נתחיל מהסוף: אחרי כמה פרקים מוצלחים, כמו בקבוצת ספורט, גם כאן הורגשה ירידת המתח. אולי זו העובדה שהמציאות מסרבת להבקיע או לייצר סיפורים משמעותיים, אבל הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אתמול (רביעי) היה פחות טוב מהממוצע. הוא חיפש ולא מצא שיאים משמעותיים או דברים שייזכרו הלאה (למעט מערכון אחד, שממש תכף אגע בו). התחושה העמוקה היא שזה היה פרק של "לסמן וי", להתייחס לדברים שהיו על הפרק ברפרוף, בלי שער ניצחון.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת
>> באנו לעזור: עוז זהבי, אולי במקום לכעוס על ביקורת, תנסה להקשיב

הפרק דווקא התחיל טוב במגמה נוספת של העונה הזאת: העלאת המודעות לנושאים חברתיים פחות מדוברים. במקרה של מערכון הפתיחה (ה"קולד אופן" שמשודר לפני הפתיח שהתקצר), מדובר בגל הרציחות במגזר הערבי. זה היה רגע מצוין של "ארץ", כי הוא נגע במציאות של התושבים הערבים בישראל ובעיקר בהתעלמות הגורפת של רשויות החוק, נושא שהמיינסטרים הישראלי לא אוהב לעסוק בו.

במערכון, אזרח מתלונן שיורים לו מתחת לבית ונתקל בשוטרת בקו השני, שמנסה כל הזמן לחלוב ממנו את השאלה החשובה האמיתית: האם הוא ערבי או יהודי? זה נעשה בדרך מאוד "ארצ-נהדרית", בערך עם כל בדיחות הערבים שאפשר לדמיין, אבל נדמה לי שהפעם זה היה במקום כי הבדיחה לא היתה על הערבים, אלא על המשטרה שמסתכלת עליהם דרך הסטריאוטיפ (רוח המפקד לא הופיעה מפורשות, אבל בוודאי מרחפת מכל הצדדים). זה היה רגע טוב של "ארץ ולא מובן מאליו מול הקהל הישראלי המיינסטרימי שאליו היא משדרת.

כשכבר יצאנו לדרך רשמית, ההמתנה לאיראן עדיין הופיעה על ראש שמחתנו, אבל נדמה שמקומה של איראן הולך ופוחת ככל שהאיומים הולכים ופוחתים. הפעם ראינו סגמנט קצר יחסית, בכיכובם של ניר דבורי (שייצג את החרדה הישראלית) והדמות של חמנאי (בגילומו של יניב ביטון), שהיא אחד ההיילייטים של העונה. אגב, דונלד טראמפ נעדר מהפרק, אולי בגלל שגם ביקום הסינמטי של "ארץ", קצת נמאס מאיומי הסרק שלו.רגע של אמת סאטירית התפלק דווקא בתוך אחד המונולוגים של דבורי (ליאור אשכנזי), שדיבר על שכבות ההגנה הישראליות: מערכת החץ, כיפת ברזל, ההדחקה והדודה שלך שאומרת "אתם יודעים כמה קשה ליהודים באירופה?"; זה היה רגע קטן (שאולי אפשר היה להרחיב בו יותר) שממנו בצבץ מסר חשוב – קצת חבל שהוא נאמר ואז התפוגג במעלה הפרק.

עוד מישהו שכיכב בפרק היה מרדכי דוד, על רקע הטרדתו את נשיא העליון לשעבר, אהרון ברק. קודם כל כיכב, כי דוד העבריין מגולם בכישרון רב על ידי דניאל חן, מה ששוב מגלם קומפלקס לא קטן של "ארץ", והיא הדרך שבה הם מגלמים דמויות קיצוניות. זה כבר קרה בעבר עם אביגדור ליברמן (אסי כהן), עם נפתלי בנט כשהוא עוד היה מפחיד (טל פרידמן ואח"כ זרחוביץ'), וגם עם איתמר בן גביר שגולם על ידי שחר חסון. כל השחקנים שציינתי הם אנשים מאוד אהובים על הקהל הישראלי והטריק ב"ארץ נהדרת" הוא שהשחקנים האהובים, בכשרונם הרב, עשויים גם "לנחמד" ולנרמל את הדמות האלימה.

זה המלכוד שבו הם נתקלים גם העונה עם תופעה כמו מרדכי דוד (או ינון מגל, שזרחוביץ' מגלם בכישרון רב), כי גם דניאל חן הוא קומיקאי אהוב; אבל נדמה לי שבמקרה הזה טיפלו בדמות שלו נכון. הוא הוצג לא כאיזה דמון מפחיד וקיצוני, אלא כמישהו שלא ממש מבין על מה הוא מדבר, מריונטה שנשלחה על ידי הצמד נתניהו ובן גביר.וזה הדבר הכי חשוב בסגמנט הזה – המסגור. "ארץ" ידעו לשים את ההתפרעויות של דוד בהקשר, לא של מתפרע בודד, אלא של שליח השלטון שמחפש לרדוף מתנגדים פוליטיים על רקע המציאות המעורערת. אבל קשה להגיד שהמערכון השנוי במחלוקת התרומם מדי ברמת האנרגיות של הפרק, זה היה "נחמד" ולא יותר מזה, וזאת בדיוק הבעיה. כך או כך, יש לקוות שניפרד בזאת מדמותו הבסיג'ית.

החיקוי המרכזי של התכנית, גם ברמת זמן המסך, שוב הכיל את תשדיר השירות לקשת. הפעם עם התכנית החדשה של יום שישי שחיברה בין אופירה אסייג, ברק סרי ואלי אוחנה. הסיפור האמיתי הוא אוחנה (גילוי נאות: דמות נערצת עליי מילדות, ואיש שדעותיו… מורכבות בעיניי), שהולך והופך מפרשן כדורגל לפאנליסט פוליטי מן המניין; בהתחלה ב-I24News ועכשיו בבמה המרכזית של קשת בתכנית פוליטית נצפית למדי. ה"וי" האחרון במטמורפוזה שהוא עובר הוא החיקוי ב"ארץ", שכמו מסמן: הגעת לליגה של הגדולים.

חוץ מהחיקוי הדי מוצלח של אוחנה (מסתבר שזה עומר עציון, היה קשה לזהות מרוב האיפור), שקלע בול לדיסוננס שבין הטון הנחרץ והחד-משמעי לבין המילים שבדרך כלל מאוד מנסות להתנחמד, הנקודה המעניינת היתה המחשה ברורה של השיח, קריעת מסכות על היריבות בין סרי לאוחנה, שאמנם נתפסת כמאבק בין שני צדדים שונים אבל בסופו של דבר היא תחרות מי יותר ימני מביניהם, ועסוקה הרבה יותר בשאלה אם ביבי בלוף או לא (הוא בלוף, אבל נשים את זה בצד). הדעה ההפוכה והשמאלית פשוט לא היתה על השולחן. ודווקא בצעד הזה, באין אמירה, "ארץ" אמרה את הדבר הכי מהדהד בפרק.

מעבר לזה היתה בעיקר תחושה ש"ארץ" גם גלשה קצת למחוזות הביזאר: זה התחיל במערכון שרה נתניהו (הטריילר לסרט, א-לה הדוקומנטרי על מלאניה טראמפ) שבו היתה נוכחות AI מוגברת, והגיע עד השלב שבו פשוט ראית את אייל קיציס משוחח עם היפופוטם (על רקע הכוונה של עיריית רמת גן להזיז את הספארי). יותר מהכל, זה הרגיש כמו הלילה הזה בסופרבול שאתה נתקל בפרסומת ממש מוזרה ולא ממש מבין מה אתה רואה. התשובה הישראלית ל"פאפימאנקיבייבי", אם תרצו (תחפשו בגוגל אם אתם לא מכירים, זה משונה כמו שזה נשמע).

אקורד הסיום היה סדרת מערכוני פרדס חנה שהגיעה בשעה טובה לפרק השני – רגע שיא בעונה הזאת, הן מבחינת השחקנים והן ברמה היצירתית וכמה ש"ארץ נהדרת" מוכנה לשלוף ולהיות קצת יותר קיצונית בהומור שלה. בפרס הופעת האורח המרהיבה זכה אורי גוטליב שמבליח שם לכמה דקות, ומוסיף לא מעט מהכישרון שלו. מה הסוד של מערכוני "פרדס חנה"? אולי כי היא קצת מצילה את כבודו האבוד של הסחיזם. נורא חבוט לרדת על הבינוניים והסבירים, אבל נדמה לי שכשבוחנים את האלטרנטיבה ההיפית וה"חיה את הרגע", יותר עדיף להישאר ולשתות תה.

אם נחזור למטאפורה הספורטיבית, כידוע (בעיקר לי כאוהד בית"ר) אף רצף ניצחונות לא נמשך לנצח וגם הירידה ברמה ובמתח, במידה מסוימת, מובנת. אבל אם דבר אחד הפריע לי, זו התחושה שהיו יותר מדי נושאים שפשוט "צריך להתייחס אליהם" ולא נמצא לזה צידוק אמנותי מספיק. דני אבדיה וזופי נשלפו פשוט כי הכדורסלן נבחר השבוע לאולסטאר ולמרות שהחיקוי של זופי (אלי פיניש) תמיד מצחיק, זה הרגיש קצת מאולץ ומתאמץ.לא תמיד חייבים להתייחס למשהו סתם כי הוא בכותרות, ולפעמים דווקא החוזקה – בתקופות שבהן אין נושא חדשותי מיינסטרימי גדול שבולע הכל – היא למצוא את הנושאים הקטנים, שאפשר להאיר אותם בפנס. כמו הדבר היחיד שניקח איתנו מהפרק ה-14 של העונה: מערכון קטן על יריות במגזר הערבי.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

ענן חוסר הוודאות שעליו דיברנו בפרק הקודם עדיין מרחף מעלינו, ו"ארץ נהדרת" הגיעה לפרק חצי סיכומי בשבוע שבו אחרון החטופים, רן גואילי ז"ל, חזר מעזה. כמו במציאות, גם כאן הסוף לא היה אמוציונלי מדי ו"ארץ" חתמה את מאבק החטופים במערכון פתיחה קצר מאוד וסמלי, בלי ביצועים מרגשים ואמוציות גדולות, כי המציאות הישראלית המתוסבכת מעידה שכבר עברנו הלאה, למלחמות ולחשבונות של המחר.

>> זאת לא קומדיה נשית. זאת קומדיה אנושית. וזה פאן פאן פאן
>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם

ואם היה טון מיוחד לפרק ה-13 של העונה ה-23, הוא העיסוק הרב בשקר. או בשם הנפוץ יותר – "פייק". "ארץ נהדרת" תמיד עסקה בפער שבין הזיוף לאמת, אבל הפעם אפשר היה לראות כמה מופעים של הדגמת תרבות השקר שבה אנחנו חיים. זה התחיל בחלק הפוליטי, שבו בנימין נתניהו, ינון מגל ועידית סילמן הרהיבו והציגו את מלחמת שבעה באוקטובר בתור הישג מזהיר של מנהיג אמיץ – ולא בתור מה שהיא הייתה, בין תיקו מאופס עלוב להפסד מחפיר, כאשר השלב השני של תוכנית טראמפ מתחיל, מעבר רפיח נפתח ללא נוכחות ישראלית, וחמאס עדיין חמוש מעל הראש ושולט בעזה.

"ארץ" ידעה להמחיש את הפער הזה, כמו גם את העובדה ששלוש הצלעות של מכונת הרעל הוכיחו שוב חוסר מוחלט בעקרונות. זה נעשה היטב ברמה הקומית, אבל חשוב מזה הייתה פה אמירה סאטירית חשובה ולא קלה לעיכול למיינסטרים הישראלי: לא באמת ניצחנו. אחרי שנתיים שבהן החברה הישראלית שילמה מחירים נוראיים (בכל הרמות), חזרנו במידה רבה לנקודת ההתחלה. לאותו "6 באוקטובר" מפורסם. זה לא נאמר מפורשות וגם הפרק היה די קליל – אבל בתוך הדיאלוגים ובתוך חגיגת השקר הסתתרה גם האמת המרה הזאת, שאי אפשר להחביא מאחורי זעקות ה"שכוייח" של מגל וערוץ 14.

גם ההופעה של דונלד טראמפ (כנראה הדמות שמופיעה הכי הרבה בעונה הזאת, ולא בכדי) המשיכה את מופע תרבות השקר בהצגה של "מועצת השלום" (תוך שימוש ב-AI) שבה משתתפים הקטארים, הטורקים, סקאר וגם וקאנה מ"דברים מוזרים". גם כאן, מה שגרם להזדהות הרגשית הוא התחושה שיש שקר ענק שנמכר לנו, הפעם השקר של "מועצת שלום" שבאה לפתור סכסוכים, אבל מכילה בתוכה את כל מי ששופכים דלק על המדורה המזרח תיכונית, פשוט כי טראמפ החליט. יו גאטה לאב סקאר. היז א טאף קוקי.

בדרך, קיבלנו עוד היילייט קומי בלתי צפוי ששוב מגיע משחקן הנשמה בסגל של "ארץ", יובל סמו, הפעם בתור יו"ר רשות שדות התעופה פנחס עידן (על רקע התחקיר עליו ב"חדשות 12"). זו דוגמא טובה למה ש"ארץ" יכולה לעשות במיטבה: גם להציף נושא יחסית משעמם ולא סקסי (מינויים פוליטיים בחברה ממשלתית) וגם לעשות את זה בצורה מאוד מצחיקה (עם היכולות הקומיות המצוינות של סמו). זה לא יעשה רעש או כותרות, אבל אותי אישית זה כבש.

חוזרים לשקר ולאמת – הפעם באמצעות המטאפורה של "המירוץ למיליון". מערכון החוץ, בכיכובו של יהודה לוי (בגילומו של יניב ביטון), היה מקרה נדיר שבו הכוכבים הסתדרו בשורה עבור הכותבים: קודם כל, זה עשה משהו ש"ארץ" אוהבת לעשות (לקדם פורמטים של "קשת" במסגרת התכנית), ומה שיפה פה זה שלא נעשו הנחות – להפך, הפאנץ' של המערכון (אחד מהם, לפחות) היה המחשה לכמה הפורמט הוזל עם השנים. מיליון ש"ח לא ממש שווים הרבה (בטח אחרי מס), מונטנגרו זה לא יעד מאוד סקסי ואם כבר טסים לחו"ל – אז בדרך כלל רוצים להישאר שם, פשוט כי שם אפשר לחיות טוב יותר. השימוש בטקסט מוכר (כמו להיט ריאליטי) כדי להגיד משהו עמוק יותר הוא המהות של "ארץ" כשהיא טובה.

אחרי ה"עוד כותרות" – הגענו לפאנל השני ובליבו אתגר בדמות החיקוי של אמילי דמארי על רקע האירוסין שלה לדניאל עמית. בחודש אוקטובר פרסם רן בוקר ב-ynet כי הדמות של דמארי כבר היתה על השולחן ב"ארץ", אבל הוחלט לוותר עליה ברגע האחרון. עכשיו, דמארי מופיעה על המסך ואולי גם זה סמל לכך שהמלחמה הסתיימה. עבר יחסית מספיק זמן (יותר משנה מאז ששוחררה בשעה טובה מהשבי) ואולי זו גם המחשה לכך שבאמת עברנו הלאה, שדמארי הפכה ממישהי שחוותה אירוע טראומטי לעוד סלבית ישראלית רגילה, לבחורה בת 29 שמתאהבת באמצע החיים. לא ירדו עליה, זה היה חיקוי ברוח טובה ומכבדת שאפילו הוציא אותה גדולה, ובכל זאת זה היה אתגר שאפשר היה ליפול בו – וכך לא קרה.

החיקוי השני שעשה כותרות ברשת היה של טונה, בפעם הראשונה. הראפר עלה על הרדאר של "ארץ" בעקבות שני אירועים: הראשון הוא בחירתו ל"רווק השנה" והשני הוא הסדרה שהפיק ביחד עם "קפה טורקי עלית" (סדרה שגם היא משודרת ב-12+). איך היה? דווקא בתוך פרק טוב זה התפספס. החיקוי של טונה, למרות שנפל לידיים של חקיין אדיר בדמות אלי פיניש, לא היה מדויק מספיק ולא זיהה את המניירות. כן הצליחו לפצח את טונה מוזיקלית (בעיקר ידעו לחקות את הפלואו הייחודי שלו) אבל גם נפלו לקלישאות ראפרים כמו מעיל פרווה (מתי הוא לבש כזה?) או ביטבוקס (כי הוא ראפר, הבנתם? הוא גם מתחיל משפטים ב"יו יו"). גם כאן, זו סוג של מחמאה לטונה שעלה לליגה של הגדולים אבל אפשר היה לעשות את זה בצורה טובה ומצחיקה יותר.

שני נדבכים אחרונים היו לפרק, הראשון הוא סדרת מערכונים חדשה (עוד אחת שמושקת במהלך העונה הזאת), הפעם כזו שמקורה בקהילה ההיפית של פרדס חנה. כמו "חירטאקוס" זצ"ל, גם הסדרה הזו היתה אמורה לעלות בעונה שלא התממשה בגלל ה-7.10; אבל הביצוע שלה היה מצוין, בעיקר הודות לשני מגלמי דמויות מעולים: תמיר בר וגיתית פישר. את שניהם כמעט לא רואים בפאנלים הפוליטיים, אבל הם כן מצליחים לגלם דמויות במערכונים בצורה פנטסטית. הייתי רוצה להאמין שיש כאן להיט חדש, אבל ב"ארץ" לא הוכיחו יציבות עם סדרות מערכונים (ע"ע מערכוני נתב"ג) אז אני לא אופטימי ומקווה לטעות.

אחרונה הגיעה גם ליב יאטאנוב – אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדרה הזו, אבל הפעם דווקא הצליחו להבריק איתה. ההוצאה שלה "החוצה" אל טקס "משפיעני השנה", עשתה רק טוב לדמות שמגלמת תום יער. היא שלפה אותה מהמערכונים, הפכה אותה למעין גרסה חדשה של "הישראלי היפה" של סמו, דמות שנטמעת בתוך סביבה אמיתית ומביכה את המרואיינים. זה היה מוצלח וגם התחבר לתמת השקר של התכנית סביב תופעת משפיעני הרשת והפייק הגדול שבליבה.

בסוף, מה שהכי בלט הוא דווקא הנוכחות על המסך של דמות אחרת בביצוע יער – ריקי קיטרו. לא סתם מתקשרת-שרלטנית הופכת להיות כל כך מרכזית בתוכנית – הבריחה למיסטיקה, כנראה, היא העניין כולו. פסיכולוגית, הרצון להתעמק בעולמות הנסתר מפצה על כך שגם ב"ארץ", כמו החדשות וכמו המנהיגים עצמם, לא ממש יודעים מה יילד יום. אבל בניגוד לפרק הקודם, שבו סימני השאלה קצת הקהו את ההומור, נדמה שהפעם ידעו לשבור אותו. זה היה פרק כמעט מושלם של "ארץ נהדרת" שבעיקר המחיש כמה היא חשובה בתור ספקית אמת במציאות שקרית, אי של ודאות בתוך ים של אי ודאות.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

נדמה שאת הטון הדומיננטי בפרק ה-12 של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול (רביעי), אפשר לסכם דווקא במשפט הלפני אחרון שיצא למגיש, אייל קיציס, מהפה. "אנחנו נהיה כאן ברביעי הבא – או שלא. עדיין מחכים לראות מה טראמפ יחליט". גם בהקשר הזה, נדמה ש"ארץ" מצליחה לגעת ברגש הישראלי הקולקטיבי: מצד אחד, הזמן ממשיך ללכת, אבל במקביל כולנו מרפרשים את עצמנו לדעת בניסיון לדעת: מה יהיה?

>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש
>> אביר חלומותינו: כמו "משחקי הכס", רק בקטן, עם בדיחות פלוצים

חוסר ודאות בדרך כלל לא עושה טוב ל"ארץ נהדרת". היא במיטבה כשיש נושא ברור ומרכזי שאפשר לנעוץ בו שיניים. אבל הפרק הנוכחי התקיים בתוך המציאות המבולגנת והיה מבולגן בעצמו – קצת מועצת השלום, קצת נושאת מטוסים אמריקאית, קצת האופוזיציה (עוד נגיע לזה); התחושה היתה של היעדר פוקוס, מה שקצת הוריד מהאנרגיות (המעולות) שפגשנו בפרק הקודם.

דבר בהחלט שוחזר גם הפעם: אלמנט הבדיחה החוזרת. בפרק הקודם זה היה טראמפ וההתלבטויות שלו, הפעם זו הייתה נסרין – אפרופו פרשת העימות בין בן זוגה לפדוי השבי רום ברסלבסקי. נסרין הופיעה שוב ושוב במהלך הפרק (תחת הסיסמא "אתה רוצה בלגן? בוא נעשה בלגן"), וזה בהחלט עבד והיה משעשע. כל היתר? מערכון הפתיחה שכלל את גלי בהרב-מיארה נשא פרמיס מעניין ופוטנציאל מצמרר, אבל הפאנץ' לא התלבש; גם קטאר וטורקיה משקמות את עזה יכול היה להיות יותר עוקצני וסאטירי.

מה שבאמת עמד בלב הפרק הוא ההתייחסות הברורה לאופוזיציה ולמנהיגיה. בנט, לפיד, אייזנקוט, גנץ, ליברמן ויאיר גולן – אותו משושה לא ברור שמוביל את מי שאמורים להיות האלטרנטיבה – התארחו בפאנל הפותח והמחישו את בעיות המנהיגות במרכז-שמאל. עוד הבהרה של "ארץ נהדרת" לפיה הם אמנם תוקפים בחמת זעם את הממשלה, אבל לא מחויבים לצד הפוליטי ההפוך. בטח לא מראש.

פאנצ'ים כמו גנץ שאומר "אני לא רוצה ממשלה עם ערבים, וגם לא עם בן גביר הגזען – שלא רוצה ממשלה עם ערבים" מדגישים היטב את הדיסוננס: אנשים שמתיימרים להחליף את השלטון, אבל לא מסוגלים להחליט (ליטרלי) איפה הם יושבים ומה הם אומרים. יש כאן מסר ברור לאנשי האופוזיציה: תתאפסו על עצמכם, כי אנחנו אמנם יותר קרובים אליכם מאשר לממשלה הביזיונית שמנהלת אותנו, אבל גם לנו מתחיל להימאס מחוסר הכיוון וחוסר עמוד השדרה. ועד שמופיע מישהו שיש לו עמוד שדרה, עושים קולות של סלכלום ומנתקים לו את הטלפון.

מה שמעניין במיוחד התחבא דווקא בחלק שבו יאיר גולן מופיע – כאשר הוא מקפיד לדבר בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ואז קיציס שולף את הרצון של גולן לסגור את ערוץ 14 (למרת שגולן הבהיר שזו לא הייתה כוונתו) – וגולן הגיב: "זה בגלל שהם הגזימו עם חופש הביטוי". הגנה מעניינת על הזכות של ערוץ 14 (שהותקף לא מעט על ידי "ארץ" בשבועות האחרונים) להתקיים, דווקא מצד יריבים.

בחלק השני, היותר בידורי, עמד במרכז האירוע שהתקיים יום קודם – גמר "הכוכב הבא" והניצחון של נועם בתן שייצג אותנו באירוויזיון. כאן ראינו את הלימבו הידוע ש"ארץ" עושה עם גוף השידור שלה, קשת: מצד אחד מקדמת, במידה מסוימת, את המוצר; ומצד שני יודעת לשלוח את חיצי הביקורת וההגחכה, הפעם בעיקר כלפי רותם סלע שלא יודעת באיזה סדרה, מבין ה-952 שלה, היא נמצאת. קצת מוזר היה להציג את אסף אמדורסקי כ"שופט הקשוח", כשהוא מזמן לא ממש כזה.

בתן, בכל מקרה, הופיע בגילומו של אמיר שורוש ושווה לציין שלצידו, הייתה רק שירה זלוף. שתי המועמדות האחרות לא זכו לדמות – מה שאולי מעיד משהו גם על החוסר שלהן בסיפור טוב שאפשר היה לצחוק עליו (או להתייחס אליו). מי שעוד זכו בדמותם הם אסף ליברמן ועקיבא נוביק – שני העיתונאים הרציניים שהפכו למגישי האירוויזיון. החיקוי שלהם היה מדויק ומצחיק מאוד, ואחד מרגעי השיא הבולטים המעטים של התכנית ששודרה אתמול.

למעט הבלחות, "ארץ נהדרת" דשדשה הפעם. זה היה פרק פחות טוב שהושפע מאווירת חוסר הוודאות מסביב. פרק של מדינה בדרך, רק כזו שלא ממש יודעת לאן הולכים. אם בשבוע שעבר חשרת המלחמה והחרדה מהפעולה המיידית ייצרו אש ורצון בפורקן, הפעם נמנמנו מול איומי הסרק ותופי הטם טם שמתעקשים להכות בהם בחדשות. אז יש לנו ארץ נהדרת – או שלא, תלוי מה טראמפ יחליט. שורה אחת שסימנה את הטון של הפרק כולו – וגם של מצב הרוח הלאומי של הצופים, לקראת סוף ינואר 2026.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

קצת כמו המדינה שמתוכה היא בקעה, גם "ארץ נהדרת" חזרה מפגרה בת שבוע לתוך הווייה קולקטיבית שמתמצה בשתי מילים: "מה, שוב?". וכן, כנראה שחזרנו אל בורות המים ולתחושות החרדה המפעמות סביב הדיבורים על תקיפה אמריקנית באיראן והאפשרות של תגובה שתופנה – כמובן – כלפינו. לא ברור מה תעשה תקופת ההמתנה הזאת למדינה, אבל היא בהחלט עשתה טוב ל"ארץ נהדרת".

>> ככה לא מנצחים מכונת רעל: מי אשם בבריחת נתניהו מאחריות?
>> מכה שנית: "אלף מכות" התגברה על כל מכשול בעונתה השנייה

יש משהו בפגרות קצרות של התכנית שמסורתית תמיד מייצר פרקים טובים. אולי זה מרחק הזמן והעובדה שיש עוד שבוע לשייף כמה דברים, אבל גם הפרק ששודר אמש (רביעי) היה אחד הטובים "אם לא ה…" (ריספקט קשת ליבליך), פרק שבו הדבר שבלט יותר מכל הוא האנרגיות: "ארץ" חזרה, ברמה מסוימת, לתפקיד שלה מפרק המלחמה באיראן (יוני 2025): להיות הפילטר שמאפשר לפרוק החוצה את המתח והתחושה הכאוטית דרך צחוק. מה ששונה הפעם מפרק המלחמה ההוא, הוא שיש פחות טאבואים ללחוץ עליהם – העובדה שכלום לא קרה אפשרה לה לרוץ חופשי יותר, וגם באמת להצחיק.

ואולי, בכלל, הסיבה שהפרק הזה כן עבד היא שהפוליטיקאים קצת נדחקו ממנו הצידה. לאחר מערכון הפתיחה המצוין על רשת ההימורים "פולימרקט" ("אם להמר על החיים שלך, לפחות תעשה מזה כסף") – הפאנל הראשון בעיקר התעסק בטאלנטים של מהדורות החדשות ובפרשנות שלהם למצב. ניר דבורי (של ליאור אשכנזי המבריק), אהוד יערי (דמות אנדרייטד, נחזור ונאמר) וכמובן בני סבטי שניצל את חזרת המלחמה כדי לחזור למסך (תפס את עמדת הפרסי שאחרי 7.10 היתה שייכת לאליהו יוסיאן, ונמחקה מהלופ מסיבות מובנות). הפוליטיקאים הגיעו בהמשך, אבל המיקום שלהם היה יותר פרופורציוני ויותר נכון.

בנוסף, ראינו בפרק של "ארץ" משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים: קו עלילתי שהולך לכל אורך התכנית ונוגע לאיש שבאמת מקבל פה החלטות – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא הופיע כמה פעמים במהלך הפרק, עם המלמולים חסרי הפשר והשאלה הנצחית – יתקוף או לא יתקוף? הפשר של "ארץ נהדרת" למצב היא בעצם שבתקופה המוזרה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא באמת יודע, גם לא טראמפ עצמו. המודיעין הרי גם ככה איבד אמון ב-7.10, ועכשיו אנחנו תלויים בין פרשני חדשות שעסוקים בעיקר בעצמם ובמסרי השלטון שהם מהדהדים – או בכל מיני קוראות בקלפים, אפרופו ההופעה של ריקי קיטרו. "ארץ" לא מתיימרת לפרש את המצב הזה, אלא להגיד כמו אואזיס בשעתה – כל מה שאנחנו יודעים, הוא שאנחנו לא יודעים. ועכשיו, בואו נצחק מזה.

ואכן, משהו בשריר הצחוק השתחרר. לא רק בפאנל הראשון, אלא גם בהמשך, מערכונים כמו חמינאי ו"גנרל אכזרי", גולדקנופף ברחובות בני ברק/טהרן או אפילו הפארודיה המדויקת על סרטון "הליכודיאדה" (שהגיעה בתפקיד הבעיטה בבטן), פשוט עבדו נהדר. אפשר היה לראות את זה גם בפרצי הצחוק אצל הפאנליסטים – "ארץ" קיבלה את הגרוב שלה בחזרה. אולי בהשפעת החרדה מהמצב והצורך בפורקן, אולי זה פשוט הכישרון המתפרץ שקיבל חיים חדשים וגב מהמאמן לתקוף גלים גלים.

הסמל המובהק של הפרק המצחיק והאנרגטי הגיע דווקא בסיומו – והוא לא היה קשור למתחים ולחרדות שלנו. זה לא סוד ש"ארץ" מתקשה למצוא את המערכון הרץ שלה העונה: היא פתחה את העונה עם נתב"ג (מה שלדעתי מאוד הצליח, אבל ירד מהפרק מסיבות ששמורות להפקה), המשיך עם ליב יטאנוב – שלא התרוממה, אבל כנראה עשתה רעש בטיקטוק – ושוב, אולי הזמן עשה את שלו, אבל נדמה ש"ארץ" מצאה את להיט הקאלט הבא שלה: הרב תינוקא.

זה מתחיל מחוש הריח הנהדר של "ארץ" לקומיקאים שמסתובבים בעולם הבידור. הפעם הם מצאו את דניאל חן. לא היה צריך להתאמץ מדי – חן הרי מככב בסדרה משלו בהוט ("ילד רע") וגם על הבמות וברשת לא קשה למצוא את הסטנד אפ המעולה שלו. הוא גם הופיע בכמה פרקים קודמים של "ארץ", בעיקר בדמות של מרדכי דוד. אבל נדמה שהפעם הם מצאו לחן את הנישה הנכונה: הפארודיה המדויקת על "הרב ינוקא", אותו רב אופנתי שמשגע את הרשת וכובש את הקהל המסורתי והעאלק-דתי בברכות וישועות, כל עוד אתם מצלמים לרוחב בטלפון.

זה נכתב מצוין, זה הופק נהדר, זה דיבר בשפה שהקהל הרחב יבין וזה גם ישב על היסוד שהפך את ראובן מ"כמעט שבת שלום" ללהיט: החשיפה של הזהות הדתית המפוקפקת. גם כאן יש מישהו שמתיימר לרבנות ולקדושה, אבל בעצם לא ממש בקיא במה שהוא מדבר ויותר עסוק בקידום עצמי ובתדמית. בדרך המצחיקה מאוד והכשרונית מאוד, הצליחו להכניס קצת לתופעת ה"רבנים לעת מצוא", ששוטפת את ישראל, וגם להכניס עוד שחקן נהדר לסגל הנבחרת של "ארץ", שבוודאי יככב בתכנית בשנים הקרובות.

הפרק ה-11 של העונה הזאת ב"ארץ נהדרת" הוא פרק פתיחת החצי השני של העונה (לפחות כרונולוגית), ואם זה מסמן משהו, הרי שתחושת החירום עושה לה עוד קאמבק. "ארץ" חשבה שיש לה עונה קלילה ביד – אבל השבוע המציאות ידעה לדפוק טוב בדלת ולהבהיר (בכפוף להחלטה שרירותית של נשיא לא לגמרי אפוי) שזה זמן לחזור ולבדר אנשים שנמצאים בפחד. עוד נראה האם זה יתפתח ואיך – אבל אתמול, דווקא בעיצומן של שעות מלחיצות, זה היה פשוט מגניב לצפייה ואוורר הרבה מאוד מתח שהצטבר בראש ממהדורת החדשות שקדמה לה. איך אומר הרב תינוקא: מה יש בזה? הבל הבלים.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה ישראלית
• קשת
• דונלד טראמפ

כן, הגיעה תקופת סיכומי השנה, וזה קצת אירוני כי סיכומי שנה הם בהחלט תופעה תרבותית שלגמרי נמאס ממנה, ובכל זאת הנה אנחנו כאן מביטים לאחור על 2025 וחושבים לעצמנו "בעעעע". ועם כל המיאוס, על דבר אחד בטח אפשר להסכים: השנה הזאת הייתה הגרועה ביותר בשנים באחרונות. כן, אפילו יותר מ-2020 הידועה לשמצה. חרא שנה – ובכל כך הרבה תחומים. ומכל התחומים הנוראיים הנ"ל, מי שסבל הכי הרבה הוא עולם התרבות שרוסק ונכתש על ידי המלחמה, הממשלה ומקבלי ההחלטות במיינסטרים. כל כך נמאס מזה שאספנו את כל התופעות המאוסות של השנה, דירגנו וארזנו לכם אותן יפה. הפי ניו ייר!

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

13. העיסוק האובססיבי באירוויזיון

די. פשוט לא אכפת לנו מי מחרים את האירוויזיון בגללנו, מי תייצג אותנו מול האנטישמיים ואיך ישנו את שיטת הניקוד. אין סיבה לדבר על זה בכל מהדורה בכזאת אובססיביות. בל נשכח: זאת תחרות בין שירים גרועים, לפעמים אפילו גרועים במתכוון, קצת פרופורציות לא יזיקו.

12. יותר מדי שירותי סטרימינג

אוקיי, כל הקטע של הסטרימינג היה ממש נחמד, אבל לפתע מצאנו את עצמנו משלמים סכום חודשי לא קטן עבור שלושה שירותי סטרימינג שונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהבטיחו לנו כשמהפכת הסטרימינג התחילה. התוצאה של הגרידיות התאגידית הזאת היא שרבים חזרו לחפש ולמצוא דרכים פיראטיות לצפות בתוכן טלוויזיוני שנמצא מאחורי חומת תשלום. חייבת להיות דרך חוקית לאפשר לציבור לצפות באיזו סדרה שירצה תמורת סכום חודשי קבוע. או שנטפליקס ודיסני פשוט יקנו את כולם.

11. לכל אחד יש פודקאסט

אוקיי, צחקנו צחקנו, אבל בגלל העלות הזולה של הפורמט באמת שלכל טמבל יש פתאום פודקאסט. חלקם המזערי של הטמבלים מייצרים פודקאסטים ראויים להאזנה (בהנחה שלמישהו יש זמן או רצון להאזין לכל הלרלרת האינסופית), ואומרים שישנם אפילו פודקאסטים של אנשים שאינם טמבלים כלל, אבל המיטב הזה טובע בתוך אוקיינוס משמים של תוכן מיותר. האמת, יש לנו המון מה להגיד על זה, אולי נפתח פודקאסט.

10. נסרין קדרי שונאת בנים

גם השנה נסרין קדרי הוציאה שיר שבו היא מדגישה כמה היא שונאת גברים. די מדהים שלזמרת בסדר גודל כזה יש כל כך מעט נושאים לשיר עליהם. זה בסדר מאמי, גם אנחנו לא מתות על גברים, אבל איכשהו מצליחות לעסוק בדברים אחרים ולא חשות צורך לכתוב את זה בכל פעם שאנחנו פותחות מקלדת. אם כי אולי זה רעיון.

9. פורמטים חדשים של ריאליטי

בשתי מילים: לא צריך. זה לא סוד שהז'אנר מיצה את עצמו וכבר יותר מ-20 שנה שלא יצא בו פורמט חדש ומוצלח. הפורמטים המצליחים הקיימים, ארבעה-חמישה מותגים שאנשים באמת צופים בהם, שורדים כי הם טובים יותר מכל הניסיונות להעתיק אותם. אנחנו לא צריכים שום "בואו להתחתן איתי" או "הכוכב הבא למישלן" או כל פורמט קופי-קאט אחר שאתם חושבים שממש יצליח. הוא לא. יש מספיק פורמטים. חפשו דרך אחרת להתעשר.

8. שימוש מוגזם ב-AI שלא לצורך

הבינה המלאכותית השנה השתדרגה בהרבה מאוד דברים וכולנו משתמשים בה, כולל ההורים שלכם לצערכם הרב. זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים את זה גם על המסך בסלון. אפקט הקרינג' של השימוש ב-AI בטלוויזיה עדיין דרמטי מדי, בין אם זה ב"ארץ נהדרת" ובין אם זה בפרסומות (כן, רואים לכם). השימוש הכי מוגזם וגרוע שראינו השנה הרס לנו לגמרי את "שם טוב האבי 2", שנשענה על AI באופן חריג. כן, זה הרבה יותר זול לייצר ככה אפקטים גדולים, וגם הרבה יותר גרוע. הטכנולוגיה לא שם.

7. הצגות שמבוססות על סרטי בורקס

כבר יותר מעשור שהתיאטראות וחברות ההפקה חוגגות על היצור המוזר הזה שנקרא "סרטי בורקס", והשנה זה הגיע לשיא עם מיקי גבע בתפקיד ששון בהצגה "צ'ארלי וחצי". זה לא גרוע רק בגלל רמת ההפקה הירודה, המשחק מעורר הקרינג' או החרבת זיכרונות הילדות שלנו מהסרט, אלא בגלל התוצאה: חלטורה למכנה המשותף הנמוך שמדרדרת את התיאטרון הישראלי תהום.

6. נועה קולר כותבת על יחסים מתפוררים

אנחנו יודעים, היא המאמי הלאומית עכשיו – או לפחות המאמי העירונית – ועל הכישרונות שלה יש קונצנזוס מוחלט, אבל כמה אפשר לכתוב על הנושא הזה? להגנתה ייאמר שהיא באמת כותבת דיאלוגים מושחזים וכואבים, והיה טוב לקבל את "מקום שמח" כי לא קיבלנו עונה שנייה של "חזרות", אז אפשר גם לעשות לה את ההנחה הזאת, אבל לא בטוח שהשטיק הזה יעבוד גם בסדרה הבאה. אולי איזו קומדיית מד"ב או דרמה בלשית?

5. משפיענים-שחקנים שאינם שחקנים

הילדים שלכם יגדלו על משפיענים, וזה די מבאס כשחושבים על זה לעומק. מרבית המשפיענים לא מתחילים אפילו להבין את גודל הנזק שהם עושים, ואם הם מבינים – זה הרבה יותר גרוע. בתחום המשחק זה כואב במיוחד: שחקנים השקיעו את מרצם, זמנם וכספם בלימוד שיטות משחק, עקרונות משחק ובניית ארגז כלים מותאם אישית רק כדי שאיזה קווין רובין יבוא וייקח להם את העבודה (דוגמה רנדומלית, אין לנו דבר נגדו והוא גם משקיע בשיעורי משחק פרטיים, אבל אתם לא תלכו לרופא שלמד רפואה באופן פרטי). לא חסרים לנו שחקנים בינוניים ומטה, אבל גם לא חסרים שחקנים טובים שלא מקבלים הכרה ורואים מישהו שאינו שחקן עוקף אותם בסיבוב כי יש לו הרבה עוקבים באינסטה. שום דבר טוב לא יצא מזה לעולם.

4. משפיענים עם דעות

קחו את מתן פרץ. לא, באמת, קחו אותו. הוא בחור די מצחיק וסטנדאפיסט מוכשר, אבל השנה הוא שינה כיוון והפך להיות משפיען שפחות מנסה להצחיק ויותר מנסה לרגש ולשתף בדעותיו. העניין עם דעות הוא לא רק שלכל אחד יש כאלה, הן יכולות להיות גם לא נכונות, ולכן מוטב שיהיו מבוססות על עובדות ולא על רגש – אחרת התוצאה היא בליל סאחו-ציוני כמו המונולוגים הזועמים עד כדי גיחוך של פרץ על כל מה שהוא לא מסכים איתו. יש לציין שלפעמים הוא גם מציג אמירות נכונות אוניברסלית, אבל הטיעון מאחוריהן כל כך לא מגובה שקשה לקחת אותו ברצינות. שיתמקד בלהצחיק. ובלגו. הוא אחלה פרזנטור של לגו.

3. פורמט שני המנחים

זה לא משהו חדש, אבל השנה זה הגיע לשיא. למה בכל תוכנית, בין אם מדובר באקטואליה ובין אם מדובר בתחרות שירה, חייבים שני מנחים? הגאגים ביניהם אף פעם לא מצחיקים, זה כמעט אף פעם לא נותן ערך מוסף ואף פעם אף צופה בשום מקום בעולם לא אמר: "התכנית הזאת סבבה והכל, אבל אתם יודעים מה חסר לי? עוד מגיש!". בקיצור, אסי ורותם, גם השנה נמאסתם על מלא.

2. ציון המלחמה בכל אירוע טלוויזיוני

אני מסכים שיש מקומות שבהם זה היה הכרחי לציין את המלחמה, אבל ממש לא הייתה סיבה שכל שעשועון ותוכנית ריאליטי יעשו לנו פרצופים רציניים, ינופפו בדגל ויצדיעו למפקד. כולנו זוכרים שאנחנו במלחמה, אתם החלטתם שצריך לתת לנו "להתאוורר" עם "תוכן קליל", אז שחררו באמאשכם ותנו לנו לצפות בשקט בשעה של שטויות על המסך. מבטיחים להתרגש ולדמוע במקומות אחרים.

אומרים "שבעה באוקטובר". הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום מסך: קשת 12)

1. אין סאטירה בישראל

זה באמת לא חדש, אבל השנה יותר מתמיד מורגש הצורך האמיתי בתוכניות סאטירה כשהכל מתרסק ובוער מסביב: ההפיכה המשטרית על טורבו, נתניהו נמלט מוועדת חקירה, האשמים במחדל רוצים לחקור אותו בעצמם, ועוד לא דיברנו על ניסיון הסחיטה באיומים שמתחזה ל"בקשת חנינה". מאז סיומה של "היהודים באים" והעלמתו של ליאור שליין מהמסך, ל"ארץ נהדרת" יש מונופול על הסאטירה במיינסטרים, וכמו שאפשר להיווכח זה פשוט לא מספיק גם כשהיא במיטבה (והיא לא). זאת גם לא באמת עבודה לתוכנית הבידור הכי מצליחה בישראל. "ארץ נהדרת" רוצה לעשות שמח וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים דחוף מישהו שגם ירצה לבעוט, לשרוט ולשבור דברים. אולי ב-2026.

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• סאטירה ישראלית
• אינטליגנציה מלאכותית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• פודקאסטים