. ז'בוטינסקי 45. אחרי שהם דופקים, פותח להם חרדי (יובל סמו). הוא מספר להם שנורא נבהל ולא ציפה לקבל את הבשורה הזאת. "אני לא מתגייס עכשיו, שמעתם?", אחר כך הם מגלים לו שהם בכלל קציני נפגעים, ושהם הגיעו בטעות לבני ברק במקום לרמת גן (קורה לכל מי שעושה את הטעות של לצעוד על ז'בוטינסקי). החרדי אומר להם שהם צריכים להיזהר בתקופה הרגישה הזאת. "אבל תגידו שהתפללנו עליהם", הוא צועק להם בסוף. "עשינו כל מה שיכולנו".

אחרי המערכון מיד רעשה הארץ. או לפחות חלק מהארץ. כי האמת היא שהזעם האוטומטי שהמערכון עורר לא באמת ברור לי. "ארץ" הציגה כאן מציאות שאיש לא יוכל להוכיח כלא נכונה – בוודאי על רקע חוק הגיוס, שמנסה תוך כדי מלחמה לפטור קבוצת אוכלוסיה מרכזית משירות צבאי. את המסר ש"ארץ נהדרת" העבירה ביטאו השבוע לא מעט אנשים במיינסטרים של המיינסטרים, כולל אנשי ימין, כולל עיתונאים ששייכים לימין, ואפילו כולל כמה חברי כנסת בליכוד שיודיעו כי לא יתמכו בחוק.

אז יש את הינון מגלים שמטרתם ברורה – לנסות ולאחד טוב טוב את אותו גוש ה-64, ליישר קו עם החרדים על הכל ובעיקר להימנע מכל צורה של ביקורת – אבל האם הציבור נמצא באותו מקום? כל כך לא. גם במקרה הזה כמו במקרים רבים מאז פרוץ המלחמה, "ארץ נהדרת" מצליחה לגעת בדייקנות בקונצנזוס הישראלי. זה שב-7.10 הבין שאנחנו באמת צריכים את כולם, שהמציאות אחרי האסון המטורף שקרה לנו כבר לא יכולה להתחשב באינטרסים הפוליטיים של פעם. גם לא בקדושת הקואליציה.

אפשר להבין את הזעם אולי בשתי נקודות ספציפיות: הראשונה הוא עצם שבירת הטאבו. מוסד הדפיקה בדלת של קציני הנפגעים הוא משהו שלא קל לגעת בו, אחרי ארבעה חודשים שבהן השכול נגע כמעט בכל משפחה (חוץ מאלה שלא מתגייסות, כמובן). השנייה היא ההיסטוריה של "ארץ נהדרת", שלאורך השנים הייתה מאוד ארסית וביקורתית כלפי אנשים דתיים, חרדים וגם כלפי הימין הישראלי בכללותו. הרבה מאוד מהאש שהם חוטפים עכשיו היא רטרואקטיבית, מאנשים שנפגעו מתכניות אחרות בעבר ויסגרו איתה חשבון בכל הזדמנות, גם אם ההזדמנות אינה מוצלחת במיוחד מבחינתם.

המערכון הזה השתמש בכלי שבו "ארץ" משתמשת כבר שנים: הסאטירה החדה והכואבת, מעוררת האי נוחות, זו שלא באה להצחיק בהכרח אלא להבהיר נקודה דרך כלים לכאורה-קומיים. ובישראל של אחרי השבעה באוקטובר יש יותר ישראלים שכואבים ומסכימים איתה מאשר ישראלים שמתנגדים, גם אם מהציוצים הצווחניים בטוויטר זה נראה קצת אחרת. דבר אחד בטוח: מערכון כמו ש"ארץ נהדרת" הפיקה כעת, היא לא היתה מרימה לפני חודשיים. נדמה שככל שהמציאות בארץ יותר מקצינה, כך גם ל"ארץ" יש יותר מרווח להקצין את הסאטירה. והם עושים את זה טוב יותר מהפוליטיקאים.

הפרק עצמו היה טוב משמעותית משני הפרקים האחרונים. הנאום של נתניהו, אפרופו המבצע המוצלח לשחרור החטופים, היה נהדר והציג שוב את הטיפול החדש של מריאנו בדמות – פחות נוכל ממזרי ושובב ויותר בן אדם על סף השפיות ולא בטוח שבצד הנכון של הסף – וכך גם חזרתו המבורכת של יהורם גאון, בגילומו הקורע של ערן זרחוביץ'; חיקוי קצת נשכח, שבעיקר הופיע בתכניות הרדיו של טייכר וזרחוביץ' (ואחר כך גם בתכנית הטלוויזיה קצרת הימים "שינויים בלוח השידורים", ששודרה בימי שישי בלילה בערוץ 10). זה היה רגע מצחיק באמת, מהבטן, ואפילו קצת משחרר לאור התקופה האחרונה.

דמות שאני פחות מתחבר אליה היא דמותו של ניר דבורי – שלטעמי, קצת מפוספסת. ליאור אשכנזי הוא הברקת ליהוק מדהימה ב"ארץ", אבל דווקא בדמות שאמורה להיות הדגל שלו בתקופת מלחמה, לא ברור מה התפקיד שלה. הקרביות המורעלת ישבה הרבה יותר מדויק על דמותו של רוני דניאל ז"ל מאשר על דבורי, ואין פה איזה שריטה שאפשר להידבק אליה יותר מכל כתב צבאי אחר. יש תחושה ש"ארץ" פשוט שמים את דבורי בפאנל כדי לשמש תמונת מראה של החדשות – אבל הטיקט שלו בתכנית נותר מעורפל, אולי כי הביקורת על "חדשות 12" היא זו שה ב"ארץ" באמת מפחדים לגעת.

בהמשך, הפאנל שינה את ההתייחסות האקטואלית מהמבצע המרהיב והמרגש – אל הנושא הכלכלי וירידת דירוג האשראי. כאן נכנס החיקוי של בצלאל סמוטריץ' – שעושה עימו חסד גדול. הבחירה בגאיה באר גורביץ' הנעימה לגלם את השר התוקפני מוציאה אותו טוב (אפרופו "תסביך ליברמן"), כסוג של אהבל לא מזיק. האמת היא שסמוטריץ' לא באמת אהבל, אלא איש מאוד מתוחכם – וכמו שראינו עם ההתבטאות בסוגיית משפחות החטופים, גם די חסר גבולות. נדמה לי שטיפול קצת יותר אגרסיבי כלפיו היה נדרש כאן.

החיקוי של כתבת הצרכנות מעיין פרתי (שני כהן) היה אחת ההברקות – כזה שזיהה לא מעט מהמניירות של הכתבת המקורית, ובעיקר הצליח להוריד את הססמאות של הפוליטיקאים אל הקרקע, לחבר אותן אל המציאות שצופי "ארץ נהדרת" יפגשו. זה היה רגע שבו אחרי כל העיסוק בפוליטיקה הגבוהה, "ארץ" שיקפה איך הצהרות המלחמה החלולות אשכרה הולכות להשפיע על הכיס שלנו, והיא עשתה את זה בחן גדול.

הפאנל השני של "ארץ", שכרגיל עסק בנושאים בידוריים/תרבותיים, הוקדש לוולנטיינס דיי שהתקיים אתמול. בסוג של חיבור לא מאוד טבעי נכנסו לפאנל אליקו וזוגתו, בני הזוג אסי ועדי בוזגלו, וגם אלון אבוטבול וגרושתו שירה, עם קצת חיזוק מרותי ברודו. מול פאנל כזה יש תחושה שחוזרת על עצמה, גם מעונות קודמות, שהמטרה כאן היא לקדם את "מטבח מנצח VIP" דרך חיקוי משעשע בתכנית. זה נעשה בכישרון, כי ליאור אשכנזי שוב מבריק בתור אלון אבוטבול ועל המאסטריות של רועי בר נתן באמת אין חולק, אבל ערך גדול לא היה שם.

הפתעה לטובה הגיעה דווקא ממערכון "כיתת הכוננות" – שחזר לפתע אחרי הפסקה של כמה שבועות, עם עוד משהו ש"ארץ" מצליחה לעשות היטב בסדרת המערכונים הזו: להכניס את הסאטירה החריפה בדלת האחורית של המערכון הקליל והמצחיק. הפעם זו היתה הדמות של ענבר (תמיר בר, ממצטייני העונה הזאת לטעמי), שמקבלת נשק ובאמצעותו מצליחה להשיג כל מה שהיא רוצה (עד שהכוח נלקח, ואיתו גם כל האוויר החם יוצא באחת). פה היתה אמירה כמעט פילוסופית של "ארץ", על כוח ואיך הוא משנה אותנו.

זה בדיוק שורש כל הבעיה ברעיון "כיתות הכוננות" – הוא מתחיל מכוונה טובה, לחזק אוכלוסיות שזקוקות להגנה, אבל בסוף זה תמיד נגמר באנשים שרק רוצים כוח בידיים ומשהו שיקצר להם את הדרך, שירגיע דחוף את השכנים שמרעישים, שיקמבן איזה מקום טוב בבית קפה, רחוק מאנשים אמיתיים עם פחדים אמיתיים. בקיצור, הרגע שבו הקומבינה תפגוש את חלוקת הנשקים הפראית הוא לא רק רגע מסוכן, אלא גם רגע די מגוחך. מגוחך כמו "כיתת הכוננות" הרמת גנית.

וגם בפרק הזה המלחמה נדחקה כמעט לקרן זווית. רבות מדובר על הפער שיש בין שדה הקרב לבין המציאות – כמה בתוך רצועת עזה הדברים נראים אחרת לגמרי מאשר בחיים האמיתיים שלנו. ובכן, "ארץ נהדרת" משקפת את מצב החיים בתוך הבועה שלנו – וגם של הפוליטיקאים – שחזרה להתעסק בחוקי גיוס, במחירים בסופר ובוולנטיינ'ס דיי. ואם מדי פעם הם מחזיקים ביד רובה, זה רק כדי לאיים על ההוא עם הקלמנטינה שהגיע הזמן לעבור מקום. ככה אנחנו נראים.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• סאטירה ישראלית