כרגיל, הרבה דברים קורים בתדר: יש חנות פופ אפ חדשה של Itiya Studio עם "פיסים יצירתיים שמחזירים את המחוך לקדמת הבמה ומטשטשים את הגבול בין הג׳נדר לפלואיד", ויש תפריט ספיישלים חדש של פיצה תדר (פיצה מלפוף!), ויש מסיבות והופעות בשישי-שבת והכל נערך לקראת אירוח פסטיבל הג'אז בחודש הבא, אבל בשבוע הבא יתרחש שם אירוע שבכל זאת מצדיק תשומת לב מיוחדת. נאמר זאת כך, יונית: לט'ס הב א קיקי.

>> שעתם הגדולה של הנצנצים: כל מה שצריך לדעת על סצנת הבולרום בתל אביב

כן, סצנת הבולרום של תל אביב הולכת להשתלט על רחבת התדר בחמישי הבא, 28.11, לכבוד יום המודעות הבינלאומי ל-HIV. מדובר בשת"פ נוצץ של תדר, המרכז הגאה וסוכן הבולרום החשאי YALLA 007, שמזמינים אתכם ל-Red Ribbon Kiki Ball, הלוא הוא נשף ריקודי ראווה כמיטב מסורת תרבות הבולרום, בחגיגה של ביטוי עצמי, יצירתיות וחופש עם תחרויות ריקוד ופרפורמנס בשבע קטגוריות שונות, תוך כדי העלאת המודעות לאיידס ולמיניות אחראית.

התחילה הכי מוגזם ואז הגזימה. מסיבת בולרום בתלאביב, 2022 (צילום: שי כהן)

למי שחי במערה עד כה והצטרף אלינו כעת, נספר שסצנת הבולרום השוקקת בעיר התפתחה באופן דרמטי מאז סיקרנו אותה לראשונה כאן ב"טיים אאוט" לפני יותר משנתיים, והיא שואבת ממקורות הסצינה בארה"ב, שם איפשרה בשנות ה-70' ללהט"בים, שחורים ושאר מיעוטים דחויים להראות ביצועים על רחבת הריקודים בלי הלחץ התחרותי של אירועי ריקודי בולרום רשמיים, והפכה לאמצעי ביטוי אישי של שונות וייחודיות. אירועי בולרום מתאפיינים בדך כלל בתחרות שבה כל רקדנ.ית מקבל את הרגע שלו במרכז הרחבה להראות את המובז והסטרייק-א-פוז שלו, כשמסביבו כולם רוקדים, מוחאים כפיים ומרימים.

תרגישו חופשי לרקוד איך שנוח לכם, כן? סצנת הבולרום בתל אביב (צילום: שי כהן)

הערב החגיגי בתדר יכלול תחרות ריקוד בשבע קטגוריות שונות ונושאות פרסים (אחת מהן היא ריקוד תוך כדי ליפ-סינק לשיריה של דנה אינטרנשיונל), כשבחבר השופטים עילית רקדני הבולרום של הסצינה יחד עם סתיו סטרשקו. יש קוד לבוש: לוקים נועזים, צבעוניים וחסרי התנצלות, עם טאץ׳ של אדום בהשראת הסרט האדום שהוא סמל המודעות לאיידס. לפני הבוֹל תתקיים שיחה במטמון עם ד"ר הילה אילן על ייצוג איידס במדיה האמריקאית בשנות ה-80' וה-90' ועל המאבק הלהט״בי בישראל. במקום תהיה גם אפשרות לבצע בדיקות HIV ועגבת בחינם.
>> רד ריבון קיקי בול, 28.11 החל מ-19:00, תדר, דרך יפו 9.עוד פרטים באינסטוש

• חיי לילה
• תדר
• ווג
• להט"ב
• איידס

המילים של שיר המופת של הפט שופ בויז It's a Sin מרחפות מעל הסדרה החדשה של ראסל טי דיוויס, וזאת למרות שהשיר אמנם נותן את שמו לסדרה, אבל המילים המפורסמות של ניל טננט כלל לא מופיעות בה. השחקן הראשי בסדרה, אולי אלכסנדר, הוציא שלשום קאבר לשיר במסגרת הרכב הפופ שלו Years & Years, אבל גרסת הכיסוי הזו אינה נכללת בסדרה גם היא. רק הפתיחה של השיר מופיעה בפרק הרביעי, ונקטעת לפני שטננט יוכל לשיר בקול שבור את ההמנון שלו, "כל דבר שאי פעם עשיתי, כל דבר שאי פעם אעשה, כל מקום שבו הייתי, כל מקום שאליו אני הולך, החטא".

ההודעות לעיתונות הדגישו את העובדה שראסל טי דיוויס כתב מיני סדרות כמו "השנים" או "סקנדל בריטי גדול", לבריטים הוא מוכר בתור האיש שהחזיר לחיים את "דוקטור הו" והפך אותה מחדש לסדרה הבריטית הפופולרית בעולם (שנים לפני ש"הכתר" גנב את הטייטל), אבל חשוב יותר לענייננו פה – דיוויס הוא קודם כל היוצר של "הכי גאים שיש". המקורית. הבריטית. זאת שהפכה לבסיס לסדרה האמריקאית המוכרת. הוא פרץ אז דרך בהצגת דמויות להט"ביות חיות את חייהן בצורה חופשית ואוהבת. הם היו צעירים, יפים, שמחים והדוניסטים. הם היו.

קשה להסביר היום כמה סידרה כזאת היתה מהפכנית אז. "החטא" היא האחות המלווה של הסדרה ההיא, עשרים שנים אחרי, כשהיא מתארת את סיפורם של שלושה צעירים שעברו ללונדון כדי לברוח מהמקום השמרני והכולא שבהם הם גדלו. קולין, המופנם, שמגיע מווילס ומוצא עבודה בחנות חליפות יוקרתית, רוסקו, שמשפחתו הניגרית ניסתה לשלוח אותו חזרה לניגריה במטרה להוציא ממנו את ההומוטיות שלו והוא נחלץ מהם בעור שיניו, וריצ'י, שמספר למשפחתו שהוא רוצה להיות משפטן כשבפועל הוא מחליף את הלימודים שלו בלונדון לדרמה ונותר מולם עמוק בארון.הצלע הרביעית היא ג'יל שהיא, כמיטב המסורת ביצירות על בחורים צעירים שמגלים את השחרור המיני שלהם בשנות העשרים, האישה שפה לשרת אותם אבל לא להיות מישהי בכוחות עצמה.

כל זה יכול להשמע כמו עוד "הכי גאים שיש" אילולא התאריך שבה המיני סידרה הנוכחית מתחילה – 1981. הצעירים והיפים האלה יהיו הילדים הראשונים של דור האיידס. והרגע שבו הם חווים את השיחרור שלהם, הוא הרגע לפני שהגל הראשון מכה.

לא יפתיע אתכם לגלות ש"החטא" היא טרגדיה, חמישה פרקים שבסופם ליבכם ישבר לרסיסים. אבל כמו שיר טוב של הפט שופ בויז, גם היא עטופה באריזתת ממתק פופית, צבעונית ושמחה. זו בחירה מודעת של דיוויס, שבוחר לא להציג את החייהם של הדמויות הראשיות שלו כאנשים רדופים המסתתרים בעיר הגדולה כמו ב"מלאכים באמריקה". הוא מציג חיים שמחים בלונדון העליזה, שיחרור חברתי ומיני, והסידרה בפרקיה הראשונים כיפית ונהנתנית, גם אם רמזים למה שעומד להגיע נמצאים ברקע כל הזמן.

זו בחירה יפה – גם אם עבורי היו בפרקים הראשונים מספר רגעים סכריניים מדי שהקשו עליי להתמסר. יש מסר חזק בבחירה להראות גם את הכיף, החופש והפוטנציאל שהיה בתקופה ההיא, גם אם מעל לכל רגעי השיחרור והאהבה מרחפת השאלה "האם ראיתי עכשיו הדבקה? האם זה ההתחלה של הסוף?".

בין לבין, דיוויס לא פוסח על אף צד בטרגדיה של מגיפת האיידס. קולין שפוגש בהומו מבוגר ממנו העובד איתו בחנות הבגדים (בגילומו של ניל פטריק האריס) שחי עם בן זוג למעלה משלושים שנה, מייצג את דור המנטורים שהיה אמור לחנוך ולהתוות דרכים שונות כיצד ניתן להיות הומו בעולם שעדיין מתקשה לקבל אותך. הדור הזה נעלם מהר מאוד ומשאיר את קולין הצעיר מבולבל וחסר כיוון. ריצ'י, שהוא כמעט הדמות המרכזית, הוא גם הדמות המורכבת ביותר מבחינה מוסרית, כשהוא מנסה להדחיק כמה שניתן את קיומה של המגיפה ולחיות את החיים שהוא חולם עליהם. ההדחקה הזאת היא חלק מהטרגדיה והסדרה מפנה אליה מבט חומל ואמיץ מאוד.

אני באמת לא רוצה להרוס את חווית הצפיה ב"החטא", אבל זו סדרה על התפרצות האיידס ואך טבעי שלא כל הדמויות שמופיעות בפרק הראשון יגיעו גם לקו הסיום של הפרק החמישי. ובכל זאת, בכל פעם שבאתי לכתוב משהו מפרטי העלילה הרגשתי שאני עלול להרוס. גם כשהייתי מודע למה שעומד להתרחש, הלב נשבר לרסיסים כל פרק מחדש. "החטא" זו סידרה שבהצהרתה היא טרגדיה נוראית, על דור שלם שפשוט כמעט נכחד, על מגיפה שהתקשורת הפכה לסנסציונית והקהילה המדעית פשוט לא טיפלה ולא הבינה כמו שצריך, על רשויות אטומות ועל הרבה מאוד שינאה ודעות קדומות.

זו גם סדרה עם הצהרה פוליטית פשוטה ואפקטיבית מאוד, לא דיון על הפילוסופיה של המוסרניות ורדיפה פוליטית כמו ש"מלאכים באמריקה" היתה בזמנו, אלא דווקא הפניית אצבע מאשימה כלפי החברה הבריטית השמרנית של אותם שנים. יש בזה כוח אדיר. העובדה שהצילומים הסתיימו רגע לפני התפרצות הקורונה העולמית גם היא מכבידה, כשמבינים כיצד העולם יכול להגיב למגיפה חדשה כשהיא לא פוגעת רק בחלק מהאוכלוסיה. "החטא" היא מלודרמה אמיתית כמו פעם, כמו שיר פופ יפהפה שעוטף הרבה מאוד כאב וצער, כמו שירי הניו-ווייב של שנות השמונים, יפים ונוצצים, ששרים עם דמעות בעיניים.

"החטא",החל מה- 24/02 ב-yes VODומיום א' ה-07/03,21:45 ב-TV DRAMAyes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• להט"ב
• איידס
• yes
• בינג'

• Facebook
• Twitter
• Email

בזמן האחרון עולם האמנות נזקק לזריקות של נוסטלגיה לוורידים כדי להתחמק מההווה הלא ממש מזהיר ומהעובדה ששום דבר לא ממש משתנה פה. בקיץ שעבר היה זה רצף התערוכות שהעלו מהאוב את תנועת האמנות השחורה בשנות ה־60־80, והקיץ הזה כולם מדברים על דיוויד ווינרוביץ' – אמן, משורר ואקטיביסט שמת ב־1992 מסיבוכים של נגיף האיידס.

ווינרוביץ', שהיה בן 37 במותו, הותיר אחריו גוף עבודות אינטנסיבי והופך קרביים, שזעק את זעקתם של כל אנשי השוליים שנדחקו לפינות האפלות של הקיום. בחודשים האחרונים הוצגו כמה תערוכות של ווינרוביץ' ובראשן תערוכת הרטרוספקטיבה המדוברת שלו, "ההיסטוריה משאירה אותי ער בלילה", שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון הוויטני בניו יורק.

עוד כתבות מעניינות:
מצאנו את האמנית הצעירה הכי מבטיחה בישראל
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
רועי רוזן מתחזק קריירה בינלאומית מהמושב – ומסמן הישג גדול בפריז

השם שלו אמנם פחות מוכר למי שלא בקיא בנבכי האמנות של שנות ה־80, אבל הדימויים המטלטלים והאיקוניים שלו התקבעו בתודעה הקולקטיבית, אם זה צילום עדר הבופאלו שנופל אל תוך תהום – דימוי שלהקת U2 השתמשה בו לעטיפת הסינגל של "One" ובקליפ שלו, דיוקן עצמי שבו הוא נראה עם שפתיים תפורות או דיוקן אחר שלו, ממש לפני מותו, קבור באדמה מתחת לאבנים.

האמנות של ווינרוביץ' הפכה לסמל של מחאה נגד התקינות הפוליטית של ארצות הברית ההטרוסקסואלית והלבנה. התערוכה בוויטני מתייחסת לנושא ומדגישה את חשיבותה של יצירתו בעשור הראשון של מגפת האיידס, אבל גם מנסה לצאת מהשבלונה של האמן ההומו חולה האיידס ומציגה את ווינרוביץ' כאמן ורסטילי ופורה שידו הייתה בכל – מציור, צילום וקולנוע ועד שירה.

הסיפור של ווינרוביץ' מתחיל בילדות מסויטת למשפחה לא מתפקדת שנשלטה על ידי אב אלכוהוליסט ואלים. הוא ברח מהבית בגיל 9 והדרך לחיי זנות, סמים ועוני הייתה קצרה. רחובות מנהטן של שנות ה־70 היו רוחשי זימה ופשע, אבל עבור ווינרוביץ' היו בהם גם חופש והשראה. השיטוטים ברחובות העיר ומסעות הטרמפים שלו ברחבי ארצות הברית סטייל "בדרכים" של קרואק הפגישו אותו עם אנשי השוליים ועלובי החיים שהחברה האמריקאית הקיאה מתוכה והכניסו בו תודעה פוליטית ואמנותית.

ישו עם מזרק הרואין

ווינרוביץ' היה עשוי מאותו DNA של אמנים אאוטסיידרים שפעלו באזור האיסט וילג' בניו יורק בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, בהם קית' הרינג וז'אן מישל בסקיאט; יצורי שוליים, רובם אוטודידקטים, שהכתירו את עצמם לאמנים ויצרו בהשפעת אסתטיקת הגרפיטי. זאת הייתה נקודת מפנה היסטורית באמנות שבה היא הפכה להיות שוק של אספנות, בייחוד של אמנות צעירה, ועשירי ניו יורק התחילו לשפוך עליה כסף. במקביל עלה רונלד רייגן לשלטון ואיתו עידן שמרני שניסה להשתיק את מגפת האיידס המתפשטת. כל זה התנקז לכמה שנים סוערות שבהן ווינרוביץ' היה דמות מפתח אבל התעקש כל הזמן להמשיך ליצור בשוליים. הוא בז להתמסחרות האמנותית (גם שלו) עד כדי כך שבאמצע שנות ה־80, כשהאספנים הנלהבים גילו את סצנת הציור הצעירה, הוא סירב לשחק את המשחק ונטש את המדיום.

בינתיים מגפת האיידס גדלה לממדים מפלצתיים. ווינרוביץ' צפה בחברים הקרובים שלו מתים בזה אחר זה בעוד ממשל רייגן יושב בחיבוק ידיים ומתכחש למשבר. "אני רוצה להקיא. מצפים מאיתנו להתנהג בשקט ובנימוס מול מכונת ההרג שקוראים לה אמריקה, לשלם מסים ולתמוך ברצח האטי שלנו", הוא כתב כנביא זעם באחד החיבורים שלו. העבודות שלו מאותה תקופה היו גדושות בסמלים של מוות, הרס, חולי וחילול קודש, שעצבנו את אמריקה השמרנית בזמנו וגם שנים אחר כך. בין היתר היו שם דימויים של ישו עם מזרק הרואין, צלב שנאכל על ידי נמלים (ב־2010 פעילים רפובליקנים לחצו על גלריית הדיוקנאות הלאומית להסיר את העבודה הזאת מתערוכה) וסדרת צילומים מצמררת של גופת חברו הקרוב ומאהבו, הצלם פיטר הוז'ר, שנפטר מאיידס בשנת 1987. כמה חודשים לאחר מכן ווינרוביץ' עצמו אובחן כחולה איידס, מה שהוביל אותו לפרץ של יצירה שדווקא הייתה צבעונית, שמחה וחיונית – קולאז'ים וצילומים עם קומפוזיציות סוריאליסטיות־פופיות דחוסות.

בתרבות השערוריות של ימינו שום תערוכה שמכבדת את עצמה לא יכולה לעבור בשקט בלי איזו סערה חולפת. גם הרטרוספקטיבה של ווינרוביץ' לא יצאה בידיים ריקות ולפני שבועיים צבאו מפגינים מקואליציית האיידס על דלתות הוויטני והאשימו את המוזיאון בכך שהוא מציג את האיידס כמחלה שחלפה מהעולם. "איידס הוא לא היסטוריה, ב־2018 יש עדיין אנשים שמתים מזה. משבר האיידס לא מת עם דיוויד ווינרוביץ'", קראו המפגינים. הוויטני, שידע אי אלו סערות בשנים האחרונות, לא ממש התרגש מההמולה והוציא בתגובה הודעה יבשושית שמבטיחה להמשיך להנציח את המאבק במחלה.

למרות הייצוג הבעייתי של האיידס וה־HIV, הרטרוספקטיבה של ווינרוביץ' בוויטני חשובה ורלוונטית מאי פעם – כשהשמרנות מרימה שוב את הראש, כשנראה שטראמפ הולך בדרכו של רייגן ואף רחוק מזה וכשעולם האמנות לא מפסיק להתלונן על התמסחרות היתר שלו, לא מפתיע שווינרוביץ' חוזר עכשיו לתודעה כדי לתת שיעור על אנושיות בתקופות חשוכות.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• איידס
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מכתירים אותה לאלוהים החדש של הקהילה:גלולה כחולה שמבטיחה למשתמשיה חיים נטולי HIV וסקס נטול פחד מוות, גלולה שלכאורה גם מייתרת את השימוש בקונדום. מאז עלייתה לארץ הקודש באופן רשמי במהלך השנה האחרונה, התרופה טרובדה (מתן טרובדה למי שאינו נשא HIV, כטיפול המונע הידבקות, מכונה PrEP) מסתמנת כגורם שמשנה את חיי המין של הגייז ואת הדינמיקה של הקהילה. מצד אחד הטיפול מעניק לנוטלים את השקט הנפשי וההגנה המרבית מ־HIV שלהם ייחל העולם יותר משלושה עשורים, ומשפר את חיי המין של מי שחרדה מאיידס פוגעת בקשרים שלו. מצד שני ה־PrEP מסתמן גם כקטליזטור להתנהגות פרועה ויש בקהילה כבר מי שמכנים אותו הרסני – עבור האינדיבידואל ועבור הקהילה כולה.

עוד כתבות מעניינות:
די לפינקוושינג: מה הבעיה במצעד הגאווה?
למה אין יותר ברים להט"ביים?
הסבים והסבתות הגאים והילדים שגאים בהם

"ה־PrEP הוא סוג של תרופה שאמורה לעזור להחלים מהפוסט טראומה של התקופה המאוד קשה של האיידס", מנתח ד"ר גל וגנר־קולסקו, מנהל המרפאה הגאה בגן מאיר, את הערך המוסף המנטלי של התרופה. "אנשים מתו, חברים של אנשים מתו, הקהילה הייתה מוקפת במצבי חולי ומוות", הוא אומר ומפרט על כך שמחקרים מצביעים על השינוי החיובי בחייהם של אנשים שנוטלים PrEP. "מעבר לעניין הרפואי ב־PrEP יש עניין קהילתי־חברתי־פסיכולוגי, אנשים אומרים שהם הרבה יותר רגועים, גם כאלה שהשתמשו בקונדום ועדיין משתמשים, גם כאלה שלא השתמשו. זה נותן שלווה להרבה אנשים".

"זה טו גוד טו בי טרו", מכריז דרור, תל אביבי בשנות ה־30 לחייו שביקש להתראיין בעילום שם, כמו מרבית המרואיינים לכתבה הזו. הוא מספר כי את הטיפול החל לקחת עוד לפני עליית התרופה לארץ ("אבל בהתאם לפרוטקול ולצד בדיקות מלאות"). "תמיד הייתה לי חרדה מהמחלה ואחרי חצי שנה של טיפול ובדיקות נרגעתי", הוא אומר. "לפני כן תמיד היו סיטואציות שבהן לא הייתי בטוח אם הכניסו בלי (קונדום) או שאני לא זוכר כי הייתי שיכור ואז היו הפחדים והחרדות. עכשיו אני לא מתעסק בזה".

יואב, גם הוא בשנות ה־30 לחייו, אומר שבחר להתחיל לקחת PrEP לאחר שנכנס לזוגיות עם נשא – בפעם השלישית. "זה פגע בשתי מערכות היחסים הקודמות שלי, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, לא ידעתי איך להכיל את זה. וכשהגיעה הזוגיות השלישית זה אכל אותי והחלטתי להילחם ולקחת את הכדור". יואב אומר שאת החרדה מנשאות אי אפשר להעביר במילים, "אתה צריך להיות שם בתוך הנעליים ולהבין מה החוויה. הטיפול המונע הוציא לי את זה מהראש, זה מדהים. אחרי שאתה עושה בדיקה ועוד בדיקה והן חוזרות שליליות, אתה מתחיל לשחרר הכל במיטה ואין שום חסימה, אתה עושה הכל עם בן הזוג כאילו הוא לא נשא. זה מחזיר את הביטחון".

כאילו אין קונדומים בעולם

"כמה שהכל ורוד, 15 שנה לא הייתה לי שום מחלת מין, ובשנה האחרונה – טוב שלא קיבלתי את כולן: מנגע קטן של קונדילומה ועד זיבה, שקיבלתי פעמיים", מצנן את ההתלהבות דרור, בעודו מתנחם בעובדה שהוא יצא יחסית בזול: מכר שלו חזר לאחרונה מברלין עם צהבת A. גם מרואיינים אחרים שאיתם דיברנו לצורך הכתבה דיווחו על הידבקות במחלות מין לראשונה בחייהם במהלך השנה האחרונה. לדברי דרור ל־PrEP יש חלק בכל זה, ושיטוט מהיר בגריינדר או באטרף (אפקליציות היכרויות לגייז) מראה כי הדרישה לסקס בלי קונדום (bareback) בשיאה וכך גם הפופולריות של כמסקס – יחסי מין בהשפעת סמים חזקים כגון GHB, המכונה גם סם האונס, וקריסטל מת'. נתונים רשמיים כבר מצביעים על עלייה בהידבקות במחלות מין כמו עגבת וזיבה, וכתוצאה מכך גם בפרוקטיטיס. אז האם הכל ורוד בצלה המנחם של מהפכת ה־PrEP בישראל?

"אנחנו רואים בצורה לגמרי ברורה עלייה מאוד משמעותית במחלות מין אחרות", מאשר ד"ר וגנר־קולסקו, "וזה אכן יותר שכיח בקרב אנשים שלוקחים PrEP ולא משתמשים בקונדום". תומאס שמש, בעל ליין המסיבות הפטישיסטי להומואים Beef Jerky, מציין כי "כרגע האימפקט הראשון שאני רואה, ואני לא יודע אם יישאר לאורך זמן, זה הסרת רסן בעולם המיני. חוגגים עוד יותר, משתוללים עוד יותר, מרגישים סופרהירוז, ירד הגרזן מעל הצוואר. אני לא אהיה שופט ואגיד אם זה נכון או לא".

שמש נמצא כבר 20 שנה בזוגיות עם ארז, שנדבק ב־HIV במהלך סקס לא מוגן. ארז, על סמך ניסיונו, רואה במגמה הזאת סיבה לדאגה: "באפקט המיידי יש מגדרים מסוימים ואוכלוסיות שזה נתן להם שקט נפשי, אבל בעיניי זו גם אשליה, כי ההגנה היא של עד 90 אחוז וזה הכניס את הקהילה לתחושת 'לי זה לא יקרה', 'יש פרפ אז הכל הולך'. צריך להיזהר שזה לא יידרדר". תומאס ממהר להשלים: "זה גרם למופרעות של הכיתה להתפרע עוד יותר".

דורון, חבר הקהילה המעורה מאוד בחיי הלילה בעיר, מתאר את סצנת הסקס העכשווית כסוערת במיוחד. לדבריו, "זה מורגש בשנה האחרונה שמאז ש־PrEP מסובסד ע"י קופות החולים, כולם בעניין של 'ביירבק או כלום', תנאי הקבלה בצ'יטוטים באטרף או בגריינדר הם להסכים לביירבק או פרפ ('פרפ' הפכה למעשה למילה נרדפת לביירבק – ע"ס). סקס בטוח זה כבר מושג מגונה". לצד המיאוס מהמכניות של סקס מהסוג הזה, המונע על ידי סמים, דורון מנסה למצוא גם את החן בכל זה, ומיד מסייג. "יש בכך את החייתיות והיצריות האלה, אבל זה גם הביא את המקום של אינטימיות מינית לספי ריגוש כל כך גבוהים וכל כך מנותקים מהמציאות, שבעיניי זה לא תורם לנו".

לדברי יואב, בסופו של דבר מחלות מין אחרות אינן מפחידות כמו איידס ולכן רבים לא מרגישים צורך להתגונן מפניהן עם קונדום. "הפרפ מנטרל, זה כאילו חזרנו לשנות ה־70 וה־80, כשהומואים לא היו משתמשים בקונדום. מה, ניכנס להיריון?", הוא מנסה להסביר את ההיגיון הלא בריא, "אם יש לך זיבה או כלמידיה אתה לוקח אנטיביוטיקה ונגמר הסיפור. אתה מטפל בזה וממשיך הלאה, גם אם ברור שעדיף להיבדק כל הזמן ולא להגיע למצב הזה. אין מה לעשות, אתה לא יכול לקיים יחסי מין באמצע הרחבה עם קונדום, זה הופך להיות פרוסס".

לצד הסכנות שבמין לא מוגן, לשוק השחור שהתפתח סביב הטרובדה בקרב מי שאינם יכולים לקבל את התרופה המסובסדת יש סכנות וחוקים משלו. רבים מזמינים את התרופה מחו"ל, בדרך כלל ממדינות מזרח אסיה שמשתמשות בפטנט, אך לא מובטח שהתרופה אכן נשמרת בתנאים אופטימליים עד להגעתה לדואר בישראל. נוסף על כך נוצרה תופעה המכונה "קו האומן־איכילוב": אנשים שמגיעים לחדרי מיון לקבלת "גלולות היום שאחרי" (טיפול תרופתי במינון גבוה במקרה של סקס עם נשא HIV) פעם אחר פעם, ולעתים במקרים שלא מצריכים טיפול מיידי, רק כדי לקבל מלאי של הכדור. ישנם גם כאלה הסוחרים בתרופה (שניתנת גם כחלק מקוקטייל התרופות שנוטלים נשאי HIV וחולי איידס) לאחר שהם רוכשים אותה מחברים נשאים ומוכרים לכל המרבה במחיר.

יושבת ראש החברה הישראלית לרפואת איידס, פרופ' מיכל חוברס מבית החולים מאיר, אומרת כי שימוש לא מבוקר ב־PrEP טומן בחובו סיכונים רבים וגורר בעיות קשות. "השימוש מיועד לאנשים שבטוחים ב־100 אחוז שהם שליליים ל־HIV בזמן התחלת הטיפול ועברו בדיקה בשבועיים שלפני", מסבירה פרופ' חוברס, "אצל אנשים שלוקחים את התרופה אפילו שהם נשאים, הווירוס יכול להפוך עמיד לטיפולים ולעבור מוטציות. נוסף לכך, זו תרופה שיש לה תופעות לוואי והיא יכולה, למשל, לפגוע בכליות".

מנתונים חלקיים שהצטברו עד כה, ההערכה היא שכ־430 אנשים בישראל נוטלים את התרופה בהתאם למתודת הטיפול היומי המתבקשת. כמה מאות נוספים רוכשים את התרופה באופן פיראטי דרך אתרים בחו"ל, וכשליש מהם לא נוטלים את התרופה על בסיס יומי אלא לסירוגין. "המצב היום לא אופטימלי", מודה ד"ר וגנר־קולסקו, שמבקש להתנער משאננות או אופוריה אבל בכל זאת לעודד את מתן ה־PrEP. "אנחנו יודעים שלא כל מי שצריך לקחת PrEP לוקח את התרופה, זה די ברור שיש אנשים בסיכון גבוה מאוד להדבקה שלא לוקחים", הוא אומר, "ונכון שפחות כיף לעשות סקס עם קונדום ורוב האנשים עושים סקס בשביל הכיף.

בסיטואציות מסוימות, בעיקר במסיבות וכשאנשים מסטולים, אנשים לא ישתמשו בקונדום כי זה קצת מסרבל, וה־PrEP חשוב מאוד לאנשים האלה. בינתיים לא הצלחנו להגיע לכולם, אולי בגלל העלות, אולי בגלל חוסר מודעות".

פוליטיקות נשאים ולא נשאים

זה לא רק חוסר מודעות או עלות התרופה, ה־PrEP יוצר מורכבויות חדשות ביחסים בין נשאים ללא נשאים בקהילה ובין פרטנרים מיניים, ועבור רבים זו גם סיבה להימנע מהכדור. מה קורה בין שני אנשים שאחד מהם על PrEP והשני לא, למשל?" יש אתגרים חדשים לאנשים בחיי המין", אומר סער מעוז, רכז בלה דואגת (זרוע המניעה וההסברה לקהילה הגאה של הוועד למלחמה באיידס), "מה אני אמור לעשות אם הבחור לא רוצה להשתמש בקונדום כי הוא אומר שהוא על PrEP אבל אני לא לוקח? ומה קורה אם אני על PrEP אבל בן הזוג עדיין רוצה להשתמש בקונדום? האם אני דוחה אותו כי אני מעוניין בסקס בלי קונדום? האם זה בסדר לשכנע? לעתים אנשים עוברים ניסיונות שכנוע לוותר על קונדום. אנשים צריכים למצוא סוג חדש של שיח, סוג חדש של דרך התמודדות. עם קונדום ידענו: או אם או בלי וזה היה ברור מאוד".

"יש גם סטיגמה שלפיה מי שלוקח PrEP חוגג", מוסיף דרור, "סלאט שיימינג לאנשים שעל PrEP. יצא לי לצאת עם מישהו שהעלה בדייט הראשון או השני שהוא מפחד לשכב עם אנשים שלוקחים PrEP כי יהיו להם כל מיני דברים". דרור ממשיך ומגלה רובד אחר של התופעה: "אין עדיין שיח פתוח שבו אנשים אומרים את האמת עד הסוף. יצא לי להיות עם מישהו בגריינדר שאמר שהוא על PrEP ואז רגע לפני שהתחלנו אמר לי 'דרך אגב, אני חיובי, אנדיטקטיבל'.

אמרתי שאין לי בעיה, אבל למה לשקר? אני חושב לפעמים שחצי מאלה שאומרים שהם לוקחים את הכדור הם נשאים, ויצא לי שחשבו שאני נשא כי כתבתי שאני על PrEP. זה יצר עוד פוליטיקות ועוד סטיגמות, אז מה השתנה בעצם?".

מעוז, שבעצמו חי עם HIV מאז 2003, אופטימי יותר לגבי הממד החברתי של PrEP. "מהאספקט החברתי, הכדור הזה שם את האדם שחי עם HIV וזה שלא חי עם HIV באותו מקום. שניהם הולכים בבוקר לארון התרופות ומוציאים את אותו כדור, וממשיכים בחיים הבריאים שלהם כל אחד בדרכו. הרגע הזה הוא רגע גדול. אולי קצת קשה להסביר את זה למי שאינו נשא, אבל זה רגע גדול".

תומאס שמש ממהר לצנן את ההתלהבות. לדבריו הקללה המכוערת ביותר בקהילה היא עדיין "איזה איידס זאת"; נשאים רבים עדיין מוקצים, ארון הנשאות עוד לא נפתח. השיח המיני הפתוח שעתיד להבריא את הקהילה עוד רחוק מאיתנו לפי שמש, והוא מנסה לשנות זאת בליין המסיבות שלו: מצד אחד הסברה על סקס בטוח, חלוקת קונדומים וניידות לבדיקה מהירה, מצד שני הסרת הסטיגמה לגבי נשאים. "אני מגלה שזה יהיה המעבר הכי קשה של הקהילה", הוא אומר, "אין לנו פרצוף לנשאים, מישהו שיבוא ויגיד, 'לי זה קרה, בוא תראה איך לך זה לא יקרה', מישהו שיניף את הדגל".

לדעתו של שמש, השינוי יגיע "אם נבין שלהיות נשא זה בסדר אבל גם נספר איך זה קרה לנו כדי שאחרים לא יידבקו. זה השינוי התרבותי. כל עוד ימשיכו לשנוא נשאים בתוך הקהילה, בין היתר מתוך הרצון להיות בסדר ולהיראות בריאים, נישאר עם המחלה החברתית הזאת". ללא שיח אמיתי ומודעות בריאה, ה־PrEP, הגביע הקדוש של המלחמה באיידס, לא יעמוד בהבטחה. "הצעירים ימשיכו להידבק, המבוגרים ימשיכו לעשות את השטויות, אלה שנגד יישארו נגד", הוא אומר, ומעוז מסכם: "אני חושב שאיידס זה עדיין אישיו, אני מייחל ליום שהוא לא יהיה אישיו אבל איידס זו עדיין מחלה שאין לה מרפא. גם אם חיים בצורה המיטבית יש למחלה השלכות לא פשוטות, במיוחד בגילים מבוגרים יותר. יש דברים שאנחנו מגלים רק עכשיו, עם הגל הראשון של אנשים ששרדו את שנות ה־80 וה־90. רואים מה קורה להם ורואים שזה לגמרי לא כיף. גם יש תרופות חדשות, עדיף לא להידבק ולא להיות תלויים בדברים האלה".

• מועדונים
• גייז
• איידס
• עירוני
• מצעד הגאווה
• מצעד הגאווה