יום יבוא, לא עוד המון שנים, ובנימין נתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית. אנשים נוהגים לתהות מה יעלה בגורל המחנה שלו אחרי לכתו. עבור רבים מתומכיו, אשר רואים בו דמות אב כל יכולה, היום שאחרי ירגיש כמו בור שנפער מתחת לרגליים. יהיו שם הלם, יתמות פוליטית, מלחמות ירושה.אבל מי שעלול להימצא בסכנה גדולה אף יותר הוא המחנה השני– זה שהתפתח במשך שנים כמחנה רק לא ביבי, או בקיצור רל"ב. לא מפני שהוא טועה בהערכתו את נתניהו או מפני שהוא מוחלש פוליטית, אלא מפני שזהות המחנה, במשך שנים, התעצבה כמעט בלעדית ביחס אליו.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד // דעה

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות, מי שאמורים לספק לנו ביטחון, מסגרת ומשמעות. בהתאמה, אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב.כפסיכולוג נחשפתי פעם אחר פעם להשפעה של מערכת היחסים עם ההורה על תהליך הפרידה ממנו. בקשר הורה-ילד קיימת תלות עמוקה של הילד בהורה. כך גם בזירה הציבורית, אזרחי מדינת ישראל תלויים בראש הממשלה. כשהקשר ברובו מיטיב – האובדן מוביל לכאב עמוק, אך הזיכרונות החיוביים והכרת התודה מאפשרים לעבד אותו ולהמשיך הלאה. לעומת זאת, כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית.

בקשר בעל אופי פוגעני מתפתחות פנטזיות, לרוב לא מודעות, שההורה ישתנה או שיכיר בפגיעה ובנזק שהוא גורם. במקביל, מתפתחת אשליה שההורה הוא המקור לכל הצרות ורק לאחר שהוא ילך, אפשר יהיה להתחיל לחיות. לפנטזיות אלה יש כוח להמשיך ולאחוז בנפש באופן כפייתי גם אחרי שההורה עוזב את העולם: הוא הלך, אבל הצורך ש"הצדק יצא לאור" ממשיך לנהל את העולם הפנימי.

"ההיסטוריה כבר תוכיח כמה נזק ביבי עשה לנו".
"רק אחרי שהוא ילך נוכל להתחיל לתקן פה".

אלה משפטים שאנו שומעים יום יום בארוחות שישי, בשיחות בבתי קפה ואפילו מאנשי תקשורת וציבור מובילים. אבל מה יקרה אם ההיסטוריה לא תספק את "הצדק ההיסטורי"? אם אחרי שהוא ילך, השסעים החברתיים והכשלים המוסדיים לא ייעלמו? לנפש דרכים עקלקלות, היא לא נענית בקלות למגבלות המציאות החיצונית ולא מוותרת בקלות על דרישותיה. לכן עלולה להיווצר היצמדות עיקשת לצורך שנתניהו יוכר כאשם הבלעדי במצבנו, וקושי אמיתי לעבור הלאה עד שפנטזיה זו תתממש (מה שעלול לא לקרות לעולם). כלומר, נתניהו עלול להמשיך לנהל את סדר היום רק שהפעם כבר לא כאדם ממשי, אלא כצל שממשיך לאחוז בנו ולרדוף אותנו.

מחנה שבונה את עצמו רק דרך התנגדות מסוכן לעצמו. אם נתניהו ימשיך להיתפס כהתגלמות הרוע, ובמקביל גם כאוחז בכוח כמעט אינסופי, יהיה מאוד קשה להניח אותו מאחור. אם נתניהו ייצא מהזירה הפוליטית לפני שמחנה רל"ב ישנה את היחס אליו, יש סכנה אמיתית שנתניהו ימשיך לנהל את המחנה הזה מבפנים. כך בדיוק נראה "אבל לא פתור": אין פיוס, אין הסכמה, אין סיפור מורכב – יש דמון שהלך, אך השפעתו מסרבת לשחרר את אחיזתה בתודעה. כמו הילדים שעסוקים בהורה הפוגעני גם כשהוא כבר איננו, כך גם קבוצה פוליטית יכולה להישאר כבולה למנהיג שהודח, פרש או הסתלק.

ההקבלה ליחסי הורה-ילד משמיטה עניין דרמטי: ילד אמנם תלוי בהורה, אך כאשר יגדל, הוא יוכל לבחור להתרחק ולנתק את הקשר. אנחנו האזרחים, איננו ילדים חסרי ישע, אך לצד זאת איננו יכולים להחליט לנתק את הקשר מראש הממשלה. עובדה זו, מעצימה את הזעם כלפיו על ידי מתנגדיו ומובילה אותם להקדיש את כל המשאבים על מנת לנסות לדחוק אותו החוצה מחייהם, והוא מוכיח בכל פעם שלא יזיזו אותו לשום מקום.

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות. אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב. כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית

אבל אין זה אומר שאין ביכולתנו לפעול למען עצמנו. למרות הזעם המובן והרצון העז שהוא ייעלם כבר היום, אני רוצה להציע דרך אחרת המקדמת אותנו אל המחר. לאחר שהבנו שנתניהו כרגע עוד איתנו והוא עצמו לא ישתנה, אני מציע לשים את הזרקור עלינו. אנחנו עוד יכולים להשתנות. המהלך שאני מציע הוא לא להפסיק לבקר אותו, אלא להפסיק להשקיע בכך את כל המשאבים. אני מציע לנסות להפסיק לראות בו מפלצת ולהתחיל לראות בו דמות אנושית עגולה: פוליטיקאי עם הישגים לצד נזקים, רגעים מנהיגותיים לצד החלטות הרסניות. כי ההפיכה של נתניהו לדמון טוטאלי – כמו ההפיכה שלו לדמות משיחית – לוכדת אותנו באותו מלכוד: שניהם מונעים התקדמות.

גם אם אתה מתנגד חריף, היכולת להכיר בכך שהיו לו הישגים או רגעים מנהיגותיים – אינה בגידה בעמדותיך. היא לא כניעה, היא שחרור מהתלות. היא הפיכת הדמות לאדם, לא למרכז הכובד של כל זהותך. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת, הסתכלות על נתניהו בצורה מורכבת, תעצים את מחנה מתנגדיו, לא אותו. פסיכולוגים מבינים שזהו תנאי הכרחי ליכולת לגבש אישיות עצמאית וזהות העומדת בפני עצמה, ולא מתקיימת רק כהתנגדות אל ההורה. זהו גם המפתח שיוביל לשחרור מנתניהו ביום שאחרי.

כדי שהיום שאחרי יגיע באמת, ולא רק פורמלית, מחנה רל"ב חייב להתחיל לעבוד כבר עכשיו: לפתח שפה פוליטית שאינה מתארגנת סביב אנטי, אלא סביב רעיון. לבנות זהות שאינה נובעת מהתנגדות, אלא מחזון. הוא צריך להפסיק להיות "נגד" ולהתחיל להיות "משהו בפני עצמו". מדינת ישראל נכנסה לשנת בחירות וזוהי הזדמנות ושעת מבחן עבור המחנה שתבדוק איך הוא מתמודד עם השאלה הטעונה ביותר: האם לשבת עם נתניהו בממשלה.

אני לא חושב שיש כאן תשובה "נכונה" אחת. העניין הוא לא מה תהיה ההחלטה – אלא איך מתקבלת החלטה כזו. אם עצם העלאת האפשרות לדיון תמשיך להיתפס כבגידה, כחורבן המדינה, כהוכחה לתבוסה מוסרית טוטאלית, סימן שנתניהו עדיין מרכז הכובד של הזהות. זו התנהלות שעלולה להוביל לאבל לא פתור. אבל אם המחנה יוכל לנהל את הדיון הזה באופן רציונלי, לבחון יתרונות וחסרונות, תרחישים ותוצאות בלי להרגיש ש"כן או לא ביבי" זה חזות הכל – אז אולי תהיה כאן אינדיקציה ראשונה לכך שאנחנו בתהליך של התבגרות. זו תהיה הבשלתה של האפשרות שביום שאחרי, נתניהו יירשם כפרק מרכזי בסיפור הישראלי, אבל לא כסיפור כולו.
>> יאיר ויהראוך הוא פסיכולוג קליני בהתמחות ופעיל חברתי

• טור דעה
• הבועה
• פסיכולוגיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• בחירות 2026?

למרות שאצלנו היא נתפסת כתכונה שלילית, לא תמיד כזה רע להיות ציני. יש לפעמים משהו בהרגשה האדישה הזאת ששומר עליך, מסמן לך מה בחיים באמת צריך לעצבן אותך ועל מה עדיף לא לבזבז אנרגיות. אבל גם בתוך החיים הציניים שלנו יש פה ושם אירועים שמסוגלים להוציא ממך את הרגש הישן שנקרא "כעס". פעם זה משחק כדורגל, פעם זו החוויה המענגת הקרויה נסיעה בכביש ופעם זו חוויית הצפייה במהדורות החדשות.

>> החדשות הטובות: צה"ל שוב סקסי. החדשות הרעות: זה לא מספיק
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

אתמול, הזדמן לנו יום כזה – עוד יום שבו המהדורות אמנם לא שירתו את תפקידן הציבורי, אבל כן שירתו תפקיד נפשי בדרך לתעל החוצה את הכעסים והמתחים. היה מרתיח מאוד לראות את המהדורות של שלושת ערוצי הטלוויזיה הלגיטימיים (11, 12 ו-13) סביב המכתב ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, ובו ביקש ממנו לבטל את משפטו במופע מרהיב של גזלייטינג, שקרים והיתממות.בואו נגיד שאם גזלייטינג היה ספורט אולימפי, נתניהו היה משהו בין קרל לואיס לנדיה קומנצ'י. אם שקרים היו מוזיקה, הוא היה שילוב של בילי ג'ואל ושלום חנוך. אמן. אחד שעושה את הדברים ברמה אחרת לגמרי מכל יתר בני התמותה. ולפחות את היכולת להצטיין כל כך בלחרטט לנו את הצורה אפשר להעריך. בקטגוריה הזו נתניהו באמת נמצא בליגה אחרת.

בעיה האמיתית עם המהדורות היא שהן שיתפו פעולה עם המופע ההזוי הזה, אפילו ברמת בחירת המילים. כל המהדורות בחרו באותה מילה כדי לתאר את המכתב שהגיש נתניהו: "חנינה". יש כמה בעיות עם המילה הזאת: אחת היא שהמילה "חנינה" בכלל לא מופיעה במכתב של נתניהו. השנייה – חנינה מעניקים לעבריינים מורשעים (ונתניהו הרי טוען שאינו עבריין). והשלישית והזועקת לשמיים – כל חנינה בדרך כלל מחייבת איזושהי נטילת אחריות. הכרה והודאה בכך שפשעת, בתמורה לכך שהעונש שלך יופחת. כל זה לא מופיע במילה במכתב ששיגר נתניהו.

כלומר, המכתב הוא מכתב חד צדדי לנשיא הרצוג שקורא לו לבטל את המשפט. סה טו. לא יותר ולא פחות. אתה תשחרר אותי מבית המשפט ואני אתן לך כלום בפיתה. לא מתחרט, לא מכה על חטא, בטח לא לוקח אחריות ושנייה אחרי המכתב הוא גם מבהיר (דרך כל הכתבים המדיניים שבמהדורות) שהוא אפילו לא חושב לעשות את הצעד המינימלי המתבקש ולפרוש מהחיים הפוליטיים. נתניהו פשוט מבקש למחוק את האמת – מה שהוא פעם עוד טרח להכחיש והיום הוא כבר מודה בזה בריש גלי: להשתמש בכוח הפוליטי שלו כדי לעצור משפט פלילי ולהחריב סופית את מה שנשאר מסדרי השלטון בישראל.

אז איך התייחסו לאירוע החמור הזה? אפשר כמעט תמיד לראות את ההבדלי בין הערוצים: נתחיל עם חדשות 12 שכהרגלם, כשלוחה של קשת המיינסטרימית והמבדרת, התעסקה פחות באמת כהווייתה ויותר במה שקשת אלופה בו: שואו. מירוץ סוסים מרהיב בין ימין ושמאל, בין קואליציה ואופוזיציה, בין האמת והשקר שיושבים משני צידיו של הפאנל. גיא פלג עשה, כהרגלו, עבודה טובה ואמר את האמת הפשוטה – מי שאחראי לכך שמשפט נתניהו מעיב על חיינו כבר שמונה שנים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ולא אחר.

זו גם התשובה לגלגול העיניים המתחסד והמיתמם של פרשננו לענייני גזלייט, עמית סגל, שבכה מרורים על "המחיר הכבד" שמדינת ישראל שילמה בגלל משפט נתניהו. הוא מזכיר את חמש מערכות הבחירות ואת הקרע בעם, ואת המלחמה שבאה כתוצאה מזה. אבל שוב, כמו תמיד, מתהפכים להם הסיבה והמסובב: הסיבה היחידה שבגללה ישראל תקועה במשפט נתניהו היא שראש הממשלה בחר – בהחלטה מודעת – להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא זה שבחר לא לעשות את הדבר המתבקש, לא לקחת אחריות עוד בהגשת כתב האישום, ולא ללכת להגן על שמו הטוב כאזרח חופשי.

מי שגרר אותנו למסלול הייסורים והמחדלים של השנים הארורות האחרונות, היה מי שבחר להתבצר בלשכת ראש הממשלה כמגן אנושי מגזר הדין. מי שהסביר לנו, בזחיחות אופיינית, שהוא בכלל סופרמן בן ג'ור אל ומסוגל גם לנהל את המדינה הכי מסובכת בעולם וגם להיות נאשם פלילי. זאת האמת הבסיסית והיסודית של האירוע שבו אנחנו חיים – אבל לא אצל עמית סגל, שמבחינתו היחידים שאשמים הם גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. אלה שברוב חוצפתם העזו להגיש כתב אישום נגד ירום הודו, נתניהו. בושה.

כאמור, במהדורה הקפידו לא לקחת צד. אחרי שטענות שני הצדדים נשמעו, הגיע שלב הריאליטי והנדסת התודעה שבו "הציבור מכריע": הסקרים, שאמינותם כידוע מוטלת בספק רב, ובהם נשאל הציבור מה דעתו. ביטול משפט פלילי – בעד ונגד. 20% רוצים ו-30% לא רוצים. ומה שהכי גרוטסקי בסיפור – היא שלנשאלים הוצגה האפשרות של "חנינה תמורת פרישה", אפשרות שנתניהו – כזכור – דוחה בקול גדול. אז על מה כל הרעש בעצם? אולי רק כדי לייצר רעש, שזה מה שהמהדורה אוהבת לעשות.

במהדורות האחרות, צריך לציין, המצב היה יותר טוב : בחדשות 13 לדוגמא, ידעו עם כל הכבוד לאיזון הקדוש להסביר כמה דפוקה הסיטואציה. גם הכתבת הפוליטית ליאור קינן וגם הפרשן המשפטי ברוך קרא (ה-MVP של הבליל הזה אתמול פשוט שמו את האמת הברורה על השולחן בלי פוזיציות: לא יכולה להיות חנינה בשום פנים ואופן, כל עוד האיש שמבקש חנינה בכלל כופר בכך שהוא אשם. הוא הרי צדיק, "לא היה כלום כי אין כלום", והעבריינים הם בכלל מי שמעזים לחקור או לשפוט אותו. ואם כך, אין עסקה בלי שנתניהו ייתן משהו בתמורה. ואם צד אחד מוותר על הכל והצד השני לוקח הכל, זו לא חנינה אלא כניעה מסוכנת על הגב של כולנו.

מי שעוד ראויה להערכה בנושא הזה היתה המגישה דוריה למפל (מישהי שאינה חשודה בפוזיציה כלשהי, לפי דעותיה האישיות), אבל פשוט עשתה את העבודה שלה כמראיינת מול השר מיקי זוהר. היי, זוכרים שלא מזמן הוא עוד ניסה למכור לנו את עצמו כמבוגר אחראי וממלכתי? אח, ימים יפים. כי בינתיים, זוהר חזר לסורו הישן, דקלם את הססמאות ההזויות של מכונת הרעל נגד מערכת המשפט והמשיך לשרת את אדונו הפוליטי בלי שום חיבור לאמת או להיגיון הבריא. למפל שאלה אותו שאלות נכונות, ומה שיפה באמת הוא שאתה יודע היטב שמול בנאדם בצד השני היא היתה נשכנית באותה המידה. וזה מה שקצת חסר בשנים האחרונות.

בכאן 11, לעומת זאת, שוב הוכיחו שאפור זו לא מילה גסה. שחדשות צריכות לפעמים להיות אפורות (למרות האולפן החדש והמגניב שהם השיקו). במוקד עמדה טלי מורנו, המגישה, שבפשטות סיפרה את הסיפור כולו: את הדרך שבה נתניהו עבר מההכחשה הגורפת והזחוחה לבין המכתב הזה, שמעל הכל משדר פאניקה. וברגע אחד נוסף של מורנו היא אולי גם גילתה את האמת מאחורי הקרקס שהחל אתמול בשעות הצהריים המוקדמות: שכל הסערה המגוחכת, על חנינה שלא תקרה, רק נועדה לחגוג על הקשב שלנו, כדי שלא נחשוב על האייטם הבא ברשימה: חוק ההשתמטות.

וזה מה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור הזה: שנתניהו שלח את המכתב הזה בדיוק בגלל התגובה הזאת. הוא יודע שהוא כנראה לא יקבל חנינה, ושגם אם הרצוג ייכנע ויתקפל (הפתעה מרעישה) כנראה שזה לא יעבור את היועמ"שית ואת בג"ץ. בינתיים, עד שהתהליך הזה יסתיים (וזה הולך לקחת חודשים), כולנו נתעסק שוב בנושא שנתניהו יציב על סדר היום, ספין ריק מתוכן שנועד להדליק עוד אש, לזרוע עוד פילוג ולמנוע מאיתנו להתעסק בדברים שאשכרה פוגעים בנו – ריסוק התקשורת החופשית, פירוק מערכות המדינה ומתן הפטור ההמוני לחרדים שיושבים בקואליציה.

כי בסוף, למרות שמקפידים לשכנע אותנו שהכל עניין של פוזיציה, יש אמת ויש בולשיט. והחדשות, שלכאורה אמורות להיות בצד של האמת, פעמים רבות בוחרות בבולשיט. לא כי הן בהכרח בעדו (יש כאלה שכן) אבל בהחלט כי הוא משרת את המטרה שלהן – שנצפה כדי להמשיך לצפות.אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות, זה שאמת לא ממש מושכת צופים. היא מכוערת, היא מעצבנת, היא קשה לעיכול ולהסבר, קשה לעטוף אותה בתוך גרפיקה מהודרת או מוזיקה מרגשת. אז מגישים לכם את הבולשיט ואת האמת גם יחד, בלי לספר לכם מי הוא מי. אתם תחליטו במה להאמין. אולי בסוף גם נפרסם את התוצאות של הסקר. עוד דקה נשוב. נשבעים.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• קשת
• רשת 13
• כאן 11

שילה ברופלובסקי, אמא של קייל מ"סאות' פארק", יוצאת ממונית לבנה עם לוחית רישוי צהובה. לפניה עומד משרד ירושלמי עתיק. היא פורצת את הדלת וצועקת בפני האיש שעומד מולה: "מי אתה חושב שאתה? הורג אלפים ומשטח שכונות, ואז מתכסה ביהדות כאילו זה מחסה מביקורת?!". מולה עמדה, בפה שמוט ובהבעה ריקה מתוכן, דמותו המצוירת של יהודי אחד ושמו בנימין נתניהו. ליגה אחרת. האן.בי.איי של הסאטירה. זה לקח 30 שנה אבל הנה הוא הגיע לטופ.

ההתחלה: אמריקה ב"חרצופים" ושלטון הפקידים בחמישיה הקאמרית

בחודש מאי הקרוב, ימלאו שלושים שנה לבחירות (הטראגיות) שבהן הפך נתניהו לראשונה לראש הממשלה. מתוך שלושים השנה הללו, ב-17 הוא עמד בראש. ציוות המילים "ראש הממשלה בנימין נתניהו" הפך לעובדת חיים. חוק טבע, משהו שהוא יסוד הקיום של תומכיו ומתנגדיו כאחד. מישהו שהוא חלק אינטגרלי מהחיים שלנו.אם קיבלנו את הנחת היסוד הזאת, הרי שזה משתקף בכל תחומי החיים וכמובן שבסאטירה. כשנמצאים כל כך הרבה זמן במוקד הכוח, רק טבעי ומתבקש לעמוד במוקד הסאטירה.

מ"החרצופים" ו"זהו זה" ועד "ארץ נהדרת", נתניהו הופיע בדרך כזו או אחרת כמעט בכל תכנית סאטירה משמעותית שהיתה כאן. הוא הופיע בגרסאות שונות, במצבים נפשיים שונים, בתפקידים שונים שמילא בחיינו (פעם שר אוצר ופעם ראש אופוזיציה, פעם ראש ממשלה ופעם ראש ממשלה), אבל תמיד היה שם, דומיננטי יותר מכל דמות פוליטית אחרת שחווינו. לטוב, ובעיקר לרע.

נתניהו עלה על הכוונת הסאטירית עוד בימים שהיה כאן רק ערוץ אחד וחיקוי של טוביה צפיר ביום שישי בערב היה מקבל כ-90 אחוז רייטינג, אבל "החרצופים" – שעלתה במרץ 1996, חודשיים לפני הבחירות שבהן ניצח את שמעון פרס, הייתה הראשונה שהתייחסה אליו כאל מטרה מרכזית. נתניהו של התכניות הראשונות היה – מי זוכר – הדבר החדש והמרענן, ההוא שהגיע מאמריקה ולמד לדבר למצלמה, הצלופח שידע למכור לכולם את מה שרצו לשמוע, בעיקר איש מאוד ערמומי. וכן, לצידו הייתה גם שרה, על משקל ביל והילארי קלינטון, הזוג הנוצץ שמזנק אל התודעה וינצח את הבחירות. בקיצור, משהו לא מכאן. משהו שמשדר חו"ל.

>> ילדים רעים: דירוג 20 הסדרות הישראליות הטובות של השנה
>> אל תשכחו את אברהם: 15 הרגעים הכי מטומטמים של השנה

באותן שנים, בעיקר אחרי הבחירות, מי שעוד השתמשו בדמותו – בעקיפין – היו גם חברי "החמישייה הקאמרית". לא היה שם חיקוי ישיר של נתניהו ("החמישייה" מעולם לא הצטיינה בחיקויים), אבל סדרת מערכונים בכיכובו של מנשה נוי (עם בלורית מאוד אופיינית וקול באס, שקשה לטעות בו) עשתה את העבודה בלי להתאמץ יותר מדי. כמו המערכון שבו התווכח עם פקיד על תנאי העבודה שלו – עם שורת המחץ "אתה יודע מה? אין שלום". כשהפקיד (רמי הויברגר) שואל אותו: "לא תתן תמורה למשכורת?", הוא ענה: "בכסף הזה אני לא נותן".

שני אלמנטים מרכזיים נוספים עמדו ביחס הסאטירי לנתניהו בגרסה הראשונה: רדיפת השמלות – ובעיקר השקרים. באחד המערכונים של "החרצופים" נתניהו ממש הוצג בדמותו של פינוקיו ("ביבינוקיו"), ובשיר אחר בתוכנית הוא שר "חפשו אותי כדי לדעת מי כנגד התקשורת הוא מסית/ חפשו אותי כדי לדעת מה מר פינקלשטיין אומר לי להגיד". וזה באמצע הניינטיז, כן?גם ב"זהו זה", מטבע הדברים, הופיעה דמותו של נתניהו לא אחת. וגם אצל יצפאן. המכנה המשותף לתכניות הסאטירה של שנות התשעים היה שהן הציגו את נתניהו ככלי ריק. מוכר רהיטים לשעבר, שיודע לדבר נכון, אבל לא ממש עומד על עקרונות מסוימים. ב-17 במאי 1999, נתניהו הפסיד בבחירות לאהוד ברק והתחושה הייתה שתם העידן הקצרצר שלו בפוליטיקה. כמה מעט ידענו.

האבולוציה: הנוכל השרמנטי עם הסיגר והאיש המזיע בפאניקה

הפעם הבאה שבה יצוץ נתניהו תהיה כמה שנים טובות אחר כך. ראש הממשלה הוא אריאל שרון ונתניהו חוזר בתור שר האוצר שלו – שמוביל תכנית כלכלית דרמטית. נתניהו (והסיגר) מופיעים לא מעט בתכנית של אלי יצפאן בערוץ 3, אבל בעיקר מזנקים לפריים טיים של ערוץ 2 בתוכנית סאטירה חדשה שעולה בנובמבר 2003 בשידורי קשת. קראו לה "ארץ נהדרת".

כשמריאנו אידלמן גילם לראשונה את נתניהו ב"ארץ", בתכנית הבכורה שלה, זה היה נתניהו הנהנתן. בפארודיה על פרסומת לדאורדורנט שרצה אז על המסך, נתניהו חיקה את מיסטר ביג מ"סקס והעיר הגדולה" שאמר: "וומן, יו מוב, יו דאנס, יור אמייזינג". הצ'ארמריות הישנה פלוס רדיפת השמלות היו שם – ומעל הכל הסיגרים, סמל לעושר המוגזם ולדיסוננס בינו ובין המצב הכלכלי המידרדר של התקופה.

השלב הבא באבולוציה של דמותו ב"ארץ נהדרת" היה סביב בחירות 2006, בהן נתניהו כבר היה מובס יחסית, מנהיג הליכוד המצטמק אל מול העוצמה של קדימה בראשות שרון (ואחר כך אולמרט). שם, נתניהו בייאושו כבר היה "הפאניקר", המזיע ממסיבת העיתונאים המפורסמת שבה הודיע על התפטרותו ובעיקר מי שרואה צל הרים כהרים – מתעלם מהמצב בתוך מדינת ישראל, ואוהב ממש לדבר על חמאס ואיראן. יש דברים שלא השתנו.

בלילה שבו נתניהו חזר לשלטון (10 בפברואר 2009), הגורם האמיתי שממנו "ארץ" – ואולי גם הצופים שלה – פחדו, היה בכלל אביגדור ליברמן ומערכון "הכלבים" המפורסם. נתניהו אמנם הפך לראש ממשלה, אבל התחושה הייתה שהוא אינו עומד בפני עצמו ושהוא יעשה הכל כדי לרצות את הקיצוניים, שמחזיקים לו את הממשלה. כך היה גם בהמשך כשדמותה של רוווחוול המתנחלת שרה לו "תעשה מה שנגיד לך" עם ד"ש מרייג' אגיינסט דה משין, ואחר כך גם הגיע "זמן הבן גביר", שבו הבן גביר יורה לרצפה ונתניהו רוקד סטפס בין הכדורים. הכתובת הייתה על הקיר.

שנות המהפך: מנוכל שרמנטי לדיקטטור פרנואיד ומפחיד

לאורך השנים ספגה "ארץ נהדרת" הרבה ביקורת על החיקוי החלבי וה"חמוד מדי" של נתניהו, אבל בקדנציה השלישית של נתניהו התחולל טוויסט משמעותי בעמדת התוכנית כלפיו.במערכון שהתבסס על השיר "עשיתי" של ג'ימבו ג'יי(2017), עברו על כל תיקי נתניהו, והפאנץ' הגיע בבית האחרון: "לא עשיתי שלום, לא משא ומתן/ לא עשיתי הרבה עם הכור באיראן/ לא עשיתי כלום לצמצום פערים/ לא עשיתי דבר להוריד ת'מחירים/ אז איך בכל זאת לקחתי בחירות?/ עשיתי את מה שאני יודע לעשות – עשיתי מהמשטרה שקרנים/ משב"כ פחדנים, מבג"ץ חתרנים/ מהשמאל בוגדים, מהנכים פקקים/ על הנשיא צרכים/ עשיתי מחצי העם חמוצים/ בקיצור: שיסיתי, שיסיתי, שיסיתי".

זה היה קו השבר – שאחריו נתניהו של "ארץ נהדרת" כבר לא חזר להיות הנוכל הריקני והשרמנטי של תחילת הדרף. אם פעם הציגו אותו כשקרן פתולוגי, עכשיו החשש הוא שהמטרה האמיתית שלו היא להסית ציבור בציבור לטובת מטרה שהוגדרה בשיר אחר בתוכנית: "הדמוקרטיה היא אסון/ החוק מפריע לשלטון/ אז בקרוב אני אומר – נבחר לנו פורמט אחר/ ביבי, ביבי, ביביקרטיה". כלומר, נתניהו הוא כבר לא הסוחר התחמן עם הסיגר, אלא המנהיג הכוחני, הסמכותני, שהמטרה שלו היא לשלוט בכל מחיר, ללא מעצורים וללא התחשבות בשומרי הסף.

בתוכניות של "ארץ נהדרת" פוסט-7.10, משהו בנתניהו של אידלמן השתנה. הוא היה יותר טרוט עיניים, יותר מבוהל, רדוף ופרנואיד, ובעיקר כזה עם הכתם על המצח שלא יורד. אבל לאט לאט, גם התחושה שהוא נושא עליו איזשהו כתם נמחקת – הזחיחות של נתניהו במציאות, כמו של הדמות, חזרה בענק. עכשיו היא מגיעה עם תאוות שלטון בלתי נתפסת שכבר לא יכולה להיות מצחיקה או קלילה כמו דמות של מריאנו. זה כבר נתניהו אחר, פופוליסט יותר ומפחיד יותר מאי פעם.

אבל למה בחו"ל: מחיקוי של וויל פארל לכאפה מסאות' פארק

ומה לגבי הסאטירה הבינלאומית? כאן צריך להודות שעד הגל האחרון, נתניהו לא היה ממש על הרדאר של הסאטיריקנים אמריקנים. ב-SNL, למשל, הוא הופיע רק פעם אחת – באופן די שולי. זה היה סביב הסכמי וואי, כשראש הממשלה נתניהו ויו"ר הרשות יאסר ערפאת באו להציג את ההסכם. את נתניהו, אגב, חיקה וויל פארל (אם תרצו, סוג של מחמאה), אבל המערכון יותר צחק על ישראל ושכנותיה במזרח התיכון ועל הריב בן אלפי השנים על שטח בגודל חוות בקר בטקסס.

מי שכן התייחס אליו לא מעט – בצורות שונות ובשלל תוכניות – הוא ג'ון סטיוארט, המגיש הגדול של ה"דיילי שואו", שהתייחס בלעג מופגן לנתניהו עוד ב-2015, כשכינה את הנאום של נתניהו בקונגרס בתור "המציצה הכי גדולה שיהודי קיבל אי פעם"; וגם לאחרונה, סביב המלחמה מול איראן, נהנה סטיוארט לחבוט בנתניהו כשהציג את אזהרותיו החוזרות ונשנות של נתניהו ש"איראן מתקרבת לפצצה". ג'ון אוליבר, שפרץ לתודעה בתוכניתו של סטיוארט, נהנה גם הוא לחבוט בנתניהו לא מעט בתוכנית המצוינת שלו ב-HBO.

אבל דווקא סאטיריקן אחר מייצג הכי טוב את הפער שבין נתניהו של פעם לזה של היום:ביל מאהר, הקומיקאי הוותיק שמגיש תכנית ברשת HBO, היה ממעריציו של נתניהו. ב-2006, לפני הבחירות בישראל, הוא אפילו אירח אותו בתכנית שלו לראיון מפרגן יחסית. נתניהו, אגב, התראיין אצל מאהר שוב ב-2022, הפעם כדי לקדם את הספר שכתב. מאהר גם ידוע בתור תומך נלהב מאוד של ישראל, כולל בסבב הנוכחי מול עזה. אבל דעתו על נתניהו די השתנתה. בשיחה עם אוליבר סטון לפני שנה, הוא אמר: "נתניהו תמיד הבטיח שהוא מר ביטחון, אבל הוא דפק את זה. הוא גם הלך רחוק מדי מול בתי המשפט".

וזה מתחבר, אם תרצו, לרגע שבו טריי פארקר ומאט סטון שלחו את החצים שלהם לעבר נתניהו. קל מאוד לייחס את ההאשמות נגד ישראל רק לאנטישמיות, אבל האמת היא שגם אנשים שנטיית ליבם היא לטובת ישראל, לא ממש מבינים את המלחמה הנוכחית שלה ובעיקר את הממשלה הנוכחית שלה. הם ראו בישראל את מה שהיא אמורה להיות – מעוז דמוקרטי ליברלי בתוך ים איסלמי רדיקלי שוצף; ואז הם נתקלים בממשלה שמלאה במשיחיים קיצוניים שקוראים "להשמיד את עזה", ובראש ממשלה שלא מציב חזון אחר שיסתור את ההתפרעויות של חברי ממשלתו.

בשנה הבאה ימלאו 30 שנה לבחירות שבהן נתניהו פרץ לחיינו – ולחיי העולם. והאמת? הירידות עליו בתכניות של שנות התשעים כמעט מעוררות געגועים. הדמות הצלופחית והתחמנית שנתניהו שיווק בניינטיז, נראית כמו גן עדן לעומת נתניהו הנוכחי. פעם הוא עוד ניסה למכור לנו "שלום בטוח" וממלכתיות. היום הוא כבר לא מכיר שום חזון אחר פרט למלחמת נצח ובוז מוחלט לכללי המשחק. נתניהו של הסאטירה, הישראלית והעולמית, השתנה במקביל ובהתאם לשינוי שחל בנתניהו במציאות. בניינטיז הוא חלם להיות קלינטון. היום הוא מנסה בכל הכוח להיות ארדואן.

הסאטיריקנים, כמו העיתונאים, הם האנשים שכותבים את ההיסטוריה. איך נתניהו ייזכר? מוקדם לדעת. אבל מי שיסתכל על הסאטירה לאורך השנים יראה לא רק את הקריסה של נתניהו, אלא גם את זו שלנו.

• המסך
• סאטירה
• בנימין נתניהו
• ארץ נהדרת
• זהו זה
• סאות' פארק

זה היה רק עניין של זמן. חששנו, קיווינו ובעיקר המתנו בחוסר סבלנות, אבל הלילה זה קרה: העונה ה-27 של סאות' פארק מפנה את חציה החדים לעבר המלחמה בעזה, ולמרבה שמחתנו – הם קלעו בדיוק למטרה. הפרק החמישי לעונה המדוברת מסתיים (וסליחה על הספוילר) עם אם יהודיה שנוזפת ישירות בבנימין נתניהו על הנעשה מטעם ממשלתו בעזה. יאללה נו, כאילו שלא ידענו שעונה שמתחילה בדונלד טראמפ שוכב עם השטן תפספס את הקונפליקט הכי דפוק בעולם כרגע.
>>דונלד טראמפ יצא למלחמה בלייט נייט. בקרב הזה הוא הפסיד

הפרק, שנקרא "ניגוד עניינים", מתחיל בכלל עם נושא אחר שמעסיק את האמריקנים אפליקציות "חיזוי שוק" בסגנון האתר פולימרקט, שמאפשר לכל אחד להמר על פחות או יותר מה שהוא רוצה – החל מתוצאות של מערכות בחירות או "האם יהיה יום שלג החודש", ועד ל-"האם אמא של קייל תפציץ בעזה ותהרוס בית חולים פלסטינאי". למרות שאחוז המהמרים שזה אכן יקרה עומד רק על 5%, קייל עדיין מתעצבן מהשאלה הבבירור אנטישמית, שמייחסת אחריות על פגיעה בחפים מפשע בעזה ליהודים-אמריקאים, פשוט עם קריצה. אתם יודעים, אנטישמיות מודרנית.

אמא של קייל מתפרצת למשרד ראש הממשלה. (צילום מסך/קומדי סנטרל)

ההימור מכה בסערה בביתו של קייל, ואימו שילה ברופלובסקי פשוט לא מצליחה להבין למה כולם שואלים אותה על עזה (בעיקר כדי לאמוד את סיכויי ההימור שלהם). יש עוד עלילה שלמה שעוסקת בממשל טראמפ ובהתעללות בראש ה-FCC, אבל אנחנו יודעים עבור מה באתם: עם סיום הפרק, לשילה נמאס והיא טסה לישראל "כדי למצוא את האדם שאחראי לכל זה, ולהגיד לו את דעתה", לדברי קייל, ואוהו – כשהיא מסתערת כמו אמא יהודייה זועמת למשרדו של נתניהו, היא בהחלט לא מתאפקת במילים שגם אנחנו היינו רוצים לצעוק עליו.

"הנה אתה מר נתניהו", היא פותחת תוך כדי שהיא פורצת לפגישת קבינט, "פשוט מי אתה חושב שאתה? הורג אלפים ומשטח שכונות, ואז עוטף את עצמך ביהודיות כאילו זה איזה מגן מביקורת. אתה עושה את החיים ליהודים אומללים. וחיים ליהודים-אמריקאים בלתי אפשריים. הו, אל תגלגל את העיניים שלך עלי, מיסטר. אתה יודע מה אתה עושה, ואתה עושה את זה בכוונה". בעוד הנזיפה נמשכת על רקע כותרות הסיום, קשה שלא לראות שגם בעולם מבינים שמעשי נתניהו הרסניים לישראל וליהודים בכלל.
סאות' פארק, בקומדי סנטרל ופרמאונט+

• המסך
• סאות' פארק
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו

כמו כל דבר בהיסטוריה המודרנית שלנו, גם "ארץ נהדרת" חוזרת. התוכנית שסיימה את העונה שלה לפני קצת פחות מחודשיים חזרה לפרק פגרה במיוחד, כדי למלא את התפקיד שהיא ממלאת בדרך כלל ב-22 השנים האחרונות – הפילטר הלאומי. מי שבתוך סיטואציה מטורפת מצליחים לנקז אליהם את כל המתח שהצטבר ולהוציא ממנו קומדיה. איכשהו.

>> קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה
>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"

המנהג שבו "ארץ" חוזרת לפרק פגרה במיוחד בעקבות אירוע חדשותי גדול אינו חדש. זכורים היטב הפרק המיוחד סביב המחאה החברתית, הפרק המצמרר סביב ההפיכה המשטרית וכמובן – הפרק ההוא שעלה אחרי 7.10 (והקדים את העונה הרשמית של "ארץ" בכמה שבועות). אבל למרות שעילת הפרקים דומה (מלחמה שיצאה לדרך), ההבדלים בין שני הפרקים הם שמיים וארץ.הפרק שעלה אחרי הטראומה ההיא גישש באפלה ובין הטיפות, אבל הפעם "ארץ" הרשתה לעצמה הרבה יותר. כנראה שזה שילוב בין כמות הנפגעים הנמוכה יחסית לתחושה שמצב הרוח הלאומי הממוצע הרבה יותר גבוה מאשר בנקודת השפל ההיא. אם אז היא באה להיות כתף מנחמת למדינה פצועה, הפעם התוכנית הרשתה לעצמה להתמודד עם המתח, אבל זכרה שהתפקיד שלה הוא גם להצחיק. במובן הטהור של המילה.

והפרק הזה של "ארץ" היה בעל איכות קומית מאוד גבוהה. ערן זרחוביץ' המשיך לקבע את עצמו כ-MVP של ממש (הקטר שסוחב אחריו את "ארץ נהדרת", במובנים רבים), יניב ביטון הבריק במערכון שבו חמינאי עושה פרפראזה ל"שבתות וחגים" של יהודית רביץ, ירון ברלד חזר עם הדמות של יעקב, טל פרידמן חזר (איזה כיף!) עם הדמות של רון חולדאי – "ארץ" שלפה את כל הכלים בארסנל ההומוריסטי שלה, וזה היה משחרר. אחרי שבוע די משוגע שבו עם שלם הסתובב כמו זומבי, והחרדה טיפסה – אפשר היה, סוף סוף לצחוק על זה כמו שצריך.

אבל לצד האיכויות ההומוריסטיות (שתמיד היו בידיים של "ארץ נהדרת" ממילא), שאלה מעניינת שאני הגעתי איתה לפרק היא עד כמה "ארץ" תרשה לעצמה להיות סאטירית. גם כי התקופה מסביב ממלכתית עד אימה (ראה ההתיישרות הדי מהירה של כל האופוזיציה סביב המלחמה – מבני גנץ ועד יאיר גולן), אבל גם מהדורת החדשות של 12 שלפני התוכנית (ואחרי, וכמעט תוך כדי) התיישרה לטובת הקו המדינתי ולא ממש שאלה שאלות.

ובכן, במובן הזה "ארץ" הצליחה להמשיך ולשמור על האיזון שלה מאז ה-7.10 – היא בהחלט פטריוטית לעילא, אבל יודעת טוב מאוד לגעת בנקודות החלשות של החברה הישראלית ובעיקר של הממשלה. אם תרצו, היא הדגישה שוב את הפער בין המעשים הדי מדהימים של חיל האוויר לבין ההנהגה החלולה בראשות בנימין נתניהו וישראל "אני לא מאמין שהוא שר הביטחון עכשיו" כץ. הכתם של נתניהו לא נמחק ב"ארץ", גם אם הכובע של חיל האוויר מנסה להסתיר אותו.

ושוב, היא הצליחה בעיניי להוות ססמוגרף טוב מאוד של התקופה: גם זיהוי של הטאלנטים החדשים שהמלחמה הביאה איתה (באופן לא מפתיע, אלה הטאלנטים של N12 – צביקי טסלר מפיקוד העורף והפרשן האיראני בני סבתי), גם זיהוי נהדר של הטרנדים שהמלחמה הביאה (הצפצוף של פיקוד העורף, חולדאי והמצלמה, קייטלין ג'נר). וכשאנחנו חווינו את המלחמה יותר מכל מול הטלוויזיה – "ארץ" הצליחה אמנם גם להרים למהדורה של קשת 12 אבל גם לעקוץ אותה.

בין אם זה על המשחק הדי מטומטם מול הצנזורה, על האובר דרמטיות, על הזחיחות של ניר דבורי (מול הרצון "להישאר בצניעות"), ההליכה למרחבים מוגנים – באופן לא לגמרי מרומז, "ארץ" די עקצה את מדיניות החדשות-בלי-הפסקה שמונהגת בערוץ שבו היא משדרת. גם ב"עוד כותרות" וגם בחלק שבו היא צוחקת על החדשות, השורש הוא העובדה שהשדרים פשוט נמצאים באולפן 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. והעייפות הזאת כמעט מביאה מאליה את הפאשלות והשגיאות ש"ארץ" עושה מהם מטעמים.

כן, זו (עוד) תקופה משוגעת להיות בה ישראלי. שבוע מבולגן לחלוטין שהרגיש כמו יממה אחת ארוכה, ובסופו הגיעה "ארץ נהדרת" והצליחה לגעת בלב הישראליות הזאת, שמסתכלת על התוצאות החיוביות של המבצע אבל כן חוששת מההמשך (ומהפקרת החטופים, שנדחקו מהתודעה); הישראליות שמשדרת מתוך מרחב מוגן, אבל גם יודעת לצחוק על החוויה הסוריאליסטית שזה מייצר; הישראליות שכמו המשפט העתיק והשחוק של מארק טוויין, אוהבת את המדינה תמיד – ואת הממשלה כשהיא ראויה לכך.זה הקונצנזוס הארץ נהדרתי החדש. ונדמה לי שהוא קרוב לקונצנזוס האמיתי של הצופים שישבו בבית יותר מתמיד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן
• בנימין נתניהו