אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שתי פצצות כריזמה, הם הכוכבים הספרדים הכי גדולים בעולם. שניהם גדלו בסרטים של פדרו אלמודובר, אך לא ממש נפגשו אצלו (פרט לסצנה קצרה ב"לעוף מהתרגשות" החלש). עכשיו הם משחקים לראשונה זה לצד זו לאורך סרט שלם, וללא ספק נהנים לעשות זאת. זה כוח המשיכה העיקרי של "התחרות הרשמית" – קומדיה עם שאיפות סאטיריות, המתבוננת על פלח מסוים של התהליך של הפקת סרט, לפני שהמצלמות נכנסות לפעולה.

לצידם מופיע אוסקר מרטינז הארגנטינאי, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2016 על הופעתו ב"האזרח המכובד", סרט קודם של צמד הקולנוענים הארגנטינאים גסטון דופראט ומריאנו כהן, שכתבו וביימו את "התחרות הרשמית". השחקן הרביעי בסרט הוא בניין מבודד שניחן בארכיטקטורה מודרניסטית ונראה כמו מוזיאון לאומנות בלי הציורים. החללים הגדולים והכמעט ריקים של הבניין הם אתר ההתרחשות המרכזי. משמשים מעין תיבת תהודה למשחקי הכוחות בין שלושת הגיבורים ומעניקים לסרט ממד תיאטרלי.

התירוץ להגעתם לשם: קולנוענית מהוללת, שזכתה בדקל הזהב ובפרס הבימוי בפסטיבל ונציה (עוד יבוא היום), מלהקת שני שחקנים לסרטה הבא – כוכב קולנוע בינלאומי ושחקן תיאטרון רב מוניטין – ויוצאת איתם לתשעה ימי חזרות. צילומי "התחרות הרשמית" החלו במרץ 2020, אך הופסקו אחרי ימים ספורים בגלל הקורונה. הם חודשו בספטמבר אותה שנה, בזמן שספרד שבה ונכנסה להסגר בשל עלייה במספר החולים. הסרט כלל אינו מתייחס למגפה העולמית, אך נדמה שנוכחותה מורגשת במיעוט האנשים על המסך ובריחוק ביניהם. הריקנות הזאת מייצרת חוויה מנוכרת, אקספרימנטלית במידה, והשחקנים מתקשים למלא אותה.

קרוז, מחומשת ברעמת תלתלים אדומים, מגלמת את הבמאית לולה קואבס כאמנית אובססיבית ומלאה בעצמה, שמתעקשת לחדור עמוק לתוך נשמותיהם של השחקנים שלה. לכן היא מאתגרת אותם בסדרת תרגילי משחק מוקצנים, שבאחד מהם היא דורשת מהם לשחק סצנה מתחת למה שנראה כמו סלע ענקי המשתלשל מעגורן שהזמינה במיוחד. אבל מעבר לפרודיה, הסרט לא מצליח לשכנע אותנו שיש לה תפיסת עולם אומנותית מגובשת – כזו שתהפוך אותה לקולנוענית זוכת פרסים.

הדרמה של התסריט שכתבה מתמקדת בקונפליקט בין שני אחים, שאחד מהם אחראי למות הוריהם. לולה ליהקה בכוונה שחקנים שמגיעים מעולמות תרבותיים מנוגדים, במטרה למחוץ את האגואים המנופחים שלהם, ולנצל ואף לטפח את המתח ביניהם. בנדרס הוא, באופן טבעי, הכוכב הבינלאומי פליקס ריברו, שרוב סרטיו אינם מן המיטב. הוא גבר נרקיסיסט ושטחי שמסתמך על מראהו המצודד ואינו רגיל לעשות חזרות, והוא נוהג לאחר כדי להפגין את חשיבותו, אבל הוא שחקן יותר מוכשר מכפי שנראה במבט ראשון. ואילו מרטינז המבוגר ממנו הוא איבאן טורס המתנשא, שמעמיד פנים שהוא מתנגד לתחרויות ופרסים, אך מפנטז בסתר שהוא זוכה באוסקר (כדי שיוכל לדחות אותו).

החלק הכי אבסורדי ומוצלח בסרט הוא הפתיחה שבה מנכ"ל חברת תרופות זקן, שרוצה להשאיר חותם לפני מותו, שוכר את לולה לביים סרט במימונו. חוזה לואיס גומז מספק הופעה מבדרת כמיליארדר הקלולס והשמרן, שאין לו כל עניין בתוכן של הסרט, רק במוניטין שהוא עשוי להביא לו. אלא שלנקודת המוצא הזאת אין השפעה על המשך הסרט. אחרי הפתיחה המממן כמעט נעלם מהמסך, והתסריט אינו מנצל כראוי את העובדה שלולה נאלצה/הסכימה ללהק את בתו לתפקיד מרכזי. אחר כך הסרט עובר לשלב החזרות, והופך לסדרה של תרגילי משחק שלא מתקדמת לשום מקום מעניין. התסריט מכוון את חיציו הלא מחודדים לעבר אומני הקולנוע והאגואים שלהם, אבל אין בו אבחנות או הפתעות של ממש. במהלך הצפייה היה רק רגע עוצמתי אחד שהפתיע אותי, וסיפק לי חוויה מערערת. רוב הסרט אינו מגיע לשם.

את הנאה העיקרית מספקת הופעתו המרובדת והשנונה של בנדרס – נחמד לראות אותו מגחך על הקריירה ההוליוודית הלא מאוד מזהירה שלו. ליהוקו לצד מרטינז, שהוא גם במאי תאטרון, תואם את הדמויות שהם מגלמים בסרט, ומניב כמה רגעים טובים. ההופעה של קרוז חיצונית יותר, ונסמכת בעיקר על התספורת הלא טיפוסית והבגדים האופנתיים שעוצבו עבורה. בסך הכל "התחרות הרשמית" מבדר לפרקים, אך אין בו מספיק חיוניות (שלא לדבר על עומק), ונדמה שהוא נסמך יותר מדי על ההישג הראשוני של ליהוק צמד הסטארים.

★★★ 3 כוכבים
Competencia oficial בימוי: גסטון דופראט ומריאנו כהן. עם פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס. ספרד/ארגנטינה 2021, 114 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• פנלופה קרוז
• פנלופי קרוז
• ספרדית
• ארגנטינה

• Facebook
• Twitter
• Email

"דבר אליה", "תור: רגנרוק", "יסמין הכחולה", "דמדומים 2: ירח חדש" ו"הים שבפנים" – לא רבים יודעים זאת, אך המכנה המשותף של הסרטים המאוד שונים הללו הוא הצלם הספרדי חווייר אגירסרובה. לאחרונה נוסף לרזומה המרשים של הצלם הוותיק גם "החיוך האטרוסקי", עיבוד לרב מכר ספרדי מ־1985 שהופקד בידי צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, שזהו סרטם הארוך הראשון. יש להניח שהזכות שנפלה בחלקם לביים הפקה בינלאומית, שמאחוריה עומד המפיק השווייצרי עתיר האוסקרים ארתור כהן, קשורה לכך שסרטם הקצר והיפה "איה" היה מועמד לאוסקר ב־2015.

בגלגולו הנוכחי עוברת ההתרחשות המרכזית של "החיוך האטרוסקי" ממילאנו לסן פרנסיסקו, שם היא עוקבת אחר סקוטי זקן ונרגן (בריאן קוקס) שנוסע להתארח אצל בנו (ג'יי.ג'יי פילד) באמריקה כדי לעבור טיפול רפואי. הוא מוצא מזור לנפשו בחברת נכדו שזה עתה נולד, וגם מתאהב קצת ברוזנה ארקט. גברברי העבר, טים מתסון, טריט וויליאמס ופיטר קויוטי, צצים בתפקידי משנה, אך הכוכבת האמיתית של הסרט היא סן פרנסיסקו, שנראית בו שונה מכפי שהיא מצטיירת בסרטים אחרים, ולראיה: אין בסרט ולו שוט אחד של גשר שער הזהב האיקוני.

על החזות היפהפייה של הסרט אחראי אגירסרובה, שנמצא בימים אלה בסין, מתכונן לצילומי סרט המד"ב "Inversion". לרגל יציאת "החיוך האטרוסקי" למסכים בארץ, הוא ענה על כמה שאלות עבור Time Out תל אביב.

צילמת את "יסמין הכחולה" של וודי אלן ואת "החיוך האטרוסקי" בסן פרנסיסקו, אך שניהם ניחנים במראות מאוד שונים.
"הם מתרחשים בחלקים שונים של העיר. העיר של האנשים האמידים שמתגוררים בדירות יוקרתיות ב'חיוך האטרוסקי' והשכונות העניות ב'יסמין הכחולה'. המראה שונה בעיקר בגלל המרחבים והטונים השונים של הסרטים. ה'חיוך האטרוסקי' ניחן בצבעים ניטרליים ו'יסמין הכחולה' בגוונים חמים".

התינוק הציב בפניכם אתגרים?
"התינוק שלנו מגולם על ידי שני תאומים יפים ומצחיקים. צילמנו אותם בהתאם למצב רוח שלהם, אז היה קל לעבוד איתם".

ואיך היה לעבוד עם שני במאים?
"לעודד ולמיכל יש אותו מבט. היה להם אותו סרט בראש. לא ניכר שזה היה סרטם הארוך הראשון, בגלל הבגרות של ההחלטות שלהם".

אתה אוהב לעבוד עם במאים שיודעים בדיוק מה הם רוצים או שיש לך יותר השפעה על במאים פחות בוטחים?
"אני מעדיף לעבוד עם במאי שיודע מה הוא רוצה ולהעביר את זה למסך. יותר קל לי לתקשר איתו והתוצאות לרוב יותר טובות. קשה לעבוד עם במאים שמתקשים להחליט. הם מבקשים הצעות ובסוף הם שואלים למה, ויוצא שליתר בטחון אתה מצלם את אותה הסצנה בכל הדרכים האפשריות".

אחרי 30 שנה של צילום סרטים ספרדיים, אגירסרובה התנסה לראשונה ב־2009 בתעשייה ההוליוודית כשצילם את "הדרך" הפוסט אפוקליפטי עם ויגו מורטנסן. בשל כך יש לו סנטימנטים לסרט, והוא מציין אותו כאהוב עליו מבין אלה שצילם. "לקחנו סיכונים עם עיצוב החזות שלו במטרה לקרב את הצופים לסיפור של קורמאק מקארתי".

התקציב של "החיוך האטרוסקי" הוא שבריר מהתקציב של "תור: רגנרוק". איך ההבדל בתקציבים משפיע על העבודה שלך?
"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. בדרך כלל ההפקה רוצה לצלם עם כמה שיותר מצלמות. זה משפיע על עיצוב הדימויים ואתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. כשאתה עובד מתוך ידיעה שכל שוט עומד לעבור מניפולציה באמצעות CGI (גרפיקה ממוחשבת), צריך להקפיד על כמה כללים בתאורה ביחס למה שיוצג על המסך הכחול או הירוק. ומומלץ שתהיה לך תקשורת טובה עם מחלקת האפקטים. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית".

"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. אתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית"

אחת הסיבות ששמחתי להזדמנות לראיין את אגירסרובה היא העובדה שהוא צילם את "הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבר, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2004. יש בסרט סצנה מפעימה שמדמה את רצונו של הגיבור (חווייר בארדם) להשתחרר מגופו המשותק ולעוף אל שפת הים לפגוש את אהובתו. אני מלמדת את הסצנה הזאת במסגרת שיעורים במבע קולנועי, ועד כה לא ידעתי איך בדיוק צולמה. "צילמנו אותה בשלושה חלקים שחוברו יחדיו במחשב", מסביר אגירסרובה. "הראשון הוא צילום סובייקטיבי מנקודת מבט של של השחקן שרץ לחלון מתוך כוונה לזרוק את עצמו למטה. השני הוא הטיסה הקדחתנית של המסוק בגובה נמוך מעל הגבעות, בדרכו אל הים שבסופו המבט מתרומם לשמים המעוננים. השוט השלישי מתחיל מאותו פריים, וממנו המצלמה יורדת אל הים באמצעות קריין (מנוף) טלסקופי ועוקבת אחר השחקנית, ניגשת אליה מאחור ומתקרבת אליה בזום כשהיד של חווייר בארדם נוגעת בכתפה".

צילמת את פנלופה קרוז ב"ויקי, כריסטינה, ברצלונה" ואת ניקול קידמן ב"האחרים". יש אתגרים מיוחדים בעבודה עם כוכבות זוהרות שכאלה?
"החדשות הכי טובות עבור צלם הוא שהוא עומד לעבוד עם שחקניות כמו פנלופה או ניקול קידמן. שתיהן יפות ופוטוגניות. אף פעם לא הייתה לי שום תקרית איתן. הן שחקניות טובות ונהנות מהעבודה. היו לי חוויות עבודה נהדרות גם עם קייט בלנשט, אמילי בלנט ושרליז ת'רון".

ואיך היה לעבוד עם פדרו אלמודובר ועם וודי אלן?
"לסרטים של אלמודובר יש מראה מאוד ייחודי והוא מייצר אותו בסט. הסרטים שלו מאוד צבעוניים ובהירים. אם אתה רוצה לעבוד איתו אתה חייב להסתגל לאסתטיקה שלו. וודי אלן הוא במאי מורכב עבור צלם. לרוב הוא פותר את הסצנות בשוט אחד, ולפעמים זה קשה. לעבוד איתו דורש הרבה ניסיון. מצד שני הנוכחות שלו על הסט שקטה ורגועה. נדמה שהוא תקוע בתוך הבועה שלו".

• קולנוע
• סרטים
• צילום
• ראיונות
• ניקול קידמן
• פנלופה קרוז
• פדרו אלמודובר
• וודי אלן
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

במאים אירופאים שזוכים להצלחה פונים לא פעם לביים סרטים באמריקה. קולנוענים איראנים שעשו לעצמם שם (כדוגמת עבאס קיארוסטאמי ומוחסן מחמלבף) פונים לאירופה. זה יותר מעשור ששמו של אסגאר פרהאדי שגור בפיהם של חובבי קולנוע חוץ הוליוודי. סרטיו משתבחים בתסריטים מדוקדקים הבוחנים משפחות במצבי לחץ, ולכן על אף הלוקאליות של "פרידה" ו"הסוכן" זוכי האוסקר, ניכר היה שלא יתקשה ליצור סרטים מעניינים גם בשפות אחרות ובארצות אחרות. ב־2013 הוא יצר בצרפת את "העבר", דרמה על התפרקות היחסים בין אישה צרפתייה לבעלה האיראני. הפעם הוא כתב וביים דרמה כל־ספרדית בכיכובו של הזוג המלכותי פנלופה קרוז וחווייר בארדם, וגם אם הסרט פחות שלם מהמיטב שלו, כשרונו של פרהאדי ניכר לכל אורכו.

כמו "הסוכן", גם כאן מדובר בדרמת מתח, אך הפעם נוספו לה פיתולים מלודרמטיים, בעוד שהנושא החברתי מפותח פחות, ונדמה שהוא נוסף לשולי העלילה רק כדי לנקות את המצפון. עם זאת המיומנות של פרהאדי בבניית דמויות ומערכות יחסים מרבדת את המכניקה העלילתית. הסרט מתחיל עם שובה של לאורה (קרוז) מארגנטינה לעיירת הולדתה בספרד לרגל חתונת אחותה. בעלה אלחנדרו (ריקרדו דארין מ"הסוד שבעיניים") לא התפנה לבוא איתה. מפגש חם עם פאקו (בארדם) רומז לנו שלשניים יש עבר משותף. פאקו בעל הכרמים נשוי עכשיו באושר, והמתח היחיד באוויר מגיע דווקא מצידו של אביה השתיין של לאורה, שמאשים את פאקו במיני האשמות. אבל אלה אינן מעיבות על השמחה, וסצנות החתונה מבוימות ביד אמן – הן מלאות חיים וסוחפות ועושות חשק להצטרף לחוגגים. תורם לכך הצילום החם והאלגנטי של חוזה לואיס אלקיינה, שצילם רבים מסרטיו של אלמודובר.

נדמה שכל קולנוען גדול בוחר בשלב מסוים בקריירה לביים סצנת חתונה שמאפשרת לו להפגין את הווירטואוזיות שלו בהנעת שלל דמויות וחוטי עלילה על המסך, ושליטה במנעד עשיר של תמות ורגשות. חתונות זכורות במיוחד נראו ב"הברדלס", "הסנדק" ו"צייד הצבאים", ופרהאדי מוסיף את שמו לרשימת במאי החתונות הגדולים. אבל החגיגה נפסקת כשבתה של לאורה נעלמת, והסרט מחליף טון. רמזים שנשתלו קודם לכן כלאחר יד נטענים עכשיו במשמעות, סודות ומתחים ישנים נחשפים, והגיבורים עומדים בפני מבחנים קשים ונדרשים להחלטות מהותיות. כאמור, בעלילת המתח משולבים אלמנטים מלודרמתיים משומשים, אבל פרהאדי יודע איך לשלב אותם באופן שמייצר שאלות חדשות, וקרוז ובארדם שחקנים כל כך טובים שהם לוכדים את תשומת ליבנו לכל ניואנס בהופעותיהם. הבחירה של פרהאדי להשאיר חלק מהדמויות אחרות לא מפותחות מעוררת תהיה, ופוגמת בעוצמתה של סצנת הסיום שנועדה להיות מהדהדת. מה שכן, כולם כל כך יפים שזה כמעט מוגזם.

סרט על:היעלמותה של בת עשרה מעלה על פני השטח סודות ישנים

ללכת?כן. הטוב שמבין חמשת הסרטים שבארדם וקרוז עשו יחד

• סרטים
• ביקורת סרטים
• פנלופה קרוז
• איראן
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

"אני לא אוהבת לשחק דמויות שהיו קיימות במציאות", סיפרה בשנה שעברה השחקנית קריסטין סקוט תומס. "או שאני אעשה את זה טוב, או שאני אעשה את זה רע. זה תמיד מורכב". היא אמרה את הדברים לקראת צאת הסרט "שעה אפלה", שבו גילמה את קלמנטיין צ'רצ'יל, אשתו של ראש ממשלת בריטניה. באותה שנה ראינו את צ'רצ'יל בשלוש הפקות שונות – אחת מהן היא הסדרה "הכתר". האינפלציה הצ'רצ'ילית הזו מדגימה את תאוות ההיסטוריה שמאז ומתמיד הייתה חלק מתעשיית הקולנוע, ועכשיו נוגסת נתחים־נתחים מהטלוויזיה העלילתית.

מחר (חמישי) תעלה לשידור "הרצח של ורסצ'ה", העונה השנייה באנתולוגיית "סיפור פשע אמריקאי", שעונתה הראשונה עסקה במשפטו של או.ג'יי סימפסון. יצירתם של ריאן מרפי ובראד פלצ'וק הייתה הצלילה הראשונה שלהם אל עולמות הפשע האמיתי, ז'אנר שהשתלט על המסכים ב־2015 והיה נחלתן הכמעט בלעדית של סדרות תיעודיות. "בכל פעם שסדרה מז'אנר מסוים הופכת ללהיט גדול היא מביאה איתה גל של צופים, זה היה כך במשך שנים", אמר מרפי בשנה שעברה ל"הוליווד ריפורטר" לאחר שנשאל מה עמדתו בנוגע לכניסת המותג "חוק וסדר" לביצת הפשע האמיתי.

עוד כתבות מעניינות:
סדרות הנוער האמריקאיות עברו לצד האפל
"סיפורה של שפחה" עונה 2: כל מה שצריך לדעת
סוף העולם המזוין הגיע לשעתיים וחצי מרירות ומופלאות

מרפי צודק, אך זו לא הסיבה היחידה לנהירת הצופים אחר סדרות פשע אמיתי. הקולנוע המסחרי של השנים האחרונות מתרכז בסרטי פנטזיה, מד"ב וגיבורי על. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", "היפה והחיה" ו"וונדר וומן" היו הסרטים הרווחיים ביותר בארצות הברית השנה. מבין עשרת הסרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסיגלובוס הזהב, חמישה היו מבוססים על אנשים או אירועים אמיתיים. השילוב בין תגובת הנגד לשוברי הקופות, תווית האיכות האוטומטית שמודבקת לסרטים שמתחילים ב"מבוסס על סיפור אמיתי" והתקציבים הגדולים של סדרות הטלוויזיה בעידן הנוכחי – הכשיר את ספותינו ואת הקרקע לסיפורים האמיתיים שמתפוצצים לנו על המסך. הנה הטובים והטריים שבהם.

הרצח של ורסצ'ה

ביולי 1997 נרצח מעצב העל ג'אני ורסצ'ה בפתח ביתו בידי אנדרו קונאנן, וזה התאבד ימים ספורים לאחר המקרה והותיר את מניעיו בסימן שאלה. סיפור הרצח הביא למרכז תשומת הלב התקשורתית את משפחת ורסצ'ה הססגונית, אבל גם הציף שאלות קשות בפני אמריקה ההומופובית של שנות ה־90. זה סיפור עצוב וטרגי, אבל מרפי ליהק קאסט כיפי עם דארן כריס, ריקי מרטין ופנלופה קרוז שעוטפת את הסדרה בווייב אלמודוברי. אף שבהפקה התעקשו להקפיד על הפרטים, כולל צילומי סצנת הרצח במקום הספציפי שבו הוא התרחש, בני משפחת ורסצ'ה מתנערים מכל קשר לסדרה וקוראים לה "בדיה מוחלטת".

אויבות: בטי וג'ואן

העונה הראשונה באנתולוגיית הריבים של ריאן מרפי מתמקדת בזה שבין בטי דיוויס וג'ואן קרופורד, שהחל על סט צילומי הסרט "מה קרה לבייבי ג'יין?" והמשיך עשורים רבים אחר כך. מרפי ליהק את סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג לתפקידים של בטי וג'ואן בהתאמה ואת קתרין זיטה־ג'ונס וקת'י בייטס בתפקידים משניים, ומיתג את הסדרה כתחנת כוח נשית. בסופו של דבר, "אויבות: בטי וג'ואן" קרובה יותר באווירה ל"מלכות הצעקה" מאשר ל"סיפור פשע אמריקאי", והגרוטסקה מטשטשת את הגבולות בין בדיה למציאות. העונה השנייה תתמקד ביחסים הבעייתיים בין הנסיך צ'רלס ואשתו, הנסיכה דיאנה.

חוק וסדר – פשע אמיתי: האחים מננדז

המותג המצליח "חוק וסדר" החליט ב־2017 לקפוץ ראש לבריכת הפשע האמיתי, אחרי עשורים של טבילת בהונות. עד עכשיו הייתה הסדרה מבוססת בחופשיות על פשעים שקרו, והדמויות בה היו תמיד בדיוניות. הפעם עומד במרכז משפטם של האחים לייל ואריק מננדז, שהורשעו ברצח הוריהם במשפט שהפך לקרקס תקשורתי. "האחים מננדז" שואלת באופן די בוטה כמה מהמהלכים של "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" – החל מהבחירה במשפט רצח כפול מתוקשר מהניינטיז וכלה בעיצוב דמותה של עורכת הדין לסלי אברמסון (אידי פאלקו), אבל היא מצליחה לעמוד בזכות עצמה, הרבה הודות לפאלקו.

ויקטוריה; הכתר

הסדרות עוקבות אחרי שתי מלכות בריטיות, אליזבת השנייה והמלכה ויקטוריה. אם צריך למצוא חלופה לז'אנר "פשע אמיתי", הרי שמדובר בקלות ב"רכילות אמיתית". בניגוד לסיפור ההוליוודי של בטי וג'ואן, סיפורי משפחת המלוכה מעורבבים בהחלטות מדיניות שהשפיעו על גורלם של מיליוני אנשים, מה שמעניק להם נופך היסטורי יוקרתי. בפועל שתי הסדרות נשענות יותר על מסורות דרמטיות, שלא לומר סבוניות, מאשר היסטוריות, וזה גם מוקד המשיכה העיקרי שלהן. הרבה יותר מעניין אותנו מה הולך בין פיליפ ואליזבת מאשר משבר תעלת סואץ.

נרקוס

הסדרה, שעלתה בנטפליקס ב־2015, כיסתה בעונתה הראשונה שני עשורים בחייו של סוחר הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר. סדרה שברובה דוברת ספרדית ומתרחשת בקולומביה לא הייתה יכולה להיתפס כאטרקטיבית אלמלא עמד במרכזה שם גדול, אבל הבעיה עם דמויות אמיתיות היא שהן (אזהרת ספוילר ל"נרקוס" ולהיסטוריה) מתות. בעונתה השלישית נאלצה "נרקוס" להמציא את עצמה מחדש עם ג'ילברטו אורחוולה, מראשי קרטל הסמים קאלי. המהלך הזה הפך את "נרקוס" למעין אנתולוגיה, ולפי הביקורות החיוביות, המהלך הוכיח את עצמו.

מיינד האנטר

ב"מיינד האנטר" של דיוויד פינצ'ר הלכו על היברידיות: היא מזכירה דרמת משטרה פרוצדורלית שעוסקת בפשע אחד בכל פרק, ובמקביל נחשבת לסדרת איכות שמתמקדת גם בחייהם האישיים של הגיבורים. היא היברידית גם בשילוב בין דמויות פיקטיביות לאמיתיות. דמותו של הגיבור, הולדן פורד, אמנם מבוססת על סוכן FBI בשם ג'ון אי. דאגלס, אך היא דמות בדיונית. הרוצחים שהוא חוקר והרציחות שביצעו, לעומת זאת, אמיתיים לגמרי. הסיפורים של אד קמפר, ריצ'רד ספק וג'רי ברודוס קרו באמת, ו"מיינד האנטר" פותחת מחדש את תיקי החקירות כדי להבין מה הוביל אותם.

לטענת גרייס

הסדרה הפופולרית ביותר המבוססת על ספר של מרגרט אטווד היא כמובן "סיפורה של שפחה", שעוסקת בעתיד דיסטופי. אך "לטענת גרייס", שהגיעה אחריה, מבוססת על סיפורה של גרייס מרקס – משרתת אירית צעירה בקנדה של המאה ה־19 שהורשעה ברצח כפול. הסדרה מתחילה 15 שנה לאחר הרצח, שנים שאותן בילתה מרקס במוסד לחולי רוח ובבית סוהר, בעודה משתתפת בסדרת פגישות עם פסיכיאטר שנשלח לבדוק אם ראוי לקצר את עונשה.

• מיינד האנטר
• חוק וסדר
• אויבות
• הכתר
• ויקטוריה
• נרקוס
• המסך
• פנלופה קרוז
• תרבות