אני יודע שהרבה אנשים אוהבים את טינה פיי. במשך שנים ניסיתי גם אני לשכנע את עצמי שאני אוהב את ההומור שלה ואת הכתיבה שלה, וכן – ראיתי את "ילדות רעות". ולא, לא נהניתי. לפני שאני מרגיז פה עוד בייס מעריצים, אדגיש שאני כן מעריך אותה כיוצרת, אבל מעולם לא הצלחתי באמת להרגיש הזדהות עם הדמויות שהיא כתבה ולפעמים גם לא עם נקודת המבט שלה. לכן הגעתי לסדרה החדשה שלה בנטפליקס, "ארבע העונות", עם ספקות עמוקים. לא חשבתי שאצליח להתחבר, אבל טינה פיי איכשהו הציצה לחיים שלי וכתבה על זה סדרה. אבל לפני שנגיע לחוויה הסובייקטיבית שלי בנושא – בואו נדבר על "ארבע העונות".

>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> שגרירים של הצלחת: 14 השפים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

אם שם הסדרה נשמע לכם מוכר, אז כן, יש קשר דק ליצירה של ויוואלדי בעלת אותו השם, שהייתה אחת מהיצירות הראשונות בעולם שהיו תוכניתיות (כלומר מוזיקה המבוססת על רעיון חוץ מוזיקלי, במקרה הזה: חלוקה לעונות). הסדרה עוקבת אחרי קבוצת חברים שבכל עונה בוחרים יעד לחופשה שמתאים לה, ובכל חלק מהסדרה זוג אחר חווה משבר. אנחנו פוגשים שלושה זוגות: הראשון הוא אן וניק – הוא (סטיב קארל) גבר סטרייט במשבר אמצע החיים קלאסי שרוצה להרגיש צעיר שוב, ואן, לפי הגדרתו של ניק, היא אדם די משעמם. או שאולי היא פשוט השלימה עם הגיל שלה ואין לה צורך בריגושים בשלב הזה בחייה. כשכולם על היאכטה, אן מעדיפה להיות על החוף, כשניק במיטה לידה היא מעדיפה לשחק באייפד במקום לשכב איתו, וכשהיא מוצאת תחביב חדש שהיא אוהבת – היא זונחת אותו מיד.

הזוג השני הוא קייט (טינה פיי) וג'ק (וויל פורטה), זוג די סטנדרטי שנחשב לחזק וליציב שבחבורה, אבל עם הזמן קייט מתחילה להרגיש חוסר מאמץ ויוזמה מצד ג'ק. הזוג השלישי הוא דני (קולמן דומינגו) וקלוד (מרקו קלוואני) שנמצאים ביחסים פתוחים, ומוכרעים על ידי משקל מחלת הלב של דני, בעוד קלוד דואג לו ועוטף אותו קצת יותר מדי. כל הסדרה הזאת בעצם נעה על המשברים הזוגיים שהם עוברים, אבל גם על איך הדברים האלה משפיעים על הדינמיקה הקבוצתית וכך אנחנו מקבלים יצירה בת כמה רבדים.

כי יש לנו את הרובד הראשון – יצירה בנושא משברים בזוגיות שמבוססת על היצירה של ויוואלדי, כלומר יצירה תוכניתית שמבוססת על רעיון חיצוני שהוא גם יצירה תוכניתית. הרובד השני הוא היצירה על הזוגיות והרובד השלישי הוא היצירה על החבורה. בסך הכל יצירה מתוחכמת יותר ממה שציפיתי מקומדיה בנטפליקס על קבוצת חברים מאד חביבה. ובאמת, קל לאהוב שם את כולם, להצדיק את כולם וגם להאשים את כולם. אין שם אף דמות מושלמת, אין שם אף דמות יפה מדי (אלא אם כן זה מוצדק) ובאופן אישי, למרות שהם מבוגרים ממני, הרגשתי שזה נכתב עליי. ואני אסביר.

קצת אחרי המלחמה, אחד מחבריי הקרובים ביותר עלה על מטוס לחו"ל כדי לחיות עם החבר שלו, שכמו דני וקלוד גם הם בזוגיות פתוחה. וכמו דני, גם החבר הזה לקה בליבו ואם לא היה מגלה את זה בזמן – היה הולך בטרם עת. מנגד הרגשתי הזדהות עמוקה עם קייט וג'ק כי גיליתי דפוסים קצת דומים, ויש את ניק ואן שהם תמיד היו כביכול "הזוג המושלם", ובכל חבורה יש את הזוג הזה שנראה כאילו הכל ורדים ושושנים אצלו אבל אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם. זה נשמע אפל יותר ממה שזה צריך להישמע, אבל הבנתם את הנקודה.

בקיצור – הסדרה הזאת ממש גרמה לי לחשוב על החיים שלי ועל איך שהם נראים, איך אני רוצה שמערכת היחסים שלי תהיה בעוד 20 שנה ומחשבות נוספות שלא הרבה סדרות מצליחות לעורר בי. אפילו כשאחת מדמויות המשנה מעלה הצגה בקולג' שלה, היא מגוחכת ומטופשת בדיוק כפי שהיו התרגילים שאני וחבריי לכיתה עשינו כשלמדנו בימוי תיאטרון במכללה.

ממבט ראשון, "ארבע עונות" נשמעת כמו גרסת מעמד הביניים של "הלוטוס הלבן". זה לא המצב. מדובר בקומדיה מתוחכמת יותר מכפי שהיא נראית, והיא מדברת על נושאים אנושיים ומורכבים, והיא לא לכל אחד. אני לא מאמין שיש הרבה בני 20 שיתחברו לסיפור כזה, לדוגמה, כי נדרשת בגרות מסוימת בשביל באמת להזדהות, אבל אני נשוי בדיוק שנייה וחצי אז מה אני יודע? אולי יש גם אנשים בגילי שלא יתלהבו מהסדרה כמוני.

אני מאמין שרק משלב מסוים בחיים אפשר באמת להזדהות עם הדמויות בסדרה, כי אין מה לעשות, אנשים בגילאים שונים ובשלבים שונים בחייהם מתעסקים גם בנושאים שונים, ואני באמת לא יודע אם לירון של גיל 18 היה נהנה מהסדרה הזאת, הוא בטח היה משתעמם ומעביר ל"זגורי אימפריה". אני רק יודע שבזמן הצפייה לא רק הזדהיתי, אלא הרגשתי שהסדרה נכתבה עבורי וזאת תחושה שמאד כיף לקבל מסדרת טלוויזיה ואני מאמין שלמרות שאני התרגשתי מדברים מאד ספציפיים שם – כל צופה בוגר שעבר דבר או שניים בחייו יידע להעריך.

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• טינה פיי
• סטיב קארל
• סדרות מומלצות

חדשות אדירות לצופי נטפליקס: סטיב קארל חובר לטינה פיי וישחק יחד איתה בסדרה הקומית החדשה של ענקית הסטרימינג, "ארבע העונות". מפגש הפסגה הקומי הזה, בין שניים מהכוכבים הגדולים של האלף הזה בתחום הסיטקום – הוא ב"המשרד" והיא ב"30 רוק", מבטיח כנראה שזו תהיה אחת הסדרות המדוברות ביותר של 2025.

>> סנדמן מבסוט: "בלשי הרפאים" מציגה עולם יצירתי כמותו לא ראינו

הסדרה תתבסס על סרט באותו שם מ-1981 שכתב ובו גם כיכב אלן אלדה ("מ.א.ש"), שחתום על הרימייק הזה כמפיק יחד עם פיי. הסרט זכה להצלחה גדולה עם צאתו וב-1984 הופקה בהשראתו גם סדרת טלוויזיה כושלת ב-CBS. העלילה עוקבת אחר שלושה זוגות נשואים שיוצאים יחדיו לחופשה אידילית מדי עונה, אך הדברים משתבשים כשאחד הגברים עוזב את אשתו ומתחיל להגיע לחופשות המשותפות עם נשים צעירות.

טינה פיי עצמה חתומה על הרימייק הזה גם כיוצרת, לצידן של טרייסי וויגפילד ולאנג פישר, שעבדו איתה גם ככותבות ב"30 רוק", כך שהסט-אפ נראה מבטיח ביותר. לא ידוע בשלב זה אם פיי וקארל יגלמו זוג בסדרה, אבל אם כן – זו לא תהיה הפעם הראשונה: הצמד כבר שרף את מסך הקולנוע כזוג נשוי בקומדיה המצליחה מ-2010 "דייט לילי", והכימיה ביניהם פשוט מושלמת (גל גדות ערכה בסרט הזה את אחת מהופעותיה הראשונות בהוליווד, אגב).

ההימור של פיי ונטפליקס על הרימייק אינו הימור בטוח כלל, כי למרות ההצלחה היחסית של הקומדיה הרומנטית ב-1981, לא היה זה אחד הלהיטים הגדולים ביותר של אותו עשור ומאז הוא נשכח לחלוטין. פיי הסבירה בינואר כי בחרה בפרויקט בגלל אהבתה לסרט ש"בוחן את הקונספט של זוגיות וחברויות בלי לעטוף אותו בנייר צבעוני ומרשרש, אבל גם בלי לשכוח שכל כאבי ושברונות הלב שלנו בסך הכל די מצחיקים".

• המסך
• נטפליקס
• טינה פיי
• סטיב קארל
• סיטקום

הרבה מוסכמות טלוויזיוניות התערערו בשנים האחרונות, אחת מהן היא סטנדרט אורך הפרקים. פעם זה היה קל – פרק של דרמה נמשך בין 40 דקות לשעה וקומדיות לא עוברות את החצי שעה. כמובן שיש פה ושם יוצאים מין הכלל, אבל זה מה שהתרגלו לקבל. ובכן, זה כבר לא ממש ככה, בין היתר בגלל שהגבול בין דרמה וקומדיה מעורער מאי פעם. "המטופל", מיני סדרה חדשה מבית FX והולו (שתגיע בהמשך גם לדיסני פלוס בישראל), לגמרי זורקת את הכלל הזה מהחלון. למרות שסטיב קארל מככב בה וכל פרק שלה נמשך לא הרבה יותר מ-22 דקות, כנראה שלא תמצאו את עצמכם צוחקים בקול רם מהצפייה בה. זו דרמה קודרת שהיא גם מותחן פסיכולוגי קריר ואפל.

https://www.youtube.com/watch?v=LpmMxXfBn-Y

המטופל מהכותרת הוא סם, צעיר מבולבל ואומלל שמתקשה עם בעיה קטנה – הוא לא מצליח להפסיק לרצוח אנשים. על פני השטח הוא בחור רגיל למראה עם עבודה קבועה ובית נחמד, אבל בשעות הפנאי הוא נאבק ביצרים אפלים ובטראומות עבר כאלה ואחרות שהפכו אותו לרוצח סדרתי. הפסיכולוג שלו, אלן, מגלה את סודו במהלך סשן עם תנאים לא אידאליים. כלומר, כשהוא כבול בשלשלאות לאחר שסם חטף אותו ונעל אותו במרתף ביתו.

זה בסיס מותח ודרמטי לסיפור, בטח כשמוסיפים לעניין גם את החיים הפרטיים של אלן, אלמן בודד שמתמודד גם עם החזרה בתשובה של בנו. ועדיין, גם בלי ההגדרה "קומדיה" יש בסיפור הזה משהו קצת מצחיק. ההומור מגיע בעיקר מדמותו של סם, שנותן טוויסט פסיכוטי מסוים לשיח הטיפולי – הוא לא חטף את אלן כדי להתנקם בו או לפגוע בו, הוא פשוט רוצה טיפול יעיל יותר. הוא לא מצליח להשתחרר ולהיחשף באמת בתוך הקליניקה, אז הוא יצר לעצמו תנאים נוחים יותר. ומה זה כבר חטיפה קטנה בין חברים.

כשחושבים על פסיכולוגים בטלוויזיה אחד השמות הראשונים שקופצים לראש הוא זה של ד"ר מלפי, המטפלת של טוני סופרנו. "המטופל" ממשיכה את הקו שהתחילו "בואו נדבר על זה" ו"הסופרנוס" והמשיכו "מיינדהאנטר" והמוני תכני פשע אמיתי. הרעיון הוא שאם כולם מתמודדים עם שיט וצריכים עזרה, פושעים אמורים להיות מצולקים נפשית על כמה וכמה. זה לא רק הרצון המציצני להבין איך פועל המוח של אדם "רע" – יהיה זה רוצח פסיכופט או מאפיונר – אלא גם שאלה על גבולות הטיפול הפסיכולוגי בכלל. האם אפשר "לתקן" או לפחות לעזור לאדם שחוצה את הגבול החברתי האולטימטיבי? האם בכלל צריך? ומה "תיקון" כזה בכלל כולל, חזרה למוטב? או רק ניקוי של המצפון?

שני הפרקים הראשונים של "המטופל", מתוך עשרה מתוכננים, לוחצים חזק על אלמנט המתח. הם מלחיצים, מסקרנים ואפילו כיפים, כנראה בגלל המבנה הקצר שהופך כל פרק לחתיכה קטנה מצ'יזבט. בגלל שהסיפור כולו מתרחש בתוך מרתף הבית של סם, רגעי הדרמה הם פלאשבקים והרחבות קטנות שעוזרות להבין את הסיטואציה ואת המהלכים שאלן בוחר לעשות. קטעי הדרמה הרבה יותר כבדים מהאווירה המלחיצה אך משועשעת בסצנות המשותפות של סם ואלן, אז התמצות שלהם לכדי סיפור קטן פה ושם עוזר לשמור על קצב נכון וטון שלא מזגזג יותר מדי.

https://www.youtube.com/watch?v=sL4ckaFyRaU

הנכס האמיתי שגורם לסדרה לעבוד הוא הליהוק של שני השחקנים הראשיים – קארל בתפקיד הפסיכולוג ודונל גליסון בתור הפציינט. קארל כבר הוכיח בעבר שהוא לא רק קומיקאי ("מכונת הכסף", "פוקסקאצ'ר" ו"תוכנית הבוקר" הן כמה דוגמאות), וכאן הוא מתחייב לחלוטין לתפקיד הפסיכולוג השבור שעוזר לאחרים כפי שהוא לא מצליח לעזור לעצמו.

גליסון הוא שחקן פעיל מאוד שאמנם עוד לא הפך לכוכב מהשורה הראשונה, אבל מצליח לשדרג כל יצירה שזוכה בו (כן, אפילו בתפקיד הקטן וכפוי הטובה שלו ב"מלחמת הכוכבים"). בתור סם הרוצח הוא פשוט מבריק וצולח את המשימה הקשוחה שהסדרה מבוססת עליה – להיות מפחיד אבל גם חביב, מעורר רחמים ואפילו הזדהות. המסכנות שלו לא סותרת את הסכנה שבו, והדיסוננס בין שני הצדדים רק מוסיף לו קריפיות מבורכת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סטיב קארל
• מתח
• פסיכולוג

ג'ו וייסברג הוא האיש שאחראי לאחת הדרמות הגדולות ביותר של השנים האחרונות – "האמריקאים", שרצה במשך שש עונות ב-FX, ולא תמיד זוכרים לציין אותה ברשימות הטופ פייב החבוטות מהסוג שבדרך כלל כולל את "הסמויה", "הסופרנוס", "מד מן" ובזמן האחרון גם את "סמוך על סול" – אבל היא לגמרי מתמודדת ראויה על מקום בחמישיה, אם לא בצמרת שלה. "האמריקאים", סיפורם של פיליפ ואליזבת', שני סוכני קג"ב שחיים במסווה של זוג נשוי בארצות הברית (או שאולי הם באמת זוג נשוי? הסדרה מסרבת, כמובן, לתת תשובות פשוטות) אי-אז בשנות השיא של המלחמה הקרה, הצליחה לעשות הכל: אקשן, דרמה תקופתית, מתח, דרמה משפחתית. באמת הכל.

עם זאת, אפשר היה לחשוד שוייסברג הוא וואן היט וואנדר. לפני "האמריקאים" הוא כמעט ולא כתב שום דבר (מה שכמובן הופך את ההישג לעוד יותר מרשים), וגם בשנים מאז שהיא ירדה לא ממש היה ברור במה הוא עסוק. אבל כעת הוא חוזר עם "The Patient", מיני-סדרה בכיכובם של סטיב קארל (הו כן) ודונל גליסון (כן בטח, למה לא). קארל הוא פסיכולוג ואלמן טרי שבדיוק חווה משבר משפחתי רציני, כך שזהו תזמון רע במיוחד עבורו להילקח כבן ערובה על ידי גליסון, שמגלם רוצח סדרתי שמעוניין להפסיק להרוג וכופה על קארל להפוך למטפל שיעזור לו להיחלץ מהדחפים הרצחניים שלו.

https://www.youtube.com/watch?v=LpmMxXfBn-Y

זה לא בהכרח תקציר שעושה תיאבון, כי זו נשמעת כמו עלילה שיכולה בקלות להדרדר לשטויות מהסוג של העונות האחרונות של "דקסטר" או, במקרה הקצת יותר טוב, לקאמפ של "חניבעל". אבל הביקורות על שני הפרקים הראשונים, שעלו אתמול להולו, מבטיחות שגם הפעם וייסברג מצליח לעשות את מה שהוא עשה ב"אמריקאים": לקח כמה קווי עלילה שהיו יכולים בקלות להיסחף לאזורי הטראש הכיפי ועשה מהם דרמה אנושית, עמוקה ורצינית. חוץ מזה, זה עם סטיב קארל. ברור שאנחנו בפנים.

"The Patient" זמינה עכשיו בהולו ותגיע בהמשך לדיסני+

• מה רואים הלילה
• טלוויזיה
• המסך
• הולו
• האמריקאים
• סטיב קארל