זה כמעט נס. עצם קיומם של הדג נחש כלהקה הוא אנומליה של המציאות – הרכב ראפ-גרוב מחאתי בעלי אפיון שמאלני מובהק שמחזיקה מעמד במיינסטרים הישראלי כבר 28 שנים ללא הפסקה, ועוד במהלך מה שהיא אולי התקופה הכי ימנית של המדינה. הם החלו כשראפ לא היתה מילה בעברית וישראל עוד היתה באבל על רצח רבין. כיום ראפ הוא אחד מאבני היסוד של הפופ הישראלי, וישראל באבל מעט שונה. אבל הדג אותו הדג, רק הרבה יותר מהודק.

>>מה רואים הלילה: סדרת הדוקו של HBO שהדהימה את העולם חוזרת

הקהל של הדג, לעומת זאת, קצת שונה. כבר בכניסה להופעתם בהאנגר 11 ביום חמישי האחרון (18.4) זה היה ברור שלמרות שהדג נשארו בועטים ורלוונטים, הקהל הזדקן איתם, ולמרות שנראו פה ושם צעירים שמפזזים גם את השירים החדשים, ממוצע הגילאים היה גבוה בהרבה מזה של הופעות היפ הופ אחרות. זה פנטסטי, כי העשור האחרון הראה במגוון דרכים איך ראפ יכול להתקדם מז'אנר לצעירים בלבד, והדג נחש הם ללא ספק המבוגרים שעושים את זה הכי טוב, הכי רציף והכי מעניין לאורך השנים. מי נראה לכם לימד את טונה ורביד שאפשר למלא אולמות ראפ גם עם שיער מלבין?

הבדלי הגיל הורגשו גם במהלך תקלוט החימום הנהדר של די.ג'יי מושיק, שנתן סט היפ-הופי מצוין שנועד גם להרקיד וגם לאתגר במידה, אבל רוב הקהל בעיקר חיכה להופעה. אולי זה לא הגיל, אלא התרגיל – הדג נחש תמיד משכו לעצמם קהל הרבה יותר רחב מחובבי היפ הופ, בזכות היותם חבורה בעלת ורסטיליות נדירה במוזיקה הישראלית – אבל כך או כך, הקהל כמעט ולא הגיב לטופאק. נו שויין, מקווה שהם לפחות התעניינו להבין את משחק המילים שבשם האלבום "דג לייף", אותו השיקו בהופעה.

זו סוג של הופעת השקה (כי התקיימה כבר בבארבי), ובוודאות באיחור (האלבום יצא בתאריך המצוין 19.09.23), אבל זה היה חייב לקרות. הטיימינג המחורבן (או המושלם, תלוי איך מסתכלים על זה) של להוציא אלבום דג נחש, על כל מחאתיותו דרש מהם לעצור את העבודה על קידומו, ולהתמקד בלהופיע לחיילים ולתרום. עכשיו הם מצאו את הזמן לגשת לאלבום, וטוב שכך – כי מדובר באלבום נהדר שאם כבר, רק הפך לרלוונטי יותר מאז השבעה באוקטובר. רק שמעו את "אחד אחד" עם הפזמון המצמרר "אחד אחד, כל אחד תופס לו צד, והשנאה מעוורת ת'עיניים". וזה עוד מבלי לדבר על הפצצה לביצים שהיא "ואלס עם שאנן".

בפתיח ההופעה, בכל אופן, לא היו מתעניינים גדולים בפוליטיקה, כי הדג תמיד דגלו בגישה של להתחיל עם הסבבה, ורק אז לדחוף מתחת כמה מסרים. והסבבה במקרה הזה הוא הרבה יותר מסבבה. שיר הנושא של האלבום "דג לייף" הוא סוג של תצוגת יכולות להקתית, בדגש על דינמיקה בין שלושת הווקאליסטים המרכזיים – גיא מר, שלומי אלון והאחד והיחיד שאנן סטריט. הדג עברו בשנות הצלחתם הראשונית תהליך מעבר הדרגתי מסולן אחד לשלושה אוחזי מיקרופון, והשיר הזה מוכיח שהתהליך הצליח והפציינט משגשג. מפלצת תלת ראשית שנעה על הבמה לכל אורך ההופעה, כזו שאמנם נותנת מקום לשלושתם, אבל עדיין מתייצבת מאחורי הטון שמכתיב שאנן.

מהשלושה האלו האנרגיה מתפשטת על הבמה לשאר חברי ההרכב – הקבועים והזמניים כאחד. משה "אטרף" אסרף הוא עמוד השדרה היציב שדוחף את המכונה של הגרוב במנוע רועש תמיד, איתו יאיא כהן אהרונוב מלווה בבס ושירה כשצריך (וצריך, כי לדג יש המון שת"פים), ודודוש קלמס מכסה עם קלידים וסוגר את ששת חברי ההרכב המקרי. צמד כלי נשיפה וגיטרה משלימים את ההרכב הלייב העמוס על הבמה. כאן היתרונות של 28 שנות עבודה משתלמים – אין הרכב מדויק מוזיקלית בהופעות כמו הדג נחש. הכל נע כמו מכונה משומנת, החל מתפקידי הנגינה ועד לאדליבים. זה מופע משוחרר – ויעיד על כך הקהל שהתחיל לזוז מיד כשהתחיל – אבל ההרכב תמיד טייט כמו טייץ על התחת, בעודו זז לצלילי הדג.

זו היתה הופעה דינמית באופן מרשים – לא רק בתנועה של המוזיקה משיר אחד לשני, אלא גם של הלהקה. שלומי אלון וגיא מר מלהטטים בין המיקרופון לכליהם (סקסופון וחליל צד, פטיפון וגיטרה, בהתאמה), בזמן שבכל רגע נתון יכול נגן אחר לתפוס את מרכז הבמה. כשביצעו למשל את "שמש", שבמקור ביצע שי צברי הבלתי יאמן, היה זה יאיא ששר, ולגמרי עמד ברף הגבוה של צברי. ובכלל, זה מדהים להיזכר שפחות או יותר לכל חברי ההרכב יש "קריירת צד" שלאמנים אחרים היתה מספיקה לכל החיים. ועדיין הדג במקום הראשון. זה דג לייף אמיתי.

כשהביאו אורחים, זה השתלב באופן טבעי מאוד – גם עם אורחים שיש להם שירים איתם, כמו לאה שבת הנפלאה או פלד, שכבר הפך לסוג של חבר שביעי בהרכב (לפחות באלבום הזה, אותו כתב איתם) – וגם עם כאלו שעל פניו לא קשורים, כמו נגה ארז שפירקה את המקום בביצוע משולב בין "הכאפה המצלצלת" ל-"Nails". אבל היה זה דודו טסה הנפלא שהביא רוח אחרת, כשתפס את מקומם המצמרר של הילדים ב"אחד אחד". המציאות שחלחלה בין המילים, ופגשה בקולו הקורע של טסה, הכתה בקהל כמו טון לבנים של ראפ. זה למה קוראים לשירי מחאה כך, כי אחרי זה, לך תהיה רגוע.

זה לא היה, כמובן, הרגע היחיד שבו המציאות הנוראית שבחוץ חלחלה פנימה. לדג יש מספיק שירים שלא מאפשרים להתעלם מהמציאות. באחד הרגעים, נדמה לי שבמהלך "הסלון של סלמון", הפצירו חברי הדג בקהל לצעוק כדי לשחרר כל מה שישב על הבטן. לא רק שזה היה הדבר הכי משחרר שניתן היה לעשות באותו הרגע, זה פשוט טריק שאני ממליץ מהיום לכל מוזיקאי ליישם בתקופה הקרובה. לעזאזל, לא רק מוזיקאים – גם קומיקאים, רקדנים, שחקנים, מורים, הורים ונהגי אוטובוס. אחרי הצעקה הקולקטיבית הזו, כבר היה הרבה יותר קל לרקוד, והרבה יותר קל לזעום ב"חליפות" התמיד רלונטי.

החל מחודש מרץ 1996, כבר 28 שנים, שהדג נחש מקיימים את הנס הזה. מבצעים הופעות עם מסרים חתרניים ומוזיקה רקידה, מפרקים עם הציבור הליברלי את התסכול דרך מוזיקה עם קצת תקווה, כדי שלא נצטרך לצעוק במשך כל ההופעה. לצערי, מסתבר שפספסתי ביצוע של השיר הכי מעניין באלבום – "ואלס עם שאנן" המדובר, שכלל סיפור בלתי נשכח שאיכשהו נשכח. זה לא השיר הכי פרופורמטיבי בקטלוג של הדג, אבל הוא בהחלט היה ההפתעה הבולטת של האלבום. היה לי חשש לפני ההופעה שהדג לא יבצעו את השיר הנפיץ הזה, אבל ממתי הם פחדו להגיד את המציאות שלהם? מסתבר שבזמן שהלכתי לשירותים כנראה, שאנן כבר סיפר לקהל על חוויותיו שלו מעזה, והמסקנה שלהם לא בהכרח עומדת עם הבון-טון הפוליטי של היום. מסתבר שגם אחרי 28 שנים, הלהקה הכי טובה בישראל ממשיכה להפתיע אותי.
הדג נחש משיקים את "דג לייף", האנגר 11, 18.04.24

• ביקורת הופעה
• הדג נחש
• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• האנגר 11

הבוקר פרסם ישראל בידור, עמוד האינסטגרם שגורם לגיא פינס להיראות כמו עיתונאי ראוי לפרס סוקולוב, ידיעה על שיר חדש של הזמרת הגר יפת. שם השיר כלל לא מופיע בתמונה הצעקנית, שכללה אימוג'י המום, את המילה "0ק0" (הקרינג' במקור), ואת המילים "סערה ברשת" מודגשת בצבע אדום. הגאונים מישראל בידור שילבו בתמונת הידיעה מספר צילומי מסך של הודעות שהגיעו אליהם – אף אחד לא כותב מאיפה, אף אחד לא שואל – על "גולשים" שכתבו בזעזוע "יש ילדים שמעריצים אותה" ו"המוזיקה מדרדרת". טלטלה בישראל, כאוס ברחובות, הלך עלינו.

>>יש לנו המון מה ללמוד על נקמה מהמועמד הישראלי לאוסקר

הפוריטניות העתיקה של "ישראל בידור" לא מפתיעה, כי מדובר בפח שופכין שמרכז את כל הג'יפה של התרבות הישראלית. לא צריך יותר מחצי שניה של גלילה בתגובות, כל תגובות, כדי להיווכח בזה. אבל הם כרגע לא הסיפור, אלא רק עוד אלמנט נוסף בהפיכתה של ישראל למדינה שנלחמת בצביעות שמרנית. רק בישראל שיר כזה – שמדבר על סטוץ באופן די תמים, אולי אף ילדותי – יכול להיתפס בכלל כשיר מיני, ועל אחת כמה וכמה כשיר שמייצר "סערה". כל סערה.

מקורה של המיסקונספציה שמדובר בשיר "פרובוקטיבי" הוא בקמפיין השיווקי שלו, שהחל עוד לפני כחודשיים וחצי ב-5 בדצמבר. אז העלתה הגר יפת – יוצאת "הכוכב הבא" שהוציאה אלבום אחד עד כה ולא הרבה יותר מזה – סרטון לטיקטוק עם כיתוב "POV: כתבת שיר סקס והוא יצא יותר מדי טוב". וזה אכן שיר סקס (או כמו שהיא כתבה, שיר סק0. הנה, הצלחת לעבוד על טיקטוק מאמי), אבל על ה"יותר מדי טוב" אפשר להתווכח. לא שיר מי יודע מה סקסי או מחרמן, סך הכל די גנרי וגלגל"צי באופן מיוזע, עד שגם נקרא "אהבה רק של לילה". הדבר הכי נועז שנכתב בו כבר נחשף עוד באותו סרטון ויראלי, והוא נועז בערך כמו הסצנות של פישנזון באסקימו לימון – "נדבר אהבה אולי יהיה קצת מעבר, חיוך קריצה והופ הורדתי חולצה". שמישהו בבקשה יחביא את הילדים.

עזבו אתכם לרגע מהשוואות לשירים של קארדי בי ("אני רוצה שתיגע בדבר המתנדנד הזה שתלוי במאחורה של הגרון שלי", סתם כדי לרענן את זיכרונכם), או לדימויים מיניים שמנוצלים באופן יומיומי לצורכי קפיטליזם וצרכנות. אלה הם כבר חיינו, ואיתם נתמודד. העניין הוא שהחבר'ה חוזרת אחורה אם הדבר הזה נחשב לפרובוקטיבי. אנחנו העם שראה את "רוצה בנות" וזימזם את "נו בוא לשירותים ניתן אחד מהיר" מ"קיץ" של רונית ראסטה. הלו, מישהו זוכר את השירים של KYD? נראה את הגר יפת שרה את "אפטר בסדינים" מבלי להסמיק.

כל העמדת הפנים הזו משרתת, כמובן, את האמנית. הרי מעבר ליחסי הציבור החינמיים, אם היא נתפסת כפרובוקטיבית היא פתאום מעניינת, וזה יותר ממה שאפשר לומר עליה לפני השיר הזה. אבל מעבר לכך, היא משרתת את מי שרוצה למשטר מיניות ולשרטט קו חדש, כאילו לא הכרנו את הקו הקודם, של שמרנות מינית בישראל. הרי אם שיר תמים (אבל באמת תמים) על סטוץ נחשב למיני, מה יגידו כל אזובי הסליז?

אל תקנו את הלוקש הזה, שיר ונילה שכזה לא היה נחשב לפרובוקטיבי גם בקטלוג האוף-ווייט של טיילור סוויפט, וצריך להתייחס אליו בדיוק ככזה – סתם עוד שיר שמנסה להיות יותר ממה שהוא. אם אתם באמת רוצים לייצר פרובוקציה, אז בבקשה – אני עוד מחכה לזמרת הראשונה שתגיד "זין". בהצלחה לכולן.

• טור דעה
• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• סטוץ
• אהבה

לכל אחד יש את השיר שאיתו הכיר את להקת Guns and Roses. במקרה שלי, זה היה Paradise City. ברגע שראיתי את קליפ ההופעה בשחור לבן ידעתי שאני רוצה להיות שם, לצעוק את מילות השיר, להצטופף עם קהל שקופץ מצד לצד ומשתגע מכל צווחה של הסולן אקסל רוז. אבל השיר הזה יצא לפני 35 שנים, והלהקה כבר עברה את ימי הסקס סמים ורוקנרול שלה.

ברוב הופעות הרוק, מי שיככב במופע כזה הוא הסולן, אך במקרה של גאנז אנד רוזס, מי שהופך את ההופעה לבלתי נשכחת הם דווקא שאר חברי הלהקה: הבסיסט דאף מקאגן, המתופף פרנק פרר, הקלידן דיזי ריד, הגיטריסט ריצ'רד פורטוס וכמובן – גיבור הגיטרה סלאש. לראות את כל חברי הלהקה על במה אחת זה דבר מרגש עבור מעריצים רבים, גם אם ראינו את זה בעבר (ושוב, תודה ללייב ניישן שדואגים לנו), וזה תמיד מרגש, גם בגילם המופלג. אקסל רוז בן 61, סלאש בן 57, השניים הזדקנו קצת מאז הצילומים של Paradise City, והחוויה קצת השתנתה, לטובה ולרעה.

כשהסתכלתי במהלך ההופעה מסביב שמתי לב לשני דברים: הראשון הוא הגיל של הקהל. רוב רובו היה מורכב מאנשים מבוגרים יחסית, כאלה שעקבו אחרי הלהקה עוד משנות השמונים, והאנרגיות היתה בהתאם. לא היו מעגלי פוגו מטורפים, אלא יותר משפחות והורים שבאו עם הילדים שלהם, זוגות שבאו ביחד לערב רומנטי, ושום שריד לחוויית ההופעה המטורפת שמכרו לי דרך קליפ לפני שנים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהיו אנשים רבים שלא הכירו את כל המילים לכל השירים.

יש אמנים שהקהל מכיר את כל השירים שלו בעל פה, שלא משנה מה הם ישירו, הקהל ישיר איתם. בהופעה של גאנז אנשים ידעו רק את השירים לקלאסיקות המוכרות – Paradise City, Sweet Child of mine, Welcome To The Jungle, Live and Let Die, Knocking on Heavens Door, Civil War ובניגוד מוחלט למזג האוויר הנוכחי או התאריך, November Rain. רוב השירים האלו הגיעו בשלב מאד מאוחר בהופעה, וזה הגיוני. אם הלהקה הייתה מופיעה רק עם הקלאסיקות היא לא הייתה יכולה להחזיק שלוש שעות הופעה – זמן מרשים, על אחת כמה וכמה בגילם – אבל במקום חלוקה שווה של שירים מוכרים לאורך ההופעה, קיבלנו אותם רק בסופה.

ההופעה נפתחה עם It's So Easy, שיר עם אנרגיות מקפיצות שמאפשר לאקסל רוז להתחיל בטונים נמוכים יותר, אבל ניכר שהוא כבר מתקשה להגיע לגבהים שאליהם הגיע בעבר. את המאבק בקול שלו הוא מתחיל מעט מאוחר יותר, ב-Welcome To The Jungle, שם הוא מצד אחד עשה את כל מה שצריך כדי לתת ביצוע הגון, ומצד שני ממש מנסה לשיר כמו שהוא היה שר בעבר. זה היה השיר המוכר הראשון בהופעה, והוא אכן היה ביצוע מצוין שהפך את סלאש למרכז ההופעה. כל חברי הלהקה הם לא השחיפים שהיו בעבר, אלא אנשים מבוגרים – אך כאלה שמצליחים לנגן בכישרון רב. כשהם ניגנו את השיר הזה, היה אפשר לשכוח בקלות מהגיל, כי האנרגיות שלהם חזרו עם האנרגיות של הקהל, כשראו על מסכי הענק של פארק הירקון את האצבעות של סלאש זזות ללא הפסקה על הגיטרה.

ובנתיים המאבק של אקסל רוז נמשך. שיאו היה כאשר ביצע את Estranged, והקול שלו נשבר לגמרי. אי היה אפשר להבין מילה שיצאה לרוז מהפה, לא רק כי הוא איבד את כל הדיקציה שלו בשיר הזה, אלא בעיקר כי הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא הזדקן. רוז הוא פיטר פן שכלוא בגוף של אדם בן שישים. הוא מפצה על כך בהמון תנועה וריצות על הבמה, כולל הופעה מרגשת על הקלידים עם השיר November Rain, אבל Estranged היה ביצוע שאני מעדיף לשכוח, בעיקר כי אם לא היו לו את חברי הלהקה שיפצו על זה עם הכישרון האדיר שלהם, זה היה די עצוב. לראות אדם מבוגר שמסרב להכיר בשינויים שגופו כופה עליו זה מראה לא קל לצפייה שעורר בי אי נוחות, ואיכשהו למרות הכל ולמרות הקול, ההופעה הזאת הייתה מדהימה וניצלה בזכות השירים המוכרים, ובזכות סלאש. רק בשבילו היה שווה ללכת.

הלהיטים הגדולים, כאמור, הגיעו בשלב מאד מאוחר של ההופעה. היה צפוי שיסגרו את ההופעה עם Paradise City, אבל מאז Welcome To The Jungle שהגיע יחסית מוקדם, לא היו שירים מזוהים מדי, והיה אפשר להרגיש את הרעב של הקהל לשירים שאפשר לשיר. כשזה הגיע, זה הגיע בגדול. אקסל רוז הציג את כל היכולות שלו כפרפורמר על הבמה, עם אנרגיות מטורפות, ולמרות שמצד אחד זה היה קצת עצוב לראות את תסמונת פיטר פן בפעולה, הוא רץ לאורך כל הבמה הלוך ושוב, רקד עם המיקרופון ברקע ונתן לעצמו פשוט להתפרק על הבמה, במובן הטוב ביותר של המילה.

כל מי שאוהב הארד רוק, או בכלל מעריך מוזיקה טובה, צריך לראות פעם אחת בחייו את הביצועים לשירים Sweet Child of Mine ו-Paradise City. אקסל רוז אולי פישל בכמה שירים במהלך ההופעה, אך את הלהיטים הוא הצליח להחזיק, וזה היה שווה את ההמתנה, והיה שווה את המאבק. לראות גיטריסט כמו סלאש מתפעל את הגיטרה שלו במיומנות מטורפת, מחליף בין גיטרות כאילו הן היו קלפים של פוקימון, ופשוט נהנה מלתת שואו, זאת חוויה שאני לא אשכח לעוד הרבה זמן.

ההופעה הזאת לא הייתה מושלמת. אקסל רוז איבד את הקול הצעיר והגבוה שהיה לו, וכעת צריך לחפש את הקול שלו כאדם מבוגר. למזלו הוא לא לבד בסיפור הזה. סלאש באמת היה מרכז ההופעה – בין אם בזכות הנוכחות והיכולות הפרפורמטיביות שלו (שכוללות אפקטים מטורפים שהוא עושה עם המיקרופון בזמן שהוא מנגן), ובין אם בזכות הכישרון הענק שלו. מזל שהשניים הצליחו למצוא את עמק השווה לאחר סכסוך ארוך וקשה. אנחנו אולי מרוויחים מזה, אבל מי שבאמת היה צריך את זה הוא אקסל.

• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• הופעה
• גאנז אנד רוזס
• רוקנ'רול
• זקנים

אם היינו עורכים רשימת "הקולות הישראליים המוכרים ביותר", אין ספק ששמה של ג'וזי מככב בה. ברבות השנים, כץ הפכה לאחת הזמרות הגדולות שהיו לנו כאן – אבל לא תמיד הוערכה ככזו. אתמול (רביעי), היא זכתה לכבוד הגדול ביותר שאפשר לתת אמן – כשמופע מחווה לכבודה, תחת הכותרת "האהבות שלי", נערך במסגרתפסטיבל החורף של היכל התרבותתל אביב, בהפקת ההיכל ו"המון ווליום". שורה של אמנים בכירים הגיעו לכבד את כץ, שישבה באולם וגם נשאה דברים נרגשים בסוף הערב.

בצניעות אופיינית, כץ עלתה לבמה בסוף ההופעה (רגע לפני הביצוע שחתם את הערב – זה של השיר "הבובה זהבה", בהשתתפות כל המבצעים), ובחרה להודות לזמרים: "כל הכבוד שבאתם לשיר את השירים שלי", אמרה לשורת האמנים הצעירים שהיו על הבמה, "אני מודה לכולכם". בנוסף, היא ביקשה גם להיזכר בשני שותפיה ל"חלונות הגבוהים" – שמוליק קראוס ואריק איינשטיין – בתוספת הודיה גם לנדב הולנדר, האיש שהיה הרוח החיה מאחורי הערב עמוס הרגשות.

המשימה שעמדה בפני הולנדר היתה לא קלה; מפה לשם, כץ איתנו כבר 60 שנה, 55 מתוכם בלהקת "החלונות הגבוהים". לרגל המועד העגול, נוצר המופע (על פי הודאתה של כץ, זה קרה כבר לפני שמונה חדשים ביוזמת המפיק מיכאל תפוח), והולנדר קיבל לידיו קריירה לא קצרה – עם הצורך לאזן בין המובנים מאליהם (קלאסיקות כמו "נתפייסה", "אצלי הכל בסדר", "מה איתי" עם איינשטיין והרשימה עוד ארוכה) לבין מה שערבים כאלה אמורים לספק כ"אקסטרה" – הזכות להכיר שירים חדשים.

והולנדר הצליח במשימה שלו. הוא גם נתן לקהל בדיוק את מה שחיפש (לפעמים, עד רמת הקלישאה), אבל גם הצליח למצוא פה ושם את ההברקות הקטנות בבחירת השירים. כך, למשל, "פרפרה" הקצת נשכח של ג'וזי עם צביקה פיק קיבל חיים חדשים בביצוע של מיקה קרני וגבע אלון, "דונה דונה" – השיר הראשון שהיא אי פעם הקליטה, מ-1964 – זכה לביצוע של אפרת גוש, ואפילו "בת הרב ואמה" (בלדה שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת 1942) קיבל ביצוע טוב, מידיהן האמונות של יעל קראוס וקרני פוסטל.

ולא בכך די; גם השירים הוותיקים והקלאסיים הצליחו, מדי פעם, לקבל לבוש חדש. הדוגמא הבולטת ביותר היתה כשגבע אלון לקח את "אז מה" (בעיניי, אחד השירים הפחות מוערכים של "החלונות הגבוהים") והפך אותו למשהו קצת יותר מעודכן. אלון כמו הזיז אותו מתל אביב הקטנה והישנה בשחור לבן למועדון הבארבי של היום עם סולו גיטרה מפנק במיוחד. תוסיפו לזה את הרכב המחווה לחלונות הגבוהים (זה שכלל את יעל קראוס, אסף אמדורסקי ושלומי שבן) שפתח וסיים את ההופעה, ותקבלו הצדעה יפה של הדור הצעיר לכץ – חלקם אמנים שהתפתחו שנים ארוכות אחרי תקופת הזוהר שלה.

בין כל השירים, בלט בעיניי גם "אני סולחת" – שביצעה מיקה קרני. השיר הכי חדש שהיה בהופעה (יצא בשנת 2000), ונכתב ע"י גלעד שגב. זה שיר שמאיר תקופה לא פשוטה בחיים של כץ, שקצת ריחפה כצל מעל האירוע – והיא מערכת היחסים הלא קלה שלה עם שמוליק קראוס ז"ל. בעיניי, הוא אחד השירים היפים והיותר פגיעים של כץ, אבל גם מהנשכחים – וטוב שההופעה עשתה עימו חסד.

לצד האמנים האלה, היו גם ברי סחרוף (שהפליא בביצוע ל"ימי ראשית הקיץ"), קרן אן (שקילפה באופן נהדר את "זמר נוגה", שסוף סוף באמת נשמע נוגה), אלון עדר שהחזיר את "תני לי להחליט" הישן והחמוד מפסטיבלי הילדים, וגם אלי מגן – היחיד מהמופיעים שממש עבד עם כץ, במסגרת "החלונות הגבוהים" ו"כיף התקווה הטובה".

הוא היחיד שהופיע לגמרי לבדו, עם הקונטרבס האופייני, וביצע שלושה שירים: "בלדה לעוזב קיבוץ" (איך אפשר בלי הר' המתגלגלת), "אלישבע מה נחמדת" וגם "חייל שוקולד", שכתב חנוך לוין ז"ל, וזכה להתייחסות היחידה של הערב למה שמתרחש מדי מוצ"ש, בכיכר הבימה שבחוץ. מגן הזכיר את השורה "כל האנשים אחים מתחת לפרחים", שכתב לוין בצל מלחמת ההתשה (והתפרסם באלבום של "החלונות הגבוהים", זה שיצא אור לאחר האופוריה הגדולה של מלחמת ששת הימים, כמה אירוני). הפער אמנם גדול בין התקופה האפוקליפטית ההיא למלחמות שלנו עכשיו, אבל מגן כמו ביקש להזכיר עובדה קטנה שבכל זאת, בני האדם הם עדיין אחים, אבל על אחת כמה וכמה אחים אחרי הסוף.

ועל אף כל זאת, והפיתוי הגדול להיכנס לאווירה נוסטלגית בלבד, היה גם לא מעט הומור בערב הזה – בעיקר סביב המבטא האמריקני שעדיין לא נעלם מקולה של כץ, גם כשהיא בת 82 (תעלומה שאף פעם לא אצליח להבין). האזכור של הפרסומת הישנה ל"הביטאט" (הבט! הביטי!) לא עבר לידי בכלל. כל הכבוד.

ג'וזי כץ לא תמיד זכתה לכבוד הראוי לה. בכלל, בתרבות שבה רוב האמנים הגדולים (משלום חנוך ועד רונה קינן) הולכים על פי מסורת ה"סינגר-סונגרייטר", קצת אבד הכבוד לאמן המבצע. זה שלכאורה "רק שר את מה שאחרים כתבו", אבל כזה שמביא עולם שלם של פנימיות לתוך היצירה. גם גידי גוב לא כתב מילה בחייו (חוץ משורה אחת ב"אלף כבאים" שרק אני זוכר), אבל הכניס לשירים את עצמו. כך גם מישהו כמו אריק לביא, שבעיקר שר טקסטים של אחרים, אבל לכו תנסו לבצע שיר שלו מחדש. משימה בלתי אפשרית.

וכך גם כץ; היא אמנם רוב חייה שרה טקסטים שאחרים – מאהוד מנור, דרך שמוליק קראוס ועד גלעד שגב – כתבו לה, אבל היא הצליחה להביא את עצמה. החום שיש בקול, המבטא האמריקני הבלתי נגמר, ובעיקר התחושה הביתית שהיא ידעה לספק בין השורות. ג'וזי כץ היתה מבצעת נפלאה, זמרת נפלאה וגם יוצרת גדולה, שהצליחה לתת משמעות חדשה למילה "יצירה". אמש, כשהאלפים קמו לכבודה בסיום הערב, זה היה ניצחון קטן לא רק עבורה – אלא עבור סוג של זמרים, שלא תמיד מקבלים את המקום תחת אור הזרקורים.

• ביקורות מוזיקה
• הופעה
• היכל התרבות
• חורף
• החלונות הגבוהים

האירוויזיון ואני ביחסי שלום-שלום. אני משתדל לעקוב, אך אני לא מהחובבים הגדולים שתכירו. עבורי, האירוויזיון הוא חגיגה של פופ וטראש ובעיקר הזדמנות לתחושת גאווה לאומית שאני חווה לעיתים נדירות. גם הציניקן שאני לא הצליח להצניע את התרגשותו מזכייתה של נטע ב-2018, וגם לא מהמשדר המרשים שנערך בארץ שנה לאחר מכן.

למרות שלא צפיתי בעונה האחרונה של ״אקס פקטור לאירוויזיון״ מהפחד להשתעמם למוות, לא יכולתי שלא לצפות בשלבי בחירת השיר והנציג שלנו לתחרות. את השיר ״I.M״ של מיכאל בן דוד חיבבתי רק לאחר כמה האזנות, והתמכרתי אליו לאחר הצפייה בהופעת הגמר. על אף התחזיות הלא מבטיחות בהימורים שמחתי מהעובדה שהוא צפוי לייצג אותנו עם השיר הזה – מיכאל בן דוד הוא ווקאליסט מוכשר ופרפומר אדיר והשיר היה תפור היטב למידותיו.

מאז בחירת השיר השתוקקתי לשמוע את גרסתו הסופית, בעיקר כי נחקק בזכרוני השדרוג המשמעותי שעבר ״Set Me Free״ של עדן אלנה בשנה שעברה. הגרסה הסופית ההיא לא חוללה בו מהפכות, אך באמצעות כמה נגיעות וקומץ ״פיין טיונינג״ הצליחה להפוך אותו משיר מעט רדום ומיושן לפצצה קלאבית מהסוג שהיינו יכולים למצוא גם באלבומה האחרון של דואה ליפה. ייחלתי לכך שאותו הקסם שנעשה עבור אלנה ייעשה גם עבור בן דוד. אז ייחלתי.

הבוקר הגיע הרגע ונחשפה הגרסה הסופית של ״I.M״, וכגודל הציפייה גודל האכזבה. הפתיח התיאטרלי נותר כמעט זהה לחלוטין, אך מיד לאחריו מתחיל כאוס של ממש. הבאסליין שהיה המוטיב המרכזי והמוצלח ביותר בשיר טובע במהרה תחת מכבש של אפקטים ואינסטרומנטים מיותרים. הבתים עוד הצליחו לשרוד בצורה סבירה, אך הקקופוניה האמיתית מגיעה בפזמון.

בגרסה המקוריתהדרופ שם דגש על אותו הבאסליין יחד עם סאונדים חוזרים ונשנים של מניפות נפתחות – גימיק מוצלח שזורק את המאזין עמוק אל תוך עולמות הווגינג והבולרומס. המניפות הלכו, ובמקומן הגיע חליל צורם שאף אחד לא ביקש. מעבר לצלילו המעיק, החליל גם מנתק את השיר לחלוטין מכוונת המשורר, וכך שיר הפופ הקווירי הפך לעוד שיר דאנס פופ גנרי עם דרופ של סטטיק ובן אל. דווקא הברייקדאון האוריינטלי בשיר נשאר כמעט זהה ורק עבר כמה ליטושים ששיבחו אותו.

כשהקהל בחר את השיר ״I.M״ הוא ידע מה הוא בוחר, והוא לא בחר את הגרסה שקיבלנו היום. הגרסה הסופית מרגישה כמו תבשיל שתובל על ידי עשרה אנשים שונים במקביל עד שהוא פשוט נהיה לא טעים. ההשקעה מוערכת, אך בספוטיפיי שלי תישאר הגרסה הקודמת בלבד.

• ביקורות מוזיקה
• אירוויזיון
• להט"ב