אין מה לסכם את השנה הזאת בתחום התרבות הישראלית. אי אפשר להתלהב מנקודות האור שהבליחו אלינו מתוך הקולנוע, הבמה או האוזניות בזמן ש-48 אחים ואחות אחת שלנו עדיין במנהרות בעזה. לא סביר לחגוג את הישגי התרבות העברית בשנת תשפ"ה כשחצי עם מדמם והחצי השני טוען שזה קטשופ. זה גם לא שבאווירה הנוכחית, השבורה והמשוסעת, יש למישהו הרבה כוח או חשק לתרבות. מתמקדים בבייסיקס. בקושי זוכרים לצחצח שיניים. והתרבות? היא דועכת. עוד לפני הניתוק מהעולם והחרם הבינלאומי, מתרבים הסימנים שדברים רעים מאוד קורים לתרבות המיינסטרים בישראל בזמן המלחמה, כנהוג במדינות שחולמות להיות ספרטה. אספנו לכם את הנקודות, תחברו אותן בעצמכם.

>> אור מתוך החשיכה: הרגעים הטובים של השנה בטלוויזיה הישראלית
>> אל תשכחו את אברהם: 15 הרגעים המטומטמים ביותר בשנה של טמטום

"מהפכת התקשורת" של קרעי

בחודש מאי השר שלמה קרעי חשף בפני כולנו מה הקינק האמיתי שלו – לזיין את כלי התקשורת, וזה די מדהים ביחס לממשלה אימפוטנטית. קרעי פינטז על רפורמה הזויה שכוללת הקמת רגולטור פוליטי תחת פיקוח השר, ואפילו איים בהתפטרות אם לא תעבור כמו סימפ שמאיים על אישה שיתאבד אם לא תשכב איתו. "אם לא תקום ועדה", אמר השר קרעי, "אין לי מה לעשות במשרד". בינתיים השר הכושל ממשיך להיכשל בהשגת רוב לחוק, אבל איזו נקודת שפל איומה לתקשורת הישראלית שצריכה תמיד להסתכל מעבר לכתף. מזל שתיק התקשורת נפל בידיים של שר עם כזאת חרדת ביצוע, אחרת באמת היינו בצרות. חוץ מזה, לא נראה שזה הולך לקרעי כמו שחשב. אולי הגיע הזמן לקיים את האיום ולהתפטר?

מותו הפתאומי של אלון אבוטבול

אני יודע שיש אנשים שעוד מתאבלים על רמי הויברגר, אבל אין ספק שהאבידה הגדולה ביותר לעולם התרבות הישראלי זה המוות המזעזע של השחקן המוכשר אלון אבוטבול, שיצא לשחייה בים ומצא את מותו על החוף. אלון אבוטבול לעד יישארחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, והמוות שלו הותיר בה חלל שיהיה מאוד קשה למלא.

"כן!" של נדב לפיד כמעט לא מצא בית

עד כה לא קיבלנו יצירה ישראלית שנוגעת בשבעה באוקטובר באופן כל כך ישיר וביקורתי. בסרטו החדש, נדב לפיד בחר לחקור את ההשפעות של אותה שבת על הישראלים, ובמיוחד ישראלים תל אביבים מעולמות התרבות, ולא בחל באמצעים. למרות שקיבל בעולם תשבחות מקיר לקיר, הסרט לא הצליח למצוא גוף שיקרין אותו בארץ, עד ש לבסוף ולאחר יותר מדי זמן, מצא בית אצל חברת טרנספקס. נדב לפיד כבר רמז על כך שהוא לא בטוח בכלל שהאקסטרה מאמץ הזה היה מקרי, ובין אם הממשלה אכן ניסתה להשתיק את הסרט או שסתם מדובר בצנזורה עצמית, זו לא הפעם הראשונה או האחרונה שמנסים להתערב באופן בוטה בתוכן שאנחנו צורכים.

כל פלוץ חושב שהוא ראפר

כשאריק איינשטיין ושלום חנוך שרו "כל אחד רוצה להיות זמר" לא לזה הם התכוונו. אני אוהב ראפ ושמח שיש מגוון, אבל אי אפשר שכל ילד שמדבר מהר יחליט שהוא ראפר, או גרוע מזה – קומיקאיות שה"קטע" שלהם זה ללבוש שרשרת קלישאות, לעשות "יו יו" ולקרוא לזה פארודיה. אנחנו מתקרבים לנקודת המפנה בה יש יותר ראפרים מקהל, ואם זה ימשיך כך, יש מצב שסופו של הראפ המוקמי יהיה דומה למשבר שחווה אחרי פרסומת השוקו של סאבלימינל. או יותר גרוע, כמו הפואטרי סלאם.

לכל פלוץ יש פודקאסט

אותו דבר כמו הסעיף הקודם, רק לפודקאסטרים. חלאס, אין זמן לשמוע.

שלמה ארצי מביים מחזמר רוק על שאול המלך

אין כאן הרבה מה להוסיף: הזמר המייצג לסחיזם הישראלי כותב מחזמר תנ"כי, מה דבר פופוליסטי שכזה אם לא תעודת בושה על המצב העגום של התיאטרון בארץ. חוץ מזה, כבר היה מחזה על שאול בצוותא לפני כמה שנים טובות. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

קיצוצים וסגירת המוזיאונים בחולון

עיריית חולון, שתמיד התגאתה במוזיאונים הרבים שיש בה, החליטה לקצץ בתקציבי המוזיאונים. בתוך כך נסגר המרכז לתאטרון בובות, מוזיאון הקומיקס צפוי לעבור למדיטק והתקציבים שלו ושל רבים אחרים קוצצו בעשרות אחוזים. למרות שראש העיר הליכודניק שי קינן מבטיח שאין סכנה לתרבות בחולון – זה בהחלט לא מרגיש ככה. מעניין מאיפה זה מוכר לנו.

אירוע התרמה לתושבי עזה מסתתר בשל איומים

בית רדיקל קיימו אירוע התרמה לתושבי רצועת עזה, ולמרות שתוך שבועיים הוא היה סולד אאוט – התקבלו איומים קונקרטיים נגד קיום האירוע, לצד הפגנת ימין שנערכה להתקיים ממול. כדי לא לסכן את המשתתפים הוחלט להעביר את האירוע למיקום סודי, ורק בדיעבד פורסם כי התקיים בבית הסגול של עמותת "עומדים ביחד". זה בסדר לא להסכים עם זה, אבל במקרה הזה נחצה גבול והאיומים האלה מהווים סכנה לחופש הביטוי. אבל לא תשמעו טרחני צ'רלי קירק מדברים על זה.

אמנים חתמו על עצומה למען סיום המלחמה, וחטפו אש גם מהאופוזיציה

לפני כחודש עשרות אמנים חתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה ולחדול מלבצע פשעי מלחמה. מי שבחר לצודד בממשלה ולהתחנף לאמצע הוא, כמובן נו, יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד שגינה את העצומה. אפשר מישהו עם עמוד שדרה שם חוץ מיאיר גולן?

עידן עמדי הופך למאמי לאומי

עידן עמדי נלחם ונפצע למען שלום המדינה, וכמובן שאנחנו מעריכים את השירות שלו ואת התרומה שלו לביטחון. באמת, מוריד בפניו את הכובע בעניין הזה, אבל מאז החלה לדבוק בו "תסמונת פדרו פסקל" – שבגדול, זה אומר שרואים אותו כל כך הרבה שזה כבר בלתי נסבל. ראיונות, כתבות, סרטים תיעודיים, הרצאות בחו"ל ואפילו התחילו להתייחס אליו ולפוסטים שלו בחדשות. תגובתו האחרונה והרדודה לעצומת האמנות לא הוסיפה לזה.

ניסו להרים מחזמר על הטבח בנובה

לפני שנה בערך פורסמו ידיעות שצפוי לצאת מחזמר על הטבח בפסטיבל נובה בבימוי הדר גלרון (גילוי נאות: למדתי אצל הדר גלרון מחזאות, והיא הייתה ממש אחלה של מורה). עם זאת, ההחלטה לשחרר לאוויר העולם את המחזמר (או כפי שהיא מגדירה אותה, הצגה עם שירים) היא לא מהמוצלחות שהיו לה. ברמת העקרון ההצגה הייתה אמורה להציג בדצמבר, אבל למען האמת מלבד מספר עמודים מושבתים למכירת כרטיסים, אין אפילו הוכחה שזה יצא לפועל. כך או כך, עצם העובדה שזה היה בכלל בחבליכי הפקה מתקדמים זה מספיק גרוע בשביל להיכנס לרשימה.

בכאן 11 מתחנפים לימין המתנחלי

"התנתקות", הסדרה החדשה יחסית של כאן 11 בכיכובו של עמוס תמם, עוקבת אחר אירועי ההתנתקות באופן חנפני במיוחד לקיצון הימני, שלא לדבר על הגזלייטינג להיסטוריה. זו הנדסת תודעה של ממש והתחנפות מיותרת לחלוטין לשלטון, שמאיים לסגור את התאגיד. הייתי מפרט עוד, אבל אבישי סלעעשה כבר את העבודה בשבילי.

"קזבלן" מחליף את "אופרה בפארק"

נכון, זה אחד ממחזות הזמר הישראלים המצליחים ביותר, והשירים שם באמת אחלה – אבל זה באמת מעיד על קריסה תרבותית. בגלל היצירה עצמה, בגלל הפורמט שהיא מחליפה, ובגלל "השחקן" הראשי. בואו נתחיל מזה שאם מורידים את השירים, אנחנו מקבלים עלילה שאפשר לספר בחמש דקות, ונמשיך בכל שאנחנו אפילו לא מקבלים שחקן במחזמר, אלא זמר. הוא אולי זמר מעולה עם קול נהדר, אבל בצד המשחק אין פה שום בשורה. ההחלפה הסמלית של "אופרה בפארק", שחשפה קהלים חדשים לתחום שזקוק נואשות לריענון קהל, במחזמר פופוליסטי מצליח שכל כולו חנפנות תרבותית, אפקטיבית יותר ממה שאני צריך בכלל לכתוב.

לשחרר את שולי-סאן שובר שיאים

אני ממש אוהב את שלישיית "מה קשור". באמת, גדלתי על ההומור שלהם, הם עובדים מעולה ביחד ושלום מיכאלשווילי הוא אחד השחקנים הכי נחמדים בארץ. בכלל, מדובר בשלושה יוצרים קומיים מבריקים שבאמת מביאים משהו חדש לתרבות הישראלית, הוא פשוט לא ממש נוכח בלהיט האוטומטי והרפטטיבי "לשחרר את שולי", וגם אם "לשחרר את שולי-סאן" מוצלח מקודמו, האם זה סיבה להפוך לשובר קופות ברמה היסטורית? אם זה לא מעיד על ניוון תרבותי, אני לא יודע מה כן.

אייל גולן מופיע בבלומפילד

באמת לא ברור איך עיריית תל אביב-יפו אפשרה פעם אחר פעם את ההופעות של אייל גולן בתל אביב. הדבר הכי עצוב זה שאנשים עוד צריכים להפגין מחוץ להופעות, בזמן שבפנים הקהל מגדף את הקורבנות בעודם לובשים לבן. זה כמובן מצטרף לשנים קודמות, שבהן אייל גולן נהנה מהיחס המיוחד שנתנה לו שרת התרבות דאז, מירי רגב. תכל'ס אני מתחיל לחשוב שעדיף שתחזור לתיק התרבות – גם ככה המצב כבר אבוד כאן, שלפחות את הכבישים היא תעזוב.

"סברי מרנן" אמנם הסתיימה, אבל יש סרט בדרך

אני באמת צריך להסביר?

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• תקשורת
• טלוויזיה
• פודקאסט
• אייל גולן

נגמרו הכוחות. כמה פעמים אפשר לחזור שוב ושוב על אותם טיעונים ברורים ואותן עובדות מוצקות מול העיוורון. כמה פעמים אפשר לצפות שוב ושוב באותה תוצאה שמתקבלת מאותן פעולות בלי להכיר בכך שמדובר באקט של טירוף. כמה פעמים אפשר לומר "אבל אמרנו לכם" כשזה כל מה שיהיה לומר גם בפעם הבאה. די. נמאס. יותר קל – וכנראה שגם יותר פרודוקטיבי – לדבר עם הקיר. אבל זו בכל זאת תופעה די מדהימה: אותם אנשים שלועגים לביביסטים על ההצבעה העיוורת שלהם, מתעוררים שוב ושוב בבוקר בהיר כדי לגלות שהקול הליברלי-דמוקרטי שלהם נחטף אל המחנה שמנגד – בגלל ההצבעה העיוורת שלהם.

>> ארץ חלשה: בני גנץ, עכשיו תורך (לחטוף כמו שצריך מ"ארץ נהדרת")
>> איך להתמודד עם גל עליות המחירים? תפילו את הממשלה ונמשיך משם

עריקתו של עידן רול ממפלגת יש עתיד עוררה הבוקר גלים משתנים של זעם, לעג ונהי, אבל מצביעי יש עתיד יכולים להאשים רק את עצמם. נזכרתי היום בידיד גיי שהצביע יש עתיד באחת ממערכות הבחירות האחרונות, והסביר שאמנם מרצ מייצגת אותו יותר מבחינה פוליטית אך הוא מעוניין לחזק את מפלגת האופוזיציה הגדולה, ויש עתיד נותנת ייצוג נאה לקהילת הלהט"ב בדמותו של עידן רול. כששאלתי אותו מה הוא יודע על עידן רול, התשובה הייתה כמובן שהוא בזוגיות ארוכת שנים עם הראל סקעת ושהוא לארד לוהט. זה מה שידעו רוב מצביעי יש עתיד על עידן רול. זאת לא אשמתם.

עידן רול הוא רק סימפטום של תרבות פוליטית חולה. מדינה שלמה שמתנהלת עם אוריינות פוליטית ברמת כיתה ד'. מצביעים שבוחרים בקלפי בלי להבין את מי ואת מה הם מכניסים לכנסת. המון מפלגות של איש אחד, שמכניס לפרלמנט על גבו חבורה של טרמפיסטים אנונימיים, ממש "הפוליטיקאי במסכה" (מי זה במקום 13? מי זה? מי זה?), שאיכשהו בהזדמנות הראשונה בוגדים בו וחותרים תחתיו. תקשורת שמדווחת על כל זה כאילו זאת הנורמה, זאת הפוליטיקה, ולא עיוות פרברטי לחלוטין שלה. חמישה מנדטים נדדו בשבועות האחרונים מהאופוזיציה אל הקואליציה, זו שנהנית כרגע מתמיכה של 45 עד 50 מנדטים גג בכל הסקרים. אם זה נראה למישהו נורמלי יש לנו מפלגת מרכז חדשה בראשות נפתלי בנט למכור לו.

זה בעצם מאוד פשוט: המחנה הליברלי לא יכול להרשות לעצמו להכניס עוד סוסים טרויאנים לכנסת. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו מנהיגים פוליטיים שנכשלים כך בבחירת אנשיהם. הניסוי הזה, שבו ראשי מפלגות כמו בני גנץ ויאיר לפיד סוגרים את הרשימה עם כמה יועצים ואומרים לציבור הבוחרים שלהם, "תסמכו עלי, יש לנו אחלה נבחרת", והציבור פשוט מהנהן ומצביע – נכשל כישלון מר. התוצאות של הכישלון הזה הן עכשיו החיים של כולנו.

רק תרבות פוליטית חולה מאוד יכולה לנווט את הציבור – באמצעות התקשורת – להאמין שהוא מצביע למי שעומד בראש הרשימה ושמדובר בעצם בבחירה פרסונלית לראשות הממשלה, בזמן שבמציאות הציבור מצביע לרשימה שמתמודדת לכנסת והקול שלו מכניס את כל נציגיה, בלי כל קשר לממשלה ולראשותה. כך, למשל, הופתעו לגלות ב-2013 חילונים ימנים רבים שהצביעו לנפתלי בנט ואיילת שקד כי הם נראו להם סבבה כאלה, שמאחורי גבם מסתתרים שלל סמוטריצ'ים וסטרוקיות ושאר משיחיים וגזענים, כפי שהופתעו מצביעי המחנה הממלכתי בבחירות האחרונות לגלות לפני חודש שגדעון סער וזאב אלקין, שנכנסו בקולותיהם לכנסת וגם לממשלה, בעצם אינם חלק מהמחנה הליברלי. שוק, תדהמה והלם הלם הלם.

וכן, גם עידן-רולים כאלה, שהתחילו את הקריירה בליכודניקים החדשים וקפצו משם למטה הגאה של יש עתיד ומשם לספסלים האחוריים של הכנסת והופ סגן שר החוץ (מינוי מרהיב של יאיר לפיד) ומקום ריאלי ברשימה לכנסת, בלי שאיש שאל את עצמו מדוע קולו מכניס לכנסת את עידן רול, או כל עידן רול אחר. זה קל: כל עוד המפלגות של המחנה הליברלי נראות כמו הגרסה פוליטית של "הכוכב הבא", עם ליהוקים שבאים לסמן "וי" על ייצוג מגזרי וחברי רשימה שנבחרים באופן לא דמוקרטי, המצביעים שלהן יכולים לבוא בטענות רק לעצמם כשזה נגמר בבכי. הם יכולים כמובן גם לבוא בטענות לראשי הרשימה שהכניסו את הצלופחים הפוליטיים הנאלחים האלה לכנסת ולדרוש מהם לקחת אחריות על הכישלון, אבל קל יותר לכעוס על הכאפה שעידן רול הוריד להם מאשר להפנים שזאת כאפה שהם הורידו לעצמם.

בתרבות פוליטית בריאה, ראשי האופוזיציה היו מתפטרים השבוע ומפנים מקום למועמדים אחרים אחרי הכישלון המהדהד של השנתיים האחרונות, ועוד מול הממשלה הכי פחות פופולרית בכל הזמנים, ועוד עם רוח גבית של המחאה הגדולה בכל הזמנים. בתרבות פוליטית בריאה, התקשורת הייתה צולבת גנבי מנדטים כמו עידן רול וגדעון סער ומוקיעה אותם כך שלא יוכלו לצאת מהבית מרוב בושה. בתרבות פוליטית בריאה, האופוזיציה הייתה כופה בחירות חדשות כבר בנובמבר 2023 במקום לקפוץ מתחת לאלונקה של נתניהו. אבל למה לדרוש תרבות פוליטית בריאה מעצמנו כשאפשר לצחוק על ביביסטים. תמיד כיף.

• טור דעה
• פוליטיקה
• תקשורת
• יאיר לפיד
• בני גנץ

בתוך חודשים ספורים עלולה להיכחד מרבית היצירה הישראלית לטלוויזיה. כן, לצערי קראתם נכון. לא רק התאגיד, אלא חלק עצום מהיצירה המקורית כולה כמו שאנחנו מכירים אותה – דרמה, קומדיה, ילדים, דוקו, סאטירה ועוד – עלול להיעלם כתוצאה מהמהלכים שמבצע בימים אלה שר התקשורת שלמה קרעי. ואת כל זה הוא יעשה, פחות או יותר, בטעות.

>>חומר מקומי: 7 סדרות ישראליות מהחודש שלא כדאי לכם לוותר עליהן

אני יודע שזה לא סוג הדברים שמתחשק לנו לשמוע כרגע. וכן, זה לא פייר. אין לנו אנרגיות, דברים קשים בהרבה קרו ועודם מתרחשים, ועדיין – מדובר באזעקת אמת. אם אנחנו רוצים להמשיך ליצור ולצרוך תרבות ישראלית בטלוויזיה – אנחנו חייבים לגייס את הקשב והכוח שנותר לנו. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן ניסו לסגור את התאגיד, האיום יותר מורכב ומתוחכם (ואפקטיבי), ומגובה בתזמון מסוכן במיוחד. אז בטקסט הזה אני אנסה להסביר – בקצרה ככל האפשר – מה בעצם קורה, איך זה ישפיע עלינו, ומה אפשר לעשות כדי לעצור את זה.

מאז תחילת כהונתו, שר התקשורת קרעי מתכנן להעביר רפורמה בתקשורת הישראלית שמטרתה המוצהרת היא לייצר תחרות, אבל בפועל תחליש את כל גופי התקשורת בארץ שמשדרים חדשות, תשתלט על חלקם ותסגור אחרים (מלבד אחד, אשאיר לכם לנחש איזה).

רוצים הוכחה פשוטה? תסתכלו על סלקום ופרטנר. שניהם גופים שמשדרים דרך האינטרנט. בגלל שהחקיקה בישראל מיושנת ואף פעם לא התעדכנה כדי לכלול רגולציה שכוללת שידור באינטרנט, נוצר מצב בו סלקום ופרטנר פשוט לא מחויבות ביצירה מקורית. וכך, בכמעט עשור של פעילות, שתיהן לא ראו לנכון להשקיע בתוכן מקורי ישראלי בכלל. קשה להאשים אותן – זה לא עסק משתלם, ואיש לא מכריח אותן. אבל זה סמן מבהיל לגבי מצב התוכן הישראלי במצב של היעדר רגולציה שמעודדת יצירה.

לא סתם כל המהלך הזה נעשה בחסות המלחמה, התשישות והדכדוך שהיא משרה ברבים מאיתנו. יש פה ניסיון להעביר את הדברים מתחת לרדאר הקולקטיבי שלנו. לכן בניגוד לפעמים הקודמות שבהן סגירת התאגיד נבלמה בזכות אלפי אנשים שיצאו לרחובות – הפעם מהלך הסגירה בהחלט עשוי להצליח. זה אלא אם נעשה רעש ונבהיר לשלטון שלמתקפה הזו יהיו מחירים ציבוריים. שתפו תכנים בנושא, דברו עם אנשים סביבכם, גם ובמיוחד עם כאלה שלא קשורים לתחום. גם ובמיוחד עם כאלה שלא שייכים למילייה שלכם.

תדאגו שכולם ידעו שאם לא ייעשה משהו ועכשיו, בתוך כמה חודשים לא תהיה קופה ראשית, לא שקשוקה, לא טהרן, לא כראמל, לא בואו לאכול איתי, לא האחיין שלי בנץ, לא מונדיאל בחינם, לא השתתפות באירוויזיון, ועוד ועוד ועוד. הצטרפו לקבוצות המאבק ברשת – כמוקבוצת שומרי מסך, או מטה היצירה הישראלית (פייסבוק,אינסטגרם), אוקבוצת הוואטסאפ הזוליצירת תוכן במאבק נגד חיסול התאגיד. אם אתם/ן חלק מתעשיית היצירה המקומית, הצטרפולאיגוד התסריטאיםאולאיגוד הבמאיםאו לאחד האיגודים האחרים.

• יוצרים כותבים
• טור דעה
• רפורמה
• תקשורת

טוויטר, זה ידוע, הייתה רשת חברתית שהיא פח אשפה בוער של רעל פוליטי וקמפיינים לשיבוש תודעה עוד הרבה לפני שאלון מאסק שם עליה X. תחת פיקודו היא הפכה לביוב עצום ונטול רגולציה ומודרציה ולנשק תעמולתי יעיל בשירותם של ניאו-נאצים ברחבי העולם. הבעיה היא שבניגוד לפייסבוק, שהפכה את עצמה לרשת חברתית לא רלוונטית, טוויטר/X עדיין רלוונטית מאוד ומממשיכה להשפיע על השיח הפוליטי-תקשורתי ולעצב אותו. כל הפוליטיקאים שם, כל אנשי התקשורת שם, כל הסחלה שבעולם מתנקז אל שלולית הרוע המצחינה שהיא הפיד וכמעט כל שנייה שאתם מבלים שם היא נזק צרוף לנפש ולתודעה. ובכל זאת, יש לפחות סיבה טובה אחת להיות שם.קוראים לה "חדשות מלפני שנה".

>> פיגוע תדמיתי: דרוקר חשף את פרצופו העלוב של איתמר בן גביר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

ביולי 2020 צץ בצד העברי של טוויטר יוזר תמים למראה. כל מה שהוא עושה זהלאתר ידיעות חדשותיות בנות שנה בדיוק, בעלות רלוונטיות וקשר הדוק להתרחשויות חדשותיות עכשוויות, ולהציף אותן מחדש כמו שהן. בלי פרשנות, בלי דאחקות מתחכמות, בלי כותרות מתלהמות. סטרילי. ארבע שנים אחרי, יש לו כבר 28 אלף עוקבים ומאות ציוצים ויראליים שזכו למאות אלפי שיתופים נדהמים. כי התוצאה, אם עוקבים אחר הציוצים שלו בקפדנות ובהתמדה, נראית כמו קסם ממנהרת הזמן, כמו פידבק-לופ של מציאות שבה העבר וההווה מתמשכים ומהדהדים זה לתוך זה ותמיד, כאילו בצירוף מקרים בלתי נתפס, על מה שקורה עכשיו שוגרו איתותים בדיוק שנה קודם.

פעם, כשהייתה כאן עיתונות, פשוט קראו לזה "לתת לידיעה קונטקסט".כל כך התרגלנו לקבל את האקטואליה שלנו נטולת קונטקסט, כל כך התרגלנו לצרוך תקשורת שאיש לא עושה בה את המעשה העיתונאי הבסיסי של חיפוש בארכיון והבניית הרקע והעבר אל תוך הסיפור (וכמובן שאיש בה אינו מציב את הסיפור-של-הרגע על ציר של זמן, התפתחות, סיבה ותוצאה עבור הצופים), כל כך נירמלנו את השטחיות של הסיקור התקשורתי על המסך – שעצם המעשה של "החדשות מלפני" נראה כמו כישוף, כמעט חתרני, רדיקלי, חדשני.

וזה קורה כל יום. כמה פעמים ביום. כל הזמן יש "חדשות מלפני שנה" שאיכשהו מתלבשות בול על החדשות של היום, ומעוררות גלים של ריגוש אירוני וזעם רטרואקטיבי בקרב משתמשי טוויטר/X. הסיבה לסינכרוניזציה הזאת בין מה שקרה לפני שנה למה שמתרחש היום, היא שסינכרוניזציה כזאת מתקיימת תמיד, זה רק אנחנו שהתרגלנו לצרוך חדשות שמתרחשות בחלל ריק, ללא הקשרים. הפופולריות של העמוד בטוויטר זינקה בימי ההפיכה המשטרית של 2023, כשמדי יום נטוו בציוצים שלו ההקשרים הברורים בין מה שאמרו ועשו חברי ממשלת הפשע שנה קודם לכן ובין הסתערותם על חיסול הדמוקרטיה בעת ההיא. הפעולה האוצרותית של "חדשות מלפני שנה" הייתה לכתובת קולקטיבית על הקיר, כל יום, כל היום.

טבח שבעה באוקטובר והמחדלים שהובילו ממנו ואליו הפכו את "חדשות מלפני שנה" לוועדת חקירה של יוזר אחד, ולאחד ממקורות המידע המשמעותיים ביותר ברשת בכל הקשור לעיצוב הנראטיב סביב היום הנורא ביותר בתולדות המדינה. טענותיהם של מי שלא ידעו, לא ראו, לא שמעו ולא הבינו הופרכו שם כמעט על בסיס יומי והעניקו לעמוד הילה של אופוזיציה שלטונית נערצת על ידי מתנגדי המשטר. ביום השנה לטבח בחר מי שעומד מאחורי היוזר – זהותו אינו ידועה לאיש – לדומם את העמוד כדי לא להוסיף מכאוב וטריגרים לטראומה הלאומית, ויצא להפסקה מפעילות. אחרי חודש של היעדרות הוא חזר אל הפיד בשבוע שעבר לקול מצהלות הצייצנים משמאל-מרכז. זה לא שהתגעגעו אליו. זה שממש צריכים אותו.

תחת ההפצצה המתמדת של המידע האמיתי והשקרי, החדשות והספינים, הפרשניות והתעמולה, קצת קשה לחבר את הנקודות ולייצר את התמונה הגדולה. מסורתית זהו תפקידה של התקשורת החופשית בכל דמוקרטיה, ואם העבודה הזאת אינה מתבצעת, ניתן לגזור מכך גם על מצבה של התקשורת וגם על מצבה של הדמוקרטיה. וכך "חדשות מלפני שנה" הופך, במצבנו הנוכחי העגום, לאחד היוזרים החשובים ביותר בטוויטר/X ישראל. מעבר למשחק היומי החביב "איזו ידיעה חדשותית מהיום תיכנס ל'חדשות מלפני שנה' של השנה הבאה?", הוא מנגיש לציבור רחב כלי חשוב שבאמצעותו יכול כל אחד לחבר את הנקודות בעצמו.

כך, למשל, העלה השבוע היוזר את הקטע הבא של גיא פלג מנובמבר *שעבר* ובו סימן פלג לראשונה ספציפית את צחי ברוורמן כמי שעסוק בימיה הראשונים של המלחמה באיסוף פרוטוקלים מסווגים מהקבינט ואיסוף מידע על בכירי הביטחון כדי לעצב את נראטיב "רק נתניהו לא אשם". כמה מאיתנו זכרו בשבוע שעבר, כשהסיפור על פרשת שיבוש התודעה בלשכת נתניהו התפוצץ, שזה בעצם לא סיפור שנולד כרגע ובעצם לא ברור מדוע לקח לשב"כ שנה שלמה לחקור אותו? "חדשות מלפני שנה" חזר בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו. בעולם שבו כולם סובלים מאמנזיה אקטואלית, בעל הזיכרון הוא גיבור על. וזה בדיוק הגיבור שאנחנו צריכים.

• טור דעה
• תקשורת
• אקטואליה
• טוויטר
• אינטרנט
• רשתות חברתיות
• שבעה באוקטובר

כולנו רצינו שרלוונט יצליח. כל מי שתקשורת חופשית יקרה לו. ההודעה על סגירתו של מיזם התקשורת החדש – בקושי בן שנה – היא סמן אזהרה מדכדך שירחיק את המשקיע הפילנתרופי הבא מלהעז ולהשקיע בתקשורת החופשית. שנים חיכו פה לגוף תקשורת ליברלי חדש עם גב כלכלי אידיאולוגי, ועם הכסף הגדול של ניר צוק, רבים קיוו שרלוונט יהיה הגוף הזה. רבים גם ציפו לאנטי תיזה ברורה ואידיאולוגית לישראל היום, לערוץ 14, לכניעה של הערוצים המסחריים ללשכת נתניהו, לסדר יום שבנוי מהספינים היומיים, לתחושה שיש וואקום עיתונאי מסוכן על המסכים. אבל רלוונט והאנשים שניהלו אותו רצו וניסו להיות משהו אחר. מקורי. אלגנטי. קצרצר. לא מתלהם. בלי ניוז סייקל. בלי טאלנטים למעט ליאור שליין. כמעט ניסיוני מבחינת ההיצע שלו לצופה. קל לומר, בדיעבד, שהפער בין הצרכים של קהל היעד ובין מה שרלוונט ביקש להציע לו הוא התהום שבה האקספרימנט נפל, אבל יש לכישלון לא מעט סיבות. איך אמרו אנשי הערוץ? "ניסינו, כמיטב יכולתנו".

>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. אבל נצטרך להיות הרבה יותר מזה
>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

1. הטיימינג

צריך להודות על האמת: הגורם הראשון והעיקרי שדפק את רלוונט כגוף שידור היה השבעה באוקטובר. הם תכננו לעלות בפורמט אחר, והאירועים אילצו אותם לעלות מהר ובמתכונת מאוד רזה – ולא מעט מהתוכניות שליוו את הקמת הערוץ הושמדו. עוד מעט נדבר על הדברים שכן היו יכולים לקרות אחרת, אבל לפחות בתחום הזה – המלחמה פגעה באופן כללי לא מעט בשוק הטלוויזיה (שאלה יהיו הצרות שלנו) ובערוץ החדש היא פגעה במיוחד. העובדה שלא היו לערוץ כלים משמעותיים להצטרף איתם לסיקור המלחמה הפכה אותו, סליחה על הפאן, פחות רלוונטי מהרגע הראשון.

2. הפורמט

על משקל השיר הקלאסי של אלון אולארצ'יק, רלוונט היה ערוץ אנלוגי בעולם דיגיטלי. למרות שהקהל האמיתי שלו היה בסושיאל, התקבלה החלטה לעלות עם ערוץ ליניארי ולוח שידורים רציף (בהתחלה בסמארט TV, אחר כך גם באפיק 22 ב-yes) – החלטה שנראית בחוכמת בדיעבד די אנכרוניסטית ובעיקר מנותקת מהתכנים שהערוץ הציע. גם האתר והאפליקציה, נטולי היררכיית תוכן ברורה, נראו כמתקשים להחליט מה בעצם הם מציעים לצופה וכיצד הם משפיעים על סדר היום (או לפחות משתלבים בו).

3. היומרה

לעליית רלוונט היה סאבטקסט ברור מבחינת הציבור – הוא היה אמור להיות סוג של תגובה לערוץ 14. ואם 14 הוא התשובה הישראלית לניוזמקס הטראמפיסטי, רלוונט היה צריך להיות MSNBC הליברלי בתרגום לעברית. אלא שברלוונט ויתרו מראש על הזירה החדשותית ולא הצליחו לייצר עוגן אקטואלי שיגרום לקהל הליברלי להתייצב מולו לפחות פעם ביום. למעשה, הם התיימרו לעשות "משהו חדש" ובמקביל ויתרו מראש על התחרות בתחום האקטואליה, שהפך לאורך שנת המלחמה לתחום היחיד שבאמת מעניין את הציבור.

4. הסטגנציה

ואם כבר מדברים על אידיאולוגיה, גם כאן חייבים לומר – רלוונט לא הביא איתו מספיק קולות מעניינים וחדשניים. בסופו של דבר, זה גוף תקשורת שרוב הפנים בו מגיעות מאותו מקום פוליטי, מאותה תפיסת עולם, וכדי לאתגר את השיח המקובל היו זקוקים שם לדמויות כריזמטיות יותר ואמירה מערכתית ברורה יותר. היו שם הרבה מאוד אנשים מוכשרים, אבל לא היה מי שינצנץ בעוצמה מול המצלמות ויתפוס את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית. לאורך שנת קיומו המשיך רלוונט להתבוסס בקונספט של עצמו וגם כשהיה ברור שזה לא עובד – לא נעשו ניסיונות משמעותיים לשנות כיוון ולהגביר את הווליום.

5. לוח השידורים

אז אמרנו, רלוונט עלתה לשידור עם המון אנשים מוכשרים, אבל בלי עוגני שידור. מי שהיה אמור להיות השפיץ של העסק, ליאור שליין, לא ייצר את הלייט נייט שרצה (גם בהשפעת המלחמה) והתמקד במניפסטים די צפויים שאיכשהו היו עובדים טוב יותר כשפרסם אותם בעמוד הפייסבוק שלו. סטארים אחרים לא הגיעו ולא הבשילו. התוכניות נראו גנריות ונטולות אקס-פקטור. בסוף הדבר היחיד שממש משך צופים לרלוונט היה הפודקאסט "ציון 3" הבלתי נגמר, שעשה את עבודתה נאמנה, אבל בשביל לצלם פודקאסטים קיימים לא מקימים גוף תקשורת.

6. החדשות

כי בסופו של דבר, רלוונט נכנסה לשוק רווי למדי. בתוך עולם טלוויזיוני שבו היו רק חדשות, עם שלושה ערוצים שמשדרים בעיקר ניוז (11, 12 ו-13), וערוץ תעמולה שמתחזה לערוץ חדשות (14), ואפילו עוד ערוץ חדשותי שקם במהלך השנה (i24news), הרעיון המקורי של רלוונט – לא לעסוק בהארד ניוז – נשמע אולי הגיוני. אבל במציאות הישראלית שהתפתחה זה לא היה הגיוני. מה שנשאר על המסך זה עוד תכניות עם ראשים מדברים, רק בלי האשליה שאתה מתעדכן במתרחש באמצעותם, אשליה קריטית שאחראית להצלחה של משדרי האקטואליה בארץ.

7. התוכן

כי בסופו של דבר, כשפתחת את רלוונט קיווית למצוא משהו אחר, אולי יותר צעיר, אולי יותר בועט, בטח יותר מעניין – וקיבלת עוד גרסה של לרלרת הטלוויזיה הישראלית המצויה, עם רצף של תכניות אולפן כשרק הפרצופים מתחלפים. זה גוף שידור שהיה אמור להוציא אותנו מהקופסא. איפה הפורמטים הנועזים? איפה הניסיון לעשות את הדברים *באמת* אחרת? מרוב מאמץ לספק תוכן אינטליגנטי, נשארנו עם גוף תקשורת שאין לו כותרת ראשית, וגם לא כותרת משנה) או סדר יום ברור. מה שנשאר זה אנשים מדברים למיקרופונים.קיציס ופרידמן כבר אמרו את זה לפני שנים: במשפט אחד – אכזבה.

• ביקורת טלוויזיה
• הבועה
• רלוונט
• תקשורת
• עיתונות