>> אתי ציקו (תעקבו דחוף) היא במאית, תסריטאית ומרצה לקולנוע, זוכת פרס אופיר 2025 לבימוי על סרט הביכורים היפהפה שלה "נאנדאורי" (שזכה גם בקטגוריות השחקנית הראשית, הצילום, עיצוב התלבושות והאיפור), והוא מוקרן בבתי הקולנוע בימים אלה. תעשו לעצמכם טובה ולכו לצפות בו על המסך הכי גדול שתמצאו.

>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי
>> וייב שכונתי אינטימי וכלבים במקום בר // העיר של עלמה קרבט שמש
>> המקום הכי חו"ל בעיר ופיצה צפונית קטנה // העיר של סיסיליה סיוון

1. גשר יהודית

אין דבר שאני אוהבת יותר מלרכוב את העיר באופניים. הבריזה בתלתלים שמקררת מהלחות והחום, הקלות שבה אפשר לחצות את העיר מקצה לקצה, העצירות הספונטניות לשיחות חולין עם מכרים ברחוב. תל אביב היא פשוט עיר שנועדה לרכיבה באופניים.מאז שעברנו למזרח העיר, גשר יהודית – שמחבר בין ביתנו בביצרון למרכז תל אביב – הפך לשער שלי בין שני עולמות. המעבר עליו הוא לא רק פיזי אלא גם סימבולי: מצד אחד שכונת ביצרון – שקטה, קטנה וקהילתית, מלאה בבתי קרקע צפופים עם חצרות עצי פרי, ילדים שמתרוצצים ביניהם ודלתות פתוחות שמאפשרות חיי קיבוץ נדירים בתוך העיר. ובצדו השני של הגשר, תל אביב שוקקת החיים, דחוסה, רועשת, מטונפת, הלב הפועם של מרכז העיר.אני אוהבת לעצור לפעמים באמצע הגשר, להביט מעלה אל קו הרקיע ומטה אל האוטוסטרדה של איילון, וכשהגשר רועד תחתיי – להרגיש את שאון העיר.

2. הפנסיה

לפני כשנה נפתח בר הפנסיה בלוינסקי פינת אלנבי, ומאז הוא ניצב שם בטופ על תקן בר הבית שלי. מקום שהבעלים שלו הם גם קולנוענים וגם להטב"ים – שילוב מושלם שהפך אותו מיד למוקד עליה לרגל של כל אנשי התרבות והרוח המקומיים. מעבר לשם המדליק ולעיצוב השיקי מלא העץ שנעשה כולו בעבודת יד, המקום מצליח לאסוף אליו תמהיל נדיר של אנשים טובים ומחויכים, וייבים מושלמים לשיחות עומק ויין משובח ונגיש לכל כיס לסיים אתו את היום. זה מקום של מפלט ונחמה, עם אוכל טעים טעים (ממליצה על הכרישה בתנור ובמצב שכרות מתקדם יותר על הנקניקייה). הכי כיף לשבת מקדימה בחלק שפונה לרחוב או לצאת לסיבוב דאווין בחצר האחורית הנדירה, כשהוורמוט עולה קצת לראש.
לבונטין 2 תל אביב

3. שוק התקווה

לפני שעברנו למזרח העיר גרנו ממש מעל שוק הכרמל, ואני מתגעגעת לימים שבהם הייתי יוצאת מהבית ונבלעת מיד בריחות, בטעמים ובקולות של השוק. להסתובב בסמטאות, לחזור עם שקיות עמוסות, זה תמיד החזיר אותי לילדות באשקלון, לימי חמישי עם אימא בשוק שלימדה אותי איך לבחור פירות וירקות, למה קודם בודקים את כל הדוכנים ורק אחר כך קונים, שחייבים להתמקח, ושתמיד נשאר סימן אדום בידיים מהשקיות.

במזרח העיר הייתי חייבת למצוא לי תחליף, וככה גיליתי את שוק התקווה – שוק חי, תוסס ומשפחתי, שקונים בו כמעט רק במזומן, ממש כמו פעם. עוד לא פיצחתי אותו עד הסוף, לפצח דופק של שוק לוקח חיים שלמים. אבל בימי שישי אני אוהבת לפדל לשם, לקנות פרחים, פירות וירקות וחלה מתוקה לשבת – ורק שיכאב שוב מהשקיות.חובת עצירה במעדניית אמיגה– איפה שהרצפה דביקה, הגבינות משובחות והמוכרים יודעים איך לגרום לאישה להרגיש יפה. ולקנח במרק בשר תימני אלוהי אצלהאחים בועז, אוקובה תרנגולשלמות של יהודה. במיוחד קובה חמו הצהובה, עם נגיעה של פלפל שחור מעל. תודו לי אחר כך.
מעדני אמיגה / נוריאל 8 תל אביב // האחים בועז / אצ"ל 47 תל אביב // קובה התרנגול / אצ"ל 64 תל אביב (שכונת התקווה)

4. ארכיון הסרטים בבי"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש

בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב הוא המקום שבו אני מבלה מחצית מחיי. על הדשא המיתולוגי ועל המבנה הברוטליסטי שבו התחנכתי והתאהבתי בקולנוע כבר נכתב רבות, אבל עבורי זה עדיין מקור השראה מתמשך, מפגש בין ההיסטוריה המפוארת ודורות של יוצרים מיתולוגים שעיצבו את פני הקולנוע והטלוויזיה בישראל כיום, לבין דור העתיד שעוד מחכה להתגלות.

כיום אני עובדת ומלמדת שם קולנוע, ובשנה האחרונה גם חזרתי להיות סטודנטית בתואר השני המעשי לכתיבת סדרות. במסדרונות הקומה מינוס אחת, ליד המשרד שלי, ויש שיאמרו שגם רוחו של פרלוב משוטטת שם בלילות – מסתתרת פנינה אמיתית: ארכיון הקולנוע ע"ש אנדה והנרי זימנד, שיוסד ונוהל במשך שנים במסירות ובתשוקה עזה בידי ליביו כרמלי.טובי היוצרים, המרצים והחוקרים עברו שם במרוצת השנים, אבל הדבר המופלא באמת הוא האפשרות לצפות שם בכל סרט ישראלי וזר – עלילתי, דוקומנטרי, סרט סטודנטים או סדרת טלוויזיה שנוצרו אי פעם. פשוט נכנסים לתא צפייה קטן, שמים אוזניות, משחילים פנימה את הקלטת, לוחצים פליי- ונותנים לעולם שבחוץ להיעלם לכמה שעות.

5. האיזקאיה

המקום ה-מושלם לדייט רומנטי, קליל כיפי ולא מחייב. לבוא מוקדם, לשבת על הבר, לצפות ברחוב הסואן של טוקיו על מסך הטלוויזיה, להשתכר מסאקי טוב ולנשנש גיוזה בטן חזיר. מה צריך יותר מזה.
נחלת בנימין 57 תל אביב (כן, זה הזה של מנטנטן)

מקום לא אהוב בעיר:

הרכבת פינת מנחם בגין.בפנייה ממנחם בגין למחלף לה גווארדיה, הווייז לפעמים מציע לקצר דרך רחובות השרון, השפלה, הנגב והגליל. התחושה היא של ירידה אל השאול: אזור של הזנחה קשה, בתי בושת, מכורים שמזריקים ברחוב, א-נשים בזנות וניידות משטרה שמפטרלות מבלי לשנות דבר. כל שתי הדקות של הנסיעה שם מרגישות כמו סרט אימה אחד גדול ואי אפשר שלא לחוש עצב עמוק ובעיקר אשמה וכישלון על המציאות הבלתי נתפסת של האנשים שחיים כל כך קרוב אלינו בגיהינום מעברו השני של הכביש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. במילה אחת: ואו. בשתי מילים: רוצו לראות.עשרה מפגשים מיניים של גברים במעגל חיפוש אחר קשר, אינטימיות ושייכות. וכן גם סקס. ומהכול עולה תחושת בדידות תהומית גולמית שכל כך מוכרת בחוויה האנושית של כולנו במאה ה-21. זו הצגה ששמטה לי את הלסת והרגישה כמו אגרוף שורף בבטן, עם קאסט שחקנים משובח, בימוי אמיץ ורטוב, יצרי ומעורר חושים וטקסטים לא מתחנפים. משהו טוב קורה בתיאטרון המשולש. זה בדיוק מסוג התיאטרון שאני רוצה לראות יותר ממנו בתל אביב. ובעיקר זו הצגה שגרמה לי לרצות לחזור מיד הביתה ולהתיישב לכתוב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרט הביכורים היפהפה והאמיץ של אלה ארמוני, "ספק ילדה ספק אישה"י שמחץ לי את הלב והצליח לנגוע בעצב הכי חשוף ובנושא הכי אהוב עליי: יחסי אימהות ובנות הפגומים מיסודם ובה בעת מכמירי לב גם יחד. וחוץ מזה, דפנה ארמוני היא אייקון והשירים שלה עוטפים את הסרט בנוסטלגיה מתוקה לתקופה שבה נולדתי וגדלתי – לאייטיז ולנייניטז. ואין כמו שיר אייטיז טוב לגרום לרגש להתפרץ החוצה.

שירי אייטיז וניינטיז אייקונים משובצים גם בספרה המסעיר והעוצמתי של מגי אוצרי "היפומאניה". מאז פרוץ המלחמה חזרתי לקרוא ספרים וזה ספר שגמעתי תוך כמה ימים ולא הצלחתי להניח. בעמוד האחרון פתאום פרצתי בבכי כמו תינוקת. מגי אוצרי, סופרת מוכשרת כשד ממוצא גאורגי, כותבת על עולמות שמוכרים לי עד כאב ועל מרחבים רגשיים ונוסטלגיים שהם גם פצע וגם בית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לדרי הרחוב. החורף כאן ויותר ויותר אנשים חיים ומתים ברחוב, שקופים לגמרי, נעדרים כל רשת תמיכה. הם מושיטים אלינו יד לעזרה – אנשים כמוני וכמוך שפשוט נלחמים מלחמה יום יומית כדי לשרוד. מאז הקורונה החלטתי עם עצמי לא להפנות את המבט, לפתוח את הלב, ולאפשר לאנושיות להפציע. זה לא תמיד קל לעמוד בהבטחה, בין היתר כי אף אחד לא מסתובב כיום יותר עם מזומן. לפני כמה ימים דרת רחוב ביקשה ממני כמה שקלים כדי "לצבוע את השיער, שארגיש קצת אישה שוב". זה שבר לי את הלב. זה לא דורש מאתנו הרבה – רק לשמור על צלם אנוש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נדב רוזנברג – נורת'רן סטאר.
אני מלווה את נדב ואת מותג האופנה המופלא שלו Northern Star עוד מקולקציית הביכורים הראשונה שלו, ויש לי אוסף פריטים ארכיוני כמעט מכל עונה. לראות מותג אופנה ישראלי צומח, מתבסס והופך להצלחה בזכות כישרון כל כך מובהק כמו של נדב – זה מעורר השראה.לנדב יש יכולת נדירה לעצב פריטים שהם גם יוקרתיים וגם יומיומיים, גם “בגבוה” וגם קז’ואל, והוא המעצב הראשון שאני פונה אליו תמיד בכל אירוע משמעותי. בתקופה כלכלית כל כך רעועה של פוסט מלחמה, התמיכה במעצבים ישראלים היא לא רק בחירה אופנתית מבחינתי אלא גם פעולה ערכית.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני אופטימית חסרת תקנה.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• גשר יהודית
• פנסיה
• שוק התקווה
• אוניברסיטת תל אביב
• מנטנטן
• תיאטרון המשולש

>> אנה ברשטנסקי (כדאי שתעקבו) היא אשת יחסי ציבור ומפיקה בתחום התרבות, מייסדת ועורכת מגזיןBANDITKA, ובימים אלה היא מציעה ליוצרים.ותפגישות אישיות, הדרכה וייעוץ בנושא יחסי ציבור עשה זאת בעצמךבמרכז הכי קסום בעיר, מרכז קהילתי הגר"א. "אם אתם רוצים לקחת את השליטה על הנראות שלכם", היא אומרת, "קבעו פגישה ותלמדו איך לעשות זאת באופן עצמאי. הפגישות מסובסדות, אז תשתמשו בי!"

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר מזון // העיר של גלעד כהנא
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. מרכז הגר"א

בשלוש השנים האחרונותמרכז הגר"אהוא עבורי בית וגם מקום ליצירה, מפגש והשראה. במרכז מתקיימים קורסים, סדנאות ואירועים בדגש על אמנות ותרבות. המרכז גם מקדם קיימות ומטפח גינה קהילתית עצומה ומטריפה!! לפני כחודש קטפנו אשכול בננות!בהגר"א אני גם עובדת וגם רוקדת:בימי שלישי אני קורעת את התחת בדאנסהול פימייל עם שקד גבאי המהממתובימי רביעי אני מתענגת עם מאור מאיה בשיעורי ווג פאם.
הגר"א 28 תל אביב (נווה שאנן)

2. מתחם תקווה

בימי שני אני עפה על עצמי בשכונה הסמוכה, במתחם"תקווה",חלל שייסדה לאנה יוכין, שהיא מספר אחת באימוניאקרובטיקה אווירית ואמנות הקרקס. לאנה היא הרבה יותר ממאמנת, היא השראה, לב ענק וגלגל ההצלה שלי. היא מקיימת שיעורים בכל עת – בזמן מלחמה, חגים, קורונה ומה שלא יקרה – אני יודעת שלאנה תשמור על השגרה והשפיות שלי.והיופי במתחם הוא שכל זמן שאין שיעורים, אפשר להתאמן עצמאית במחיר סמלי. לכן לעיתים קרובות אני מגיעה לשם להתאמן עם הבנות שלי, זה תענוג של בילוי משפחתי.

3. ימי שישי בשוק התקווה

לעולם לא אוותר עלשוק התקווה!ההליכה לשוק עבורי היא לא משימה, אלא בילוי בפני עצמו. אני מתחילה באפטר צ'ייסר בסאלוף, ממשיכה לפיצוחים בנעמה, מתארגנת על בשרים אצל האחים אהרון, ממול – גבינות וסלטים במעדניית אמיגה וקוויאר מרוסיה באהבה. ריחות, צבעים, מוזיקה, צעקות של מוכרים – הכל מתערבב לרקמת חיים. כיף!!

4. יד אליהו

כבר 16 שנים אני מתגוררת עם משפחתי בשכונתיד אליהו, השכונה הכי ירוקה ואהובה עלי במיוחד. כל ערב אנחנו יוצאים לטייל עם JBL, החתול והכלבה, בין הפארקים והחורשות ושמחים לפגוש בדרכנו טווסים, יאוריות, תרנגולים, קיפודים ועוד חיות מפתיעות שנמצאות בשכונה.

5. תדר

בסופי שבוע אנחנו אוהבים לרכב באופניים לים. בדרך אנחנו תמיד עוצרים בתדר, וכאם סובייטית אני מפרגנת בפיצה וגלידה – בתנאי שרוקדים איתי. אני מאוד אוהבת את התדר, זה מקום שמתאים לכל רגע ביום: המוזיקה מעולה, רחבה ענקית לנוע, או סתם לסתלבט עם כוס בירה. כעת גם הגלריה של קיבוץ בארי התמקמה במתחם, לאחר שנשרפה לחלוטין בשבעה באוקטובר, ומוצגת שם התערוכה הכי חשובה לדעתי לזמנים אלו "אוצרות מארכיון בארי: הזורעים בדמעה" באוצרותו של גלעד מלצר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

יש תופעה בעיר שאני ממש מקווה שתשתנה – מוזיאונים וגלריות שנסגרים מוקדם מדי. הייתי רוצה לראות אותם פתוחים לפחות עד חצות, במיוחד בערבי פתיחות, אך לא רק – גם בערב אחד לפחות במהלך השבוע. בנוסף, הייתי שמחה להחזיר את הימים שבהם בכל פתיחת תערוכה היה מינימום די.ג'יי, כי למה לא להפוך פתיחה לאירוע תרבותי חי ותוסס שמרחיב את קהל המבקרים. המיזם המבורך "דבק" של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב-יפו כבר התחיל לעשות זאת במוסדות מובילים – והלוואי שכולם ידבקו.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נוכחתי לפני כחצי שנה בגלריה "קולות" – גלריה עברית לאמנות מחאה ברחוב לוינסקי 71 -במיצג שלפולינה ליאחוביצקיPolymer"ברוכים הבאים: כביסה גדולה", שהפך לי את הראש, את הבטן ואת הלב. פולי היא אמנית מולטי-דיסציפלינרית שפועלת בכל מדיום, ובעצם יוצרת בכל רגע חי, ומתמסרת לחלוטין לעבודה שלה ולרזי חייה. היא טוטאלית, ואף הייתי אומרת – מטורפת בצורה מרתקת. כחלק מהמיצג היא חרצה על החזה שלה את המילה "WELCOME" שעם חזרת החטופים סוף סוף יכולנו לחגוג אותה.אמנות גוף, איך לומר בעדינות, לא ה"cup of tea" שלי, אך המפגש עם פולי עורר בי צרור של רגשות וגם שאלות אמנותיות, אנושיות ונשיות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום ליוזמות תרבותיות שמסייעות לשמור על רוח האדם, מעניקות תקווה ומספקות מרחבים להתמודדות ולריפוי. כל מעורבות בתחום הזה היא דרך משמעותית לתמוך בקהילה ולהשפיע לטובה.אחת הדרכים המעשיות והחשובות לתמוך בתרבות היא להרים למגזינים עצמאיים, שמספקים במה ליוצרים ולכותבים ומעשירים את השיח התרבותי.מגזין בנדיטקהשהוקם בשנת 2015 מפרסם תדיר ראיונות, ביקורות והמלצות על אירועי תרבות ומהווה במה ליוצרים ולכותבים עצמאיים.תמכו בבנדיטקה והפיצו.תרומתכם תאפשר לנו להמשיך ליצור, לכתוב ולהפיץ אמנות ותרבות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים ללאה אביר, היא לא רק אוצרת וכותבת בולטת בשדה האמנות העכשווית בישראל, אלא גם אחת הקולות שמעצבים את השיח התרבותי כאן. אביר מובילה אמנותית את המרכז לאמנות עכשווית בערד ואת גלריה "לחם ושושנים" בתל אביב, ושתי התערוכות שאצרה לאחרונה ממחישות את העומק, המחויבות והרגישות של עשייתה:בערד מוצגת כעת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה של האמן הבדואי פורץ הדרך בשיר אבו-רביע, הזדמנות נדירה להיחשף לגוף עבודות מרהיב שממקם אותו בהיסטוריה של האמנות המקומית והערבית בכלל.

במקביל, בגלריה "לחם ושושנים", אצרה את התערוכה "הסתר לב" של אוהד מטלון, שנסע בקביעות אל גבול עזה כדי לתעד במו עיניו את ההרס והזוועות המתרחשות שם. מטלון הרכיב מהצילומים פנורמות רחבות במיוחד, הכוללות קילומטרים של שכונות שחרבו. העבודה המרכזית בתערוכה מתעדכנת שוב ושוב – תצלום מוחלף באחר מאותה נקודת מבט. מהלך זה מדגיש את ממדי ההרס שאינם ניתנים לייצוג: מבט מתמשך, מרובה פרספקטיבות, שמבקש להכיל את הכישלון ולייצג גם את העיוורון.הצילומים הם נדבך מרכזי בתערוכה שאצרה אביר, שביתה עצמה נחרב במתקפה האיראנית בזמן שעבדה עליה. עשייתה חורגת הרבה מעבר לשדה האמנות, היא מקדמת דיאלוג מתמשך בין קהילות יהודיות וערביות, מטפחת סולידריות נחוצה ומהווה השראה לעשייה תרבותית המבקשת לשנות מציאות.

מה יהיה?
מה שיהיה, יהיה. בואו נתמקד במה שחשוב באמת. שמרו על טוב לב והיו נדיבים.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• תדר
• יד אליהו
• שוק התקווה
• אקרובטיקה
• נווה שאנן
• גלריות

>> עדי רובינשטיין הוא אוצרמוזיאון הספורט היהודי העולמישבכפר המכביה, רמת גן. המוזיאון מציג את סיפורו של הספורט כחלק מהמורשת התרבותית של העם היהודי, בתערוכת קבע המשתרעת על פני 1,500 מ"ר וכוללת למעלה מ-1,000 פריטים נדירים המשלבים מוצגים היסטוריים ואמצעי תצוגה אינטראקטיביים בסיפורן של יותר מ-120 שנות ספורט יהודי, ומוצגת בו גם התערוכה "בלתי שביר" שאצר רובינשטיין, על הספורט הישראלי בצל טבח השבעה באוקטובר. בקיץ 2025 יעמוד המוזיאון במרכז המכביה ה-22 ויארח אירועים ותערוכות מיוחדות על הקשר העמוק בין המכביה לספורט היהודי.כדאי לעקוב.

>> בר שאפשר לסמוך עליו וחוף שתמיד מרגיע // העיר של יולי אילדיס
>> בר שמזכיר את פירנצה וקפה לפרלמנט ירושלמי // העיר של לירון מיוחס

נולדתי בעיר הזאת לפני 45 שנה בבית החולים אסותא ששכן אז ברחוב ז'בוטינסקי, ומאז אני חי ונושם אותה כעיתונאי, כאבא ובשנים האחרונות כאוצר תערוכות. העיר הזאת הראתה את העוצמות שלה ואת החוסן שלה בשנה וחצי האחרונות כאשר הצליחה לשמור על הקצב המדהים שלה, על האופי שלה ,גם בשעות הכי קשות שידעה המדינה. היא מצליחה להפתיע בכל פעם מחדש. בתל אביב המוזות לא שותקות, גם כשהתותחים רועמים. כשיצרתי את תערוכת "בלתי שביר", יכולתי לראות את החשיבות האדירה שיש לספורט ולתרבות בעיר הזאת גם בשעת מלחמה.

1. אצטדיון בלומפילד

סביר להניח שרגע לפני מותי, אם אצטרך לבחור רגע אחד לחזור אליו, רגע של אושר לא מסויג, לא מלווה בדאגה וכזה שנחקק בליבו של אדם לנצח, יהיה זה רגע שחוויתי במשחקים של הפועל תל אביב בבלומפילד ביפו. מאז שאני ילד הדרך לשם תמיד מסעירה, וכשאני חוצה את רחובות העיר מצפונה לדרומה אפשר להרגיש את ההתרגשות נבנית עד לרגע שמטפסים במעלה היציע.

2. מרכז הספורט הימי בדולפינריום

הבת שלי החלה לאחרונה ללמוד גלישה, אז אני מתנדב תמיד לקחת אותה לשיעורים, כי אז מתאפשר לי לעלות למקום החדש שנפתח שם, צ'אקולי, ולשתות שם קפה. נכון לעכשיו מבחינתי, הספוט הכי נכון והכי יפה של הקיץ שמתקרב אלינו. אתה לא יכול לבחור מקומות בתל אביב בלי לבחור מקום שקשור בים.
הרברט סמואל 3

3. שוק התקווה

פעם בשבוע אני חייב לבקר בשוק. לפעמים אין לי בכלל מה לקנות אבל זה לא משנה, אני אמצא תירוץ להגיע אליו כי מקסימום אשב לאכול שם איזה שיפוד ולדבר על כדורגל ופוליטיקה. סבא שלי היה אחד הקצבים הראשונים בתל אביב, והקצבים בשוק מספרים לי עליו סיפורים שלא הכרתי.

4. גינת פולק

אני משוגע על רעש של ילדים. אני גר בסמיכות לגן שעשועים ולבית ספר יסודי. בבוקר בית הספר הוא הפסקול שלי בזמן שאני עובד, וכשהילדים מתחילים להתכונן לטקסים של סוף שנה, אני תמיד חווה משהו אישי שאני מתאר לעצמי שקשור למעגל החיים וכו'. אחר הצהריים נערכים שם מפגשי כתה, ואני חושב על מפגשי הכתה שלי שהיו שם, עם כל ההתרגשויות שקשורות בבנות המין השני ומשחקי הכדורגל הבלתי נגמרים.
חנקין 8

5. הסינרמה

אני לא יכול שלא להזכיר את האולם הזה שעיצב אותי מוזיקלית ותרבותית בכל כך הרבה צורות. כשהוא נהרס הבטיחו שיבוא אולם אחר במקומו, אבל לצערי זה לא קרה וכנראה לא יקרה. אני זוכר בראש כל כך הרבה הופעות שראיתי שם, כולל זאת המופלאה של מאסיב אטאק בה רקדתי במשך הופעה שלמה לצד מי שיותר מעשור אחר כך, תהפוך לאם ילדיי. מי יכל לדעת את זה אז?

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב אבן גבירול הוא הרחוב בו גדלתי. לראות מה נהיה ממנו היום שובר את הלב: קורקינטים ואופניים חשמליים שדורסים כל מה שזז מול היעדר פיקוח, עסקים קורסים בשל הרכבת הקלה, בתים שהחזית שלהם נראית כמו אחרי טיפול של צה"ל. ועדיין, הרגשות שלי אליו כל כך חזקים, שאני רק מחכה שיום אחד מישהו יעניק לו את היחס שבאמת מגיע לו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה"ארץ אם" של רות פתירבמוזיאון תל אביב. אוצרת התערוכה תמר מרגלית היא מישהי שלא משנה מה תעשה, אני תמיד אגיע לראות. התורים הארוכים בכניסה למוזיאון מוכיחים שגם הפעם מדובר בסיפור הצלחה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"וולקאם טו דמשק", הסרט של איתי אנגל על הביקור שלו בסוריה. אני גאה לקרוא לאיתי חבר שלי, אבל ההשפעה שלו על חיי המקצועיים נמשכת כבר 25 שנה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אירגון סאסא סטון מעניקעזרה בלימודים לילדים שמאושפזים בבתי החוליםבישראל. מדובר בכל בתי החולים בישראל, ואפילו ילדים סורים שהגיעו לבתי החולים זכו כאן ללימודים בערבית דרך בתי הספר של האירגון. לשמחתי יש לי חלק מזערי בכל הקשור לפרוייקט של האירגון בהגעת סופרים ומאיירים לילדים המאושפזים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל בעלי העסקים, בתי הספר והאזרחים ברחוב שבשנתיים האחרונות פתחו את ביתם וכיסם כדי לעזור לאחים שלנו בצפון ובדרום. אלו היו רגעים של חסד, של חמלה ושל אהבת אדם. עמדתי משתאה מול תושבי העיר הזאת ששוב הוכיחו למה זו העיר הכי טובה בעולם.

מה יהיה?
עוד רגע החטופים יחזרו הביתה ויהיה פה מדהים. בכל פעם שאני שומע על עסק חדש שנפתח (טרנד הראמן, לדוגמא), או כשאני הולך להופעה בהיכל התרבות "רוקפור" הייתה האחרונה ממש לאחרונה), אני נזכר שאף אחד לא יכול עלינו ולא משנה כמה ימשיכו לנסות.

• העיר שלי
• ספורט
• שבעה באוקטובר
• הסינרמה
• שוק התקווה
• חוף הדולפינריום
• בלומפילד
• אבן גבירול

>> 27 ארוחות סילבסטר ונובי גוד שתוכלו לחגוג בהן עד השנה הבאה
>> בירת האימפריה: מקדש הבירות של תל אביב משתדרג בדרך ללב שלכם

1. חוף הצוק הצפוני

כשהייתי ילדה חשבתי שבכל מדינה השמש שוקעת בים. רק כשגדלתי הבנתי שזה חקוק בהוויה הישראלית שלי. אה, וזה שזה טעות. החיבור שלי לים קשור מאוד בטרגדיות המלחמה ובצורך שלי לייצר מקום מפלט בטבע. משהו שייתן רוגע ואוויר לעומת הלחץ של האזעקות והמתח שסגר עליי. באיזשהו מקום, חשבתי לעצמי שבמקרה של שני צדדים שנלחמים אחד בשני ואנשים יורים מכל הכיוונים, ויש פחד מפריצת מחבלים לבתים ואין ספור חששות, הים הוא אולי המקום הכי בטוח שיש. האוויר הטוב שיש לים להציע, הדשא הירוק שכפות רגליי מרגישות והנוף שממלא לי את הלב, במיוחד בשקיעות, עזרו לי לעבור את השנה וקצת האחרונות יותר מכל דבר אחר. הייתי לוקחת איתי לשקיעות כל פעם חבר.ה אחרים והיינו עושים כזה שיחה על איזה מהמם יהיה כשהכל יעבור, סוג של מניפסטינג הדדי שכזה. ים ומדיטציה זה המתכון לשפיות לדעתי. ואיזה כיף לנו שתל אביב זוכה לראות את השקיעה מהים, זה מדהים בעיניי. בעתיד אני לגמרי רואה את עצמי פותחת קבוצה בשקיעה אפילו יש לי שם: Sunset Club. תודו שזה חמודי.

2. בית חנה הרבי

פינת עבודה, ספורט ומסעדה שכיף לעבוד ממנה ולהיתקע יום שלם. אם הייתי יכולה הייתי גרה במקום. חלק מהפלא של פלורנטין, באופן אירוני, זה שהיא שכונה קצת מלוכלכת ומאוד מרעישה, אבל אם נכנסים למרחב של בית חנה הרבי מגלים מטמון אינסטגרמי שכולו מקדש ל-well being. זה התחיל בתור סטודיו לאימונים, ומפה לשם הצטרפו אליו בית קפה הרבי החמוד והלא מתיימר ומרחבי עבודה בכל הבניין – חדר ישיבות ופינת עבודה שקטה (פתוח למי שמנוי). תענוג לבקר שם ולהעביר כמה שעות טובות של עבודה שכוללות אימון וארוחה. ישבתי יום שלם עם האני, הכלבה השועלה שלי, והרגשתי כל כך בבית.
הרבי מבכרך 6

3. שוק התקווה

ה-שוק של העיר בעיני. ה-אס של כל שווקי האוכל בתל אביב. בגדול, התקווה זה אזור שנמצא בין לבין, תקוע בין עבר לעתיד, בין שכונה במושב לעיר, בין עוני ואוכלוסיות מוחלשות להיפסטרים ואמנים, בין גזענות לבין רוב של להטבפאקים. יש בתקווה קסם כזה שקשה למצוא כבר בתל אביב. מיקס שברוב השכונות נעלם או לא נמצא באיזון הנכון. יש משהו גולמי, גם בבתים וגם באנשים. כשגרתי בתקווה ולימדתי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, הייתי הולכת לשוק כל שישי, תמיד עם עגלה כזאת של זקנים, מנווטת בין האנשים. מבחינתי השוק הזה הכי מדהים שיש ומכיל בתוכו את כל מה שטוב בעולם. פירות וירקות הכי טעימים, מעדניות, קצביות וחנויות דגים, חנויות תבלין, אין דבר שאי אפשר למצוא בשוק. אווירה מעולה ותחושה של שכונה. התחושה הזאת שהרוכלים כבר מכירים אותי, אומרים לי שלום, נותנים לי לטעום מאיזה פרי שחתכו, שיש מוזיקה והחיוכים זורמים גורמת לי חום בלב. כל כך מתגעגעת לזה. פחות מתגעגעת לצפיפות, אבל בשביל זה באים בשעות אסטרטגיות, לפני שהשוק נסגר.

4. אמירה

בית הקפה של דודו טסה ביד אליהו.פנינה כזאת מתוקה, צנועה ובול בפוני. חברה טובה המליצה לי וזה אחלה של מקום עם אווירה נעימה, לא רועשת וקלילה. הכי כיף לשבת לכתוב שם, לעבוד עם המחשב או סתם לעשות הפסקה קטנה עם איזה קפה וטוסט עם חברים. יש באמירה איזו פשטות כזאת, האוכל והתחושה הכללית לא מתנשאים עליך.
הפלמ"ח 28

5. הנילוס

קודם כל, בקומה העליונה בנילוס חגגו לי במסיבת הפתעה את יום ההולדת ה-30 שלי, אז ברור שתהיה לי חיבה יתרה למקום והרבה זכרונות ממנו. הרבה מערבי היציאות שלי התחילו שם וזרמו לאיזה מועדון (הרבה לפני המלחמה והעצב ששורר בעיר). אבל כן, וואלה, חייבים להודות שהנילוס מכיל בתוכו את כל מה שצריך בשביל להיות בר תל אביבי ראוי: מיקום עם אדג' (כרגע צופה לקיר בנייה לעוד קו של הרכבת הקלה, לפחות מקשטים שם קצת), מוחשך בדיוק במידה, שירותים גדולים (למבינים), תפריט מעולה וקליל שבא בטוב ובעיקר אחלה של אווירה. מזכיר לי את התקופה שבה הייתי נוהגת לסיים את הערב בבוקר 🙂
אלנבי 33

מקום לא אהוב בעיר

אחד האזורים הכי מפוספסים כרגע בעיר זה ברצועת טיילת החוף שמסיימת את תל אביב ומתחילה את יפו העתיקה, דרומית לצ'ארלס קלור. זה הפך לאזור בנייה חסום בקטע אלים ומגושם לניווט. איזה פספוס. זאת נקודה אסטרטגית תרבותית בעיניי, שצריכה להיות גשר פתוח בין עזות המצח והעסיסיות התל אביבית לבין הקסם הקדום והתפילות עם רבעי הטונים של יפו העתיקה. אני כולי תפילה שיעשו שם פארק עם חנייה חינם ומרחבי דשא יפים ובתי קפה שימשיכו את ההרמוניה התרבותית של צ׳ארלס קלור. לא ברור מה בונים שם, אבל זה נראה עוד מבנים ומקומות שיסתירו את הנוף של הים ויחסמו את העיר מהטבע היחיד שנשאר לה – ים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "צ'ילבות", שכתב עומר קרן ומשחקים בה הרבה משחקנים.ות היותר אדירים שיש בעיר, הזכירה לי את כל מה שאני אוהבת ושונאת בלהיות שחקנית תיאטרון. יש להצגה הזאת כל כך הרבה הומור ורגישות. היא מציגה מערכות יחסים בצורה מאוד מרגשת. יצאתי דומעת מההצגה, עם טעם של געגוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במלחמה יש כל כך הרבה חוסר שליטה, שהבנתי די מהר שאני צריכה לשלוט בעיקר על המחשבות, האנרגיה והבריאות שלי עצמי. תובנה שאומרת שאין לי ספציפית באמת איך לתרום כרגע, אז להישאר בוייב טוב וחזקה יהיה אולי הכי חכם וייתן השראה וכוח לסובבים אותי. חלק מזה זה לפקוח עיניים לגבי מה אנחנו מכניסים לגוף ותהליכים פוליטיים שעובר המזון שלנו. הספר"הפוליטיקה של האוכל" מאת אורי מאיר צ'יזיקשופך הרבה אור ועוזר להחליט החלטות טובות יותר לעולם טוב יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה היא טובה בעיניי. אני בעד ננו-תרומות, זה תמיד מרגיש שצריך כאלה. אפילו להכין סיר לחבר שחזר ממילואים שבחיים לא יהיה לו אומץ לבקש, או להתקשר יותר ולשים לב. לשמור על חיה או על ילדים ופשוט להיות שם, כל עוד אפשרי. לתת יד בין אדם לחברו. לשכנים. קהילתיות זה המפתח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש כל כך הרבה. בתל אביב יש הרבה מאוד יזמים.ות, אמנים.ות שמגיע להם את תואר הכבוד והרמות של הביוקר. אבל באופן אישי אני רוצה להרים לרותם סוויסה שבימים כתיקונם מנהלת הצגה ("כראמל" בתיאטרון אורנה פורת) ומפיקה ובשנה האחרונה עסקה בעיקר במילואים ובאיך לתרום למדינה. באותה שנה שבה היא מתחתנת עם זוגתה והרבה שינויים אישיים, היא גם הצליחה לשמור על אחרים ולנחם ולעזור לכל כך הרבה פצועים ופצועות, משפחות שחיכו שאהוביהן יחלימו מפגיעות המלחמה. היא ישבה לצד מיטות פצועים ועזרה למשפחות רבות בחוסר האונים הזה. מעוררת הרבה גאווה ונותנת תקווה לנו בתור עם. שאפו ענקי. ואני מחכה כבר לראות אותה עם היוזמות שהיא מבשלת, בשגרה החדשה, ואת המלחמה מסתיימת.

מה יהיה?
שאלה גדולה. מאמינה שיהיה טוב, שצריך לכוון את הלב ואת המחשבות כל הזמן – להזכיר לעצמנו ולאחרים לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת. באופן אישי משתדלת להתאמן בזה באופן יומיומי, להקרין אור ולשדר עסקים כרגיל. זה הניצחון הכי חשוב שיהיה לנו על המלחמה הזאת או כל מלחמה שתבוא עלינו.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• בית חנה הרבי
• הנילוס
• קפה אמירה
• חוף הצוק
• שוק התקווה

דפנה צרויה, אבי סורוקה ומשה ריבוש הם שלושה תושבים ותיקים של תל אביב, האחת נולדה בדרום תל אביב ועברה לצפון הישן לפני עשורים רבים, האחר היגר לעיר לפני מספר שנים והאחרון נולד בצפון הישן וחי שם עד היום.יחדיו הם יוצרים את הפודקאסט "בטל בשישים", פודקאסט ראשון מסוגו שבו שלושה אזרחים וותיקים מדברים על הכול, בפתיחות ושיתוף, ללא מעצורים ועם קצת הומור. "אנחנו כותבים את הפרקים, מקליטים, עורכים, מעלים אותם לרשת, משווקים, הכול לבד", הם מבהירים. "כן, גם אנחנו יכולים".

>> העיר של שירה פרבר: מים קדושים ומפלצת בטון מכוערת
>> העיר של דניאל בגנו: מרכז תרבות סקסי ויריד להרגעת העצבים

1. רחוב דיזנגוף

במהלך ילדותינו בעיר התנהלו ברחוב הזה חיי החברה של תל אביב. אמנים, סופרים, זמרים ,שחקנים ומשוררים ישבו בבתי קפה מבוקר ועד ערב, אנחנו הצעירים נהגנו להזדנגף שם ולבקש חתימות מיושבי בתי הקפה. היום אנחנו יושבים בבתי הקפה ונהנים מקפה טוב. הרחוב חזר לגדולתו.

2. גינות קהילתיות

המגמה של גינות קהילתיות בעיר מאפשרת גם לאזרח הוותיק וגם לצעיר ליצור חיי קהילה תוססים סביב נושא משותף. במיוחד יש לציין את הגינה הקהילתית רידינג ברמת אביב, שם יש חורשה לכלבים, אפשר לעבוד בטבע, ואפילו יש קפה-פיצריה גרונמן עם תור לא קטן מדי יום. כנ"ל גם גינת דבורה בארון בלב העיר, עם גינה נהדרת, ארון נתינה ,מסיבת החלפות מדי סוף חודש ועוד.

3. שוק התקווה

את הפוקדאסט אנחנו מקליטים בשכונת התקווה, ולפני ההקלטה אנחנו עוברים בשוק, קונים סאלוף במאפייה של התימני, קצת חמוצים במעדניית עופר ואנחנו מסודרים. יש לי הרבה זכרונות ילדות משוק התקווה. בתור ילדה, אבי נהג לקחת אותי מדי יום חמישי לתקווה לעשות קניות לשבת. השוק השתנה אבל לא האווירה. חוויה.

4. טוני ואסתר

תל אביב מבורכת במסעדות והיה קשה לבחור, אבל מסעדת טוני ואסתר בשוק לוינסקי היא אחת המסעדות הכי תל אביביות שיש. אוכל מקומי ממצרכי השוק, טעים ושירות נפלא.לוינסקי 39

5. גן העצמאות

בתור חובבי הליכה מושבעים (וגם בהמלצת הרופא) אנחנו מחפשים איפה אפשר לעשות הליכות בעיר. גן העצמאות הוא אופציה נהדרת: שבילי הליכה בטבע, משקיף לים ואין קורקינטים. לאחרונה התאגדנו בקבוצת פעילים למען גן העצמאות מתוך כוונה ליצור קהילה תוססת סביב הגן, לקיים שם אירועים קהילתיים, לטפח את הגן ולשמור על אופיו המיוחד.

מקום לא אהוב בעיר

התחנה המרכזית הישנה והחדשה.המקום הפך להיות החצר האחורית של תל אביב, ללא תקווה וללא עתיד. זנות, סמים, פשע. העירייה לא מטפלת וגם לא ממשלת ישראל.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "מלאכים באמריקה" בקאמרי – הצגה נוקבת וגדולה מהחיים בשני חלקיה, עם שחקנים נפלאים, דם יזע ודמעות על הבמה. תיאטרון ציבורי במיטבו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט הישראלי "חמדה". סרט לכאורה קטן, אבל מעלה בעיות גדולות וקטנות של משפחה במבנה חדש עם מורכבות גדולה ביחסים בתוך המשפחה והרבה קשיים בחוץ. כולם רוצים טוב אך לכול אחד דרך אחרת להגיע לשם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
שתי אוכלוסיות דורשות מאמץ חברתי, עירוני וממשלתי כדי לספק את הצרכים שלהן ולשלבן בחברה: אוכלוסיית הגיל השלישי שהולכת וגדלה ואוכלסיית נוער בסיכון. אנחנו ממליצים לכולם להתנדב לסייע לשתי האוכלוסיות הללו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תתפלאו לקרוא, אבל אנחנו מרימים לעיריית תל אביב-יפו שעושה מאמצים גדולים במתן סיוע לאוכלסיית הגיל השלישי. הפודקאסט שלנו הוא חלק מהפעילויות הללו והוקם בעזרת מיזם אפ 60+ תל אביב .לאחרונה גם הקימה העירייה מועצת אזרחים וותיקים (ודפנה שותפה בה) מתוך כוונה לשתף אוכלסייה זו בתהליך קבלת החלטות בעירייה.

5. מה יהיה?
תקופה קשה במדינה, מלחמה בלתי נגמרת, הרוגים, חטופים, פליטים בארצנו, תוהו ובוהו פוליטי חברתי, רע, רע מאוד. שלא לדבר על העיר שהפכה לאתר חפירות ענק ולא רואים סוף. לכאורה אין סיבה לאופטימיות. כאזרחים וותיקים שעברו דברים קשים, אנחנו נמשיך להאמין שיבואו ימים טובים יותר, עוד בימי חיינו.

• העיר שלי
• פודקאסט
• רחוב דיזנגוף
• שוק התקווה
• טוני ואסתר
• גן העצמאות
• גינה קהילתית