>> לירון בן דור (כדאי מאוד שתעקבו) היא המנכ"לית של תנועת "מרימה", תנועה להט"בית ובית קהילתי תרבותי ופוליטי לצעירים ומבוגרים. יחד עם התדר היא מרימה בסופ"ש הקרוב (חמישי-שבת 8.11-6.11) את פסטיבל "משהו להאמין בו", שלושה ימים של אמנות, זהות, מחאה ותקווה לשלום. כן כן, שלום, מה ששמעתם. מוזיקה, מחול, פרפורמנס, דיבורים, ושלום. איך בא לנו שלום.

1. אלנבי 43

הבניין של מכללת מרשה, תנועת מרימה ואיגי. הלב שלי נמצא במקום הזה, השותפים שלי והחלומות שלי. זה מרכז שמבחינתי הוא סמל לדמיונות מופרעים שהיו לי ולחברים שלי. הגענו לאיגי שהייתה עוד עמותה קטנה לטיפול בנוער להט"ב לפני 14 שנים. לאט לאט, המחשבות שלנו, השיחות שלנו והדמיונות שלנו הפכו להיות ממשות קיימת ומציאות אלטרנטיבית לבני נוער, צעירים ומבוגרים בקהילה הגאה.

מרשה היא המכללה התעסוקתית הגאה הראשונה בעולם. המכללה מאפשרת לצעירים להט"בים מהחברה הערבית והחרדית, טרנסים וטרנסיות וצעירים להט"בים בכלל שסובלים מלהטבופביה ומתקשים להשתכר בכבוד לבוא למקום הזה, ללמוד מקצוע, למצוא תעסוקה ראויה והכי חשוב להרגיש שהם בעלי ערך. זה אי של שפויות בכאוס שהוא החברה הישראלית ובמציאות שבה ההנהגה שלנו מבקשת להחזיר את הקהילה הגאה לשוליים החברתיים והתרבותיים.
אלנבי 43 תל אביב

2. קפה תשקם

בלב שוק לוינסקי, ברחוב זבולון, נמצא התשקם. בית קפה אינטימי עם קפה מושלם ופיתה חביתה שאין מפנקת כמוה בעיר הזאת, כשכל פיסה של גלוטן שרוצים לרכוש בה מצריכה לקחת משכנתא. מעבר לזה דור הבעלים של הקפה הוא כמו מארחת בבר בורלסק, תמיד נותן את ההרגשה שהמקום הזה מזמין לחוויה חברתית ושכונתית שמפגישה בין אנשים טובים בעיר.
זבולון 5 תל אביב (שוק לוינסקי)

3. פארק המסילה

מקום שהוא אוויר ירוק בעיר. זה פארק מושלם שאפשר תמיד להגיע אליו לפרוש מחצלת או שמיכה ולשבת עם חברים, בלי להזמין מקום ובלי החובה לצרוך ולשלם. מעבר לזה הפארק הוא איזה שיא בתכנון הערוני כי הוא מחובר לשבילי אופניים כמעט מהצד המזרחי ועד הקצה המערבי שלו בים. הבתי קפה כמו המיראז’ ואחרים שנפתחו מאפשרים לקחת קפה ולחטוף מזון מהיר אם לא היה כח להתארגן על פינוקים מהבית. זה מקום עם קריצה לאווירת המפגש האירופאית בפארקים. הלוואי שיהיו עוד רבים כאלה בעיר, מרחבים פתוחים וירוקים שנותנים אוויר לנשמה, אשראי לנפש, ורוגע במחשבה.

4. בוסר

מקום שלא מתפשר על היין שלו. נהיה בשנה האחרונה טרנד חדש, כולם פותחים בר יין. האמת היא שלא כל היינות בכל בר הם טובים – אבל הם תמיד יקרים. בישראל היין מאד יקר בגלל עניין הייבוא, אבל הרבה מקומות מנצלים את זה. הבוסר זה אחד המקומות היחידים שדואגים להביא יין איכותי וטוב, יינות טבעיים ממגוון מקומות בעולם וגם מיצרנים ייחודים בישראל. המחירים סבירים לישראל היקרה. אוהבת לשבת שם לפני ההפגנות בשבת ואחריהן. מאפשר את הנוחות של לקחת יין טבעי וטוב הביתה או לשבת שם באוירה מרימה.
החשמל 5 תל אביב (גן החשמל)

5. הפאי

מקום שמבחינתי מצליח לאפשר את חווית הנעורים שלרבים מאיתנו כבני נוער לא הייתה. הפאי, לאורך שנים ועד המלחמה, היה מקום שהביא תקלוטים ודיג’ייז מהעולם וחשף את הקהל לתרבות מוזיקלית רחבה, אפשר להרבה ליינים חדשים בעיר לעמוד על הרגליים ולהתפתח, כמו גם לדי.ג’ייז רבים. המסיבות בו הם מרחב מטרוסקסואלי שלא מתפשר על המגוון האנושי, ולנשים זה דבר שמאד מאפשר. אני אמנם להט"בית ומאוד נהנית להרים עם ההומואים אבל לפעמים כשהמרחב כולו נשטף בגברים אין לך כל כך מקום להמשיך להרים.

כשהתחילה המלחמה היו להט"בים שרצו לעשות הפגנות מול הפאי בגלל שהם מעסיקים ערבים, וזה הרגיש כמו פגיעה עמוקה בלב מחברי הקהילה שלי. הפאי הוא מקום שאף פעם לא התפשר על העמדות הפוליטיות שלו, ואחד המקומות היחידים בעיר שמאפשר לחוות שותפות ערבית יהודית. גם במלחמה הם לא התפשרו על העמדה הזאת. בזמן שרבים בחיי הלילה (שהם מרכז השפעה על הרבה אנשים בעיר הזאת) מפחדים לייצר עמדה פוליטית (מבינה את זה), הפאי באומץ והרבה עבודה ממשיכים לעשות את זה ולכן יש לי כבליינית וכפעילה פוליטית חברתית הרבה הערכה למקום הזה. אנחנו צריכים יותר מקומות כאלה בעיר. רק ככה נעשה מציאות טובה יותר במאבק על הזהות של המדינה.
אחד העם 54 תל אביב

עולם מקביל בלב תל אביב ומקום להתבלבל בו // העיר של דןדן כהן
>> המקום בו תרבות אלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום לא אהוב בעיר:

הגשרים שמחברים בין הצד המזרחי למערבי בעיר (גשר ההגנה וגשר לה גרדיה) וכל אזור נווה שאנן בואכה התקווה. זה כמו המעבר בין אור לחושך, בין יום ללילה, בין שנאה לאהבה. זה מעבר שמשקף את המקומות שיש להם ערך ואלה שאין להם. האזורים האלה מוזנחים ברמת התשתיות יותר מכל מקום אחר בעיר, אין יכולת ללכת שם ברגל כי כמעט ואין מדרכות וגם לא לרכוב באופניים או קורקינט כי אין שבילי אופניים. הםסואנים ועמוסים ברכבים, ברכבות ובתחבורה ציבורית ובצדדים נמצאים הומלסים, מכורים, פליטים ומהגרי העבודה. כל מי ששקוף ואינו נראה.

מצד אחד אני מודה על זה שאני נדרשת לעבור שם בכדי לחוות את הפער שמתעקשים לטטא אותו לצידי הרחוב כאילו הוא יעלם מעצמו, ומצד שני כעובדת בעמותה ופעילה חברתית אני מבינה שעיריית תל אביב-יפו רואה בנו אנשים שקופים, התחתית שלא מגיע לה תשתיות ראויות כמו כבישים, מדרכות, עצים, מקומות מוצלים, דרך שניתן לעשות אותה בביטחון מבלי לקחת כדורי חרדה אחרי כל יציאה וחזרה מהבית. חולמת שתהיה התאגדות של כל תושבי מזרח העיר ונווה שאנן בכדי לייצר מהפכה בתחום הזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שאנחנו עובדים עליו של תנועת מרימה והתדר. הרבה לפני שטראמפ נתן לגיטמציה לדבר על שלום, חשבנו במרימה איך אנחנו מייצרים מרחב שמאפשר את זה. יש כל מיני אופנים לדבר על פוליטיקה והמציאות בישראל,ורצינו למצוא דרך שתהיה נגישה ללהט"בים ולקהל צעיר. לבנות מרחב שמעז לדבר על תקווה במציאות שבה מתעקשים שנרגיש חוסר אונים, לדבר על שלום כאפשרות ריאלית במציאות פוליטית שגורמת לנו להרגיש שזה מטומטם נאיבי ושמאלני.

"משהו להאמין בו" הוא פסטיבל אמנות פוליטי של שלושה ימים. בפסטיבל אמנים, יצירות, אנשים ואירועים שעוזרים לכולנו לדמיין שאפשר שיהיה כאן משהו אחר,להעיז בתקופה כל כך חשוכה לדבר על שלוםועל תקווה,לקחת חלק במרחב קווירי שחורג מעבר לתפיסות הקיימות ומבקש לא להיכנע לחוקי המציאות שהשלטון מכתיב במשך שנים. הקהילה הגאה פעלה כחוד החנית של הרבה מאבקים ששינו עולמות ולכן האירוע הזה הוא ביטוי של חלומות, אבל חלומות ריאליים בדרך לשינוי המציאות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיר לשלום". שמעתי את הפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11 על "שיר לשלום". השיר נכתב על ידי יענקלה רוטבליט שנפצע בקרב במלחמת ששת הימים ונשא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה, והולחן על ידי יאיר רוזנבלום. כשרבין נרצח הייתי ילדה קטנה, אבל ככל שהתבגרתי ובמיוחד במלחמה האחרונה ודרך הפודקאסט הבנתי עד כמה השיר הזה משמעותי ומהפכני. זה למעשה שיר מחאה שמדבר על המחיר האמיתי של המלחמה והנצחונות. ומדבר על אהבה ושלום. השיר הזה בוצע על ידי להקת הנח"ל אחרי שהרגיז הרבה מאד גנרלים ואנשים צבא. ולכן יש בשיר שורה שהוחלפה: "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות" הוחלפה בשורה "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".השיר הזה מייצר הרבה תקווה. כמו זעקה ותפילה שליוותה אותי ואת חברי לאורך המלחמה הזאת בהפגנות, מחאות ובמאבק להחזרת החטופים הביתה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתנועת מרימה כמובן. קודם כל להגיע ולקח חלק בפעילות שלנו. בין אם במכללת מרשה, בחממות התרבות, בפעילות החברתית וכמובן כמובן בפעילות הפוליטית שלנו. אנחנו מפעילים מערך שלם של חוגי בית בכל העיר ואנחנו במהלכי התרחבות לקראת הבחירות. יכולים להזמין אותנו להגיע למפגשים או לקחת חלק בהכשרות שלנו ולהעביר חוגי בית בעצמכם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא יודעת אף פעם להצביע על אדם אחד. אבל הייתי אומרת לכל מי שלקח חלק פעיל ובהתמדה ובמאבק להשבת החטופים ולא ויתרה.

מה יהיה?
אנחנו נקום. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היא לא יכולה להתקיים בלי זה. הדור שלנו וצעירים מאיתנו יקומו מהשברים שיצרה ההנהגה הנוכחית ואנחנו נתקן ונבנה ונעשה כאן טוב יותר.

• העיר שלי
• תדר
• להט"ב
• איגי
• פארק המסילה
• שוק לוינסקי
• בוסר
• פאי גארדן

"מה קשור דגל הגאווה?!" הוא משפט שמוטח בנו בווריאציות שונות כמעט כל שבוע. פעם אחר פעם מתברר שהנוכחות של הקהילה הגאה בהפגנות למען שחרור החטופים ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית לא מובנת מאליה.

>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו // טור דעה
>> תהיו זאב דגני: חינוך לפוליטיקה ודמוקרטיה הוא צורך חיוני // טור דעה

אבל ב-29.12.22, ערב השבעת הממשלה, הקהילה הגאה הייתה הראשונה להפגין מחוץ לקריית הממשלה, מתוך הבנה שהממשלה הזו מאיימת באופן ישיר על בית המשפט העליון, על מיעוטים ובתוך כך על הקהילה הגאה (בין אם זה אבי מעוז, שעומד בראש מפלגה שחרטה על דגלה את ההוקעה של הקהילה הגאה והפך להיות השר הממונה על התוכניות שנכנסות לבתי הספר, אורית סטרוק שהציעה לאפשר אפליה כלפי להט"בים בחוק, ולצערי ישנן עוד דוגמאות רבות). מאז אותו הערב היינו שם כל שבוע במאבק על דמותה של ישראל.

עם פרוץ המלחמה באותה שבת נוראית ב-7.10, היה ברור שכל המשאבים שלנו מוקדשים להחזרת החטופים ולשיקום החברה שלנו, אבל מהות המחאה לא השתנתה: להיאבק על אופיה של ישראל כמדינה שמקדשת את ערך החיים ולא מפקירה אף אזרח.ית. מה שאומר בראש ובראשונה להחזיר את כל החטופים, ובאותה נשימה לדאוג לביטחון ולתנאים שוויונים לכלל האזרחים והאזרחיות בישראל – הקהילה הגאה שהאלימות כלפיה (ובייחוד כלפי הקהילה הטרנסית) רק הולכת ועולה מאז עליית הממשלה ומאז פרוץ המלחמה; היישובים הרבים שדורשים שיקום בדרום ובצפון; החברה הערבית שהופקרה על ידי הממשלה והמשטרה לארגוני הפשע שהלכו והשתלטו עליה; והנחיצות בפתרון ארוך טווח לסכסוך שגובה מאיתנו אינספור קורבנות. אלה קשורים באלה כשאופיה ועתידה של ישראל נמצאים על הכף.

הממשלה דוהרת אל עבר משבר חוקתי וקרע אזרחי גדול יותר מאי פעם. הקהילה הגאה נותרת ללא הגנה וללא שום הבטחה שזכויותיה יישמרו. יחד איתה נשארים מאחור כל מיעוט אחר וכל מי שמעז לבקר את הממשלה

השבועות האחרונים היו מהשבועות היותר דרמטיים ביחס לכלל הסוגיות הללו. לפני כשבועיים חודשה המלחמה שמסכנת באופן ממשי את חייהם של החטופים ושל אזרחים רבים אחרים. יום לאחר מכן, הממשלה דנה בפיטורי ראש השב"כ וביום ראשון היא דנה בפיטורי היועמ"שית, ומיד אחר כך הדיון לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וכמובן תקציב המדינה לשנת 2025. כל זה כשאין אופק ואין תוכנית לסיום המלחמה, להחזרת החטופים ולשיקום החברה. נראה שאת הממשלה יותר מעניין להבטיח את שליטה בכל מוסדות המדינה ולהעביר תקציב שמקצץ בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך, אבל מבטיח כסף סקטוריאלי ובלתי פרופורציונלי למקורביה.

בשבת האחרונה ציינו 37 שנים ליום שבו הצליחה שולמית אלוני להוציא מספר החוקים של ישראל את החוק האוסר על "משכב זכר". מאז, רוב ההישגים של הקהילה הגאה היו באמצעות פסיקות בג"צ, וכמעט שלא עוגנו בחוק. בתוך מציאות שבה הממשלה, שכוללת את הגורמים הכי להט"בפוביים שנשמעו אי פעם בישראל, לא מתחייבת להישמע לפסיקות בג"צ ודוהרת אל עבר משבר חוקתי וקרע אזרחי גדול יותר מאי פעם, הקהילה הגאה נותרת ללא הגנה וללא שום הבטחה שזכויותיה יישמרו. יחד איתה נשארים מאחור כל מיעוט אחר וכל מי שמעז לבקר את הממשלה.

הדרישה החד-משמעית מכל ממשלה באשר היא לשרת באופן שוויוני ונאמן את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה, היא דרישה רחבה, שמייצגת את המאבק של הקהילה הגאה מאז ומתמיד, אך היא לא דרישה רק עבורנו. זאת דרישה שמייצגת את השאיפה שלנו כלפי כלל החברה הישראלית, ובייחוד כלפי הנוער שבפניו התחייבנו לעתיד טוב יותר. דגל הגאווה, שגורר אינספור שאלות בכל הפגנה שבה הוא מונף בגאון, מייצג מבחינתנו ערכים של חופש, של שוויון ושל סולידריות חברתית. בשם הדגל הזה הזה אנחנו נאבקים ונאבקות על דמותה של המדינה ועל עתידה, ובשבוע הזה המאבק הזה הופך לדרמטי ונחוץ יותר מתמיד.
>> יוני אביטן הוא מנכ"ל שותף של ארגון הנוער הלהט"בי איגי

• טור דעה
• איגי
• להט"ב
• להטב"ק
• מחאת הדמוקרטיה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו

רום אוחיון היא מנכ"לית שותפה באיגי – ארגון נוער גאה. היא הצטרפה לאיגי כמדריכה בברנוער, ואחר כך הובילה את פעילות דיגי (מרחב חינוכי דיגיטלי לנוער להטב"ק) וריכזה, בין היתר, גם את תחום גיוס המשאבים של איגי בחו"ל. ב-11.11 תתקיים גאלת גיוס התרומות השנתית של איגי, אירוע חשוב מאין כמוהו שיוקדש לשימור ופיתוח מענים לנוער הגאה ברחבי הארץ. באירוע ישתתפו עברי לידר ואומנים נוספים, וממש כדאי לכםלרכוש עכשיו כרטיסים לזה, גם כי זה למטרה טובה וגם כי זה יהיה פאאאן.

>> אין שום בעיה בתל אביב. לא רוצים? יש ירושלים. העיר של ג'רמי פוגל
>> המקום שבו הגוף נרגע והירח נפגש עם השמש. העיר של טל אלפרשטיין

1. מכללת "מרשה"

המכללה התעסוקתית הראשונה לצעירים להט"ב בעולם. המכללה היא פרי של דמיון מופרע של חבורה באיגי, מלפני יותר מ-6 שנים, שהבינו את ההשפעות ארוכות הטווח של האפליה והאלימות שנוער להט"ב סופג בישראל כבר שנים. נער או נערה להט"ב שהולכים כל יום לתיכון שבו הם שומעים "קוקסינל" ו"הומו" כל 5 דקות, מפחדים להיכנס לשירותים ויודעים שאם יצאו מהארון, יש מצב ששום מורה לא תדע איך להגן עליהם מביריונות – לא פנוי ללמוד. אם אנחנו מוסיפות לסיר הזה גם חוסר תמיכה משפחתית, הסתרה והמסרים שאנחנו שומעים על היותם "מסוכנים יותר מחיזבאללה" – קיבלנו דור שלם של נערים ונערותות שאין להם סיכוי להתרכז בלימודים, להרגיש שייכים ולגדול להיות אזרחים ואזרחיות מעורבים ומתפקדים.

כשמדברים על להט"ב מהחברה הערבית, החרדית ובמיוחד מהקהילה הטרנסית – האפליה ממשיכה עמוק אל תוך החיים הבוגרים. התוצאה – צעירים להט"ב שמתמודדים עם קושי להשתכר בכבוד, חשש מלהטב"ופוביה במכללות או אי עמידה בתנאי סף בסיסיים בגלל חווית הנעורים שלהם. המכללה היא אי של שפיות באמצע רחוב אלנבי, שמציע יותר מ-6 קורסים מכווני תעסוקתי לצעירים להט"בים, ביניהם עיצוב שיער, לק ג'ל, די ג'י, שיווק דיגיטלי, חשבונאות ואימון כושר. מרחב בטוח עם צוות להט"בי מגוון שנותן הרבה יותר מהכשרה תעסוקתית, עם מעל 140 בוגרים.ות בשלוש השנים שבהן פועלת המכללה.
אלנבי 43

2. השפגאט

מוסד קהילתישבימים האלה סוגר את שעריואחרי כמעט שני עשורים שבהם היווה בית לקהילה הלהט"בית. היו רגעים שהוא היה הבר הלהט"בי היחיד בתל אביב והמקום הראשון שהעזתי לצאת אליו כלסבית מפוחדת. בקורונה, כשהיה סגור, היינו עושים בו סמינרים וחולמים על מוסדות חדשים כמו מכללת מרשה ותנועת הבוגרים "מרימה", שהיום חיים ובועטים.
נחלת בנימין 43

3. הבית שלנו בשכונת התקווה

או בשמו הבלתי רשמי: "הקומונה". אני גרה כבר 4 שנים עם שותפים שלי לחיים ולעשיה, בדירה שבאופן טבעי הפכה להיות מקום לישיבות, הרצאות, הקרנות סרטים ומסיבות בריכה. זה לא לגמרי מסתדר עם העובדה שאני חולת ניקיון ומתנהגת זוועה כשיש אנשים בבית, אבל גם לא הייתי מדמיינת את עצמי חיה לבד או רק עם בת זוג. זאת בחירה לחיות את החיים עם עוד אנשים ולייצר מרחבים להיפגש בהם, זאת מבחינתי המשפחה שלי ואני חושבת שזאת משימה קהילתית עליונה שלנו כלהט"בים לייצר משפחות אלטרנטיביות לחיות איתם את החיים.

4. בית אריאלה (לא הספריה, הבר)

בר הלסביות הלא רשמי בבעלותה של אריאלה האגדית. מקום מפגש קבוע בימי חמישי אחרי שבוע מתיש ולפני ההפגנות של הסופ"ש. מקום קהילתי שפתוח בשעות אקראית לפי מצב רוחה של אריאלה, אבל זה כל הקסם.
הרכבת 2

5. פארק המסילה

האפשרות האידיאלית להיפגש עם חברות בלי להוציא כסף! בתור מי שמכורה לקניית קפה ואוכל, אני מודה מאוד על פינות יפות בלב העיר שאפשר להביא שמיכה ולשבת בלי החובה לצרוך משהו. זה חשוב לנפש וגם למסגרת האשראי שלי.

מקום לא אהוב בעיר

גשר ההגנה – המסלול היומי שלי מהבית למשרד וחזרה עובר דרך גשר רחוב ההגנה ושכונת נווה שאנן. אלה שכונות שכל מה שמנסים להסתיר מאיתנו כישראלים מתגלה בהן – עוני, הזנחה, זנות, מבקשי מקלט. אנשים שהמדינה השליכה הצידה. לצד הכעס והתסכול, אני שמחה שאין לי אפשרות להעלים עין. אני לא רוצה לשכוח שיש עוד הרבה אי צדק, רוצה לראות את האנושות במצב הכי חשוף שלה ולתעל את הכעס והתסכול למאבק לטובת מדינה טובה יותר לכולם.ן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ארוע ההתרמה השנתי של איגי, שיערךב-11 לנובמבר בהאנגר 11. השנה האירוע יהיה מחווה לעברי לידר, ויכלול הופעות וביצועים של האמנים המובילים בישראל, שיספרו יחד איתנו את הסיפור של הקהילה הלהט"בית בישראל. באחת השנים הקשות ביותר שעברו על ישראל, נוער הלהט"ב מתמודד עם אתגרים כפולים ומכופלים. לצד ממשלה שקיצצה לנו בתקציבים לסדנאות בבתי ספר ולתוכניות לצעירים בסיכון – זה ערב חשוב שעוזר לנו להמשיך לייצר מרחבים בטוחים, להתמודד עם האתגרים הייחודיים של נוער להט"ב בכל הארץ ולשקם את הקבוצות שנפגעו בדרום ובצפון. הזדמנות להנות מהופעה שווה (אובייקטיבית!) וגם לתמוך באיגי.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכה "אי פיל לאב" של עוז זלוף שנסגרה החודש. תערוכה נועזת על אהבה וסקס כתכנים רלוונטיים לכל הגילאים, האנשים והמגדרים. עוז הוא מהמייסדים של "מרימה", תנועת בוגרים להט"בית שהוקמה בין היתר על ידי בוגרים של איגי ואני גם חברה גאה בה. התערוכה מדברת לגמרי את הרעיונות של מרימה כתנועה קהילתית ופוליטית ליצירת חיים ותרבות להט"בים מלאי תקווה ובלתי מתפשרים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
איגי! גם אני הגעתי לאיגי כמתנדבת וזאת הייתה בחירה ששינתה לי את החיים. באיגי מצאתי את החברות שלי לחיים, את הזוגיות שלי ואת התקווה שלי, וגם הפכתי לאדם טוב יותר. לאיגי יש מעל 100 קבוצות חברתיות בכל הארץ ואנחנו תמיד תמיד צריכים עוד א.נשים שידריכו קבוצות ויובילו פרויקטים כדי שנוכל לפעול באמת בכל הארץ. מי שאין לה זמן ומעדיפה לתרום במשאבים- אפשר לקנות כרטיס לגאלה השנתית שלנו ב11.11 ואפשר לתרום באתר, זו תמיכה שבלעדיה לא היינו מצליחות להתקיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר ז"ל, שבילתה את 11 החודשים האחרונים בבגין עד לרמה שמגיע לה להיקרא תל אביבית. איילה היא אישה מרשימה מאין כמותה שנלחמת להחזרת החטופים ולבחירה של מדינת ישראל באהבת החיים במקום קידוש המוות. איילה היא גם אמא של עומר מצגר, שהיתה מתנדבת שנת שירות באיגי, ובכלל משפחת מצגר צריכים לנהל את המדינה מבחינתי.

מה יהיה?
אנחנו בעיצומה של מלחמה על הזהות של מדינת ישראל, ויש לפנינו שתי אפשרויות בלבד. או שהיא תהיה מדינה גזענית, אלימה, שבה מותר להיות רק סוג אחד של בני אדם; או שהיא תהיה מדינה שוויונית שמבינה שהתפקיד שלה הוא לדאוג לרווחה ולחיים של כל בני האדם פה באופן שווה, חברה דמוקרטית וליברלית שבה נרגיש שייכות. מבחינתי אין אופציה שנמצא את עצמנו באפשרות הראשונה, כי פשוט אין בה מקום ללהט"בים, לנשים ובעצם לרב הישראלים.

• העיר שלי
• איגי
• להטב"ק
• נוער להטבי
• שפגאט
• הקהילה הגאה

זה לא הולך להיות חודש גאווה רגיל, כי שום דבר כבר לא רגיל.המצעד השנתי החגיגי הוחלף בעצרת, לאחר שארגוני הגאווה חברו למטה החטופים, שתתקיים ביום חמישי הבא (6.6) בגן צ'ארלס קלור. ובכל הנוגע למסיבות, ההיצע בהחלט נמוך מהרגיל. אפשר לומר שהשנה לא חוגגים את חודש הגאווה, אלא מציינים. ובכל זאת, יש כמה דברים שלא מחליפים גם בשנה מתונה שכזו – המרצ'נדייז.

>>קבלו את דגל הגאווה החדש (ועוד 7 אירועים רשמיים לשבוע הגאווה)

אנחנו לא בהכרח אוהבים להרים לחברות שממתגות את עצמן כלהט"ביות רק במהלך יוני, אזחנות המרצ' החדשהשצצה בוולט היא בול הפיתרון – חנות מטעם ארגון הנוער הגאה איגי, שמספקת מוצרי גאווה מגוונים (גם לכלב!), אשר כל הכנסותיה הולכות קודש לתפעול הארגון. זה אומר שבמקום לקנות באיזה קיוסק דגל בייצור סיני מהמדף שליד הבאנגים – סליחה, ואזות – אתם יכולים להזמין ישירות הביתה מוצרים מטעם איגי, ובכך לתרום לפעילות הארגון.

החנות מוקמת למשך חודש הגאווה זו השנה השלישית, ובדומה לשנים שעברו מציעה לקנות דגלים במגוון גדלים, תיקים, צמידים, שרוכים, חגורות ואפילו שלייקס בצבעי הקשת, כמו גם בגרסה עם צבעי הדגל הטרנסי. תוכלו להזמין ממנו גם סיכות, מחזיקי מפתחות, טי שירטים מקוריים של הארגון עם כיתובים שיכניסו לכן קצת אופטימיות ללב, משחק קלפי רביעיות עם היסטוריה להט"בית ואפילו את ספר הילדים הטרנסי הראשון בארץ, אשר נכתב בשיתוף חניכות.י איגי. בקיצור, לא רק שאתם מצטיידים לקראת החודש, וגם תורמים כסף לאיגי, זה גם מגה חמידות. ומה אנחנו צריכים החודש אם לא יותר חמידות?
לחנות המוצרים של איגי

• שבוע הגאווה
• להט"ב
• נוער להטבי
• איגי
• וולט WOLT

שבוע הגאווה כבר כאן, ולמרבה השמחה זה הפך לחג של ממש. התקופה הכי נוצצת וצבעונית בשנה הופכת למשמעותית עם חזרתה זו השנה שנייה של החנות הגאה של וולט, בשיתוף עם איגי – ארגון הנוער הגאה. החנות שנפתחה מוכרת מרצ'נדייז גאה במשלוח מידי, אז אם חסר לכם דגל, חולצה או אפילו וואנזי חמוד לתינוק שמגיע איתכם למצעד – תורידו את הפאניקה,ותכנסו לוולט.

החנות נפתחת בשנה השנייה ברציפותלאחר ששנה שעברה זכתה להצלחהאדירה. וחשוב לציין כי כל ההכנסות של החנות מגיעות לארגון נוער גאה איגי, המלווה בני ובנות נוער מכל הקשת הלהט"בית בקשיים ומהווה מקום מבטח עבורם. בחנות תוכלו למצוא הכל מהכל, החל מביגוד, תכשיטים, דגלים, משחקי ילדים, ספרי ילדים בנושא גאווה ואפילו אביזרים לכלבים הגאים. קצת מוזר להוציא את הכלב שלכם מהארון, לא? אבל בסדר, אנחנו לא שופט.

מבין הספרים והמשחקים שתוכלו למצוא שם תתקלו במשחקי קלפי רביעיות עם היסטוריה להט"בית, ספר הילדים הטרנסי הראשון ועוד. הרעיון של חנות הגאווה נולדה כיוזמה של וולט יחד עם ראש ארגון איגי, ופותח בקונספט מיוחד וחדשני של אביזרי גאווה. אם ברוריה התחילו למכור פאות לכבוד פורים, אז רק הגיוני שגם איגי יתחילו למכור דגלים בחודש הגאווה.

הביקוש למרצ'נדייז ואביזרי גאווה רק עולה משנה לשנה, ובתכלס אנחנו הכי שמחים כשיש לנו אופציה להזמין אביזרים שיגיעו אלינו הביתה תוך חצי שעה, בלי לצאת מהבית, בלי להיתקל באנשים והכי חשוב – בלי לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים. אזורי המשלוח שפתוחים לחנות הגאווה הם לא רק תל אביב-יפו, אלא גם השכנות שלנו – רמת גן וגבעתיים, ולאלה שאכישהו יש להן כוח, קיימת גם אופציה של איסוף עצמי.

• מצעד הגאווה
• שבוע הגאווה
• וולט WOLT
• איגי