"מאחד יוצא אחד" הוא מיזם חדש של חברת אתא המיתולוגית לכבוד יום כדור הארץ שיתקיים מחר (שישי, 12.5). הרעיון לא מורכב, אבל גם לא פשוט: כל מי שיש ברשותו בגדי אתא ישנים שהוא כבר לא לובש, יכול להחזיר אותם לחנות בתמורה לזיכוי. את הבגדים אתא תכבס מחדש, תשפצר ותשווק לעולם כקולקציה של קיימות, שנוצרה ללא פסולת וללא זיהום. יעל שנברגר, המעצבת הראשית של החברה, מודה שהיא לא יודעת כמה אנשים יגיעו ואין לה מושג אילו פריטים הם יביאו איתם, אבל בכל מקרה היא תשמח לקבל השראה מבגדים ישנים וליצור מהם משהו חדש. הדרישה היחידה שלהם היא: כבסו את הבגדים לפני שאתם מביאים אותם. נשמע לנו פייר.

"כבר זמן מה שאנחנו חושבים על מהלך שלם במסגרתו אנחנו יודעים מההתחלה ועד הסוף איך אנחנו מסייעים למניעת זיהום כדור הארץ", מסבירה שנברגר. "יש המון דרכים לעשות את זה, וכל הדרכים טובות, אבל אנחנו בחרנו בדרך שבה אנחנו שולטים בכל התהליך ומיטיבים עם כל אחד. תהליך שכולם נהנים בו.

"נתחיל במי שמחזיר את הבגד, שנהנה מזה שהוא לא צריך להחזיק אצלו בגדים שהוא לא לובש. לנטוש בגד שאתה לא לובש זה קשה, אבל פה קיימת האופציה גם להחזיר ולדעת לאן הוא הולך, וגם לקבל נקודות זיכוי בחנות. בגדים, כמו כל עניין אחר, יכולים להימאס על מישהו אחד אבל השני מתאהב בהם. אנחנו ניקח את כל הבגדים האלה, ולמרות שאנחנו מבקשים שיגיעו מכובסים – נכבס אותם שוב. מה שיפה – יישאר כמו שהוא. ומה שידרוש טיפול – נעשה ממנו משהו יותר יפה, נייצר מהם קולקציות חדשות".

"לא הייתי רוצה להשתמש במילים גדולות כמו בשורה או עולמות חדשים. בדרך שבה אנחנו בחרנו לעשות את זה יש לנו שליטה על כל השלבים: אנחנו ייצרנו, מישהו אחר לבש, המישהו הזה החזיר לנו אותו. אנחנו יודעים איך הבגד יוצר ואנחנו ידועים מה נעשה איתו הלאה, וחוזר חלילה. אין פה בליינד ספוט"

"יש עוד משהו שאני אוהבת בתהליך הזה: הבגדים של אתא לא נראים ישנים. אנחנו לא מדמים קרעים, או פרימות או דברים אחרים שקורים לבגד באופן טבעי. התהליך של לייצר קרעים הוא תהליך מלאכותי – אבל כשאתה לובש בגד והוא נקרע לך כשנסעת על אופניים, אז הוא נקרע לך. קרה משהו אמיתי לבגד. הדי.אנ.איי של הבן אדם שלבש אותם מעניק עוד שכבת חיים לבגד. לבגד של מישהו שישב כל היום במשרד, יש הוויה אחרת וגם נראה אחרת מבגד של אדם שמטפס על עצים או עובד בבניין".

"הנוכחות של מי שהבגד היה שלו עוברת יחד עם הבגד במסגרת הקולקציה החדשה. לא צריך להכיר את הבן אדם, אבל הדברים שקרו לבגד נשארים. אם אני שמה, לדוגמה, בגד על אדן החלון – הוא ידהה בצורה מסוימת. אם אני מזייפת את הדהייה הזאת זה דבר אחד, אבל אם זה קרה בעצמו – זה מעניק לבגד חיים. אם למישהו יש חולצה לבנה שבה אחד הכפתורים נפלו והוא תופר אותו בחוט בצבע אדום – הבגד קיבל עיצוב חדש ואופי של בן אדם אחר".

ככה זה ברוב המקרים בקניית יד שנייה, לא?
"נכון. על אף שביד שנייה יש דרישה שהבגד יראה חדש. אני לא דורשת את זה, להפך. אני רוצה את הבגד גם אם נפל לו כפתור, גם אם יש לו קרע במרפק. אני לא מתייחסת לדברים האלה כפגמים, אלא כסימני זמן. סימני הזמן האלה הם דברים שהם קולקציה. יש להם יופי משל עצמם. הם מעצבים את עצמם".

אתא מביאים כאן בשורה חדשה בכל הנוגע ליד שנייה?
"אני לא חושבת. יש המון דברים שקורים בתחום הזה. כל אחד מוצא את הדרך. הרבה מותגי אופנה מוצאים את הדרכים שלהם לזהם פחות. אצלנו זה פרויקט מתמשך – אני מתחילה איפה שאני מתחילה והוא יתפתח לאן שהוא יתפתח. אני לא יודעת כמה אנשים יחזירו בגדים, אני לא יודעת איזה בגדים יחזירו, אני לא יודעת באיזה מצב הבגדים יהיו".

לא ממציאים כלום

"השלב הראשון הוא שלב ההחזרה, שאחריו יתחיל תהליך החשיבה. יש לי עולם שלם של מחשבות. אני יודעת מה אני עושה לבגדים שלי שנקרעים – אני מתקנת אותם ביד גסה אפילו כי אני אוהבת את זה. אבל יש פה עוד עניין. נניח שזה נורא יצליח, ויחזירו המון המון בגדים, עצם המיון שלהם והחלוקה מחדש למה מתחבר למה – זה מה שייצור את הקולקציות החדשות. באירוע הבא אוכל לקחת, למשל, רק את הבגדים הכחולים שהחזירו לי ולייצר מהם קולקציה כחולה. יש המון אפשרויות".

את יוצרת עולמות חדשים.
"כל אחד שמחזיר בגד משמח אותי ויוצר עולם חדש עבורי ועבור האדם שיזכה ללבוש אותו. זה אירוע שנותן לי השראה. מלבד זאת – זה ניסיון, שאני מקווה שיצליח. לא הייתי רוצה להשתמש במילים גדולות כמו בשורה או עולמות חדשים. בדרך שבה אנחנו בחרנו לעשות את זה יש לנו שליטה על כל השלבים: אנחנו ייצרנו, מישהו אחר לבש, המישהו הזה החזיר לנו אותו. אנחנו יודעים איך הבגד יוצר ואנחנו ידועים מה נעשה איתו הלאה, וחוזר חלילה. אין פה בליינד ספוט. כשאתה עושה דברים, לפעמים יש משהו שאתה לא יודע. פה אתה יודע הכל. אתה יודע הכל כי אתה עשית".

אז הכל למען הקיימות?
"אתא נזהרת במילים גדולות כמו קיימות ופאסט פאשן. אלה מילים שנשחקו עם השנים, כולם עסוקים בקיימות וכולם עסוקים בשינוי, אני בסך הכל מקבלת חזרה את הבגדים שעשינו ועושה מהם בגדים חדשים. באנגלית קוראים לזה Upscale, בניגוד ל-Recycle. במקום לפרק משהו ולהפוך אותו למשהו חדש, אנחנו לוקחים את הדבר עצמו והופכים אותו למשהו טוב יותר ממה שהיה (או לפחות טוב כמוהו).

"לדעתי אתא היא עדיין מותג של בגדי עבודה, והבגדים נותנים את הדעת על הדבר הזה. העובדה שאנשים נוטים ללבוש את הבגדים האלה במהלך היום אומרת שהם יכולים לעבוד איתם"

בשנה שעברה עשינו פרויקט עם חברת the new denim project שקצת מתחבר לנושא. זו חברה שעושה Upscale לבגדים: היא קונה פסולת של תעשיית הג'ינס ובתהליך מיוחד הופכת אותה לחומר גלם חדש. היא טווה ממנו חוטים ואורגת ממנו בדים. התהליך הוא בעצם שימוש שני באותו חומר, ובמובנים מסוימים זה דומה לדבר הזה. אין דרך אחת לעשות קיימות. כל דרך היא טובה. אין דרך רעה לשמור על כדור הארץ. יש את הדרך שלך. כל מותג מוצא את הדרך שלו ואת השפה שלו לדבר את זה. אני יודעת לפעול ולהוציא מאתא את המיטב בדרך שלי בנושאים של קיימות.

מה ההבדל ברמה העיצובית בין אתא ההיסטורית של בגדי העבודה לאתא, המותג התל אביבי של היום?
"הבגדים של אתא נשענים בצורה חזקה על אתא ההיסטורית, אבל עברו מאז 100 שנים. יש דברים שלא נגענו בהם, ולקוחות בכלל לא שמים לב שהם אותו הדבר. מכנסי ההתעמלות שלנו למשל. הם נראים בדיוק אותו דבר מאז שנות ה-40. אנחנו לא ממציאים כלום. אני לא יודעת להמציא. העצה הכי טובה שקיבלתי היתה כפעם אמרתי 'עשו כבר הכל' וענו לי בתגובה 'הכל עשו. אבל את לא עשית'. זה הכוח של הפרסונליזציה. הפרסונה שלך היא זו שעושה וכל דבר הוא פרשנות.

אפשר לעבור בגד בגד של אתא ולראות איך כולם נשענים על אותם העיצובים של אתא ההיסטורית, עם שינויים קלים. איך הם הפכו לבגדים עירוניים תל אביביים? לא ניתן לדעת. מאיזשהו רגע אתה לא יודע. אתה עושה משהו, וכשאתה משחרר אותו לעולם – הוא יכול להתחבב על הבן אדם האחרון שחשבת שהוא יאהב אותו. מהשנייה ששחררת בגד לעולם, הוא לא שלך יותר. לדעתי אתא היא עדיין מותג של בגדי עבודה, והבגדים נותנים את הדעת על הדבר הזה. העובדה שאנשים נוטים ללבוש את הבגדים האלה במהלך היום אומרת שהם יכולים לעבוד איתם".

"מאחד יוצא אחד", שדרות רוטשילד 141. יום שישי 12.5, 10:00-15:00

• אופנה
• אופנה ישראלית
• קיימות
• איכות הסביבה
• אתא
• יד שנייה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב

היום (1.5) נפתחה תערוכת "אופנה אחראית" בהשתתפות שישה עשר סטודנטים, המשתמשים בחומרי גלם ממוחזרים, שאריות טקסטיל שונים, כדי לברוא לבוש חדש, צבעוני ומעניין – אבל גם אקולוגי. התערוכה תוצג בכמה מוקדים בקומת הכניסה בדיזנגוף סנטר, ותפעל בקניון עד ה-17.5. כך, מקווים הסטודנטים להראות מהי 'אופנה אחראית' בסביבת קניות קמעונאית, כל עוד היא דוגלת בחינוך לשמירה על עולמנו ממשבר האקלים. בקיצור, מנסים להציל אתכם יא סנובים.

הסטודנטים הם תלמידים של פרויקט "אתחול אופנה" במחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר", שם לומדים מהם שנים עשר ערכי הקיימות הרלוונטים לעולם האופנה: ביניהם שימוש חוזר' בבגדים ובשאריות טקסטילים שסיימו את חייהם על המדף, פירוק-והרכבה מחדש של עודפי יצור, שימוש ב'מונו-טקסטילים' ובבדים שמיוצרים מחומרים חדשים מהטבע שמתכלים, לצד חשיבה קונספטואלית על אופנה 'מאריכת-ימים'.

החיבור לסנטר הגיעה דרך משפחת פילץ, מבעלי הדיזנגוף סנטר, אשר נותנים חסות ושותפים בתוכן הקורס בשש השנים האחרונות. שלושה סטודנטים אשר עבודתם הצטיינה במיוחד יזכו במלגת סמסטר להמשך לימודיהם מטעם דיזנגוף סנטר. שיתוף פעולה נוסף התקיים השנה עם "המציאון", שאף להם חנות גדולה בסנטר. הם תרמו לסטודנטים בגדי-יד שניה שמהם עוצבו שתי מערכות לבוש. בנוסף, דלתא גליל תרמה גלילי גרביים שלא נכנס לייצור, לעיצוב טופים, חולצות ובגדי גוף.
"אופנה אחראית", דיזנגוף סנטר, 1-17.5

• אופנה ישראלית
• דיזנגוף סנטר
• שנקר
• תערוכה

אהבה. מה עוד יש לומר עליה? הרי כבר נכתבו תילי תילים של מילי מילים, שירי שירים וסיפורי סיפורים. ואנחנו, שנהיינו הזוג הזה, לא נחדש לכם הרבה.

מה שהתחיל כרכבת הרים משוגעת לפני 16 שנים הוא היום רכבת (לא) רגילה שנוסעת בין הרים ובין סלעים, מעל נהרות ומתחת לימים ויש לה עוד מסע ארוך לפניה (טפו, חמסה).

האהבה שלנו מתקיימת היום בדלת אמותינו בדירה חמודה עם גינהבצפון הישן של העיר שאנחנו חולקים באושר ובלי עושר עם אדם ועומר, שני גורים מגודלים, ועם צומי, חתולה לבנה ויפה.

מבחוץ רוחות רעות מאיימות להרוס את הערכים שעליהם בנינו את הבית שלנו, כמו חופש, שוויון, זכויות אדם וכבוד.

בין הפגנות של שבת להשבתות של שני אנחנו נהנים מכל הטוב שיש לתל אביב שלנו להציע – אוכל, אופנה וטכנו.

צלמים לא אוהבים להצטלם. "אני מעדיף את הצד השני של המצלמה", אתה תמיד אומר לי.

אתה מכסה את הפנים או קובר אותם בגולגול שלי כמעט בכל פעם שאני מסובבת את מצלמת הטלפון אלינו למטרות סלפי.

הפעם אמרת לי כן לצילומים משותפים. אולי זה בגלל הוולנטיינ'ס, אולי כי אמרתי לך מספיק פעמים כמה אתה יפה ועכשיו אתה מאמין לי.

ואולי זה– בעצם, מה זה משנה. העיקר שהסכמת. חג אהבה שמח, בעל שלי. יהיה טוב.

• ולנטיינ'ס דיי
• אופנה ישראלית
• טרנינג
• זוגות תל אביביים

אם יש יוצר ישראלי אחד שמגלם את מהות המילה "אייקון", זו היא כנראה רונית אלקבץ. אישה שהיא הקולנוע עצמו, שהפכה את חייה לסרטים ואת הסרטים לחייה. אבל לא רק הקולנוע היה בליבה, שכן כל מי שראה את אלקבץ – על המסך או מחוץ לו – ידע שהבגדים שהיא לובשת על עצמה היו חלק שהגדיר את האייקון. הצבע השחור הדומיננטי, השמלות שנראו בו זמנית הכי מלכותיות ויומיומיות כאחד, הריחוף שסיפקו לה – כל אלו הפכו אותה לאייקון אופנה לצד הופעותיה הגדולות על המסך.

הסרט "ז'ה טם רונית אלקבץ", שישודר היום לרגל ציון יום הולדתה ב-HOT8, מתאר את דמותה של אלקבץ דרך הלבוש שכל כך אפיין אותה. זו היא יצירה יוצאת דופן בנוף הישראלי, כשהבימאית מורן איפרגן עוסקת באישה שבמרכזו דרך פילטר ייחודי. היא מתעסקת בכח הפוליטי של הבגד, ביכולתו לברוא מציאות ולספר סיפור. ורונית אלקבץ היתה אישה שידעה איך לספר סיפור, בין אם בסרטים מרסקי לב ובין אם בשמלה מאירת עיניים.

הסרט עוקב אחרי תהליך הקמת תערוכת רטרוספקטיבה הנושאת את שם הסרט, שעסקה באופנה של רונית אלקבץ והוצגה ב-2017 במוזיאון העיצוב חולון, אותהגם אנחנו סיקרנו. התערוכה סקרה את תחנות חייה של היוצרת המנוחה דרך 200 פריטים שהותירה אחריה ובהם בגדים, תכשיטים, אביזרים ותצלומים, וכעת הפריטים והסיפורים שהם מספרים קמים לתחיה במדיום שהיא כל כך אהבה – בקולנוע. סרט דוקומנטרי יוצא דופן על אישה יוצאת דופן, זה רק ראוי.

"ז'ה טם רונית אלקבץ", היום ב-21:00 בערוץ הוט8

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• רונית אלקבץ
• HOT
• אופנה
• אופנה ישראלית

כשהייתי ילד לא אהבתי גברים יפים מדי. אפילו בזתי להם, לבראד פיטים ולליאור מילרים של העולם. הם סימלו את כל מה שאני לא; מוצלחים, נערצים, אהובים על ידי נשים. ההפך הגמור ממני שהרבה פחות מוצלח והרבה פחות אהוב. מה אני מבין היום, כשאני כבר לא ילד? ההצגה ההיא היתה בסוף פוסטר שהטלוויזיה ועולם התרבות מרח לי מול העיניים. לא מציאות.

באופן אירוני, קצת מוזר שהמפגש עם תמונת הראי לדימוי הזה – מגיע דווקא מסדרה על סמל היופי. קוראים לה "דוגמנים", באופן טבעי, והיא עלתה השבוע ב-yes דוקו במסגרת שבוע של סרטים שעוסקים באופנה. הסדרה, בת חמישה פרקים ובבימויו של נועם סובוביץ' (כן, אתן זוכרות אותו מפה), מציגה חמישה דוגמנים – חמישה גברים – במצבים שונים בחייהם, אבל עם מטרה אחת משותפת.

אריאל, שמתמודד עם הפער בין הבית המסורתי שממנו בא לעולם שבחוץ שדורש ממנו להיות פרובוקטיבי וחשוף; עמיר, שנמצא בקונפליקט בין הרצון שלו להגשים את עצמו לבין החברה הדרוזית שמושכת אותו אחורה; ג'וני, שחי בין תל אביב לנצרת עילית (תודה לאל שלא השתמשו בשם העוועים "נוף הגליל") וחושש ליפול פנימה אל השאול שכבר שאב אותו פעם אחת, מתן – לכאורה הדוגמן המושלם, שמצליח יותר מכולם (ומצטלם בסטים הכי נחשבים), אבל מתמודד עם דילמה קשה סביב המשפחה שנשארה בבית; ואוראל, דוגמן שמן בתוך עולם שמתייחס אליו בזלזול בגלל מידותיו ומשוכנע שדברים צריכים להיראות אחרת.

חוץ מהשאיפה המשותפת שלהם יש עוד דבר אחד שמשותף לכולם: הם מציגים תמונה גברית שלא רואים בדרך כלל על המסך בישראל. כי גברים על המסך, אולי קצת כמו נשים, מתבצרים בסטיגמות: הם או עשויים מברזל ולוחמים ללא חת, או פגומים מהיסוד ומלכתחילה ממקדים בחסרונות שלהם. "דוגמנים" לא עושה את ההנחה הזאת – היא מציגה שורה של גברים מאוד יפים, במקצוע מאוד נכון, שעדיין מביאים את כל המטענים איתם דווקא למקום שבו צריך לזרוח ולהיראות יפה מול המצלמה.

וישנו גם הדיבור הכן והנדיר יחסית, על הטרדות מיניות של גברים כלפי גברים. גם זה נושא שמטואטא מתחת לשטיח בדרך כלל; אנחנו שומעים בעיקר על מקרים בהם גברים הם המטרידים ונשים הן המוטרדות. מחסום הבושה שקיים אצל גברים בדיבור הזה, בדרך כלל לא מאפשר לו לצאת החוצה. ודרך הסיפור של עמיר יוצא כבר בפרק הראשון מונולוג כואב על מקרה שבו ניסו ממש לסרסר בו – להשתמש בגופו כחפץ שאפשר לנצל ולמכור. זו תרומה אמיצה של הסדרה להבאת קולות שבדרך כלל מושתקים.

הנה לכם המהפך: למרות היופי הדי מדהים של כל גיבורי הסדרה, הזדהיתי עם כולם, עם הקושי והכאב והפחד שמלווים אותם, עם הקריעה הזו בין הבית לבין החלום. זו הדילמה שבה כל הצופים, גברים כנשים, נמצאים בשלב מסוים של חייהם, כשמצד אחד השאיפה לטרוף את העולם עומדת מולך במלוא כוחה, ומצד שני גם הרצון לקרקע יציבה עדיין קיים – בתוך עולם שהוא הכל חוץ מיציב.

ומעל הכל – מרחפת העובדה שעולם הדוגמנות הגברית קצת נעלם. אם פעם חלק מהילדות שלי היו מפורסמים שהם דוגמנים, הרי שבשנים האחרונות העולם הזה נכבש לחלוטין על ידי נשים. גברים מנהלים את התעשייה, וגברים רוצים לראות נשים יפות על המסך. וגם זה אתגר שהגברים של "דוגמנים" מתמודדים איתו. בנוסף לכל.

"דוגמנים" מציגה בפני הקהל את הגברים שהוא לא רואה בערוצים הרגילים. אלה שהוא לא ייתקל בהם בתכניות הריאליטי, בסדרות או בפרסומות. אולי תתקלו בפרצוף שלהם כשתעברו על פני שלט חוצות באמצע הפקק באיילון, אבל לא תראו את התמונה המורכבת – את מי שעומד מאחורי הפריים הקפוא שמוגש לכם מפוצץ בפוטושופ ואיפור. את האדם שמאחורי המסכה שהכסף והפרסום זורקים עליו. את הגבר שמאחורי הדוגמן.

>> "דוגמנים", yes דוקו, א'-ה' (השבוע בלבד), 21:15

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• yes
• אופנה
• אופנה ישראלית