הפרק האחרון של "בארי" היה עמוס בכדורים מתעופפים, דמעות זולגות ולפחות רימון אחד, אבל עם כל הכבוד לדם שנשפך - וזה בארי, יש המון כבוד - החלק המעניין הוא המבחן האחרון של הדמויות: מי היה מוכן להודות באמת הכואבת, ומי המשיך לחיות בשקר עד הרגע האחרון // ריקאפ בארי, פרק אחרון
*הריקאפ הבא עוסק בפרק האחרון לעונה הרביעית של בארי, ובהתאם לכל העונה האחרונה. לכן הטקסט כולל ספוילרים משמעותיים מאוד לפרק, לפרקים שלפניו, לסדרה, לחיים עצמם ולמוות שלכם. ראו הוזהרתם*
30 דקות, פלוס מינוס. זה פשוט מדהים מה ביל היידר ואלק ברג מצליחים לדחוס ל-30 דקות, פלוס מינוס. לפעמים זה מרגיש שבארי נעה בקצב עלילתי מסחרר, אירועים שלרוב נמתחים עונה שלמה מדולגים בהינף פרק, רציחות שהיו אמורות להיות שיא נופלות עלינו כלאחר יד וכל חצי שעה מרגישה כאילו הציגה סרט שלם. זה מה שדחף את "בארי" להפוך לסדרה כל כך סוחפת, אבל מה שנתן לה את הלב היה דווקא חוש ההומור. הדביליות של הכל, כולל הדברים הכי מפחידים בעולם. הקלות שבה חיים נעלמים ככה כי כמה דבילים החליטו. הסתמיות המוחלטת של החיים, והסתמיות המוחלטת של המוות. הכל אקראי, הכל גמיש, הכל סתם ככה. חוץ מהאמת.
והאמת, זה חמקמק. כי לשקר יש אינספור פנים, ולאמת רק כמה פרספקטיבות, אבל גרעין אחד. כל העונה הסוגרת של "בארי" עסקה באמת, בהסתרתה ובעיצובה מחדש. שני המנועים העלילתיים של העונה הזו – הילד והסרט – נפגשו בסיום לרגע היסטרי ועצוב כאחד (איך לא?) שכולו ניסיון הסתרת אמת עלוב, והאדם שמסכים להסתיר אותה למרות שהוא יודע הכל. אבל לפני שנגיע למכה היפה הזו בבטן, כדאי להביט על כל הדמויות המובילות בבארי, שזכו לגאולה או למוות בהתאם לשאלה אחת – האם הם היו מוכנים להודות באמת? בכל האמת?
נתחיל מנוהו האנק, אחת הדמויות הכי טובות בסדר וכנראה בכלל, גנגסטר עם לב מזהב שלא הצליח לתת ללב לנצח, ומאז לא מוכן להודות שהוא גנגסטר. התדמית הנקייה שקירצף לעצמו, שנשענת על צידו העולץ ואופי השואו-מן שלו, היתה חייבת להתלכלך מדם – דווקא כי האנק כל כך רצה להמשיך לשקר. הוא חטף את סאלי וג'ון, משך את ידיו מאחריות וקיווה שהקורבן האנושי שהוא מקריב יהיה מספיק כדי ללהתנתק מחיי הגנגסטר אחת ולתמיד. אבל מול השקר של האנק עומד דווקא השקרן הגדול הראשי של הסדרה – פיוקס. ופיוקס התפכח בכלא, הבין את האמת שלו. זה מקור כוחו החדש, המבט החודרני, המילה הנכונה שתפרק אותך במקום ותחזיר את הראש שלך בקופסה.
האמת שמרגע שראיתי את המבט שפיוקס נתן בג'ון, הילד של בארי, היה ברור לי שהוא יחמול עליו. הרי בסוף בארי תמיד היה הבן שלו – או איש הגשם שלו – ולא משנה כמה האב כועס על הבן, ברגע שהוא ראה את הנכד המטאפורי שלו, הכעס נעלם. נעלם, והתחלף במשימה – לשחרר את בארי גם מאימת נוהו האנק, ולאפשר לו לפתוח דף חדש. והדרך שבה פיוקס עושה זאת היא לעמת את האנק מול האמת. בפרק הקודם אנתוני קוריגן קיבל הזדמנות להציג בפעם האחרונה את כישוריו הקומיים, ועכשיו הוא מקבל הזדמנות להציג את יכולתיו הדרמטיות פעם אחרונה.
נאום ההתפכחות של פיוקס הוא לב הפרק, ואולי אפילו האמירה הגדולה של בארי – אין משחרר יותר מהאמת. פיוקס עבר תהליך בכלא שהפגיש אותו עם האדם שהוא בפנים, באמת. רק כשהוא סוף סוף "ויתר על הבולשיט" הוא הבין מי הוא באמת. "אדם ללא לב", הוא אומר בכאב מסוים. ודווקא בגלל שפיוקס רואה את האמת, השקר של נוהו האנק לא עובד עליו. הוא מנסה לתת להאנק סיכוי לגאולה, הזדמנות להודות שהוא רצח את כריסטובל. כי הוא פחד, כי הוא היה חלש. כי הוא פישל. להודות בהעמדת הפנים. הרי זה נושא הסדרה מהרגע הראשון. שיעורי המשחק, החיים הכפולים של בארי, אפילו האדיבות של האנק – הכל זה רק העמדת הפנים שבני האדם מבצעים ביום יום, כי זו הדרך היחידה להדחיק את האמת. שפישלנו, שהיינו חלשים, שפחדנו.
ההתפרקות שלו מול פיוקס, כשהילד של בארי ביניהם, היא רגע כואב ומיוחד, וקוריגן משחק את הבכי השבור לשלמות. אפשר כמעט לראות אותו מקבל על עצמו האמת, נוגע בגאולה, ואז מוותר לעצמו. הצד הגנגסטרי, התדמיתי, זה עם הפאסון מנצח. הוא אוסף את עצמו, צועק על פיוקס שהוא משקר ומתחיל את קרב היריות הריאליסטי ביותר בסדרה. מרגע שהקליע הראשון נורה ועד שפיוקס מתגנב עם ג'ון החוצה יש שוט מתמשך של רצף יריות מהיר. פיוקס יורה ראשון בהאנק, אנשיו של האנק מגיבים, חלק מהבריונים של פיוקס מחסלים אותם, ואז אחד מאנשיו של האנק זורק רימון שמחסל את האחרונים. רק שלושה קמים מההריסות – פיוקס, שקפץ על ג'ון והגן עליו בהצלחה, וסאלי שברחה הצידה, אך איבדה את ג'ון במהלך המהומה. הצעידה של פיוקס, מסתיר מפניו של ג'ון את הגופות והפצועים, הוא שוט קולנועי מהמם אחרון מאת ביל היידר.
פיוקס והאנק מסיימים את דרכם ביחד, בערך באמצע הפרק. פיוקס זוכה לגאולה, להיות האיש הטוב לשם שינוי. הוא מציל את ג'ון, ושולח אותו ישירות לבארי. כמו מכור שיכול להתחיל להיגמל רק אחרי שהודה שהוא מכור, רק כשפיוקס הודה שהוא חסר לב, אז הוא יכל להתחיל לגדל אחד מחדש. המבט לבארי היה אוהב, שלא יהיו טעויות. זה פשוט הכי אוהב שהוא יכול. מהצד השני האנק, שלא היה מוכן להודות באמת, רואה את הסמל השקרי לאהבה שלו, כריסטובל המוזהב, מרוסס בכדורים. הוא מנסה לאחוז בידו פעם אחרונה, ומקבל רק יד קרה. אני מודה שהפריימינג היפה והפייד-טו-בלאק לא ממש עשה לי את זה, והרגיש לי קצת קלישאתי ביחס לסופו של האנק, אבל זה סך הכל רגע קטן בפינאלה ארוך ורצוף רגעים יפהפיים.
גם בארי וקוסנו, עוד צמד חמד, מוצאים את סופם ביחד בשוט יפהפה שמתפייד לשחור. זה הסוף הראשון מבין שניים שהצמד יזכה לו – הסוף האמיתי, אם תרצו – והוא טראגי מאוד, אבל גם צודק. בארי, שבאופן מעניין מקבל מעט מאוד דקות בפרק הזה, כבר שכנע את עצמו שהוא נגאל. לפני כן, בחניה שמחוץ למשרדו של האנק, הוא כבר שכנע את עצמו שאם יקריב את חייו לטובת בנו, הוא יזכה לגאולה. אחר כך, כשהוא מקבל את חייו בחזרה מפיוקס במתנה, הוא משכנע את עצמו שזו היתה הגאולה האמיתית. גאולה אם אתה חי, גאולה אם אתה מת, כך או כך אתה לא אשם. כשסאלי אומרת לו שהגאולה היחידה היא לקחת אחריות על מעשיך, הוא שוב בורח להדחקה האהובה עליו כל כך. אלוהים נתן לו כרטיס צא מהכלא, אז מבחינתו הוא קיבל את המחילה שחיפש כל כך נואשות.
אבל הפעם העולם לא מסתדר סביב ההדחקה שלו. סאלי כבר לא יכולה עם חיי השקר שלה, היא צריכה את אור האמת כמו שהיא צריכה את אור הזרקורים. לכן היא עוזבת, ולכן בארי עושה את הטעות הכי גדולה שיכל, וצועד (שוב) בחוסר אחריות לתוך הדלת הפתוחה לביתו של קוסנו. איזה רוצח צועד לתוך ביתו של האדם שהואשם במקומו? רק אחד עם משאלת מוות. מעניין שדווקא טום, הסוכן של קוסנו, הוא האדם שמצליח לשכנע את בארי לוותר. להודות באמת, ולהשלים עם כך שאין שום אפשרות אחרת. אבל סוכן זה סוכן, והם האנשים המשכנעים ביותר בעולם. "אולי זה דבר טוב שבאת עכשיו, בארי", אומר פרד מלמד המתוק והמתנשם בקולו הרך. "זאת הזדמנות לעשות את הדבר הנכון".
ובארי סוף סוף, לראשונה בסדרה, באמת מוכן להסגיר את עצמו, ולהודות באמת. אבל זה לא מגיע לו, הוא לא הרוויח את הזכות. בום ישר לב. באיזשהו מקום, זה היה ברור שזה יסתיים כך. בארי בהלם, מוציא רק "הו, וואו" קטן (שאגב, די דומה לגרסה מרודדת של חיקוי אל פצ'ינו שביל היידר נוהג לעשות) כשהוא רואה את ג'ין מחזיק באקדח שקיבל מריפ טורן בראשית העונה הקודמת. בום, עוד אחד ישר לראש, כדי שלא יהיו שום טעויות. כמו האנק וכריסטובל, גם בארי וקוסנו זוכים לשוט מפואר שמסכם את הסוף – המורה על הספה, אוחז אקדח בידו, והתלמיד הפסיכופט שוכב לצידו עם המוח נוזל החוצה. גרוטסקי ויפה כאחד. ואז קורה מה שתמיד קורה אחרי המערכה האחרונה – הקהל מוחא כפיים.
המעבר המאוד מופגן הזה, מזירת הרצח שסיימה את חייו של בארי (וכנגזרת, גם את אלו של קוסנו) הישר לבמה הוא מהלך קלאסי של "בארי". חיי הבמה והעמדת הפנים מתנגשים במציאות הקרה של המוות. בארי האמיתי לא זכה לחוש גאולה אמתית לפני שחטף כדור בראש, וקוסנו איבד את הדבר הכי חשוב לו – המעמד שלו, שמו הטוב והתדמית שלו לעד יהיו מוכתמים. ועוד לא הגענו לעד כמה מוכתמים. מצד שני, קוסנו הוא כנראה הדמות היחידה שזוכה לסוף מעורפל יותר, כי הוא אמנם נכנס למאסר עולם ומאבד את שמו הטוב, אבל הוא זוכה בדבר היחיד שקרוב לאמת – צדק. הוא יודע שגם אם בארי באמת היה מסגיר את עצמו לרשויות ומנקה את שמו, הצדק לא היה נעשה. המפלצת היתה צריכה למות, והוא היחיד שבאמת יכל לעשות זאת. בסוף גיבור העל בארי מת, ללא חברים, ללא משפחה, ללא גאולה. גופה קרה לצד איש זקן אבוד. אבל בעולם של בארי, גם המוות הוא לא הסוף.
כי למוות יש השלכות. נראה לי שלמדנו את זה מהסדרה עד כה. יש את מי שנשאר, שמספר סיפור משלו, תווה נראטיב שלא תמיד הולך עם מה שקרה במציאות. רק תשאלו את נוהו האנק מי הרג את אהובו. ומי שחי עם הנארטיב הזה הם אלו שנשארו אחרי. במקרה הזה, סאלי וג'ון. השורדים האחרונים של מסע ההרג, שנושאים על גבם את הצלקות. מחיאות הכפיים, שנדמה שמופנות לסצינת הרצח של בארי והאנק, למעשה מגיעים מהצגת בית ספר תיכון שסאלי מביימת, אחרי עוד קפיצת זמן לא מבוטלת. כמו שאומר המשפט הנודע – אלה שלא יכולים לעשות, מלמדים. ואלה שלא יכולים ללמד, מלמדים בתיכון. אבל נראה שדי טוב לה שם. היא חיה בשמה המלא (תיכף נגלה איך), ונראית די במקום בתור מורה לדרמה בתיכון. אבל חשוב מכך, היא מקבלת את הפרחים שלה, הכבוד הבסיסי שהיא תמיד חיפשה. ועם זה היא יכולה לחייך.
ומולה יושב ג'ון, הילד שגדל אצל שני הנרקיסיסטים, שלמד בבית אצל פסיכופט, שראה את אמא שלו שותה עצמה למוות, ואת אבא שלו מתגלה כרוצח. סאלי השתחררה מהאשמה שלה ברגע שהצליחה להגיד לבארי את האמת, וסוף סוף לברוח ממנו. אבל ג'ון נשאר באוויר. הוא שמע מאמא שלו את האמת, היה במפגש הגנגסטרים, עמד בפני המוות ושיניו הכהו מהבוסר שאביו לעס כל חייו. ואז הוא שוחרר. ואנחנו חוזרים אליו בנעוריו, ביום שבו הוא מתגנב יחד עם חבר כדי לצפות בסרט "אספן המסיכות" – הסרט על חייו של בארי.
זה היה פרק ממש אפל וקשוח עד אותו הרגע. שני דמויות מרכזיות מתות, המון דם, בכי, טרגדיה. כמעט ולא היו בו רגעים מצחיקים (למעט הסצינה של בארי משיג רובי סער בוולמארט, ואז מתקשה להיכנס לרכב איתם. אלא אם אתם גרים באמריקה, ואז זה סצינה מפחידה), אבל לראות את הסרט הגרוע על בארי היה סגירת מעגל מושלמת. התחלנו את הסדרה משחקנים גרועים, ועם שחקנים גרועים נסיימה. זו פארודיה אחת אחרונה על תעשיית הבידור, מסמר מדויק להפליא שמציג אחד לאחד את השקר ההוליוודי שלוקח סיפורי חיים מורכבים, לעיתים טראגים, והופך אותם לסרט טיסה גרוע.
וזה מופלא. במשך חמש דקות תמימות אנחנו צופים בכל עלילת הסדרה, מתוקצרתף מרודדת ומעוקמת בהתאם לנרטיב שנקבע באופן פומבי – שקוסנו היה המוח מאחורי כל האירועים, ובארי הוא רק קורבן. גרוע מזה, בסרט הזה בארי הוא הגיבור הירואי שנקלע בלאו ברירה לסיטואציה בלתי אפשרית, חייל נאמן וטוב לב שרק רוצה לעצור את המורה הפסיכופט שלו, ולהגן על משפחתו. היי, מצחיק. זה בדיוק איך שבארי דמיין את עצמו. הדרמטיזציה של אירועים שראינו מתרחשים בסדרה, ההיפוך המוחלט מהאמת, השחקנים בעלי היופי ההוליוודי הגנרי, הקאת הסאבטקסט, אפילו התאורה המחורבנת – הכל תורם לעובדה העצובה שכל האירועים שראינו נפרסים לאורך הסדרה באופן כל כך אמנותי יכולים להיות מסופרים מחדש באריזה כל כך עצלנית. אפילו סצינות הפלאשבק מאפגניסטן מצולמות באיזה יער. כמה עולב.
אבל זה מה שנשאר, שקר אמנותי מוחלט. זה מה שהעולם יזכור מסיפורו של בארי – גיבור גנרי, מורה רשע, אישה קורבן, ילד עם מודל לחיקוי. קוסנו בכלא, בארי נקבר במלוא הכבוד, בבית הקברות לחיילים בארלינגטון, הלוויה צבאית מלא. רק שהוא לא קיבל מה שהוא רצה. החשש הכי גדול של בארי היה שג'ון יראה את הסרט, ויגלה את האמת על אביו. שהוא לא גיבור, אלא נבל. עכשיו מדובר בהיפוך: הילד יודע טוב מאוד מה עשה אביו, ויודע שקוסנו לא קשור לרציחות, ויודע שסך הקלישאות של הסרט הזה שווים כקליפת שום. הוא שמע את זה מאימו, הוא ראה במו עיניו שבארי לא הציל אותם מהאנק, הוא יודע את האמת. לאורך כל הקרנת הסרט אנחנו מקבלים אינסרטים של ג'ון צופה. צופה, ויודע שמדובר בשקר. אבל השוט האחרון מראה אותו מחייך לעצמו. הוא נהנה מהסרט. ולמרות שהוא יודע את האמת, הוא בדיוק כמו אבא שלו. אלוף בלהדחיק. וכך כל העולם חושב שבארי גיבור, חוץ מהאדם היחיד שבארי רצה שיחשוב כך – הבן שלו.
הניגוד המדויק בין מות הגיבורים המופרך של בארי בסרט לעומת מות הכלבים שהגיע לו במציאות הוא לב הסדרה. רק עוד העמדת פנים יומיומית שתעזור לשכוח את המציאות. "הכחשה, זה קשה" אומר פיוקס להאנק. הנטל הזה עמד על ליבו של בארי מאז ראשית הסדרה. הניסיון להדחיק את האמת. אבל האמת תמיד שם, גם מתחת לכל שכבות הכיסוי. בארי באמת היה "אספן המסיכות", למרות ששם הסרט כוון לקוסנו (כקריצה לסמל המסכה הצוחקת והבוכה, דימוי די מדויק ל"בארי" כמכלול). הוא, וכל הדמויות בסדרה למעט אולי הילד ג'ון, תמיד העדיפו להכחיש את עצמם, את המציאות ואת האמת, ולשים מסיכה. אלו שהצליחו להיפטר ממנה זכו לגאולה. אלו שהתעקשו לאחוז בה מצאו גורל אכזר. ארבע עונות מושלמות, סיפור אחד שלם, וחתיכת סיבה טובה להשלים עונה רביעית כדי לבטא את האמירה היפה הזו. כי בארי בכלא זה לא מספיק. מישהו היה צריך לשלם על השקר. מצחיק, בסוף קיבלנו את הסוף ההוליוודי. הוא פשוט לא היה הסוף האמיתי.
"בארי", עונה 4 משודרת ב-yes, הוט, סלקום טיוי וסטינג טיוי. לקריאת הריקאפים של שתי העונות האחרונות
