>> יוסי ירום (כדאי שתעקבו) הוא שחקן ובמאי וידאו, תל אביבי מלידה (ידענו שיש גם כאלה), מככב בהצגת הקאלט "גידול ושמו בועז" שרצה בצוותא מאז 2021. בקרוב מאוד (חמישי 30.1 /שישי 29.1) תעלה בתיאטרון תמונע ההצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת" מבית "אנסמבל קבוצת עבודה" בניהולו האמנותי של יגאל זקס, מאת בן סגרסקי ויובל שטיינברג, שבה הוא מככב אפילו יותר. במרכז העלילה כת מסתורית בדרום הארץ שחבריה סוגדים באדיקות למאווררים. כשמנהיגת הכת בת האלמוות מתה ערב אחד בפתאומיות, שני הבנים שלה, פריקואל וסיקואל, מנסים למנוע מהקהילה המיותמת להתפרק. כשהם מגלים צוות דוקו שהסתנן אל הכת כדי לצלם עליה סרט תיעודי, כל מה שהם יודעים על עצמם ועל העולם משתנה.הכרטיסים שלכם כאן.

>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי
>> מועדון שמייצג את תל אביב ומחילת ארנב מופרעת // העיר של דן קרמר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך

1. גינת דובנוב

בין הקריה לקאמרי לכיכר רבין, יש מקום קסום ומופלא, בו תמצא שקט ושלווה, או מרדף אחרי הבת שלך שהרימה נייר טואלט מהרצפה ומנסה לדחוף אותו לפה של חבר. גינת דובנוב היא ריאה ירוקה ופסטורלית, שתמיד תמצא בה עוד כוך קטן שעוד לא ביקרת בו. מאז שיש לי ילדים זה הספוט הכי לוהט לפליי-דייט, פיקניק וצפייה בעגור הלילה בעל הרגל העקומה ששומר על הבריכה האקולוגית.

2. קפה ספסל

ממש בכניסה לגינת דובנוב (מרחוב דובנוב) היה בעבר קיוסק ותיק ולאחר מכן, בוטקה קטן שעמד נטוש עד 2024, שם הקימו את קפה ספסל המעולה. מבעליו של הקפה בבית אריאלה. יש שם כריכים מעולים, קפה מצויין, בורקס בסופש ומאפים ועוגיות ״שת׳לא מאמין״ פרי ידיו של הקונדיטור חן קופרמן. מומלץ.
דובנוב 24 תל אביב

3. חוף מציצים

אני תל אביבי מלידה, אבל לא משתגע על הים. יש לי איזה אנטי לכל הלשחרר לכל המינהלות שמקורן בחול הבלתי ניתן לריסון. שלא לדבר על הים וזה שהוא לא צפוי כמו בריכה… ובכל זאת, לא היה יום בתור ילד שלא היה נגמר עם אמא וסבא ושאר מיני זקיינע׳ס, שמשחקים שש-בש ושותים מהתרמוס מול שקיעה מפוארת, שבחרו את מציצים לחוף הפרטי שלהם, ללון בין גליו הרכים למשמע קול הכרוז של המציל העייף (תראו מה המקום הזה עושה לי! צ׳יזס). על אף שזהו גלגול מאוד מתקדם של החוף בו גדלתי, עדיין יש שם את ה"תל אביב של פעם" שכל כך כיף להתרפק עליה כשמגיעים. אבל בריכה. דפניטלי בריכה.

4. יוקה ומפלצות

במרץ 2022, משום מקום ובלי כל התראה מוקדמת, נפטר חברי הקרוב גיא פרס. גיא היה איש מטורף, חריף, עוף מוזר וכשרוני ובעיקר צייר מחונן. היינו מעבירים שעות של צפייה בתכנים, מדברים קומיקס וסרטים ולפעמים הייתי יושב ובוהה בו מצייר. הוא בדיוק ריכז את כל מאמציו לפתוח את חנות האומנות והקומיקס הכי מיוחדת בארץ, כזאת שתפנה לחובבים ולמקצוענים. הוא כבר השיג ספקים, מעצבים ואפילו את הנכס, אבל החלום נקטע יחד עם גיא. כחלק משימור מורשתו של האיש המיוחד הזה, משפחתו המדהימה הקימה את החנות בניהולה של אחותו, יעל פרס המגה-מהממת, והפכה אותה למוקד עליה לרגל לכל חובב אומנות, גיק מורעל או סתם עוברי אורח שלא יכולים להתעלם מהמקום הפשוט ״אני-בחו״ל-אני-חייב-לצאת-מפה-עם-משהו״ הזה שממוקם בשכונת לבונטין. הם גם מארחים ירידי אמנים ויש להם הוצאת ספרים משלהם המתמחה בנובלות גרפיות וקומיקס של אמנים ישראלים. לא היית מאמין גיאקי.
מקווה ישראל 23 תל אביב

5. אנדרטת רבין

מקום אהוב בעיר? לא יודע. אני לא הולך לשם בכוונה ובוהה באבנים השחורות והקירות משומרי הגרפיטי ומדבר איתו. עם רבין יעני. אני פשוט עובר שם מדי פעם, לפעמים לבד, לפעמים עם אשתי והילדה, וחושב על זה שהייתי שם. הייתי חלק מהאירוע הדפוק הזה שהתחיל להניע גלגלים כל כך קיצוניים של פחד ושנאה ונתן איזו לגיטימציה לאלימות שחיכתה להתפוצץ ורק חיכתה למשוגע הנכון. זה מדכא ומפחיד, אני יודע, אבל יש משהו במחשבה שהייתי שם, בערב שאחרי, ילד נאיבי עם שלט נאיבי – "לא לאלימות" – שגורם לי לחשוב שאם ראיתי את זה מתחיל, אני בוודאי אראה את זה מסתיים. זקיק תקווה.

מקום לא אהוב בעיר:

גן העיר. למה אני עובר ליד אנדרטת רבין אתם ודאי שואלים?כי אחרי שהגן נגמר ביום קיץ לוהט או בסופת גשמים, אני לוקח את הילדה למקום החצי-מקורה הזה, הספק קניון דה-לה-שמטע ספק בית אבות,האפלולי ורווי השיש החום הבלתי ניתן לעיכול הזה, שיש בו כל מה שפעוטה צריכה כדי להעביר שלוש וחצי שעות על גב מכונה מקרטעת ברטט, בעיצוב כושל של תיבת נוח. כמו רבין הסמוך, כך גם גן העיר הוא אנדרטה. רק לאייטיז. לא בקטע רטרו-שיק. ייחודיות ששמורה למקומות כמו הטיילת באילת, הכרמלית וכל טבריה. בארצות אחרות, בניין העירייה הוא מקום שמרכז אליו תיירות ומוקדי עניין. הכל שם, רק צריך מתיחת פנים שתחמיא לעידן שאנו חיים בו. אני עדיין אגיע לשם כי אין על גן העיר. רק תרעננו. תודה. סליחה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״יקומות״ – של רועי כפרי וגון בן-ארי. כאן 11. כמי שהתחנך על ברכי "ניצה ולחם" וחיכה בשקיקה לכל פרסומת של "מילקי", רועי כפרי בעיני הוא מהאנשים שמשנים את התרבות ויוצרים שפה חדשה שמרחיבה את גבולות היכולת לספר סיפור בצורה הכי מקורית ומצחיקה שיש. זו סדרה משוגעת בלי מנגנון שעושה הגיון, אבל כמו ששייקספיר אמר "יש הגיון בשיגעון", והתוצאה ממלאת בהשראה, מצחיקה ומרגשת באמת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר״ביום שבו הכל השתנה״– לא במקרה מבית הוצאת הספרים של יוקה ומפלצות המוזכר לעיל. אנתולוגיית הקומיקס הראשונה שיצאה אחרי שבעה באוקטובר, ומאגדת בתוכה סיפורים אמיתיים, מהאנשים שהיו שם. הכל מאוייר על ד האמנים המובילים והמוכשרים בארץ. מצמרר, מקומם וממלא את הלב בהשראה, שיש ביננו אנשים ששמו אחרים לפניהם ועשו הכל כדי להציל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שיש לו קשר עם הלומי קרב ושבי. מתים מהלכים בינינו, נושאים כאב שאי אפשר לדמיין, מלחמה שנשארת איתם כל יום (גם כשהמלחמה נגמרת) וגל של התאבדויות נוראיות, שאולי היה ניתן לתת להם מענה בזמן. מישהו צריך לעזור להם ולא לתת להם להרגיש שהמדינה מתנערת מהם והזיכרונות שאיתם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענבר דנון. פאקינג אשתי! היא אחרי לידה! שנייה! הבנאדם האהוב עלי בעולם הביא עוד משהו שהכי אהוב עלי בעולם. ממי! אני אוהב אותך! אנחנו בטיים-אאוט!!!

מה יהיה?
AI.

• העיר שלי
• תיאטרון תמונע
• ספסלים
• חוף מציצים
• יוקה ומפלצות
• רצח רבין
• גן העיר

כשיצחק רבין נרצח מדינה שלמה עצרה. הייתי בת שמונה עשרה וחצי, קרובה לגילו הנוכחי של בני הבכור. במרחק השנים והשפעות השחקנים והתרבות הפוליטית בישראל, מתבהר סימון ברור של קו השבר – צלקת לאומית בת שלושים.

הרצח סימן קו גבול ופרידה – לא רק מאיש מתוק במיוחד שזכיתי לקרוא לו סבא, ולא רק ממנהיג אמיץ שהיה חלק מרכזי ברבות מצמתי ההחלטה וההכרעה בשנות עיצובה של המדינה. במידה רבה זו הייתה פרידה של החברה הישראלית כולה מהתמימות שאפיינה אותה, אבל יותר מהכל זה היה אתגר ושבר בזהות שלנו, איתו החברה הישראלית עדיין מתקשה להתמודד בעודה תקועה במתח המסלים בין אופיה הדמוקרטי של המדינה לבין זה היהודי.

בהלוויתו, אליה הגיעו כל מנהיגי העולם כדי לחלוק לו כבוד אחרון, התייחסתי לעמוד האש שהוא היה עבורי – ראש המשפחה הפרטית שלי ובה בעת מי שהנהיג את המדינה. מוזר להדגיש מה שהיה אז מובן מאליו: ה"מחנה" שהרגשתי חלק ממנו, לא היה מחנה פוליטי, בטח לא מילייה מצומצם. המחנה היה העם. בשיא המתח סביב תהליך השלום שקידם, אחרי שזכה ברוב פוליטי חוקי ומובהק והתמודד עם אתגרים קואליציוניים מגוונים, ובתוך הוויכוח הציבורי ששיקף מחלוקת ערכית לגיטימית על הדרך, אמר יצחק רבין לא פעם ולא פעמיים כמה הוא מכבד ושומע את אזרחי המדינה, ובעיקר כמה הוא מחויב בשמירה והגנה על כולם. כן, גם על אלה שלא בחרו בו, וגם על אלה המבקרים אותו.

לצערי הענק, הרצח לא הביא להתפכחות ולא לאיחוד, אלא העמיק את המחלוקת סביב שאלת האחריות בין שני המחנות. מאז הרצח, החיים שלנו במדינת ישראל מתנהלים על ציר המתוח הזה בין היהודי לדמוקרטי. המתח הזה נמצא כל הזמן במגמת עלייה

יצחק רבין לא היה צבוע. הוא היה איש סוער ולעיתים בוטה. הוא חינך אותי שוויכוח איננו דבר שיש לפחד ממנו, להיפך. כדי לנהל ויכוח חיוני לעמוד על דעתך, ומוטב לשים את הדברים באופן ברור מול הצד השני. אין חובה להסכים, אבל יש חובה לכבד. היחס שלו לשמירה על החוק ועל כך שאיננו מעל החוק היה ברור. לא היו שם שום קריצות פנימיות.

לכן הבחירה בדימוי של עמוד האש ביקשה לבטא את סוג המנהיגות המיוחדת שזכיתי להכיר מקרוב: איש שידע לגייס את הסובבים אותו לעשייה בלי כפייה ובלי הטפה; מנהיג שקודם כל ידע לתבוע מעצמו; איש שתמיד לקח אחריות והבין שמי שעומד בראש הוא לפני כל זכות יתר – בעל חובות. במיוחד חובות צניעות, זהירות ושירות הציבור. הרבה לפני שביקש דברים לעצמו, הוא ביקש להשיגם עבור העם שאותו שירת באהבה ובמסירות כל חייו.

"אין לי נכסים להשאיר לילדיי ולנכדיי אחרי. יש לי רק חלומות", הוא אחד הציטוטים שהכי מזוהים איתו, ולא סתם. אפילו יותר משהיה חכם (והוא היה חכם מאוד), ויותר משהיה אחראי, יצירתי, מקורי, אמיץ וישיר – והוא בהחלט היה איש שהפגין את כל הדברים האלה באופן מלא – יצחק רבין שאני זכיתי להכיר היה איש ששליחותו הציבורית היתה תמצית חייו. הוא עבד 24 שעות ביממה, אף פעם לא היה עסוק בתדמית והוא אשכרה היה איש נקי כפיים, ישר ומלא כנות. כוונותיו הטובות היו הנכס המנהיגותי הכי יקר שלו. ולכן, במיוחד על הרקע הזה, אישומי הבגידה וההסתה הפוליטית שקדמו לרצח, לצד פסקי ההלכה והדיונים המתפלפלים שחצו את אולמות הלימוד של הישיבות והאולפנות וגלשו באלימות לרחוב – היו מעליבים במיוחד והנזק שלהם הרסני.

עד כמה הרסני? עד כדי להביא את הרוצח למסקנה שהדבר מותר הלכתית ולחרוץ את גורלו כאילו מדובר בדברי אלוהים. אלו לא היו דברי אלוהים, וממילא, כולנו שווים בפני החוק וצריכים להרכין בפניו את ראשינו, מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים. אין דבר שהוא מעל החוק, לא איש, לא פסק הלכה ולא חלום של צד פוליטי כזה או אחר. כי כשחוצים את הקו הזה נגבה המחיר הכבד מכל – מחיר החיים.

אני מאמינה שישראל יכולה להיות שילוב הגון ומדויק – יהודית ודמוקרטית. זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זו מציאות ראויה, וזה גם סיכוי שהציטוט המפורסם ההוא של המנהיג הפרטי והלאומי שלי יתגשם ויהפוך למורשת שמקדשת חיים ואוהבת את העם

לצערי הענק, הרצח לא הביא להתפכחות ולא לאיחוד, אלא העמיק את המחלוקת סביב שאלת האחריות בין שני המחנות. מאז הרצח, החיים שלנו במדינת ישראל מתנהלים על ציר המתוח הזה בין היהודי לדמוקרטי. המתח הזה נמצא כל הזמן במגמת עלייה, ואנחנו לא מצליחים למצוא את המקומות שבהם שני הערכים האלה חיים יחד בהשלמה וכבוד הדדי.

אבל למרות שהמתח הזה מדאיג, מסוכן בהחלט ושובר את הלב כל פעם מחדש, אני עדיין מאמינה שזו לא גזירת גורל. יותר מזה, אני מאמינה בכל ליבי שרק אנחנו יכולים לשנות את הילוך האימה הרפטטיבי הזה. אלא שזה לא יקרה אם לא נפעל יחד. לא אותו "יחד" מפונפון ומפולטר. לא "יחד" יפה ומסודר ופוטוגני, אלא רק נכונות משותפת לעשות שינוי כדי שלכולם יהיה פה טוב.

איך עושים את זה? בכל דבר. מהדבר הכי פעוט עד הדברים הגדולים יותר – החלטות שמצריכות מאיתנו לראות עוד צרכים ועוד אנשים מעבר לטובה האישית הקטנה שלנו. אם נזכור להאיר לאחרים פנס בדרך, ולא רק להעיר להם מה הם עושים לא בסדר; אם ננסה להיות בעצמנו הדבר שאנחנו מאמינים בו – כן, גם אם נדמה שכולם עוקפים את התור או גם אם יש תחושת פרייאריות קלה – זו התחלה. אל תיבהלו, אל תוותרו. מקסימום זה יצליח, ונרוויח כולנו. זה לא תקף לפוליטיקאים בלבד, אלא לבני אדם באשר הם. זו דרך לא מסובכת, יומיומית, ולפעמים ממש רנדומלית. ככל שיותר ויותר ישראלים וישראליות יבחרו בה, נעשה שינוי. נוכל להיות עמודי אש לעצמנו, ולהוביל דרך נדיבה של דוגמה אישית.

אני לא תמימה, אני אופטימית. לא רק מפני שסבי המנוח עדיין רלוונטי מתמיד וכל כך חסר, אפילו שלושים שנים אחרי, אלא בעיקר מפני שהרוח שלו וסוג המנהיגות עדיין תקפים. לכן אני מאמינה שישראל יכולה להיות שילוב הגון ומדויק – יהודית ודמוקרטית. זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זו מציאות ראויה – וזה גם סיכוי שהציטוט המפורסם ההוא של המנהיג הפרטי והלאומי שלי יתגשם ויהפוך למורשת שמקדשת חיים ואוהבת את העם. ובעיקר, לכל מה שעוד לא התייאשנו לחלום עליו. כל מה שיכול להיות כאן. לכולנו.
>> פורסם לראשונה במגזין "את"

• רצח רבין
• יצחק רבין
• טור אישי

סוף השבוע הראשון של חודש נובמבר תמיד מרכגיש כמו כאב פנטום מצלקת ישנה. שלושים שנה עברו מאז היום שבו מדינה שלמה ראתה את העולם מתרסק להם מול הפנים. הלילה השחור של ה-4 בנובמבר. היריות, ההודעה, והימים שבאו מאז. עם השנים תמונת המצב הפכה להרבה יותר מורכבת, אבל בו זמנית היא גם הרבה יותר ברורה: היום שבו רוצח יהודי חובש כיפה לקח את חייו של ראש הממשלה הוא היסוד העמוק לכל הכשלים מהם סובלת מדינת ישראל עד עצם היום הזה.

זה היה האבטיפוס של הקריסה אותה אנחנו עדיין חווים, שהתגלגלה עד להושבת אחד מגדולי המסיתים באותה לשכה של יצחק רבין ז"ל, בעוד האיש שגנב את סמל המרצדס של רבין ז"ל אחראי על אכיפת החוק, והשלום שפעם היה משאת נפש הפך למשהו שאף אחד לא מדבר עליו. וביום שבו מדינת ישראל מציינת שלושים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, מגיע הסרט התיעודי "במשמרת שלי". סרט בן שעה וארבעים דקות נטו, שעמד אתמול (ראשון) בלב הפריים טיים של קשת 12. במוקד עמד ראש השב"כ דאז כרמי גילון, האיש שלפני הרצח עוד היה כ', ונושא על גופו וליבו, פיזית, את האחריות הכואבת לרצח של ראש ממשלה בישראל. זה ראיון נדיר עם גילון – איש שלא מרבה להתראיין – שמבין שהוא לקראת הסוף.

גילון יושב מול המצלמה בגיל 75, חולה בסרטן ומבין שזה הזמן לפתוח את הכל. והוא מספר, בקול רועד אבל צלול, את הדרך שבה ראה את האסון מתרחש: את האזהרות, כולל כלפי רבין עצמו, את יום הרצח והימים שבאו אחריו, את ועדת שמגר והדו"ח שלה שחטאו לתפקידה, ומעל הכל את האשמה המטורפת שחש עליו, עד עצם היום הזה. אשמה שהגיעה עד כדי מחשבות אובדניות, סמים קשים, עישון כבד ורצון גדול בהרס עצמי.

>> תיעוד כמחאה נגד הקהות: בכפר עזה למדתי שהחיים חזקים מהחורבן
>> בעיניי המתבונן: 15 סדרות וסרטי הדוקו הכי מומלצים בדיסני+

יוצרי הסרט הם העיתונאי אמנון רבי והבמאית ציפי ביידר. רבי, לצד קריירה ארוכה בעיתונים כמו "חדשות", "מעריב" ו"העיר" מגיע לסרט המשמעותי הזה אחרי שתי הפקות דוקומנטריות ענקיות מהשנים האחרונות – "האחת", שיצר עם סימה קדמון על טייסת 201 של חיל האוויר במלחמת יום כיפור; ו"היום שלא נגמר", שיצר יחד עם הבמאי גלעד טוקטלי על ה-7.10. וכשמסתכלים על שתי היצירות האחרונות, אי אפשר שלא לראות ולחוש את הדמיון בין שני הטראומות המכוננות.

7.10 ורצח רבין הם, כמובן, שני אירועים שונים בתכלית – אבל המוקד שלהם הוא אותו המוקד. אמונות בסיסיות של מערכת שלמה שמתקשה להתנער מהן גם מול סימני האזהרה הגדולים ביותר. כמו שהחברה הישראלית האמינה עד הפיצוץ הגדול של השבת השחורה ש"חמאס מורתע", כך גם כל החברה הישראלית לא העזה להאמין שיהודי ירצח יהודי אחר בשל דעותיו הפוליטיות, קל וחומר ראש ממשלה. העדפנו להאמין לגרסאות מיופות של המציאות, רק כדי לא להתמודד עם הכאב שבהכרה בפרצוף האמיתי.

יש מילה אחת חוזרת ושבה בסרט – אחריות. אחת מתכונות האופי הכי גדולות שרבין ז"ל סימל בחייו, והתכונה שרובצת על נפשו של גילון מאז מותו ועד היום. ההבנה שאם משהו קרה "במשמרת שלך" (אפרופו שם הסרט), הוא עליך, ושום דבר לא ינקה אותך ממנו. התפקיד שלך היה למנוע את האסון מלהתרחש, ומהרגע שהתרחש – עליך לעשות הכל כדי לתקן הלאה, גם תוך תשלום מחיר אישי. ובלב האחריות, עומדת האמונה שהמדינה יותר חשובה ממך. שמשרת ציבור צריך לחשוב על טובת הארץ קודם כל, ורק אחר כך על טובתו האישית.

זה, כמובן, שוב מתחבר ל-7.10 ומהדהד את ההבדל במושג האחריות שבין אנשי הצבא ומערכת הביטחון (שלקחו אחריות כולם על האסון), ובין הפוליטיקאים, שעד עכשיו מאמינים (או רוצים שנאמין) שזה בכלל לא הם. שלא העירו אותם ולא משכו בדש מעילם, שזו היועמ"שית ובג"ץ והתקשורת, כולם כולם חוץ מאיש אחד שעדיין נשאר בתפקידו גם שנתיים אחרי שבמשמרת שלו נרצחו ונחטפו אלפי בני אדם. וטובת המדינה? היא הרי גם ככה מיושרת עם טובתו האישית של ראש הממשלה. המדינה זה הוא, אחרי הכל. לא?

הסרט מתעד בצורה חשובה לא רק את הרצח – אלא גם את מה שקדם לו. כי כמו שעושים כבר עכשיו עם ה-7.10, גם לגבי רצח רבין יש תהליך גדול של שכתוב הטרגדיה. של אנשים שרוצים להתחמק מהאחריות שלהם למותו של רבין ז"ל ועוטפים את זה במילים יפות כמו "שנאת חינם". לא היתה פה שנאת חינם – היה פה מחנה דתי, קיצוני ואלים שהיה מוכן לעשות הכל כדי לעצור את הסכמי אוסלו ואת חלוקת הארץ. ובשם העיקרון הזה, הם היו מוכנים לעשות הכל – כולל התנקשות בחיי ראש ממשלה.

"במשמרת שלי", דרך הסיפור של גילון, גם משרטט את הסיפור של הקיצוניות היהודית – השורשים שמהם נבע הרצח – והיא אינה טועה בהם. מסיפור המחתרת היהודית (והמפגש המצמרר בין גילון לבין אחד ממנהיגיה, יהודה עציון), דרך "דין רודף" וההפגנות האלימות, והשר דהיום איתמר בן גביר – ועד איך לא, יגאל עמיר. בניגוד לנבואה ההיא של רמי הויברגר, יגאל עמיר עוד לא שוחרר – אבל ייתכן וכבר לא צריך אפילו לשחרר אותו. גם ככה נביאי השקר של השנאה והאלימות שולטים היום במדינה.

זה סרט חשוב ועוצמתי גם בגלל העיסוק שלו בטראומה. הסרט מתאר, בצורה כואבת וכמעט גרפית, את הדיכאון שממנו סבל גילון ואת "אשמת הניצולים" שהוא חי איתה. אלה הקטעים החזקים באמת בסרט (עם כל הכבוד לתיעודים ההיסטוריים ושלל הטריגרים שעפו באוויר). כך גם המפגש שלו בסיום הסרט עם שלושת בנותיו, כשהם מדברים לראשונה על מה שעבר הבית של משפחת גילון בעקבות הרצח, היה רגע השיא האמיתי והאמפתי של סרט כאוב וקשוח.

וברור לחלוטין שהסרט מגיע מנקודת מבטו של גילון – ועל כך, הוא גם ברמה מסוימת עושה לו הנחות. על סוכן השב"כ אבישי רביב הוא לא ידע, הוא פתח חשבון עם קודמו בתפקיד יעקב פרי שקרא לו להתפטר, ברור שהוא סולל את הנראטיב ושפרטים שפחות נוחים לו לא נמצאים שם. אבל באמת הגדולה של הסרט, הוא עושה צדק – גם עם גילון עצמו, שמודה בחטאים שלו ובאשמה שלו וגם עם הרצח הטראומטי, דווקא בתקופה של השכחה גדולה מסביב.

יותר מהכל, הסרט הזה מעורר געגועים לישראל שגילון יבדל"א ורבין ז"ל ייצגו. האם רבין היה מביא שלום? אי אפשר באמת לדעת, כמו שאי אפשר לדעת אם היה בכלל מנצח את בחירות 96'. אבל הוא היה לוקח אחריות. גילון כמעט ולא מדבר בסרט הזה פוליטיקה. יש לו יותר מדי טראומות לפרוק מכדי שיתעסק בטראומות שלנו. המסר לא מפורש, אבל הוא כן מורגש בהחלט בסאבטקסט: המדינה הזאת, המקום שבו אנחנו חיים בו, נמצאת בקריסה גדולה. ורק חזרה למצפן הערכי הבסיסי הז תוכל מתישהו לחלץ אותנו אל חוף מבטחים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• רצח רבין

בעונה השנייה של "היהודים באים" (2016) ישמערכון שפוגש את יגאל עמיר(יניב ביטון) בכלא שיטה בשנת 2025. האסיר שרצח את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בנה מכונת זמן בארון שבתאו המרווח, והוא חוזר שלושים שנה אחורה לכיכר מלכי ישראל. הוא תופס את עצמו דקות ספורות לפני ההתנקשות ואומר "יגאל, אני זה אתה מהעתיד. אני רציתי להגיד לך משהו חשוב לפני שאתה עושה את זה". לרגע אנחנו מקווים שממרחק הזמן הוא הבין מה עולל, והוא שב אחורה כדי לעצור את עצמו מבעוד מועד. "אחלה!", הוא מעודד את המתנקש הצעיר ומרים שני אגודלים, "אחלה!". המערכון מסתיים בשלוש יריות.

>>גרגר הזהב: אלו הסרטים הכי טובים בחו"ל. סליחה, בחול

תשע שנים לפני כן היכה גלים מערכון של "החמישייה הקאמרית", שבו יגאל עמיר הצעיר (רמי הויברגר) יושב על המיטה בתאו ואומר לצופים בחיוך של מנצח: "יום אחד, עוד עשרים שנה, אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים שעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה".

רצח רבין על ידי פונדמנטליסט יהודי מוסת הוא אולי השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה, והקושי להכיל אותו הניב מעין שבר בזמן שבא לידי ביטוי ביצירות שמנסות להתמודד איתו ועם השינויים שחולל במסלול של חיינו כאן ביחד. כמו המערכון המצמרר של "היהודים באים", גם "מיקי מציל", ההצגה החדשה של קבוצת הצעירים של הקאמרי, אימצה את הרעיון של מכונת זמן שמאפשרת לחזור לנובמבר 1995 ולנסות לשנות את ההיסטוריה. וכמו במערכון, הסיום מפתיע את הצופים עם זפטה לקרביים. זאת סאטירה פוליטית נוקבת, משולבת בדרמה קומית חביבה ומתובלת בנוסטלגיה לתל אביב של שנות התשעים – עיר עם טלפונים ציבוריים ודירות ברות השגה.

סוכן השב"כ מ', הלא הוא מיקי (אוריה יבלונובסקי), מתנדב למשימה חשאית. מדענית גאונה (מאיה קורן) פיתחה מכונת זמן (שנוסתה עד כה על בעלי חיים בלבד) ומיקי מתבקש לחזור ל-1995 כדי להציל את חייו של ראש הממשלה. התכנית שמציע ראש השב"כ (תום חודורוב) היא שרגע לפני שיגאל עמיר יבצע את זממו, מיקי יירה כדורי סרק לעבר יצחק רבין, וכך יגרום לו סוף סוף להבין שחייו בסכנה והוא יתחיל ללבוש אפוד מגן. אבל לפני כן ראש השב"כ מורה למיקי לשכור דירה הצופה על כיכר מלכי ישראל, ולהצטרף לאנשי שלום עכשיו שמשתתפים בארגון הפגנת "כן לשלום, לא לאלימות" ב-4.11.95.

מיקי נפרד מהוריו הניצים ומוריש לחברו הטוב גולי (דולב אוחנה) את כל הסיסמאות שלו, שזו בעצם סיסמה פטריוטית אחת, כי הוא חושש שלא יחזור. גולי, בעצמו סוכן שב"כ לא מאוד מיומן, מתקשה להיפרד, ואיכשהו יוצא שמכונת הזמן שואבת את שניהם, והם נוחתים בתל אביב חמישה ימים לפני מועד הרצח. מיקי וגולי מוצאים חדר בדירה סמוכה לכיכר, שבה מתגוררים צעירים עם שאיפות אומנותיות, בהם השחקנית נתי (יעל רוזנבליט), הזמר המתוסכל אביתר בנאי (חודורוב) שכולם מייעצים לו לוותר על שאיפותיו להצליח כמו אחיו הבכור מאיר, והוריו העתידיים של מיקי – נוי נוי (רוני נתנאל) ואריה (תם גל). מופתע לראותם, מיקי קופץ על ההזדמנות לנסות לתקן את היחסים ביניהם כדי שיהיו הורים יותר טובים, והמחזה אינו מתכחש לכך שהחלק הזה בדרמה הורם מ"בחזרה לעתיד". גם "1984" של ג'ורג' אורוול מצוטט לעיתים קרובות.

הרבה מההומור במחזה שכתב ירון אדלשטיין ("רינגו") מבוסס על המפגש בין עידנים תרבותיים שונים. בהווה של 2024 ראש השב"כ אפור השיער מתאמץ מאוד להתאים את עצמו לשיח המקובל היום ולא להישמע שוביניסט בחברת נשים, וזה נורא מצחיק. וב-1995 צמד הסוכנים נדהמים מהניינטיז (על פי המחזה, אלה היו ימי הזוהר של יטבתה בעיר), ובעוד מיקי מסור למשימה שלשמה נשלח, גולי, זמר חובב בהחלט, נדלק על הרעיון לעשות קריירה מביצוע להיטים שעדיין לא נכתבו.

האלמנט הכי בולט בתפאורה המוצלחת שעיצבה ארנה ברנט שמעוני הוא גרם המדרגות החשמלי בצד ימין של הבמה. המדרגות מדמות את המעבר בין הזמנים השונים, והן גם המדרגות הצדדיות של עיריית תל אביב שלידן מחכה יגאל עמיר (לידור אדמוני). רוב הזמן ההצגה מצחיקה, לפעמים גם קצת נוגעת ללב (מיקי מתאהב), והשחקנים הצעירים חינניים (חלקם מגלמים יותר מתפקיד אחד). עמית אפטה ("רינגו") ביים עם הרבה אנרגיה, ובין הסלפסטיק וההומור השטותי יש רגעים מצמררים, וגם סצנה שקטה ויפה שבה מיקי מוצא את עצמו מעשן סיגריה עם ראש הממשלה (יצחק חזקיה הוותיק בהופעת אורח מרגשת).

אחרי פתיחה מאוד חזקה, באמצע יש כמה סצנות פחות קולעות, שדמיונן ל"בחזרה לעתיד" ול"יסטרדיי" קצת בולט מדי. אבל המערכה האחרונה, שמחזירה אותנו לעניין שלשמו התכנסנו, היא הברקה של ממש – כזו ששולחת אותנו הביתה עם בוקס בבטן ותובנות בראש, וזה מה שהופך את "מיקי מציל" להצגה שלא כדאי לוותר עליה.
"מיקי מציל" בתיאטרון הקאמרי,לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• הקאמרי
• תיאטרון הקאמרי
• ביקורת הצגה
• יצחק רבין
• רצח רבין

רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, הוא כנראה הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שחוויתי בימי חיי. גם 28 שנה אחרי, הרצח עדיין חי ונושם בתוכנו. שם טמון השורש לכל השסעים שאנחנו חווים עד היום – היהודית מול הדמוקרטית, הימין נגד השמאל, הישראלים מול היהודים. זה היה הרגע שבו שני הצדדים – יהודית ודמוקרטית – עמדו בסתירה זה מול זה. וכפי שאמר לפניי גיא זהר, זה גם הרגע שבו התחלף האיזון. שבו הפכנו קצת יותר יהודים, וקצת פחות דמוקרטים.

אחת הדמויות המרכזיות בסיפור של רצח רבין לא דיברה עד היום. קוראים לו אבישי רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה" ופעל בתוך ארגוני הימין הקיצוני – במטרה לדווח על כך למחלקה היהודית שב"כ. אלא שהסיפור של רביב הסתבך; הרצון להסוות את עצמו כסוכן ולהיות "אחד מהם", גרם לו לאבד את חוש הזהירות, לעשות מעשים יותר ויותר קיצוניים כדי ליצור אמון – ולטענת רבים, גם להיות מעורב בעצמו ברצח ראש הממשלה.

נאום אחד כזה עורר את רביב לדבר. זה היה שר האוצר דהיום, בצלאל סמוטריץ', שבמפגן מרהיב של ווטאבאוטיזם וגלגול אחריות הסיר את האשמה ממחנה הימין ומההסתה המשוגעת שהתחוללה נגד רבין ז"ל, והעביר אותה אל השב"כ. הם, לטענתו ולטענת קונספירטורים נוספים, אלה שאשמים. וכמובן שהוא כיוון לאדם מאוד ספציפי. הנאום הזה הוציא את רביב מהכלים, וגם מהמחבוא, והוא התראיין אתמול (שלישי) לחלק הראשון מתוך שניים – השני ישודר הערב – של תכנית סיום העונה של "עובדה".

מי שדיבר איתו היה עמרי אסנהיים, מהעיתונאים הטובים ביותר בארץ היום. הרקורד שלו בלתי שביר, העבודה העיתונאית שלו שינתה את החיים כאן לטובה – משמעון קופר דרך חשיפת העדויות נגד רחבעם זאבי, מהסדרה הדוקומנטרית המדהימה על ג'ונתן פולארד ועד פרשת צאלים. ובכל זאת, נדמה שאסנהיים קצת טעה בדרך, במקרה הספציפי הזה.

כל עיתונאי שעושה כתבה מהסוג הזה יודע שלחשיפה הבלעדית יש מחיר. ברגע שאדם שובר שתיקה ארוכה (אמיתית, לא "שבירת שתיקה" מהסוג שאנחנו רואים בעיתונים, שם אנשים שלא דיברו שבוע קוראים לזה "שתיקה"), גם אם הוא לא מציב תג מחיר מפורש, ברור שזה מגיע במחיר של היכולת "להיכנס בו". הנימוס הבסיסי והרצון להביא את דבריו (החשובים) של המרואיין, גורמים לעיתונאי פחות לתקוף ויותר להבין את מי שעומד מולו.

ברגע מסוים מאוד ב"שם קוד: שמפניה", נדלקה סוג של נורה אדומה. זה קרה כשרביב דיבר על כך ששמע מיגאל עמיר על הרצון שלו לרצוח את ראש הממשלה, ולא דיווח על כך. כשאסנהיים הקשה, ובצדק, שבסוף הוא סוכן שב"כ – "האיש שלנו בפנים" – ואמור להתריע בדיוק על דברים כאלה, הגרסה של רביב היתה חלשה מאוד: "אם הייתי צריך לעצור את כל מי שאמר שצריך לרצוח את רבין, לא היה מקום בבתי הכלא".

רק שזה לא היה התפקיד שלו. התפקיד שלו היה לדווח, כסוכן שפועל בפנים, על מה ששמע. ואם קיבל התראות אמיתיות על כך שעומד להתבצע רצח בסדר גודל שכזה – זה היה צריך לעלות. אסנהיים כמובן שאל אותו את השאלות בזמן אמת, אבל אחר כך – כשאילנה דיין הקשתה באשר לרביב ולכשרות שלו לעבוד כסוכן, הוא ענה לה "סוכן שב"כ ביהודה ושומרון לא יכול לבוא משלום עכשיו". וזה כמובן נכון, עד גבול מסוים – כמו הגבול שבו הסוכן צריך לזכור, בסוף, את מי הוא צריך לשרת. ואת זה רביב איבד בערבוביה הבלתי אפשרית שהוא חי בתוכה.

רביב הגיע למסך מסיבה ברורה – להפיג את ענן החשדות סביבו, ובדרך לפוגג גם את תיאוריות הקונספירציה שקשרו אותו (במישרין או בעקיפין) לרצח. והתפקיד הזה הוא כמובן חשוב, והראיון הוא ללא ספק הישג גדול – להביא אדם שלא דיבר עשרות שנים, על הרצח ששינה את המדינה. אבל בכתבה מהסוג הזה, צריך להראות – ביחד עם השב"כ שבהחלט כשל בטיפול בו – גם את חוש הזהירות שרביב בעצמו איבד עם הזמן. מתוך הרצון להביא את גרסתו, קצת שכחו בכתבה לעמת אותו מול המשימה שגרמה לו להיות ביהודה ושומרון מלכתחילה.

היום, כאמור, ישודר החלק השני – שבו רביב מדבר עם יגאל עמיר. צריך להודות, גם לי עדיין קשה לראות את הפרצוף של עמיר. כתבות מהסוג הזה נוגעות בנימי הנפש שלי, ברמה הכי פרטית. הרצח היה טראומה כואבת, כזו שעיצבה את מה שאני ומי שאני היום. ולכן, למרות הבעיות בדרך, היא חשובה מאין כמוה. זו תעודת כבוד על הקיר של המפעל התקשורתי שנקרא "עובדה" – מפעל שאין כמוהו בישראל. וגם על הקיר של אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• אילנה דיין
• רצח רבין