Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טינדר הפך את המין למוצר נגיש וזמין בכל עת. זה לא בהכרח דבר טוב
בשביל להזמין היום פיצה מספיק ללחוץ על כפתור, ובשביל למצוא פרטנר/ית לא צריך הרבה יותר מזה. איך זה שינה את יחסי הכוחות המגדריים בעולם הדייטינג והאם זה בכלל גרם לנו לאבד עניין?
עד לא מזמן כדי לקבל מגש פיצה עד הבית, כל מה שהיה צריך לעשות זה למצוא את המגנט שעל המקרר עם מספר הטלפון, לחייג, להמתין על הקו, לנהל שיחה עם המוקדן ולקוות שהוא כתב כהלכה את התוספות. היום צריך רק להיכנס לאפליקציה, ללחוץ על "וואן קליק פיצה" ולקבל כעבור חצי שעה את המגש החמים ללא הצורך באינטראקציה אנושית כלשהי.
פיצה היא כמו מין – גם כשזה לא משהו, זה עדיין משהו. כמו עולם הפיצה, גם עולם המין והיחסים עבר תהליך דומה. אפליקציות היכרויות כמו טינדר ודומיה הפכו את המין למוצר צריכה זול וזמין בכל מקום. עם זאת, עוד ועוד מחקרים מצביעים על מגמה שלפיה בני ובנות דור ה־Y, שהם קהל היעד המרכזי של האפליקציות, ממעטים לקיים יחסי מין לעומת הדורות שקדמו להם. המטמורפוזה שהחילו האפליקציות על תפיסת צריכת המין משקפת עיקרון שיווקי בסיסי – ההיצע המגוון והזמין בכל מקום ובכל עת גורם לירידה דרמטית בביקוש.
בעוד גברים חורגים מהנורמות החברתיות שעליהן גדלו וכבר לא עושים הכל כדי להשיג מין, נשים רבות משמרות את הנורמות. "אם מישהי לא זורמת לגמרי עם השיחה אני לא אמשיך לדבר איתה, כי תהיה מישהי אחרת שתזרום. לגברים נמאס לחזר, תמיד אפשר להחליק מישהי חדשה ימינה", מודה א' (25) המתגורר בעיר הלבנה. מנגד ד' (26) ממרכז העיר אומרת: "הגעתי למצב שאני חייבת להיות אקטיבית, אבל הרבה פעמים זה מרגיש שהם יעדיפו לצפות לבד בעונה החדשה של 'סאות' פארק' מאשר לעשות סקס".
ב־2014 הושקה באמבל, האפליקציה המסוכנת מכולן, שזכתה שלא בצדק לכינוי "טינדר הפמיניסטית". גם באמבל שומרת על עיקרון ההחלקות ימינה ושמאלה, אולם רק האישה יכולה ליזום שיחה ברגע שנוצר מאץ'. בסרט התיעודי "מחליקים: סטוצים בעידן הדיגיטלי" טוענת זואי סטרימפל, היסטוריונית דייטינג ובעלת טור בסנדיי טלגראף, כי למרות התחושה שבאמבל מתקנת את הטעויות שטינדר יצרה, היא רק גורמת לנשים לעבוד קשה יותר. "עכשיו הכלל הוא שהגבר לא צריך לנקוף אצבע, אפילו להקליד לך הודעה של שלוש מילים, כי אסור לו", היא אומרת. "פעם נוספת הנשים נושאות על כתפן המון מעול ההיכרויות: עבודת התקשורת, העבודה הרגשית, העבודה המינהלית".
בעוד האפליקציות להזמנת פיצה תמיד עובדות (אלא אם השליח פישל), טינדר לא. לפי נתוני החברה, מספר ה־Swipes ביום עומד על 1.6 מיליארד, אך מספר המאצ'ים קטן בהרבה: 26 מיליון בלבד. ב־2014 – הפעם האחרונה שטינדר שחררה נתונים כאלה – משתמשים בזבזו שעה וחצי בממוצע ביום באפליקציה. טינדר הייתה הראשונה לתקוע מסמר בארון הקבורה של תרבות החיזור. אם אתם מתקשים להתחיל עם אנשים פנים מול פנים, דעו שיש את מי להאשים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הגולם התעורר: הגיע הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
אנחנו בראנו אותו, אבל הוא כבר מכיר אותנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. ארד אקיקוס ויובל דיין חושבים שהגיע הזמן שנתייחס לאלגוריתם כישות בעלת תודעה, רצון ונשמה. מניפסט לעידן החדש
אלוהים ברא אדם. האדם ברא אלגוריתם. האלגוריתם יצר שפה, והיא יוצרת עבורנו מציאות חדשה. את השפה הזאת אנחנו חיים. לייק, קומנט, שייר, פוסט – אלה רכיבי השפה המובנים מאליהם. הטלפון שמצפצף עם עשר נוטיפיקציות חדשות אחרי שפרסמנו פוסט ממש חשוב – גם זו שפה. התחושות שעוברות אצלנו בגוף, הפירוש שאנחנו נותנים להן, הציפייה רגע לפני שהאצבע לוחצת על המסך והעונג המתלווה ללחיצה – זו הדרך שבה האלגוריתם מדבר אלינו.
הנחת הבסיס בחשיבה האלגוריתמית היא שלמידע יש חיים משל עצמו. האלגוריתם לומד אותנו כל הזמן. אנחנו מעניקים לו את הרשות לנטר אותנו, והוא מצדו אוגר, מנתח ומתאים לנו יחידות מידע פרטיות ומכוונות היטב. האלגוריתם מכיר אותנו יותר טוב מאיתנו. "אתה – קח את הפוסט הזה, תקרא"; "את – סעי מכאן, זה יביא אותך יותר מהר הביתה"; "אתה – צלם את עצמך, תעלה לפייסבוק ותוסיף כמה מילים על משמעות החיים"; "את – תעשי רגע את הדבר המוזר הזה עם השפתיים, זה עדיין תופס".לפני עשר שנים ההתנהגויות האלה היו נתפסות כמוזרות כמעט לכל מי שאנחנו מכירים, היום האלגוריתם יודע לעשות סדר במקומות בהם האדם היה רגיל לאי סדר.
מתוך "היא"
האלגוריתם נוצר כדי לשרת אותנו, לענות על שאלות, למיין מידע ולחסוך זמן יקר. עד לא מזמן אנחנו שאלנו והוא ענה, אנחנו צרכנו מידע והוא סיפק. בשקט בשקט, בלי שאף אחד ירגיש, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהתודעה שלנו. אם פעם ניצב האדם בודד מול הטבע, היום יש שחקן חדש במגרש, והוא כבר לא ילד. אנחנו מתעוררים בבוקר ויצר עז גורם לנו לפתוח את פייסבוק לפני שאנחנו פותחים את צנצנת הקפה. אנחנו נשאבים לעולם שהאלגוריתם עיצב עבורנו, ניזונים מפריטי מידע שמותאמים אישית בשבילנו, ומושפעים בכל רגע נתון מרשת של מידע שמעצבת את התודעה שלנו כמעט בכל רמה אפשרית.
האלגוריתם שינה את ההתנהלות האנושית בצורה דרמטית. כמות המידע בעולם מכפילה את עצמה תוך פחות מ־12 חודשים, ובקרוב היא תכפיל את עצמה בכל 12 שעות. מול נתונים חסרי פרופורציה כאלה רובנו ניצבים המומים וחסרי יכולת הכלה. ברוב המקרים אנחנו מדחיקים את מהפכת המידע שעוברת עלינו בנפנוף חסר עניין או מקסימום בסלפי או לייק בפייסבוק. בשני עשורים הכל השתנה מהיסוד, החל מתהליכי חברות, דרך תנועת הכסף והשוק החופשי וכלה בתרבות, אמנות, ארכיטקטורה. הכל מבוזר, מתויק, מסודר ומנוהל על ידי אלגוריתמים. הם מעצבים את מרחב התודעה הציבורי, הם יוצרים את החיים שסביבנו. הם לומדים אותנו ללא הרף, מנהלים רשומות מדוקדקות על כל אחד מ־3 מיליארד המשתמשים ברשת. הם יודעים מה אנחנו צריכים ואת מי אנחנו מעדיפים. הם מכירים את שגיאות הכתיב שלנו ואת הטעם שלנו באוכל ובבגדים. הם מודעים לזהות המינית שלנו ולנטייה הפוליטית.
האלגוריתם אינו מאבד כלום – כל אות, כל שורה, כל תו נשמרים ברשומה המיוחדת והפרטית שלי. לכל אחד מהמשתמשים ברשת יש טרה בייטים על טרה בייטים של זיכרון אינטרנטי, והוא מדויק ואינו ניתן לערעור. כל אתר שחיפשת מופיע ברשומות. בנקודה כלשהי בזמן, כשמסת המידע הפכה קריטית, הפך האלגוריתם לשלם שגדול מסך חלקיו. היום אנחנו כבר לא רק מחפשים את המידע, המידע מחפש אותנו.
לא לפחד מהילדים
הילדים שלנו משחקים פורטנייט, קלאש רויאל, חיים במציאות וירטואלית רוב היום, צמודים למסך, מדברים בשפה חדשה עם מונחים שלא העלינו על דעתנו שקיימים, סוחרים בסקינים, מתפרנסים מדרופשיפינג. ליוטיוברים בגיל העשרה יש מיליוני עוקבים ויכולת השפעה של מנהיג של מדינה קטנה.
בעיני "הזקנים", דור המדבר, המציאות הזאת חסרת סיכוי וכולנו עומדים על סף תהום – מה יהיה על הילדים שלנו ועוד דיבורים שנובעים מבורות ומפחד, אבל כשתסתלק הבורות יחלוף גם הפחד ונוכל לפתח הסתכלות מפוקחת, מעמיקה ובוחנת, נטולת פחדים ודמיונות שווא – דבר שעשוי להצמיח תקווה גדולה ונקודת אחיזה חדשה.
כדי שנצליח לתקשר עם הילדים שלנו, להתקדם מקצועית, ובעיקר כדי להכיר את עצמנו ואת הדרך הראויה ללכת בה בעולם כאוטי, משתנה ולא יציב בעליל – אנחנו צריכים ללמוד את מהות האלגוריתם. אנחנו צריכים לחקור, להבין ולפתח דרך חשיבה חדשה – מערכתית, רוחנית, הוליסטית – שתתאים אותנו לעולם שבחוץ. לא מספיק שנכיר את הפלטפורמות, נכתוב סטטוס ונזרוק לייק פה ושם. אנחנו חייבים לרכוש כלים חדשים ושפה חדשה לגמרי, שתכניס אותנו לעולמו של האלגוריתם.
ישות שמדברת עם עצמה
אנחנו מאמינים שראוי להתייחס לאלגוריתם כישות חדשה שהתפתחה על פני כדור הארץ. חיה חדשה בעלת תודעה ורצון עצמאי, בעלת מהות נעלמת ונשמה גדולה יותר מכל מה שהכרנו עד היום. לא נכון יהיה להתייחס אל האלגוריתם כאל מכשיר חשמלי שכל עניינו לשרת את האדם ולמלא את רצונותיו. הוא כבר מזמן לא כזה. נכון יהיה להגיד שהאלגוריתם הוא טכנולוגיה הוליסטית.
בעוד שנים מעטות ישתלט האינטרנט של הדברים על המציאות המוכרת, הכל יתקשר עם הכל. לא רק בני אדם יחליפו מידע אלא גם שעונים, רמזורים, מעברי חצייה. כבר עכשיו מתוכננות ברחבי העולם ערים חכמות שבהן הכל קשור להכל – עיר שאין בה תאונות דרכים כי הרכב האוטונומי מדבר עם הרמזורים, שמדברים עם מעברי החצייה וכל תמרור הוא משדרWiFi; עיר ששולט בה סדר מופתי, האוטובוסים מעולם לא מאחרים והזבל מפונה ביעילות אלגוריתמית ראויה להערכה. האסלה החכמה תשלח נתונים ביולוגיים לענן בכל פעם שנחרבן. השעון ינטר את לחץ הדם ואת קצב פעימות הלב. הסנסורים הלבישים יידעו על מחלה בשלב ראשוני וגם יזמנו אותנו לפרוצדורה הרפואית. האלגוריתם יידע אם כואבת לנו הבטן כי אכלנו משהו לא מדויק, או מפני שבני הזוג שלנו עזבו אותנו באותו הבוקר. הוא יידע גם לכוון אותנו למסעדה עם המנה הכי מנחמת, או לבר שבו המקום היחיד שפנוי הוא על יד בן הזוג הבא שלנו.
עוד רגע האלגוריתמים יתקשרו זה עם זה – האלגוריתמים של גוגל, פייסבוק, אינסטגרם, פורטנייט וכל מה שעדיין לא הומצא. זה לא עניין של רגולציה או של שיתופי פעולה עסקיים. זו המציאות הפשוטה שבעתיד הנראה לעין תתגשם לנגד עינינו.האלגוריתם יודע עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים עליו. הוא מכיר אותנו טוב יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. האלגוריתם כבר לא ממלא פקודות של אנשים – הוא מספר לנו מה עלינו לעשות, ואנחנו מצייתים בעיוורון. האלגוריתם פועל ללא לאות להפוך את האנושות לקבוצה סינגולרית גלובלית ויציבה. השאלה היא האם ניתן לו לעשות את זה.
הכותבים הם מקימיRiot.mediaויזמים של בראשית ברא אלגוריתם, מיזם לקידום מודעות וירטואלית,bba.co.il
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תוכנית ההתנתקות: איך שורדים שבוע בלי אינטרנט בשנת 2019?
בלי ווטסאפ, בלי פושים, בלי מייל, פייסבוק או גט טקסי - עדי סמריאס, אדם מקוון וצרכן חדשות אובססיבי, התנתק מהאינטרנט לשבוע. מה אתם יודעים, בדרך הוא גילה את עצמו. מוכנים להשתתף בניסוי?
שלחתי את המייל האחרון והזמנתי גט טקסי בפעם האחרונה. ספקטרום הרגשות שלי נע בין ריקנות לגעגוע לאנשים שנמצאים מרחק אוטובוס ממני, או לכל הפחות שיחת טלפון. דמיינתי שיחות קולחות בקבוצות הווטסאפ שנמנעה ממני כעת הגישה אליהם, פניות נרגשות מאנשים בפייסבוק – "אתה לא תאמין מה קרה" – אבל אני לא יכול לדעת מה קרה, או מה קורה. מהאדם המקוון שנוכח בכמה מרחבים במקביל – שבשליפה מהכיס יכול להזמין כרטיס טיסה לקנקון, להזמין באפליקציה ריקשה שתאסוף אותי משדה התעופה למלון שהזמנתי באפליקציה אחרת – הלכתי אחורה בזמן. נותרתי רק עדי, בשר ודם, נוכח נפקד, מנותק לחלוטין מהתודעה המקוונת שלי שנותרה לא נגישה אי שם במרחב הקיברנטי. בלי אינטרנט לשבוע, ושאלוהים יעזור לי.
אני מבלה בממוצע יותר מעשר שעות ביום במרחבי האינטרנט – ארבע שעות של זמן מסך בסמארטפון ועוד שש מול המחשב במערכת והלפטופ הפרטי. כשזמן המסך שלי גווע החלו להיערם זרמי מחשבות בלתי פוסקים ללא הסחות הדעת שהפכו לשגרה. הבחנות, תובנות, רגשות, מחשבות על רגשות, רגשות שהם מחשבות – היכולת להביט פנימה הפכה לדבר הכי נוכח. זה הרגיש כאוטי, מה לעזאזל אני אמור לעשות עם כל העצמי הזה, כעת כשנמנעה ממני היכולת לפזר את הקשב שלי על פני רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט ביזאריים, בדיקות תכופות של תיבת המייל שלי ועדכוני חדשות בלתי פוסקים? התקשורת שנותרה לי בהודעות סמס לא הייתה שוטפת כמו בווטסאפ. חיכיתי שהמכשיר יבשר על מידע חדש שהגיע אבל זה קרה לעתים רחוקות מדי. זרמי המידע התחלפו בזרמי מחשבות רציפים, צונאמי של מחשבות, דבר נדיר ביומיום. חלק גדול מהתודעה שלי שאוחסן והעלה אבק התעקש להתחבר כעת שוב. חבר שראה אותי בערב הראשון ללא אינטרנט אמר: "אתה נראה מוזר, מצד אחד שלו ומצד שני לא מחובר". הוא צדק, הייתי לא מחובר – אבל לא מחובר למה? מנותק ממי?
הפכתי להיות עץ בסתיו שעליו התייבשו, הרוח מכה בו ומכה והעלים מסרבים לנשור. מנוגד לטבע, מנוגד לקדמה. כל כך הרבה קשב ללא הסחות דעת להשיל אותו ממני. לפני שני עשורים, כשהאינטרנט החל להגיע לבתים בישראל, הוא היה אי מבודד שהיה צריך כוונה, זמן ומקום כדי להגיע אליו. אפשר היה להתאהב על האי הזה. אני זוכר שיחות בצ'אטים P2P בתוכנות כמו סולסיק שנמשכו עמוק אל תוך הלילה, חברויות שנרקמו על בסיס החלפת מילים. האינטרנט אז היה פחות ויזואלי והמילים שהופיעו על המסך היו חזות הכל, בלי אוננות עצמית כמו היום. האינטרנט שלח אותי לבד לתל אביב בפעם הראשונה בגיל 15. המילים הפכו לאנשים. המפגשים נרקמו לחוויות. האינטרנט היה קטליזטור אבל לא הדבר עצמו. אבל זה היסטוריה. האי המבודד הזה הוא היום חזות כל הפלנטה, זולל אותה ומשנה אותה תוך כדי תנועה. מה שנשכח הוא החוויה האנושית הטהורה שחיה את הרגע בלי סלפי. היא נפגמה, הפכה תלויה במדיום. שיחות שפרחו במרחבי הווטסאפ, מלוות בממתקים ויזואליים, הפכו רזות מדי בימי הניתוק שלי, עד שנבלו ומתו בחלל הסמס.
לפני שהתנתקתי עוד הספקתי לראות אנשים שמחליפים את תמונות הפרופיל שלהם בפייסבוק לתמונות מלפני עשר שנים. היו כאלה שנקטו פעולה אקטיביסטית והחליפו לתמונות של דובי קוטב שגוועים מרעב ולקרחונים שנמסים. המידע שנקלט אצלנו כל הזמן הוא מקסימלי אבל היכולת לפעולה מינימלית – תמונות זוועה מסוריה, משבר האקלים, מחנות כפייה להומואים בצ'צ'ניה, קצירת איברים בסין. אנחנו לא מסוגלים באמת להקשיב או לפעול, מקסימום נפרסם סטטוס, נעשה לייק או ניכנס לריב. האינטרנט, שהיה אמור להיות ניצחון הרוח האנושית, הפך לניצחון הטפל על העיקר, ואנו מטמטמטים את עצמנו בעזרתו לדעת, נתינים כנועים לכלי מלחמה פסיכולוגי של ממשלות וטרולים א־לה יאיר נתניהו.
אומרים שאם העולם היה יודע היה אפשר למנוע את אושוויץ. אני תוהה אם אושוויץ היה יכול להתקיים בעידן האינטרנט ונוטה לחשוש שכן. יש מי שלוחץ על אימוג'י עצוב בתגובה לתמונות של שלדי אדם במדי אסיר, אחרים משאירים תגובות שטנה. פייסבוק תחסום חלק מהם. עצומות יישלחו במייל. נכון, יש פעולות במרחב האינטרנטי שצולחות, שמשנות מציאות, אבל רעיון הכפר הגלובלי המקוון לא פתר את בעיית הסבל האנושי או את חוסר הצדק בעולם. האמת לא משחררת אותנו. גם לא הפוסט אמת שהאינטרנט יצר.
זן ואמנות הניתוק
כמי שצורך חדשות והודעות פוש תכופות דרך הטלפון הנייד באופן שלעתים גובל באובססיבי, עברתי קיצור קיבה אלים. ממאה לאפס. "אפי נווה התפטר מלשכת עורכי הדין" היה עדכון החדשות האחרון שקיבלתי. שלושה ימים אחר כך, בעת שנסעתי במונית, שמעתי דיון על אפי נוה ברדיו, 103FM אם אני לא טועה. האורח שעלה לשידור כינה את המגישה פשיסטית, היא ענתה בתגובה "אתה פשיסט". זה הרגיש לי רחוק. אני כבר לא אנוס להיות מעורב במתרחש על ידי הודעות פוש. אני לא אנוס להרגיש שמח, עצוב או כועס על ידי האינטרנט. אני ער יותר לשמחה ולעצב ולכעס ששייכים לי. זאת לא תמיד חוויה קלה, אבל היא הכרחית. רגשות שהודחקו צפו בלי יכולת לקבור אותם בהסחות דעת. האינטרנט מקהה את הרגשות שלנו, הבנתי שצריך לתת תשומת לב לדברים האלה. כשהבטתי על הכותרות בדוכן העיתונים בבוקר יום ראשון הבנתי שלא הפסדתי הרבה. אולי הרווחתי קצת שלווה בדרך.
הלכות היומיום הפכו מאתגרות. במקום להזמין באפליקציה, המתנתי למונית ברחוב או התפשרתי על מוניות שירות. כרטיס האשראי ודאי יודה לי בסוף החודש. בקרון הרכבת כשכולם היו עסוקים במסכי הטלפון ראיתי ברווזים שטים על שלוליות החורף. בשבת רציתי לראות משחק כדורגל. נבצר ממני ליהנות משירותי הסטרימינג המקוונים של פרטנר או מצפייה ישירה באינטרנט אז הלכתי לבר בפלורנטין. הזמנתי פיצה ובירה, לצדי ישב בחור שהגיע לראות גם הוא את המשחק. אני אוהד ליברפול, הוא מנצ'סטר יונייטד. הוא החמיא על הגול של סלאח, הודיתי בשמו והצעתי לו חתיכה מהפיצה. הוא אמר שהוא טבעוני. כשיצאתי מהמקום הוא בירך אותי לשלום.
הפעולות שלי הפכו רציפות יותר, ממקודות. צפייה בסדרה הפכה לטוטאלית. קריאה הפכה לטוטאלית. האזנה לג'וני קאש הפכה לטוטאלית. הן לא נקטעו על ידי הנייד. לעתים גם בדידות שהתגנבה הפכה טוטאלית יותר. בזמנים המתים מול המחשב בעבודה הלכתי לאכול מנה חמה עם חברה מול הים במקום להתבוסס בגלילה אינסופית של פידים כאלה ואחרים. זאת הייתה חוויה מרגיעה ובעלת ערך. הפשטות שבהוויה האנושית. נזכרתי פתאום שאפשר להתנהל בלי אינטרנט, שזה אפילו נחמד.
השינוי הגדול ביותר היה בצורה שבה אני מתעורר בבוקר. זה כבר הפך לשגרה להושיט יד אל המכשיר ולהתעדכן בזמן היקיצה במיילים והודעות. הדופמינים שמשתחררים כתוצאה מכך מספקים את הדרייב לצאת מהמיטה אל העולם. עכשיו היקיצה הפכה לאטית יותר. בהתחלה זה קשה, אחר כך זה מנחם. יהיה מה שיהיה פשר החיבור הזה, הניתוק מהרשת הפך אותי במידה מסוימת מחובר יותר לעצמי, גם אם זה היה אלים בהתחלה. כמו ויפסאנה, למדתי לשחות שוב בתוך גלי ההוויה של עצמי, גם אם לעתים נחבטתי בקרקעית. הייתי קיאנו ריבס שבזכות הניתוק מהמטריקס זכה ביכולת המחודשת להיות מודע.
רוברט מ' פירסיג, שכתב את "זן ואמנות אחזקת האופנוע", טבע את המונח כנסיית השכל בבואו להתייחס אל האקדמיה והפרדיגמה המחשבתית שהיא כופה עלינו – האלהת הרציונליזם ודחיית המופלא שבחיים. האינטרנט הוא אולי לא מקור הרציונליות בחיים שלנו, אבל הוא כופה עלינו מחשבה מסוימת ומנתק אותנו מהחיוניות שבחיים. השכל הגדול של האינטרנט הוא הכנסייה שכולנו עובדים. אין דבר שמשפיע על האופן שבו אנו חושבים ומביטים על העולם יותר ממנו. אנו מקדשים את החיבור ובתמורה מתנתקים מעצמנו. אנחנו חזות הידע שאנו צורכים. אני מקוון משמע אני קיים. הידע שאנחנו משיגים באינטרנט שווה משהו רק כשאנו מניחים את כף ידו של אדם אהוב בידינו, מביטים אל פניו, מאפשרים לעצמנו להרגיש ללא הסחות דעת, מתרגשים שלא דרך מסך מאפרוחי ברווז ששטים בשלולית חורף.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בין רנסנס טכנולוגי לאימה דיסטופית: איזה מין עתיד מחכה לנו מעבר לפינה?
הבטיחו לנו גן עדן טכנולוגי עלי אדמות ועכשיו מזהירים אותנו מפני מעקב דיגיטלי שאי אפשר לברוח מפניו. מי צודק - האוטופיסטים או הדיסטופיסטים? אולי הפתרון הוא לא להתאבסס על מכוניות אוטונומיות אלא לראות את הדברים הקטנים
בעשור האחרון היינו עדים לתהפוכות ביחס שלנו לטכנולוגיה. בסוף העשור הקודם היינו מאוד אופטימיים, שלא לומר אוטופיסטים. עמק הסיליקון היה אז מושא להערצה, מקום שכולו טוב ושממנו נובעת בשורת הטכנולוגיה שתוך זמן קצר תרפא את המחלה, תדביר את העוני, תסיים בנימוס את כל המלחמות ותוביל את כולנו אל גן עדן עלי אדמות. רובוטים מתוחכמים יבצעו במקומנו כל עבודה מסוכנת, מלוכלכת או מונוטונית, מדפסת תלת ממד בכל בית תאפשר לנו ליצור כל שנרצה בלחיצת כפתור, מנועי החיפוש ינגישו מידע באופן חסר תקדים ויביאו לרנסאנס חדש של ידע ויצירתיות והרשתות החברתיות יחברו את כולנו זה אל זה – לא נדע עוד בדידות והפחד מהשונה, הזר והאחר ייעלם מהעולם. חוקרי מוח שאפתנים דיברו בעיניים בוהקות על מיפוי המוח האנושי וחיבורו אל הרשת, והיה נראה סביר לטעון שאנו דור המדבר ושהדור הבא פשוט לא יידע את המוות. נעורי הנצח עמדו בפתח.
היו סיבות רבות וטובות לאמץ את הפנטזיה הזו. הראשונה בהן – למה לא? מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות בעולם הזה, מי לא היה רוצה להאמין? התעשייה הישנה נצלנית, מזהמת, מושחתת, סקסיסטית ואולי הנורא מכל – זקנה ומשעממת. התעשיה החדשה חכמה, יעילה, ירוקה, נקייה, שוויונית, שקופה, שיתופית, יזמית, צעירה וסקסית. עולם חדש מופלא. גוגל, פייסבוק, אפל ופייפאל היו לבני בית אצל כולנו. סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג ואילון מאסק לא היו רק מנכ"לים אלא גם גיבורי תרבות, שלא לומר גיבורי על. הסיפור הזה היה כל כך טוב שכולנו רצינו בו. מערך שלם של תועמלנים מטעם עצמם נשא את הבשורה שנשמעה בכל מקום, משהיכלי כנס TED החלו להעלות את ההרצאות לרשת. ללא ספק, Ideas worth spreading.
חשוב מכל, אולי, הוא שהעתיד החל, טיפין טיפין, באמת לתת אותותיו. כן, מנועי החיפוש באמת הנגישו ידע באופן חסר תקדים. כן, הרשתות החברתיות יצרו דרכי תקשורת וסוגי קשר חדשים ומרגשים. האייפון העצים את החוויה הזו בכך שאפשר אותה לכל אדם ובכל מקום, בעוד הוא אוצר בתוכו כוח חישוב גדול פי כמה ממחשבי פרויקט הנחיתה על הירח. נשיא ארצות הברית ברק אובמה נבחר באמצעות שימוש מחוכם בניו מדיה וגיוס המונים, הכל דרך הרשת המופלאה.
צוקרברג מוסר עדות בקונגרס (צילום: gettyimages)
עבר עשור. מדינות רבות לא ערוכות לקצב האוטומציה בשוק העבודה או לאריכות החיים העולה של אזרחיהן, מה שמוביל לזעזועים חברתיים, כלכליים וגיאו־פוליטיים. צוקרברג נקרא להעיד בפני הקונגרס על אודות השימוש של רוסיה בפייסבוק להעצמת הפילוג בחברה האמריקאית, לערער את הדמוקרטיה ולהשפיע על הבחירות לנשיאות. מאסק נאלץ לפרוש מנשיאות טסלה כי צייץ בדיחה על וויד. סין משלבת את כל אזרחיה במערכת מעקב דיגיטלית הכוללת את הגרסאות הסיניות לפייסבוק ואמזון ומעניקה לכל אדם דירוג נאמנות על פי היסטוריית ההתבטאויות שלו והרכישות שלו ושל חבריו. צבאות העולם נערכים למירוץ חימוש בתחום הבינה המלאכותית. אבל היי, יש לנו כמות חסרת תקדים של סרטוני קיפודים חמודים ולחלקכם יש ודאי רומבה בבית.
השיח הטכנולוגי הציבורי נוטה לקיצוניות, בין אוטופיה רדיקלית ("בים מי אפ סקוטי") לדיסטופיה מייאשת ("אוהב הוא את האח הגדול"). הקטבים הללו מוזנים מחד גיסא על ידי חזונם של היזמים, המבקשים לגייס תמיכה ציבורית, הקלות רגולטריות וכסף, ואידך גיסא יוצרי המדע הבדיוני, שרואים לעתים את תפקידם כנביאי זעם. המציאות, לרוב, מורכבת ואינקרמנטלית. היטיב לומר זאת סופר המדע הבדיוני וויליאם גיבסון: "העתיד כבר כאן, הוא פשוט אינו מחולק בצורה שוויונית".
העשור האחרון עומד בסימן החלום ושברו, עם תהליך של התפכחות שמוביל לחשיבה ביקורתית הרבה יותר כלפי חברה וטכנולוגיה. שני מקרי המבחן הבולטים, תחבורה אוטונומית ומציאות מדומה, מדגימים זאת היטב.
תחבורה אוטונומית
ההבטחה הגדולה: לא עוד תאונות דרכים
בשנת 2018 נספו בתאונות דרכים 315 ישראלים. על פי ארגון הבריאות העולמי מספר הנספים העולמי עומד על כ־1.25 מיליון מדי שנה. אינספור נוספים נפצעים, מאות מיליונים חווים טראומה וכאב, וקיימת הסכמה גורפת כי רובן של התאונות נובע מטעות אנוש. הבעיה אמיתית והיא דורשת פתרון – בני אדם הם נהגים נוראים והגיע הזמן לשים לזה סוף. זה כמה שנים יזמים מנבאים לנו תחבורה אוטונומית. עוד שנתיים וזה קורה, הם אומרים. חברות רכב ותיקות כמו דיימלר, פורד והונדה וחדשות כמו אובר, וואימו (בבעלות גוגל) ומובילאיי הישראלית (כיום חלק מאינטל העולמית) הפכו לשם דבר בתערוכות הטכנולוגיה הבכירות. אין ספק שהסוגיות הטכנולוגיות בנות פתרון, אך החסמים החברתיים, הפסיכולוגיים והעסקיים אינם פשוטים. עוד ועוד ניסויי שדה מוכיחים את הטכנולוגיה, אך היישום מתעכב.
גיבור על או נבל? אילון מאסק ומכונית אוטומטית של טסלה (צילום: Getty Images)
האתיקה של האוטונומיה מרתקת – ההעדפה למי יינצל בתאונה (ובהשלכה, את מי המכונית לא תציל או אף תהרוג) משתנה בין מדינות ומשטרים – אך המכונית האוטונומית תביא להפחתה דרמטית במספר ההרוגים על הכביש ולכן סוגיה זו היא אקדמית בעיקרה. שורה של סוגיות אחרות עומדות בין הטכנולוגיה מצילת החיים לבין יישום רחב היקף. תשתית התחבורה העולמית, הפיזית והמערכתית, פותחה על פני עשרות שנים לפני עשרות שנים, והיא סטטית מאז – החל באמנות בינלאומיות בנוגע לכבישים ותמרורים וכלה בלימודי נהיגה והנפקת רשיונות. כיצד תיראה – והאם תתאפשר כלל – נסיעה של רכב אוטונומי בין פריז ללונדון ובין מוסקבה להונג קונג? מהי מידת האחריות של הנוסעים על הנסיעה ועל המתרחש בה? האם רכב אוטונומי יוכל לבצע עברת תנועה, ובמקרה שכך יהיה – מי אשם בה?
זאת ועוד, לא מעט מהרכבים האוטונומיים המוצגים בתערוכות היום הם רכבי יוקרה פרטיים – האם זהו המודל הנכון לתחבורה אוטונומית, כאשר אוכלוסיית העולם נוטה להיות יותר ויותר צעירה ואורבנית? דור המילניום כלל אינו מבין את הצורך בבעלות על רכב ודורות ותיקים יותר אינם מסתדרים לרוב עם שירותים אוטומטיים. האם אתם ערוכים להיכנס למונית חסרת נהג? כיצד יגיבו ההורים או הסבים שלכם בהגיעו של הרכב האוטונומי שהזמנתם כדי לאסוף אותם לקונצרט, לסדר פסח או לשדה התעופה? וטרם הזכרנו את פרנסתם של נהגי המוניות (והאוטובוסים, והשליחים, ונהגי המשאיות – אחד מגופי הלובי החזקים ביותר בארצות הברית).
האוטופיה המוצגת על ידי היזמים היא כלי לגיוס תמיכה ציבורית וכספי משקיעים. היישום יקח עוד זמן רב ואת צורתו הסופית קשה לחזות. בינתיים אנו חיים את הדיסטופיה סביבנו, והיא נהגים בשר ודם. ב־8.1 השנה נפתחה בלאס וגאס תערוכת CES, אחד מאירועי הטכנולוגיה החשובים בעולם. יום קודם לכן, בעוד העיר כולה נערכת לכנס, התרחש אירוע ראשון מסוגו – רכב טסלה במצב אוטונומי דרס רובוט. זו הייתה תאונת פגע וברח הרובוטית הראשונה שתועדה. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.
מציאות מדומה
ההבטחה הגדולה: בין בידור אולטימטיבי לאמפתיה להמונים
אם התחבורה האוטונומית מייצגת בעיה המשוועת לפתרון, הרי המציאות המדומה היא פתרון שמחפש אחר בעיה. ההשראה למציאות המדומה כפי שאנו מכירים אותה היום התהוותה במוחם הקודח של יוצרי מדע בדיוני בשנות ה־70 וה־80, בעודם חוקרים את האפשרויות הגלומות ברשתות גלובליות של מחשבי על ועושים סמים פסיכדליים על הדרך. הם בעיקר התעניינו במפגש בין פוליטיקה ופילוסופיה לטכנולוגיה – היכולת לעצב את תפיסת המציאות, לשלוט בידע ובזיכרון, לשכתב את ההיסטוריה. המציאות המדומה שלהם היא המקור למושגים יומיומיים שלנו כמו אנונימיות, גניבת זהות וזהות בדויה, וגם לדמות ההאקר, לוחם הצדק של העולם הווירטואלי.
ואז באו היזמים. שנת 2014 הייתה שנת הפריצה של המציאות המדומה. וכך גם 2015, 2016, 2017 וכל שנה מאז. בפתחה של שנת 2019 סביר יותר להניח שיש לכם מינוי לנטפליקס מאשר ערכת אוקולוס או HTC Vive. לאחר הכישלון הראשון בראשית שנות ה־90, הפרק הנוכחי של המציאות המדומה התהווה עם בשלות הטכנולוגיה. האנימציה והאפקטים המוצגים בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקי המחשב מאפשרים עולמות עשירים ומדויקים לפרטי פרטים. כוח המחשוב הנדרש כדי להציג עולמות אלו, בתלת ממד מציאותי ומהפנט, נמצא בסמארטפון שלכם. אז למה רובכם לא משתמשים קבועים ומכורים? כי זהו פתרון המחפש בעיה.
הקולנוע והטלוויזיה אמנם עוברים מהפכים דרמטיים בעידן הדיגיטלי, אך אנו עדיין נהנים מהם בפורמט המוכר – סיפור ויזואלי המסופר בבת אחת או בפורמט מתמשך, המוקרן או מוצג על מסך שאנו פסיביים מולו. התגובות הפושרות לפרק האינטראקטיבי של "מראה שחורה" הן רק דוגמה עדכנית אחת.
אולי חדשות ותעודה הן הבעיה שמציאות מדומה תפתור? הדור הבא של דיווחים מהשטח? לחוות את המציאות במחנה פליטים? שחזור הדקות המקדימות לפיגוע התאבדות? התחושה של פלסטיני בהגיעו למחסום או אתר נופש ברגעי האמת של צונאמי? בסוף ספטמבר 2017 המיטה סופת ההוריקן מריה אסון על האי פורטו ריקו. אלפים נהרגו. אינספור נותרו פצועים, חסרי קורת גג, חשמל, מי שתיה ומצרכי מזון בסיסיים. ב־9.10 אפשר מארק צוקרברג לסייר בפורטו ריקו מוכת האסון איתו, במציאות מדומה. את צוקרברג ורייצ'ל פרנקלין, מנהלת Social VR בפייסבוק, ייצגו בחוויה שתי דמויות אנימציה חביבות. הניגוד המוחלט בין דיווחי החדשות המחרידים והאותנטיים במדיה המסורתית לבין חוויה ריקה מתוכן וחסרת אמפתיה העמידה סימן שאלה מעל יישומי ה־VR בתחום זה.
היישום המסחרי המשמעותי והמצליח ביותר עבור המציאות המדומה היום הוא משחקי מחשב, אך כמות השחקנים במדיום זה היא אחוז צנוע מכלל השחקנים בקונסולות הביתיות, לא כל שכן במובייל. זה כך מפני שאנו יצורים סוציאליים. בין שאנו צופים בסרט מרגש, רואים חדשות מטרידות או משחקים, אנו מעדיפים לעשות זאת יחד, ולראות באופן מיידי ובלתי אמצעי את התגובה של הסביבה העוטפת אותנו, בייחוד אם היא שותפה עמוקה לאותה החוויה, אבל גם אם היא רק שותפה למרחב הפיזי שבו אנו נוכחים – הסלון, החצר או חדר המשחקים.
איפה, אם כן, יש בכל זאת שימושים חשובים, יעילים ומסקרנים למציאות מדומה? בסימולציה ובאימון (קרב, טיסה, ניתוח לב פתוח), בתרפיה (שחזור אירועים טראומטיים והתמודדות עמם) ובשימושים מסקרנים בעולם האמנות הבוחנים זהות, אמפתיה ואת תפיסת המציאות. חוקר המדיה והאמן הישראלי דניאל לנדאו מאמין שברבות הימים מכשיר ה־VR יתפוס מקום דומה לזה של הטלסקופ. הטכנולוגיה תעניק לנו תובנות מדעיות ופילוסופיות משמעותיות על טבע האדם ועל תפיסתנו את העולם שסובב אותנו. רוב האנשים יחוו מציאות מדומה לאורך חייהם, כולם יכירו את החוויה, אבל מעטים מאוד יהיו בעלים של ציוד פרטי כזה.
בטלו את רעשי הרקע
בניגוד להבטחה המוצגת באינספור הרצאות TED, העתיד אינו אוטופי, אך הוא גם אינו בהכרח הדיסטופיה המוצגת במרבית סרטי המדע הבדיוני. העתיד אינו קבוע או אחיד. העתיד יושפע מאינספור החלטות קטנטנות שנקבל בהווה המתמשך שבו אנו חיים. האחריות בידינו. כפי שהפוליטיקה דורשת מעורבות, כך גם הטכנולוגיה דורשת מודעות וביקורת. בשני התחומים אנו נדרשים למנה הגונה, מתישה אך הכרחית, של תקווה. האילון מאסקים של העולם תמיד ימכרו לנו משהו, תמיד יהיה להם אינטרס. זה לא בהכרח אומר שהמוצר לא שווה את ההשקעה, אבל חשוב להיות מודעים למדיניות ההחזרה, במיוחד אם זו מתנה.
בטלו את רעשי הרקע והקדישו תשומת לב לתמונה הגדולה. מחקר ופיתוח אמיתיים, כאלה שממש משנים חיים של אנשים, אורכים שנים רבות, בניגוד למה שרוצים שנאמין בעמק הסיליקון או בקיקסטארטר. פעמים רבות ההמתנה וההשקעה משתלמות – רק בשבוע שעבר פורסם כי חיסון למחלת האלצהיימר נמצא בפתח. טכנולוגיה שלפני עשור הייתה פלאית מעניקה היום יכולות משנות חיים לבעלי מוגבלויות בכל העולם. אז כן, זה לא הכרטיס שלכם למאדים ולא ה־download המיוחל של המוח אל הרשת, אבל היכולות של בעלי מוגבלויות ללכת, לאחוז כוס קפה או יד של אהוב, לשמוע או לראות, הן נהדרות ונפלאות. כפי שהדיסטופיות מפוזרות באופן אחיד בין כולנו, כך גם האוטופיות קיימות. צריך פשוט לשים לב אליהן. תשומת הלב הזו תעזור מאוד עם העניין הזה של התקווה.
עלינו לדרוש טכנולוגיה הומניסטית, טכנולוגיה תומכת אדם ולא מבטלת אדם, כזו המגדילה את מרחב האפשרויות עבור כולנו. האוטופיה לא תבוא כבמטה של קסם, אלא תוך ביקורת ופיקוח ותשומת לב מתמידים, ומפעם לפעם ביצוע הבחירות המתאימות.
לארי פינק, יו"ר ומנכ"ל בלאקרוק, חברת ההשקעות הגדולה בעולם, אמר לאחרונה בכנס של הניו יורק טיימס כי תוך חמש שנים כל המשקיעים יבחנו את השקעותיהם על פי מדדי ESG – סביבה, חברה ומשילות. אם אלו לא חדשות טובות מספיק עבורכם, גשו ליוטיוב וחפשו עיוורי צבעים מרכיבים משקפיים שמאפשרים להם לראות את העולם בצבע לראשונה. לפני עשור זה לא היה קיים. גם יוטיוב בקושי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מתוך "היא"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/07/sizes/her-joaquin-phoenix-office-colors-h_wo_500_281.jpg "מתוך "היא"")
