Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
גורי אלפי הוציא אלבום סטנדאפ, בדיוק כמו שההורים שלכם שמעו
איפה נראה לכם שתפגשו אותו. גורי אלפי (צילום: גבריאל בהרליה)
אחד הקומיקאים האהובים עלינו כנראה הרגיש נוסטלגי, כי הבוקר הוא שיחרר לשירותי הזרמת המוזיקה 50 דקות של קטעי סטנדאפ שנאספו לאורך כמעט עשור. "זה פשוט הכי כיף, להקשיב ככה להופעות ומערכונים ושירים ושטויות. אז הנה אחד כזה"
לא בכל יום אנחנו מקבלים הפתעה שכזו: את אהבתנו לגורי אלפי אין שום צורך להצהיר ברבים, כי זה יביך את כולנו. אבל היום אנחנו אוהבים אותו אפילו עוד יותר על שהחייה מורשת גוססת – אלבום סטנדאפ. וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים – "אלבום סטנדאפ, Vol. 1" הוא שמו הפשוט והישיר של האלבום, שמורכב מ-12 קטעי סטנדאפ (ושיר אחד) שבוצעו בהופעה חיה, "במשך כמעט עשור, לא ממש בסדר כרונולוגי", כדברי הקומיקאי.
פעם באמת היה דבר כזה – אלבומי הופעה שלא מגיעים ממוזיקאי. בעבר זו היתה פרקטיה סטנדרטים: קומיקאי היה עושה סיבוב הופעות, ולפני שהוא זורק את כל החומרים שלו, הוא משחרר את המופע כאלבום, ומקעקע את הבדיחות בתיעוד היסטורי. גם בארץ היו לא מעט אלבומים שכאלו, כמו "פליטת פה" של דודו טופז, אבל עוד עם כניסת הטלוויזיה המסחרית ההרגל התדלדל, ומאז שקטעי סטנדאפ מוצאים את דרכם ליוטיוב בכלל כמעט ונעלם, למעט מקרים נדירים כמו "הופעה לא קרה כלום" של אורי חזקיה מ-2022 ו-"על הכיף כיפאק" שליונתן עמירן הצנוע שלנו. אבל מאוד נדיר שאירוע כזה קורה, ועוד מגיע לסטרימינג – בטח מקומיקאי במעמדו של אלפי.
"לא המצאתי כלום", הסביר אלפי בפוסט אינסטגרם על האלבום. "הייתי שומע אלבומי סטנד אפ וקומדיה מאז שהייתי ילד. הגשש וסיפורי פוגי ודודו טופז עם האורנג׳דה, וסטיב מרטין, וביל קוסבי…כן, נו מה לעשות, הוא היה הכי טוב שיש… וגם וודי אלן, מחילה, ורובין וויליאמס ואלבומים של מונטי פייתון וקארל ריינר ומל ברוקס. עד היום הם חלק מהפלייליסט שלי, והבנות מבקשות שאעביר, אם זה במקרה קופץ להם באוטו. זה פשוט הכי כיף. להקשיב ככה להופעות ומערכונים ושירים ושטויות. אז הנה אחד כזה". רוצו להאזין, זה בדיוק מה שחיפשתם כדי להפוך את היום הזה ליותר קליל. להאזנה בכל הפלטפורמות
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
צחוק מתגעגע: אלו הופעות האורח הגדולות של רובין וויליאמס
הטדי היחיד שלנו. "לילה מטורף במוזיאון". צילום: יח"צ
כן, הוא לעד יהיה הג'יני וגברת דאוטפייר ובעיקר רובין פאקינג וויליאמס, אבל הוא לא רק היה כוכב אהוב על כולם, אלא האורח הכי טוב שהסרט או הסדרה שלך יכולים לבקש. לרגל עשור למותו של הקומיקאי הדגול, נזכרנו בהופעות האורח הטובות ביותר שלו
אחד הכישורים המפורסמים של רובין וויליאמס היה יכולתו לאלתר מונולוגים ארוכים, מפותלים ונונסנסיים (ומלאים חיקויים למיניהם), שמתפזרים לכל עבר והולכים לאיבוד אבל בסופו של דבר מגיעים ליעדם. הכישרון הייחודי הזה עמד בבסיס דמות השד הכחול שבמו פיו הפך את "אלאדין" המצויר של דיסני ללהיט הכי גדול של 1992. הכישרון הזה צץ גם ב"בוקר טוב וייטנאם" ובסרטים נוספים, אך נדמה שוויליאמס התיר את הרסן בעיקר כשהופיע בתפקידי אורח קטנים שאפשרו לו להשתולל כאוות נפשו. לכן כמה מהופעותיו הזכורות ביותר באו דווקא במנות קטנות.
ב"הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם (1988) וויליאמס גילם את מלך הירח (לדבריו הוא "מלך הכל") שראשו מנותק מגופו והוא מעופף בחלל, סובל מסחרחורת (שאותה הוא מכחיש בתוקף וטוען שהוא מאוחד עם הקוסמוס) ומדבר במבטא איטלקי רך. כדרכו, המונולוג שלו מאולתר ברובו וכולל צפצופים ושריקות בלתי רצוניות לכאורה, שבסופן הוא טוען שכרגע יצר את האביב. התפקיד בכלל נועד לשון קונרי, אך קוצץ למינימום עוד בשלב התסריט וקונרי החליט שהוא אינו מלכותי דיו. וויליאמס ירש את שאריות התפקיד, והפך את הדקות הספורות שלו על המסך למופע סהרורי של טירוף מופלא.
הפסיכולוג קוזי קרלייל ב"רצח מן העבר"
שש שנים לפני שגילם בכל הרצינות פסיכולוג ב"סיפורו של וויל האנטינג" (וזכה על כך באוסקר), וויליאמס עיצב בקצת פחות רצינות את דמותו של הפסיכולוג קוזי קרלייל שרישיונו נשלל ממנו, במותחן "רצח מן העבר" של קנת בראנה. מלא מררה על העולם ועם חזות מוזנחת של הומלס, הוא עדיין מצחיק להפליא. "היי, זין־אצבע, הייתי פסיכולוג מעולה", הוא קובל. "19 שנים עבדתי עם המון אנשים על הרבה חרא. בסדר, אז שכבתי עם פציינטית או שתיים. זה לא שלא דאגתי להן. אהבתי להיות דוקטור. לא לקחתי כסף מחצי מהפציינטים שלי. ואז המדינה המזוינת שלחה לי איזה סמויה בת זונה, ואני דפוק. החיים לא הוגנים, אה?".
החצרן אוסריק ב"המלט"
ב"ללכת שבי אחריו" (1989) וויליאמס – בתפקיד רציני לגמרי כמורה בפנימייה – חיבב את שייקספיר על תלמידיו כשהגיש חיקוי מבריק של ג'ון וויין בתפקיד מקבת ושל מרלון ברנדו בתפקיד אנטוניוס. שבע שנים אחרי כן הוא שב להתמודד עם שייקספיר, כשבראנה (שכבר עבד איתו ב"רצח מן העבר") הזמין אותו להשתתף בהפקה עתירת הכוכבים של "המלט". מצויד בשפם ענקי ובתלתל מעוצב על המצח, וויליאמס גילם את את החצרן הדביל אוסריק, שנשלח על ידי המלך להזמין את הנסיך לדו קרב. המלט מהתל בו, ואוסריק מסתבך במילותיו בניסיון נואש לרצות את הנסיך המטורלל. גם אם הפעם וויליאמס לא יכול היה לאלתר ונאלץ לדבוק במילותיו של שייקספיר, התפקיד כמו נכתב במיוחד בשבילו.
הנשיא תאודור רוזוולט ב"לילה מוטרף במוזיאון"
את הופעתו של וויליאמס כנשיא דווייט אייזנהאוור בדרמה ההיסטורית הדלוחה "המשרת" מוטב לשכוח. ב־2006 (ושוב ב־2009) וויליאמס נתן הופעה זכורה לטובה בתפקיד נשיא אמריקאי אחר – "תאודור רוזוולט, הנשיא ה־26 של הארצות המאוחדות, לשירותך", כפי שהציג את עצמו לבן סטילר ב"לילה מוטרף במוזיאון". נשיא השעווה מתעורר בלילה, כמו כל שאר היצורים במוזיאון, יורד מסוסו והופך למורה דרכו של שומר הלילה ההמום. עוטה מדי צבא, וויליאמס גילם את רוזוולט כקצין וג'נטלמן קולני ואנרגטי המתבטא בתנועות חדות. טרם מותו וויליאמס הספיק להשלים את צילומי "לילה מוטרף במוזיאון 3" שמיועד לצאת למסכים בדצמבר השנה.
רובין ב"לואי"
כשלעצמו הפרק השישי בעונה השלישית של "לואי" היה מצחיק ונוגה. במבט לאחור הוא מצמרר ממש. רובין וויליאמס בהופעה שקטה וסימפטית מגלם גרסה של עצמו כקומיקאי מזוקן (זקן בדרך כלל עיטר את תפקידיו הרציניים יותר) שפוגש את לואי לצד קברו הנטוש של בעל מועדון שזה עתה מת. בעקבות הפגישה המקרית השניים הולכים לדיינר יחדיו ובמבוכתם אינם אומרים דבר, עד שלואי שובר את השתיקה ואומר "הוא היה חתיכת החרא הכי גדול שהכרתי בחיי". רובין פורץ בצחוק, והשניים מעלים זיכרונות ממעלליו האיומים של האיש. בכל זאת, כדי לכבד את זכרו הם הולכים למועדון החשפנות שהיה חביב עליו ומופתעים לגלות שהחשפניות כולן אבלות עליו בצער רב. רובין ולואי שומרים על חזות מאופקת עד שהם יוצאים החוצה ופורצים בצחוק משחרר. לפני פרידתם הם מבטיחים זה לזה שמי שימות קודם, השני יבוא ללוויה שלו.
רמון ולבלייס ב"תזיזו ת'רגליים"
פינגווינים הם גונבי הצגה ידועים (ראו "מדגסקר"), ועדיין בסרט שכולו פינגווינים וויליאמס הצליח לגנוב את המסך בשני תפקידים שונים לגמרי. את רמון, המנהיג בעל הבלורית הכתומה של חבורת פינגווינים קטני קומה ואאוטסיידרים, הוא עיצב כמאהב ספרדי נלהב שמדבר מהר מהר עם מבטא מודגש, פחדן־גיבור רומנטי כזה שמצטנע בכאילו. "אתה יפה", אומרת לו אהובתו כרמן. "רק מבחוץ" הוא משיב בראש מורכן. והוא היה גם לבלייס, גורו (בעיקר בעיני עצמו) שמן ובעל קול עמוק, מין שילוב מגוחך להפליא של מטיף בפטיסטי, תרנגול ובארי ווייט.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פול רובנס המציא רק דמות אחת, אבל זה כל מה שהיה צריך
פול רובנס בתפקיד פי ווי הרמן. צילום: מתוך הסרט "ההרפתקה הגדולה של פי ווי"
הקומיקאי האמריקאי שהלך לעולמו השבוע ייזכר אמנם בעיקר בזכות הדמות של פי ווי הרמן, אבל זה בסדר אם אתם לא מכירים. גם כי זו דמות כל כך אמריקאית, וגם כי לרוב המשפיעים נשארים מאחורי הקלעים. או במקרה של רובנס, מאחורי הדמות. הספד לדמות קסומה, והאדם שמאחוריה
השבוע הלך לעולמו השחקן והקומיקאי האמריקאי פול רובנס. השם הזה אולי לא אומר לכם הרבה, אבל יכול להיות שזה מפני שהוא נודע רוב הקריירה שלו תחת שם אחר: פי ווי הרמן. אה, עדיין לא אומר לכם כלום? אז רק שתדעו שהבחור הקטן הזה בחליפה האפורה עם עניבת הפרפר והקול הטיפשי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתרבות האמריקאית. ברצינות – הוא היווה השראה לעשרות קומיקאים שבאו אחריו, ולמרות שערוריות רבות שנקשרו בשמו, הוא נשאר דמות אהובה וחיובית עד מותו, בגיל 70 מסרטן. איך הוא עשה את זה? הבה ונצא להרפתקה גדולה לגלות!
פול רובנפלד נולד למשפחה יהודית בניו-יורק ב-1952. מגיל צעיר התעניין בקומדיה ובגיל 18 עבר לקליפורניה, שם הצטרף לקבוצת האלתור האגדית The Groundlings. רובנס יצר את הדמות של פי-ווי הרמן במסגרת תרגיל אלתור בו הוא רצה לגלם את הסטנדאפיסט הכי גרוע בעולם. הוא יצר דמות מעצבנת, ילדותית, בעלת קול מוזר שלא הצליח לזכור את הפאנצ'ים של עצמו, שרובנס תיאר אותו כ"קומיקאי שבחיים לא יצליח". לאחר ההצלחה של הדמות, רובנס שיתף פעולה עם חברו לקבוצהפיל הארטמןכדי ליצור מופע בימתי בכיכובה, שהפך לספיישל ב-HBO ב-1981. בהשראתו נוצרו סרט קולנוע באורך מלא, בבימויו של טים ברטון, וסדרת ילדים מצליחה. איכשהו, הקומיקאי שבחיים לא יצליח הפך להצלחה אמיתית.
בשלב זה אפשר לשאול את השאלה "מה הוא פי ווי הרמן"? כלומר, באמת – מה הוא אמור להיות? הוא סוג של ילד מגודל? מבוגר בעל תכונות של ילדותיות? מה הוא?! חלק מסוד הקסם של הרמן, זה חוסר היכולת לשייך אותו לקטגוריה מסויימת. לא הייתה דמות כמו פי ווי לפני פי ווי, ולמרות ההשפעה הרבה שלו על עולם הקומדיה, לא הייתה דמות בדיוק כמוהו אחריו. למרות שאפשר לתאר את הרמן כדמות "מעצבנת", אין שום דבר מרושע בגילום של רובנס את הדמות. פי ווי הרמן הוא דמות לכולם, ילדים, הורים, מתבגרים, סטלנים, היפסטרים אירוניים… כולם יכולים להתחבר לדמות הזאת, שבסופו של דבר רק רוצה לבדר אתכם ולעשות כיף.
בסוף ,דווקא המציאות העכירה מעט את התדמית הזאת של פי ווי הרמן. ב-1991 רובנס נעצר על ידי משטרת קליפורניה לאחר שנתפס מאונן בבית קולנוע שהקרין סרטי פורנו. המעצר גרם לרובנס – ששמר עד לאותה עת על פרופיל נמוך בתור עצמו והופיע בציבור בעיקר בתור פי ווי הרמן – להסתגר עוד יותר ולהיעלם מעין הציבור לחלוטין. מאוחר יותר באותה שנה, הרמן הופיע במפתיע בטקס פרסים של MTV וזכה לתשואות רבות מהקהל.
למרות השערורייה הזאת וכמה אחרות, רובנס המשיך להיות אישיות אהובה בהוליווד – בין הופעות קטנות בסרטים כמו "באפי ציידת הערפדים" ו"באטמן חוזר", הוא המשיך להופיע בתור פי ווי בתכניות אירוח, שעשועונים, מופעים חיים ועוד. סרטו הראשון, "ההרפתקה הגדולה של פי ווי", עדיין נחשב לסרט קאלט ומדריך להפיכת דמות שנראית די שטוחה לגיבור של סרט. סרטים קריקטוריים כמו "אייס ונטורה", "עולמו של וויין", "בובספוג הסרט" (ו"בובספוג" בכלל), מרבית הפילמוגרפיה של אדם סנדלר ואפילו "ברבי" של גרטה גרוויג, בין השאר, חייבים הרבה לסרט הזה.
רובנס היווה השפעה לקומיקאים רבים שבאו אחריו, כשאפשר לראות את השפעת העולם המשוגע של תכנית הילדים שלו, "בית השעשועים של פי-ווי", בתוכניות כמו "קומדי באנג באנג" והתכנית של ווירד אל. את השילוב שלו בין קיטש צבעוני, והליכה על הקו הדק בין "מצחיק" ל"מעצבן", אפשר לראות היום עם קומיקאים, דוגמת כוכבת "סאטרדיי נייט לייב" שרה שרמן, שהיתה בין המפורסמים הרבים שחלקו כבוד לרובנס לאחר מותו. שרמן קראה לו בטוויטר ה"Patron Saint"שלה, שיצר "עולם שכולנו רצינו לחיות בו". ברשתות החברתיות אפשר למצוא מחוות לרובנס גם מג'אד אפאטו – שהפיק את סרטו האחרון של פי ווי, "החופשה הגדולה של פי ווי" בנטפליקס – ג'ימי קימל, ונטשה ליון, שכיכבה כילדה קטנה ב"בית השעשועים של פי ווי" לצד כוכבים עתידיים כמו לורנס פישבורן (ששיחק קאובוי).
Love you so much, Paul. One in all time. Thank you for my career & your forever friendship all these years & for teaching us what a true original is. ♥️♥️????#PaulReubens#PeeWeeHerman♥️pic.twitter.com/GMcBaEgWix
ויש נושא משותף שעולה מהאנשים שמספידים את רובנס – טוב הלב שלו. רבים מספרים על איך הוא היה שולח להם כרטיסי ברכה בחגים, ואיך היה מתעניין בחיים שלהם אפילו כאשר הסתגר בביתו והתמודד עם מחלת הסרטן, אותה הוא שמר בסוד. בסופו של דבר, פול רובנס יצר דבר אחד גדול בחיים שלו – דמות אחת גדולה, אבל ההשפעה של הדמות המטופשת הזאת היא ענקית. כל קומיקאי מכל מין או גזע שאוהב להיעלם לתוך דמות וליצור עולם שלם, חייב משהו לרובנס, וליצור הלא-ברור הזה שהוא יצר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מצחיק רצח: פיל הארטמן היה אחד האנשים המצחיקים בעולם. עד הסוף
היי, אני פיל הארטמן. אולי תזהו אותי מסרטים כמו "הלב שלכם". הארטמן בתור ביל קלינטון ב-SNL (צילום: גטי אימג'ס)
פיל הארטמן לא היה כוכב שגונב את ההצגה. הוא פשוט לא היה צריך, כי גם בהופעה הקטנה ביותר הוא נתן את כולו. רבע מאה אחרי מותו הטראגי, נזכרים באיש שהוכיח שגם אנשים שקטים, נחמדים, שלא גונבים את ההצגה, יכולים להפוך להיות הרכיב הכי חשוב באנסמבל
ההיסטוריה של הקומדיה האמריקאית בכלל, ו"סאטרדיי נייט לייב", מלאה בסיפורים טראגיים של חיים שנגמרו מוקדם מדי. לרוב זה כתוצאה מהתמכרות לסמים או אלכוהול, אבל אתמול (28.5) ציינו 25 שנה למותו של קומיקאי מצחיק, נחמד, אהוב ודווקא חסר נטייה להרס עצמי- פיל הארטמן. הקומיקאי הקנדי-אמריקאי כיכב ב-SNL, "עיקר החדשות" (NewsRadio), "משפחת סימפסון" ומספר סרטים וסדרות קומיים לאורך שנות התשעים, עד שנרצח על ידי אשתו כחלק מרצח-התאבדות. זהו בהחלט סיפור שואו-ביז עצוב ומזעזע, אבל הבא ונדלג לרגע על העיסוק בטרגדיה, ובמקום זה נחגוג את הכישרון של הארטמן, ההשפעה שלו על הקומדיה והצחוקים שהוא נתן לנו. ואם אתם קוראים את זה ואומרים "היי רגע, מי זה?" – אז זה הזמן לגלות את האדם המוכשר הזה, ולמה מותו אבדה כזו גדולה.
פיל הארטמן נולד ב-1948 באונטריו, קנדה. הוא למד עיצוב גרפי, ואף עיצב עטיפות לאלבומים של להקות כמו "אמריקה" ו"פוקו", אבל מצא את מקומו די מהר בעולם הקומדיה. הארטמן הצטרף לקבוצה הקומית הלוס-אנג'לסית "הגראונדלינגס", שם פגש שני אנשים שיהיו מהותיים בקריירה העתידית שלו – פול רובנס וג'ון לוביץ. הארטמן עזר לרובנס, שאז בדיוק בנה את דמות מנחה הילדים המשונה פי-ווי הרמן, לפתח מופע בימתי בכיכובה של הדמות, שזכה להצלחה כבירה. זה הוביל לספיישל ב-HBO בהשתתפות הארטמן, סרט בבימויו של טים ברטון וסדרת ילדים מצליחה, בהם הוא הופיע בתפקידים קטנים. באותה עת הארטמן כבר הותיר חותם קטן על עולם הקומדיה של ארצות הברית, אבל פסגת הקריירה שלו הייתה עוד לפניו: ב-1986, לאחר המלצה מחברו ג'ון לוביץ, הוא הצטרף לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב".
https://www.youtube.com/watch?v=LSEQpw_-d9g
ב-1986 "סאטרדיי נייט לייב" הייתה בתקופת מעבר, היוצר המיתולוגי של התכנית לורן מייקלס בדיוק חזר לנהל את העניינים, והקאסט הנסיוני שנשכר בעונה הקודמת (שכלל את רוברט דאוני ג'וניור, אנתוני מייקל הול וג'ואן קיוזאק) הוחלף בצעירים לא מוכרים, לפחות דאז, כמו דיינה קארבי ופיל הארטמן. בתקופתו בתכנית הארטמן כונה "הדבק", כי הוא בדרך כלל לא גנב את ההצגה, שיחק דמויות משניות, עשה הרבה חיקויים, אף פעם לא פרץ ממש – אבל הוא היה העוגן שהתכנית הייתה צריכה כדי להתקיים. כולם אהבו את הארטמן – הוא היה נחמד, צנוע, טוב בשיתופי פעולה ומוכשר כשד, בין אם זה בחיקויים של ביל קלינטון, פרנק סינטרה או צ'רלטון הסטון, או במערכונים יותר נסיוניים כמו "השף האנאלי" (לא מה שאתם חושבים!), איש המערות העורך דין שהופשר, או המערכון בו הוא ולוביץ משחקים שחקן ומפיק הוליוודי בשנות השלושים.
הארטמן המשיך לשתף פעולה עם חבריו מ-SNL, עם הופעות קטנות אבל זכורות בסרטים של מייק מאיירס, כריס רוק וביל מארי, ועשה לעצמו שם בתור אחד מהכוכבים האורחים האהובים והתדירים ביותר בתכנית קטנה בשם "משפחת סימפסון". הארטמן דיבב מספר דמויות בתכנית, אך האהובות ביותר היו ליונל האץ, עורך הדין הגרוע ביותר בעיר, וטרוי מקלור, שחקן שחצן שמופיע בדרך כלל בסרטוני הדרכה ופרסומות, ותמיד דואג להזכיר את הופעותיו הקודמות בסרטים כמו "גלאדיס הפרד המגניב" ו"הצוואר של הנשיא נעלם". הפרק הזכור ביותר בכיכובו של הארטמן הוא "דג בשם סלמה" מהעונה השביעית של התכנית, בו מקלור מתחתן עם סלמה, אחותה המגעילה של מארג', כדי להשכיח שמועות לגבי יחסיו האינטימיים עם דגים, מה שמוביל לקאמבק בשביל מקלור ותפקיד בגרסת המחזמר של "כוכב הקופים".
לאחר "סאטרדיי נייט לייב", הארטמן מצא לעצמו תפקיד בסיטקום הנהדר "ניוזרדיו" שם גנב את ההצגה (בתפקיד שדי הקדים את זמנו, שדרן שמרן) מחברי הקאסט האחרים שכללו כוכבים עתידיים כמו סטיבן רוט ("בארי"), אנדי דיק וג'ו רוגן. הוא גם זכה לתפקידים קולנועיים, בדרך כלל בתור נבלים מגוחכים ושחצנים בסרטים כמו "חיילים קטנים" או קומדיית חג המולד של שוורצנגר "מתנה בלתי אפשרית", אלה בדרך כלל לא היו סרטים שראויים לכישרון של הארטמן, אבל הוא תמיד נתן את כל כולו והיה נקודת אור בסרטים המטופשים האלו, אבל אז ב-1998, ברין אומדל, אשתו של הארטמן, שסבלה שנים מהתמכרויות שונות, רצחה אותו והתאבדה, וכך השאירה חלל ענק בעולם הקומדיה האמריקאית.
לאחר מותו הארטמן זכה לכבוד רב: התפקידים שלו ב"משפחת סימפסון" מעולם לא לוהקו מחדש, והפרק האחרון בו דיבב היה מוקדש לו, כמו גם הסרט "חיילים קטנים". ביל מקניל, הדמות של הארטמן ב"ניוזרדיו", מתה אחריו עם פרק לזכרו של הארטמן בו חבריו לתחנה מעלים זכרונות עליו ועל הדמות, חברו הטוב ג'ון לוביץ לוהק לסדרה במקומו, ואף נכנס לסכסוך עם חברו לקאסט אנדי דיק – אותו האשים בכך שגרם לאשתו של הארטמן לחזור לעשות קוק, מה שהוביל להידרדרות שלה. דיק ולוביץ אף הלכו מכות סביב הנושא מחוץ למועדון סטנדאפ ב-2006 (מותו של הארטמן אולי טראגי, אבל אתם חייבים להסכים שמדובר כנראה במכות הכי מגוחכות בהיסטוריה).
הארטמן מעולם לא פרץ באמת, אפילו באמריקה. תפקידיו הגדולים היו תפקידי אורח או תפקידים משניים אבל הוא היה מצויין בתפקידים האלה וכמו מיתות מוקדמות של יוצרים כמו ג'ים הנסון או אנדי קאופמן, זה משגע לחשוב מה הארטמן היה יכול לעשות אילו לא היה נרצח. כאשר הצטרף ל-SNL הוא אמר שעשה זאת כמקפצה לכתיבת סרטים בהם יוכל לככב, אך מעבר לסרט של פי-ווי הרמן הוא לא זכה ליצור את הסרט שלו. אולי הוא היה יכול ליצור קומדיה משוגעת, להפתיע עם הופעות דרמטיות, להיות שחקן אופי, להפציע בתפקידים קטנים בסרטי קומדיה עד היום – אבל זה לא קרה. לפחות הזיכרון של הארטמן חי בקרב אלו שהכירו אותו, ואלה שהושפעו ממנו, והוא הוכחה לכך שגם אנשים שקטים, נחמדים, שלא גונבים את ההצגה, יכולים להיות ה"דבק" שמחזיק את הכול ביחד.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הדוקו החדש של ג'אד אפאטו ב-HBO הזכיר לנו עד כמה הקומיקאי המבריק ג'ורג' קרלין חסר גם בנוף המילניאלי-זהותני של הקומדיה הנוכחית. האם האיש שהתעקש לקלל בטלוויזיה היה נחשב כיום לגאון קומי או לטרול ליברטריאן?
שועלות ושועלי קומדיה ותיקים בטוח שמו לב לשינוי הקיצוני שעובר על התחום המצחיק בעשור האחרון – השדה הפך פוליטי באופן דו-קוטבי: מהביטול של לואי סי. קיי. שעד לפני רגע נחשב פמיניסט "פרוגרסיבי", דרך חילופי האגרופים בין דייב שאפל והקהילה הלהטבי"ת, קמפיין ה-Jewface של שרה סילברמן נגד אנטישמיות בהוליווד ועד למודעות היתר שאוכלת את בו ברנהם מבפנים. מהעבר השני של האוקיינוס נמצא גם את האנטי קומדיה המוצהרת של האנה גטסבי.הדוקו החדש מבית HBO, "החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", מאבות הקומדיה של סוף המאה ה-20 בארה"ב, משרטט את הנתיב ההיסטורי שהוביל אותנו למצב הסכיזואידי הנוכחי של הקומדיה. פעם, כך נדמה, דברים נראו ממש הפוך.
בשיא הפופולריות הטלווזיונית של קרלין (שנות ה70), סביר להניח שכל הקומיקאיות והקומיקאים הללו היו מזוהים עם השמאל הליברלי החתרני. זה מה שכונה בזמנו "תרבות נגד" סביב התנועה ההיפית שקמה כנגד מלחמת וייטנאם. קרלין היה לא פחות מהפילוסוף המרדן של אותה תנועה. היום אין כבר תרבות נגד, אלא תרבות אלה נגד אלו. קומיקאי אחד יקרא לשניה פוריטנית והיא תקרא לו ריאקציונר. אבל לא ברור מי בשמאל ומי בימין, מי פונה לליבו של איזה קונצנזוס או מיעוט.
כציניקן מדופלם, קרלין משך עד הקצה את ה"חחח" במילה זחוחחח. ממבט ראשון, הוא נראה כאבטיפוס לגבר הלבן השבע שזרח ואז סרח. אבל הדוקו מבהיר די מהר שאת המרירות האנטי-ממסדית שלו הביא קרלין הישר מאשפתות הרחוב הניו יורקי. כילד הוא ישן בפחים, כשהתבגר עבר לישון באוטו עם אשתו, בדרכים, בין הופעות. משם נשלף לתכניות הווי ובידור מסוּכּרות בטלוויזיה של שנות ה-60, עד שכבר לא יכל להסתיר את האצבע המשולשת שלו. כך, בין רכסי הקוקאין שהחל לצרוך על בסיס קבוע, צמח לו גם שיער הפנים ונולדה הפרסונה שמזוהה עם קרלין עד היום: ההומניסט הבנזונה, אוהב האדם שונא האנושות, הרציונליסט הרגשן, לוליין המילים שיצאו מפיו כג'ורה מריחת מרגליות.מה נשתנה מאז? האם היום קרלין היה נחשב גאון קומי, או טרול ליברטריאן בשירות האלט-רייט?
אולי הרגע החושפני ביותר בדוקו הוא הגילוי (שלי) שקרלין היה המגיש הראשון של "Saturday Night Live", הלא היא ה"ארץ נהדרת" האמריקאית. תכנית המערכונים שהציגה לעולם הרבה מהקומיקאיות והקומיקאים המוכרים של אמריקה ב-50 השנים האחרונות: אדי מרפי, ג'וליה לואיס-דרייפוס, אדם סנדלר, טינה פיי, ויל פרל, כריס רוק, ביל מאריי והרשימה עוד ארוכה. בתחילת דרכה השתלב קרלין באופן טבעי בקאסט של התכנית – ממשיך דרכו של לני ברוס האגדי, קומיקאי הרחוב קרלין, שנלחם על הזכות לומר בטלוויזיה את המילים Shit, Piss, Fuck, Cunt, Cocksucker, Motherfucker ו-Tits, היה בן בית ב-SNL.
זה כמעט בלתי נתפס לגלות שהמגיש הראשון של SNL אמר שלו עצר לחשוב מה מדבריו עשוי להיות פוגעני, לא היה יכול להמשיך ליצור קומדיה. הרי אין מראה יותר עצורה של פני החברה האמריקאית כיום, מזו המשתקפת בכל ערב שבת ב-NBC. את פיט דוידסון, למשל, אילצו להתנצל בשידור בפני חבר קונגרס רפובליקני על "חיקוי פוגעני". מנגד, נדמה שקינן תומפסון הוא היחיד ב SNL ש'מותר לו' לחקותשחקן בייסבול ממוצא דומינקני-היספני. זה בטח מעורר פחות מחלוקת בדירוג הפרבילגי, כי תומפסון הוא שחור אמריקאי. בנוסף, הרוב המכריע של הפוליטיקאים הגברים משוחק על ידי נשים, למעט הנשיאים (בכל זאת, טיפה פטריארכיה צריך, כדי להשאיר טעם של עוד) ואילו מגברים שמשחקים נשים אפשר לשכוח. דיר בלאק אם תפגע הקהילה הטרנסית. נדמה שאת ההפקה פחות מעניינות אמיתות חברתיות ומעניין יותר המוסר שקובע מה מותר.
ומה באמת מותר? מותר לצחוק על זה שכבר אסור. ממתי אסור בדיוק? לפיהמערכון המבריק הזה, בערך מאז 2014. לואיס סי.קיי, ביל בר ודייב שאפל ה'בעייתיים' אמנם התארחו בתוכנית, אלא שכבר ממונולוג הפתיחה שלהם, ניכר שזהו אירוח חד פעמי, מסוכן וחוצה גבולות, ושקדם לכך הרבה משא ומתן. בארה"ב רבתי של 2022, קרלין בטח היה מקבל יחס דומה.
כשסבא רוקד בלט עם האמת
זה יהיה ממש פשע לסכם את התפקיד ההיסטורי של קרלין כבּוּמר המפוכח שהשמיע גסויות בטלויזיה והשתין בקשת על עורכי דין, נשיאים וכוהני דת כאחד. באמת שלא חסרים קומיקאים כאלו. הם היו שם לפניו ובאו בשרשרת אחריו. גם אם קרלין היה להם למלך לרגע, הרבה יותר מעניין לראות כיצד עיצב את כלל אומנות הקומדיה באופן על זמני.
קרלין לא היה רק אקרובט של מילים עם קול עמוק, הוא גם פלט כל הברה בתנועה של רקדן קלאסי. הדוקו מספק רגעים מהפנטים שמראים אותו בפעולה, וזה מרגיש כמו לראות את סבא רוקד בלט. אפילו בסוף שנותיו הנרגנות, בניינטיז, קרלין יורה משפטי מחץ ארוכים, מבלי לעצור לנשום ובדיקציה מושלמת. הפאנץ' נוחת מלמעלה בקול באס וכדי לחזק את התחושה, קרלין פוסק רגליים כמעט עד לרצפה. תנועות הזרוע שלו, שמציירות את המילים באוויר, כאילו מקיפות את כל שטח הבמה.
תרבות הנגד הניינטיזית חקוקה לי בזכרון כגאנגסטר-ראפ תוקפני וגראנג' צרוד. אבל במבט לאחור, היא בהחלט התאפיינה באותו "ריקוד רטורי" נשכני של קרלין. במובן הזה, היורש הרשמי של הסגנון היה ביל היקס, שלזמן קצר – קצר מדי – הציע אדפטציית מטאל אפלה להארד רוק הקצבי של קרלין. גם היקס מדד כל צעד, כל תנועה על הבמה וכל נשימה כבדה לתוך המיקרופון. ניתן לראות את חישוב הצעדים הזה גם בתנועה ה'נקייה', נטולת הניבולים של ג'רי סיינפלד הצעיר. היום מניירות מסוגננות מסוג כזה כבר לא נדמות וירטואוזיות כשם שמרגישות מלאכותיות, מהונדסות.
אולי לואיס סי. קיי. הוא זה שקבע את הסטנדרט החדש? הוירטואוזיות של המאה ה-21 שונה בתכלית. הכל נראה מאולתר, מגושם לכאורה, ואז פתאום בא הפאנץ'. ככל שזה נדמה יותר חסר מאמץ, כך מפתיע אותנו יותר. גם המודעות לטכנולוגיה שינתה אותנו. מי שראו את Inside של בו ברנהם – הישו המילניאלי – הזדהו בוודאי עם המסר הנואש שלו: גם האותנטיות החושפנית של יוטיוב מורכבת מרצף פעלולים מתוזמנים להפליא. אותנטיות היא רק סגנון.
סי. קיי. וברנהם נדמים הפוכים זה מזה בלהטוטנות שלהם. אלא שדווקא הייחוד הקוטבי שלהם הוא זה שבעיניי עושה אותם יחד הדבר הכי קרוב לקרלין כיום. אולי כי הם בכל זאת מגלמים את מהות הביקורתיות הגברית הלבנה האמריקאית שהפכה לאשמה לבנה. אולי כי כמו קרלין, הם פיתחו שפה קומית צורנית כה רעננה ומהוקצעת שלא ניתן להגיב לה באדישות. לעומתם ולעומת קרלין, נראה שאר הסטנד-אפ בנטפליקס כמו בופה זהותני מותאם אישית לכל צופה. שפת הבמה של כולן ככולם נראית כאילו נגזרה מאותה חוברת הדרכה.
בסוף החלק השני של הדוקומנטרי, מודה הקומיקאי פול פרובנזה שבכל אירוע חדשותי מסעיר הוא מתגעגע לחבר שלו, ג'ורג'. מה היה אומר על זה? בטח מטיח הכל בפרצוף, מרקיד, מקפיץ ומטביע בסל את כל האמת הקשה האחת והיחידה. בזמנו עוד האמינו שיש דבר כזה.
"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין" זמין ב-yes VOD
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
