לא בטוח שגל הנוסטלגיה הבלתי נפסק לשנות ה-90 אי פעם יסתיים. בעבר נהגנו לחשוב שתוך עשר-עשרים שנה כבר נהיה נוסטלגים לשנות האלפיים, אבל מכיוון שכנראה הניינטיז היו הפעם האחרונה שמישהו כאן אשכרה נהנה, העשור האחרון למילניום חוזר שוב ושוב ושוב ושוב, עד שכולנו תקועים בלופ בלתי נגמר של נוסטלגיה. אז אם כבר נוסטלגיה, לפחות שתהיה עם האנשים המקוריים שגרמו לזה לקרות – זה בדיוק מה שהולך לקרות בשבוע הבא, במסגרת חגיגות הפורים של הדיזנגוף סנטר.

>>שובה של הבועה: 3 מקומות שממש כיף לאכול בהם על רחוב שינקין

לרוב חגיגות פורים בקניון הם מסוג הדברים שבעיקר גוררים אליהם את הילדים וסובלים בשקט, אבל הפעם נראה שבסנטר רצו לפנות לילדים בנפשם, כי אירוע החג, שיתקיים בימים חמישי ושישי הבא (13-14.3), סובב על בסיס שנות התשעים, עם דוכנים, קונסולות משחק קלאסיות, תצוגות אופנה, פינות צילום ועוד דברים שיעשו לכם פלאשבק נוסטלגי לימים בהם הדאגה הכי גדולה בחייכם היתה טמגוצ'י. בדוכנים ימכרו בגדים, הדפסים ואקססוריז שנשאבו מהתקופה, כמו גם דוכני אספנות עם צעצועים, קומיקס ופריטים נוסטלגיים ומשלוחי מנות נוסטלגיים עם ממתקים מהעבר שאנחנו מניחים שלא פגו בתוקף, אבל תבדקו גם בעצמכם ליתר ביטחון.

מעבר לכל חגיגת הקניות הקפיטליסטית הזו, יתקיימו גם אירועים קטנים אך מתוקים: ביום חמישי ב-17:00 יתקיים פאנל מחווה לסדרת האנימציה של "צבי הנינג'ה" בהשתתפות המדובבים המקוריים – רן גואטה ועידו וטל מוסרי – בהנחיית ילד הניינטיז הנפלא מיכאל מושונוב. למחרת ב-11:30 ו-12:30 יתקיימו סדנאות קומיקס בהנחיית אורי פינק הדגול, שילמד אתכם "איך לצייר זבנג" אם לא קניתם את הספר עוד בניינטיז, וב-13:00 חובבי הניינטיז הגדולים ביותר יתמודדו בחידון הניינטיז הגדול, בהנחיית לא אחר מג'ודי לוץ אהרונוב קרפין סממה סוקניק (או איתי שגב, אם תרצו). חגיגה נוסטלגית ממש במרכז העיר, ואפילו לא היינו צריכים להטעין מראש את מכונת הזמן שלנו.
"מחזירים את שנות ה-90", יום ה' (13.3) 12:00-20:00, יום ו' (14.3) 10:00-15:30. כניסה חינם

• שנות ה-90
• ניינטיז
• נוסטלגיה
• דיזנגוף סנטר

בחודש נובמבר האחרוןנסגרה מסעדת חצר גולדמןהיפואית, אחרי עשרים וחמש שנות פעילות. עיריית תל אביב ניצחה במאבק משפטי ארוך שנים על השטח בו פעלה המסעדה, ואנחנו אמנם נקבל טיילת רציפה עד לנמל יפו (שזה באמת משמח), אבל פאדי יעיש איבד את המקום בו עבד ב-20 השנים האחרונות. יעיש הגיע למסעדה מירדן, החל את דרכו כשוטף כלים, וסיים יחד איתה כשף הראשי. אבל בשביל פאדי זה ממש לא היה הסוף, כי אחרי חשיבה על הדבר הבא, הכה בו זכרון נעורים אמריקאי שהוביל אותו לפתוח דיינר חדש עם טוויסט ערבי מבית היוצר של חצר גולדמן.

>>מהר מהר לפני שיגמר: 9 תבשילי מסעדות מושלמים ליום קריר וחורפי

הסיפור מתחיל, כמו כל סיפור טוב, אי שם בשנות התשעים: בעיר הולדתו עמאן, פאדי הנער נפצע בעין תוך כדי משחק, אך הפציעה הייתה כה חמורה, עד שנדרש לנסוע עם אמו לקנזס סיטי, מיזורי בכדי לעבור טיפול חדשני. הם שהו שם מספר חודשים, ושם פאדי פגש לראשונה צ׳יזבורגר אמריקאי בדיינר מקומי. ״זה טעם שאני לא אשכח בחיים", משחזר פאדי בחיוך. "זה היה צ׳יזבורגר פשוט אבל היה חלומי. מאז אני רק חושב איך להצליח לשחזר אותו״.

עם סגירת החצר, הגיעה העת לשחזורים: בימים אלו פתח יעיש דיינר נוסח חצר גולדמן, הממוקם בתחילת שוק הפשפשים. ״הבנתי שזו העת לסטריט פוד מושקע, ופחות למסעדות״, הוא מדגיש. מוגש בו (טוב נו כמובן) הצ׳יזבורגר מימיי נעוריו (58 ש״ח ל-200 גרם), לצד מנות ייחודיות בנוסח אמריקאי עם שיק ערבי מתבקש, וגם כמה קלאסיקות מחצר גולדמן. בזירה האמריקאית שתפריט תמצאו סמאש בורגר עם גבינה (68 ש״ח ל-200 גרם), קריספי פוואר פאף שהוא, כמובן, קריספי צ׳יקן מהנה וסליזי במיוחד (53 ש"ח), וגם בורגר טבעוני שמתהדר בשם המאוד ניינטיזי "דה ויגן ג'יין", על בסיס רידיפיין מיט (65 ש"ח). לאלו ניתן וכדאי להוסיף צ'יפס או פוטטוס (15-22 ש"ח).

בזירה היפואית יותר תמצאו שווארמה ענטר (כפי שיעיש סיפר לנו, ענטר הוא גיבור מאגדות עם ערביות), שהיא שווארמה מחזה עוף קצוץ, מתובלת היטב עם רוטב שום וחמוצים בתוך פיתה דרוזית דקיקה (45 ש״ח), יש גם אסאדו אימפולסיבית (במחווה לטום קרוז), שהיא אסאדו מעושן מפורק, קוט, בצל אדום, מלפפון חמוץ ואיולי חרדל ודבש (58 ש״ח). אך המנה ממנה התלהבנו יותר מכל היתה דירטי קבב (58 ש״ח) – בתוך פיתה דרוזית דקיקה נח לו קבב כבש-טלה עם צנוברים שיעיש מכין בעצמו, אליו נוספים חמוצים, בצל ועגבניות בגריל, טחינה ועמבה, שמשלימים את הפיכתו לדירטי וטעים במיוחד – מנת סטריט פוד מצוינת, עסיסית, ערבה לחיך שכל מרכיביה משתלבים נהדר זה בזה, ומצליחה לחדש את הקבב בפיתה הקבוע.

יעיש גם מציע מנה נוספת לצמחו-טבעונים, וזו כבר בשורה של ממש, שכן לרוב בתפריט יש אופציה אחת של רדיפיין. מדובר ב"פלנט טופאק" – מנה של סטייק כרוב בתוך פיתה דרוזית, עם רוטב טחינה, סילאן, כרובית מטוגנת, רוטב פלפלים פיקנטי, כוסברה, רוקט ובזיליקום (57 ש״ח). אה, והבטחנו קלאסיקות של חצר גולדמן, לא? אז בניינטיז תמצאו את הקרפצ׳ו האהוב מהמסעדה הקודמת – סינטה כבושה בתיבול ים תיכוני, חומץ בלסמי, פרמזן, רוקט ושמן זית (45 ש״ח), וגם "סיזר אל קביר" שהוא סלט קיסר קלאסי (41 ש״ח) וסלט "פאטוש אוף פאדוש" עם ירקות טריים, גבינת המאירי, זיתי קלמטה, ג׳עלה וזעתר בלאדי (43 ש״ח).

גם קינוח מוכר מחצר גולדמן חוזר לככב עם גלידת יוגורט, סילאן, חלווה ושיערות קדאיף (41 ש״ח). בהמשך מתכנן יעיש גם לשחזר את הבראנץ' הירדני הבלתי נשכח בחצר האחורית, כך שיש למה לחכות, כי הניינטיז חזרו בייבי.
יפת 9, ראשון עד רביעי: 12:00-00:00, יום חמישי 12:00-01:00, יום שישי 12:00-03:00, שבת 12:00-00:00.

• אוכלים שותים
• ניינטיז
• שנות ה-90
• המבורגר
• דיינר
• ירדן

קיאנו ריבס חגג היום שישים, ויש לו הרבה מה לחגוג. הוא נראה מעולה, ממשיך לככב בסרטי קולנוע גדולים והוא עדיין אחד הכוכבים האהובים בהוליווד. כיום ריבס הוא אושיות גדולה מעבר לסרטים שלו – אולי לא כוכב כמו שהוא היה בשנות התשעים, אבל מבחינת דעת הקהל אין ספק שנרשם שינוי חיובי מהתדמית הקודמת שלו כטמבל חתיך בלי טיפת כישרון משחק. איך זה קרה? איך הוא הפך משחקן מצליח אך שנוא, לדמות כה מכובדת ואהובה? בואו נצא ל"מסע כזבים" כדי לגלות.

>>החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. עם המוות חייבים להתמודד

קיאנו צ'ארלס ריבס נולד בביירות, לבנון ב-1964 לאם בריטית ואב אמריקאי, אך עבר במהרה לקנדה שם התחיל להתעניין במשחק. לאחר כמה תפקידים הוליוודים קטנים, ריבס זכה לפריצה הגדולה שלו בקומדיית האייטיז "ההרפתקה המצויינת של ביל וטד" שם גילם את טד, חצי מצמד בני הנוער הטמבלים (וכנראה סטלנים) שיוצאים למסע בזמן בתא-טלפון קסום כדי לא להיכשל בשיעור היסטוריה. ריבס נתן הופעה די מושלמת בתור טד הדביל-אך-טוב-לב. כל-כך מושלמת עד שהתדמית הזאת תישאר דבוקה אליו.

אחרי תפקיד מוצלח בדרמת האינדי של גאס ואן סנט "איידהו שלי", ריבס קיבל על עצמו תפקיד ראשי בעיבוד של פרנסיס פורד קופולה ל"דרקולה", פרוייקט שאפתני במיוחד שלצערו של ריבס, ביקורות רבות התמקדו במשחק חסר הרגש, והמבטא הבריטי המזוייף שלו. בשלב הזה ריבס מזוהה כל-כך עם דמות ה"בן דור האיקס מקליפורניה", כך שלראות אותו בדרמת תחפושות של המאה ה-19 הרגיש מגוחך.

לכן ריבס הפך למעין בדיחה, קריקטורה של שחקן הוליוודי ללא כישרון, חומר חיקוי קל לקומיקאים: כל מה שצריך זה הבעה חולמנית, חיוך דבילי, ולהגיד "Woha" הרבה פעמים. אפילו התפקיד שלו בשובר הקופות "ספיד" לא מצליח להפוך אותו למישהו שהקהל ייקח ברצינות, במיוחד שהוא גם מככב בשטויות כמו "ג'וני נמוניק" ו"מלכודת לפרקליט". אבל אז ב-1999 וויל סמית' עושה את טעות חייו ובחר לשחק בכישלון "פרוע על המערב", וריבס מקבל את הזדמנות חייו לככב בסרט אקשן מד"ב קטן בשם "המטריקס".

"המטריקס" הוא למעשה סרט די מגוחך, אבל בקטע טוב. הוא משלב פילוסופיות שונות לגבי המציאות, יחד עם אפקטים חדשניים, ג'יבריש טכנולוגי, קרבות קונג-פו וסטייל בערימות. ובתור מושיע המין האנושי שנראה טוב בחליפה שחורה, גלימה ארוכה ומשקפי שמש, ריבס די מושלם לתפקיד. אבל עדיין מדובר בסדרת סרטי אקשן, אולי אייקוניים במיוחד, אבל לא מהסוג שזוכה באוסקרים. סרטי ההמשך של "המטריקס" זוכים לביקורות פחות אוהדות, וריבס שומר על פרופיל יחסית נמוך. הוא חוזר מדי פעם לככב בסרטים כמו "קונסטנטין", "הבית באגם" ו"כשהעולם עמד מלכת" אבל אף אחד מהם לא הופך להצלחה מסחררת.

ואז מגיע "ג'ון וויק". ג'ון וויק הוא אולי התפקיד המושלם לקיאנו ריבס, שחקן שדיאלוגים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. וויק הוא גולם של כעס ונקמה, וריבס מצליח להביא כל-כך הרבה למבטים המיוסרים שלו, ומעט המילים שהוא אומר. לראשונה מאז שנות התשעים, ריבס זוכה לשבחים כמעט אוניברסליים על המשחק שלו, אבל זה לא הדבר היחיד שקורה. התדמית של ריבס משתנה. הוא מקבל את הכינוי "The Internet's Boyfriend", בזכות הקסם האישי והגישה החיובית שלו לחיים. האיש שהיה פעם פאנצ'ליין, עכשיו כל-כך אהוב, שכוכב חברים מתיו פרי ז"ל,היה צריך להתנצל על כך שהעליב אותובספר שכתב ב-2023. כעת, ריבס הוא סוג הבן-אדם שיופיע בתור עצמה בקומדיה הרומנטית "אם זו אהבה", או בתור צמח מדבר חכם ב"בובספוג הסרט: מבצע הצלה".

ריבס הפך את עצמו מבדיחה, לאחד הסלבריטיז האהובים בהוליווד. איך הוא עשה את זה? הוא בחר בתפקידים טובים, לקח צ'אנסים על במאים חדשים, אבל הכי חשוב – שמר על עצמו נקי. הוא לא הסתבך בפרשיות, לא אמר שום דבר לא במקום, ופשוט נראה כמו אחלה של בחור. ריבס הוא דוגמה לכך ששואו-ביזנס זה עניין של תדמית, אבל לא תמיד בקטע רע. אם התדמית שלך היא בחור נחמד, תתמקד בזה, תמצא את מה שאתה טוב בו (למשל: גילום גיבורים שקטים ולא אצולה בריטית), ובסוף אולי גם אתה תזכה להיות החבר של האינטרנט. טוב, גם גוף יפה ומבנה עצמות טוב בפרצוף יכול לעזור.

• המסך
• קולנוע
• הוליווד
• שנות ה-90
• מטריקס

שלומי קוריאט ויגאל עדיקא הם מכוכבי המסך שהכי מצחיקים אותי, ואני תמיד שמחה לראותם. שני השחקנים המוכשרים האלה משתתפים ב"ההילולה", ומייצגים את מה שעובד בסרט, וגם את מה שפחות עובד. קוריאט (שהבריק בתפקיד לוחם חופש מסור ב"המוסד") מגלם בהחצנה את ההומו הנשי מורדי, וגונב את ההצגה בכל הזדמנות. עדיקא הוא קוקו הטיפש, אבל את זה אני יודעת רק כי קראתי בוויקיפדיה על סדרת הטלוויזיה "שנות ה-90", שעליה מבוסס הסרט. כמו מורדי, גם דמותו של קוקו מגיעה מהסדרה (שבה לא צפיתי), אבל היא נדחקת לשוליים, ועדיקא לא מקבל הזדמנות להשאיר חותם. "ההילולה" פונה קודם כל למעריצי הסדרה, ולכן נדחפו לסיפור כל הדמויות המוכרות, אבל זה יותר מדי דמויות בשביל סרט באורך 100 דקות.

"ההילולה" שולח את בני משפחת אסייג וחבריהם להילולת הבאבא סאלי שנערכת בפורים בנתיבות. רובם נוסעים לשם באוטובוס, מקצתם במיניבוס ואחד על אופניים. איכשהו כולם מגיעים בטעות לעזה (שלפני ההתנתקות), שם הם נחטפים על ידי כמה מקומיים. החוטפים אינם שוחרי רעה, אלא קורבנות של הטרוריסטים, אבל אף אחד לא נבהל באמת, כי זאת קומדיה טובת לב. הגיבורים בני העדות השונות – יוצאי מרוקו, גאורגיה, אוקראינה, רומניה ואתיופיה, וגם הערבים מעזה – מטופשים וכושלים, אבל מאחדים כוחות וערבים זה לזה (יש גם מתנחלים נחמדים בסצנה המתרחשת בשומרון הפסטורלי, שם אין כל סימן לנוכחות של פלסטינים). רק פריזר (עופר שכטר), האשכנזי המתנשא, הקמצן, הפחדן והבוגדני, יוצא ממש רע.

קרוב לתחילתו "ההילולה" מראה לנו קטע מ"גבעת חלפון אינה עונה" וממשיך משם לצטט סצנות מהסרט הזה ומ"חגיגה בסנוקר". הנוכחות של צחי נוי בתפקיד נהג האוטובוס יהודה מאזכרת את "אסקימו לימון", גם הוא מלהיטי שנות השבעים. על אף מעמדם הבולט בתרבות הישראלית, אלה אינם שיאים קולנועיים גבוהים במיוחד, כך ש"ההילולה" בהחלט מצליח במשימה לשים את עצמו על אותו מדף. מעולם לא הצלחתי להבין את האהדה המוגזמת של קומדיות ישראליות לפאות מגוחכות. כאלה מתנוססות על ראשיהם של כמה מהגברים בסרט, ולטעמי אינן תורמות דבר להומור המרוצף בבדיחות עדתיות (מבטאים מודגשים וכיו"ב). רק מקצתן הצחיקו אותי (רובן נמתחות הרבה מעבר לצורך), אבל אף אחת מהן לא גרמה לי להתכווץ במושב (כמו ב"לשחרר את שולי"), וגם זה משהו. אמנם בסצנות מוקדמות הבדיחות הישנות על חשבונה של אירה השמנה והמכוערת המשתוקקת לגבר (ענבל גלאם, מצוידת בגבות מחוברות), גרמו לי חוסר נוחות, אבל בהמשך דמותה נגאלת מהעלבון הצפוי, וזוכה לסוג של גאולה, וגם לאחת הבדיחות הכי טובות בסרט שבה היא משתדרגת לאשת חיל.

שלום אסייג, שהשתתף בכתיבה ובבימוי, מוביל את חלקו הראשון של הסרט כפרוספר שסבו המת (גם אסייג) מתגלה אליו בחלומו בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, ומטיל עליו לאסוף את משפחתו ותושבי השכונה בטירת הכרמל, ולנסוע להילולה בנתיבות. בהמשך הוא נסוג הצידה, ונותן את ההובלה לאחרים. במפגש עם החוטפים הערבים, אשתו ליליאן (אוולין הגואל) הרבה יותר דומיננטית ומהותית לפתרון האידילי של הסכסוך, שנבנה סביב דימוי סמלי של חיים חדשים. בינתיים הגיבורים בעיני עצמם (מוריס כהן והרצל טובי, שנראה כמו תאומו של סטנלי טוצ'י) מתכננים תכניות מהסרטים ונתקעים בשלב ההדגמה הכושלת.

ההישענות על סדרת טלוויזיה פופולארית וההתרפקות על הקומדיות העממיות של שנות השבעים, אפיינו גם את "לשחרר את שולי", הלהיט המטורף של הקיץ שעבר. אם "ההילולה" יצליח בממדים דומים נדע רק בשבועות הקרובים (אך אינדיקציה לעתיד לבוא אפשר לראות בדיווח על כך שהסרט הביא מאה אלף צופים בארבעת ימיו הראשונים). בימים איומים אלה שבהם המנהיגים שלנו מסיתים חצי עם נגד החצי השני, הדימוי של "כולנו יהודים" חוץ מהאשכנזי המתנשא (שמחופש לאפיפיור נושא צלב, כי כאמור, פורים) – אינו תורם להרמוניה. עם זאת, לפחות עם הערבים בעזה (המלה "פלסטינים" אינה נשמעת בסרט) אפשר לדבר.
3 כוכבים
בימוי: אריאל בנבג'י, שלום אסייג. עם שלום אסייג, אוולין הגואל, עופר שכטר, מוריס כהן, מוטי בן ישי, צחי נוי, שלומי קוריאט. ישראל 2023, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• דניאל אסייג
• מני אסייג
• שנות ה-90

מי ששרד את הניינטיז יודע טוב מאוד – אין ולא יהיה כוכב אקשן כמו ארנולד שוורצנגר. אדם-רובוט בעל מראה, גודל, צורה ומבטא בלתי אנושיים, שהצליח להלך על חלק דק מאוד בין להיות הדבר עצמו ללהיות הפארודיה על הדבר עצמו. בראשית הניינטיז הוא הגיע לשיאו עם סרטים כמו "זיכרון גורלי" או "שליחות קטלנית 2". הסרט הראשון זכה לפני כמה שנים לרימייק, השני כבר התרחב לפרנצ'ייז בן שישה סרטים, כך שברור שהלהיטים של שוורצנגר הפכו למאגר כמעט בלתי נגמר של חומרים למפיקי הסרטים של היום. ולא רק הם, כי הנה – רשת CBS החזירה לחיים את אחד מסרטי הניינטיז הכי מהנים של שוורצנגר, אבל הפעם – כסדרה.

"שקרים אמיתיים" הוא באמת מפגש שיא: מצד אחד, שוורצנגר בשיאו, שמככב לצד ג'יימי לי קרטיס בפרויקט שהיה אהוב במיוחד על אחד, אולי שמעתם עליו – ג'יימס קמרון, הבימאי הכי מצליח מסחרית בכל הזמנים. קמרון, שביים וגם השתתף בכתיבת הסרט, יצר מיש-מש מבריק בין קומדיית טעויות לסרט אקשן על סוכן חשאי שמסתיר את עבודתו מאישתו, עקרת הבית המשועממת שחושבת שהיא תקועה עם מוכר מחשבים. את האמת היא מגלה לאט לאט, בין סצינת אקשן מרהיבה אחת לאחרת, והתוצאה היא אחד מהסרטים הכי מהנים של התקופה, שעדיין מחזיק עד היום. למעשה, לפי הרשת, הרעיון ממש מחזיק עד היום.

הגרסה החדשה, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול, נפתחת פחות או יותר בנקודת הסיום של הסרט – הרגע בו האישה הלן (ג'ינג'ר גונזגה, שזרחה כחברה של שי-האלק) מגלה שבעלה הארי (סטיב האווי, שזכור בתור קווין מ"חסרי בושה") הוא בעצם מרגל, ולכן הוא נאלץ לגייס אותה לעולם הריגול. החל מהפרק השני היא כבר מצטרפת אליו למשימות – צימוד שבסרט המקורי קיבלנו ממנו רק טעימה בסיום. אז נכון, יהיה חסר לנו את שוורצנגר ויהיה קשה להתעלות מעל האנרגיה של ג'יימי לי קרטיס, אבל נראה שבדומה לסרט המקורי, גם הסדרה לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, ויש כאן פוטנציאל לסדרת פאן דבילי מהסוג שאנחנו אוהבים לכבות את המוח מולו. אתם יודעים, כמו בניינטיז.

"שקרים אמיתיים", רשת CBS, פרק חדש בכל שבוע

• מה רואים הלילה
• המסך
• סדרות
• ג'יימס קמרון
• נוסטלגיה
• שנות ה-90