>>הפסל זוהר גוטסמןהוא מהאמנים המבטיחים ביותר בתל אביב, והוא משתתף בתערוכה חדשה בארטפורט, המקבצת תחת הכותרת "חומרים חדשים" שבעה אמנים ישראלים שבחרו לקיים מערכת יחסים ארוכת שנים עם חומר עבודה ספציפי, הנוכח ביצירתם כשותף פעיל ומוביל. התערוכה תהיה פתוחה עד אוקטובר אבל כדאי לכם לראות אותה עכשיו.נו, למה אתם עוד פה.

1. פיגמנטים סהר סרברניק ובנו

במפגש בין רחוב זבולון לדרך יפו יש טמבוריה פינתית קטנה שנראית רגילה מבחוץ, אבל זו בעצם הטמבוריה הכי מיוחדת שיש בכל העיר וכנראה גם בכל הארץ. אצל סרברניק קיימים לא רק חומרים מיוחדים אלא גם ידע נדיר שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. משה הבעלים הוא מומחה בפיגמנטים, דבקים, וחומרים נדירים שמשמשים מומחים בתחומי היצירה והרסטורציה. בתור מי שעובד בשיטות עתיקות באמנות שלו ומשתמש בעלי זהב ופיגמנטים, אני פוקד את סרברניק באופן תדיר.
דרך יפו 43 תל אביב

2. הפסל של יעל פרנק על הגג של בניין ארטפורט

כשצועדים ברחוב המנור בדרום תל אביב באזור התעשייה, ומרימים את הראש אל מול הבניין היפה של הרזידנסי של ארטפורט מתגלה מחזה מוזר: דקל בגודל טבעי מתכופף מגג הבניין וצולל כלפי מטה לכיוון הרחוב. המראה המוזר הינו פסל ציבורי אהוב עלי של חברתי הטובה האמנית יעל פרנק אשר מתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. הפסל האיקוני, "In a Nutshell" שמו; הפך להיות לנדמרק תרבותי במרחב התל אביבי והוא נמצא על גבי הבניין של תוכנית הרזידנסי הטובה בארץ. למי שמגיע לבקר בתערוכה "חומרים חודשים" בגלריה של ארטפורט, מומלץ להביט למעלה!
העמל 8 תל אביב

"In A Nutshell",יעל פרנק (צילום באדיבות ארטפורט)

3. מגרש הכדורגל בגבריאלי והחוג של יצחק

המגרש בבית ספר גבריאלי אחר הצהריים הוא מקום מפגש מדהים למשפחות עם ילדים ולקהילה המקומית של הרחובות הקרובים. בשנתיים האחרונות אני פוקד אותו עם יאן, הבן של בת הזוג שלי. אנחנו משחקים שם כדורגל, כדורסל, פריסבי ופינג פונג. יצחק מאמן קבוצות כדורגל בגילאים שונים והוא אגדה בשכונה. כשאנחנו שם אני רואה איך הוא מחנך את הילדים לשותפות, חברות ורוח ספורטיבית.
אליהו ספיר 16 תל אביב

בית ספר גבריאלי הכרמל (צילום: פייסבוק/בית ספר גבריאלי הכרמל)

4. סדנת הפיסול של בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר

בשנה האחרונה עבר בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר למבנה שלו בדרום תל אביב. זה מקום שיקר לליבי. אני מאוד אוהב ללמד שם ושמח להעביר את הידע שלי בפיסול לסטודנטים של שנה א' ולחלוק בהוראה עם עוד אמנים רבים וטובים במקום מכבד, אישי ודואג. באופן טבעי אני מעביר את רוב הזמן שלי שם בסדנת הפיסול יחד עם הצוות הכיפי והמקצועי שלה.
הרצל 158 תל אביב

5. כיכר ביאליק והחצר הפנימית של מוזיאון העיר

קלאסיקה תל אביבית. הכיכר הקטנה וההיסטורית שמול בית העיר הישן שהפך להיות מוזיאון העיר תל אביב. אם אתם מגיעים לשם תכנסו לחצר הפנימית של מוזיאון העיר תהנו מהכיכר המקסימה, מקפה עמיתה, ומהפסל שלי "תל" שמוצג שם בשנה הקרובה במסגרת התערוכה הקבוצתית "גובה פני העיר" שאצרה יעל מסר עם אוסף של אמנים נהדרים.
ביאליק 27 תל אביב

>>בית ספר לרוץ אליו וקפה ששינה שכונה // העיר של איתמר שמשוני
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

איילון והפקקים המטורפים בדרך ובחזרה מהסטודיו שלי בכפר נטר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע מוזיקה אינדונזית שהתארח במסגרת התערוכה "עור וצל" של בן הגרי שאצרה סאלי הפטל נוה במוזיאון נחום גוטמן. התערוכה הייתה מרגשת והאירוע פתח את הלב בזמן המאתגר הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
תצלום של תחנת דלק שזוגתי, הצלמת זהר אלעזר, צילמה בזמן ששוטטנו בעין ורד. אני עובר על יד תחנת הדלק הזאת על בסיס שבועי, והיא הצליחה לתפוס מבט טרי שעורר תודעה שלא הייתה קיימת עבורי לפני כן. הצילום שלה באופן כללי מעמת את המציאות עם נקודת מבט שמערערות על התפיסה הפיזית של המתבונן. מרשים אותי תמיד לראות כמה אחרת ממני היא חושבת ורואה את העולם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מיד אחרי שהמלחמה התחילה ירדתי עם האמנית ניבי אלרועי לים המלח לעבוד עם הילדים של קיבוץ בארי.הארגון 'כולנו בארי ע"ר'הוא עמותה שפועלת לקיום פעילויות לחיזוק החוסן הקהילתי והחברתי של קיבוץ בארי וחבריו. טיפול ושיקום נפשי, פיזי ורגשי. מקיימת פעילות מורשת והנצחה ופעילות שיקום ופיתוח קיבוץ בארי לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים ליועמש"ית גלי בהרב-מיארה שנאבקת על הצביון הדמוקרטי של המדינה מדי יום. אולי זה לא הסוף.

מה יהיה?
אני שואל את השאלה הזו כל יום בסטודיו והיא חוזרת במרבית מהפסלים שלי. בתהליך העבודה אני מוצא את עצמי פונה לארכיאולוגיה של ראשית הציוויליזציה כדי לנסות למצוא איפה אנחנו ביחס לסיפור הגדול יותר של התרבות האנושית.

• העיר שלי
• פיסול
• אמנות ישראלית
• ארטפורט
• בתי ספר בתל אביב
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• עמיתה
• שנקר
• זוהר גוטסמן

לחץ, לחץ, לחץ. בשלוש לפנות בוקר הוא הוגש בחסות איראן, כשישבתי בממ"ד, מחבקת כל אחד מהילדים.ות ביד אחת ומהדקת אותה חזק יותר בכל פיצוץ מטורף שהרעיד את הבית. בעשר וחצי בבוקר שאחרי, הוא הוגש בחסות מפגש הזום של כיתה ג' 3, במסגרתו התבקשה בת התשע להביא תוך 12 שניות משהו צומח שמתחיל באות ב'.

>> תרבות של סולידריות: בבקשה תפתחו את הלב ואת המקלט שלכם
>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"

באותו הזמן הייתי באמצע פגישת זום בעצמי, הגדול היה באמצע זום של כיתה ו' 1, ובל נשכח את העובדה שלא ישנו כבר כמה ימים טובים. זו כמובן לא הפעם הראשונה. מאז ימי הקורונה העליזים עוברות כל מערכות החינוך, עם הזמן באופן מהיר מאוד, למה שהם מכנים "למידה מרחוק". כשפרצה הקורונה במרץ 2020, הבן שלי היה בכיתה א'. את רוב השנתיים שאחרי, שכללו סגרים, בידודים, מחלות ובדיקות – הוא למד בזום. והנה, ברוך השם – הוא (ואף אחד מבני.ות השכבה שלו) לא יודע קרוא וכתוב.

מאז חלפו מים, נגיפים וטילים בנהר; ואת סוף כיתה ו' – הימים האחרונים של ביה"ס היסודי – נגזר עליהם לבלות שוב, בלמידה בזום. הקטנה, מסיימת ג', אז זכתה בימיה רק להפיכה משטרית, מלחמה ועוד מלחמה בתוכה ועוד מלחמה בתוכה. אף אחד מאיתנו לא תכנן שככה ייראו החיים של הילדים.ות שלנו. וזה פאקינג לא מגיע להם.

כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד מדעים לכיתה ה' ולא אמורים לדעת

ועם כל זה, בהתחשב בכל הגורמים וכל המשתנים – אני סמוכה ובטוחה שמערכת שעות מלאה של למידה מרחוק כל בוקר זה *לא* מה שהם צריכים עכשיו. אני חלילה לא באה בטענות למורים ולמורות. מדובר בא.נשים חמודים שאני מעריכה ואף מעריצה לכל אורך ימי השנה, על המסירות וההשקעה והעבודה הקשה והבלתי מתגמלת והכוחות. הו, הכוחות. הבעיה היא במערכת, שכמו בהרבה מערכות אחרות במחוזותינו מנוהלת עקום, ללא תקציב וללא כוח אדם. וכמו שאני מוצאת את עצמי עורכת טקסטים על אוטומט כי למי בכלל יש כוח לחשוב עכשיו, כך גם בתי הספר מוצאים את עצמם חושבים על אוטומט, והאוטומט הזה אומר: ילדים בבית = למידה מרחוק.

אז למה זה כל כך מחרפן אותי? קודם כל – זה משתלט לנו על המכשירים. בהנחה שלא לכל ילד ביסודי יש בבית מחשב משלו, ולא כולם עוד בגיל של טלפון – זה מנטרל מאיתנו, אלה שעוד חייבים לעבוד מהבית, את האפשרות לעשות את זה במשך כמה שעות בכל יום.

מעבר לזה – כמות ההתעסקות שנדרשת בחיבורים, ולינקים, וסיסמאות, וכן נפתח לי לא נפתח לי, וכן שומעות אותי לא שומעות אותי, והאם אני על מיוט – היא הרבה מעבר למה שיש ביכולותיי או בכוחותיי לספק. המוח שלנו גם ככה לא מתפקד, בואו ננסה את המעט שהוא עוד מסוגל לעשות להשקיע בדברים קצת יותר אקוטיים מאיך שמים רקע דינוזאור.

והכי חשוב – כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד חשבון לכיתה ב' או מדעים לכיתה ה', וגם לא אמורים לדעת. נכון, כולנו נדפקנו, כולנו באותה הסירה. לא יקרה כלום אם לא יסיימו את תכנית הלימודים השנה. עדיף לעשות רגע פאוז, ולהמשיך מאיפה שהפסיקו כשבתי הספר יחזרו לפעול.

עם כל הנאמר, אני בהחלט מבינה את החשיבות של לאפשר לילדים לראות אחד את השני, גם אם זה דרך מסך, לשמור על איזשהו לו"ז או איזושהי שגרה ולהסיח את תשומת ליבם לרגע מזה שהכל קורס מסביב. אבל לטובת העניין הזה גם שניים-שלושה מפגשים כיתתיים של עדכון בשבוע יספיקו, בלי להעמיס במערכת מלאה ומטלות ושיעורי בית בגלים פרו. ואם כבר מפגשים – אפשר לקיים אותם בשעות אחר הצהריים. אנחנו גם ככה לא ישנים בלילה, ובשעות הבוקר סיכוי סביר הרבה יותר שההורים יצטרכו את המחשבים שלהם זמינים.

שנת הלימודים גם ככה מסתיימת אוטוטו. את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי הבן שלי וכל בני.ות השכבה שלו כבר לא יחגגו; ואיתם כל שאר התלמידים והתלמידות בארץ, שאפילו את ההתרגשות שביציאה לחופש הגדול גזלו מהם. אז באמא שלכם, תנו להם לבהות במסכים כמה ימים כמו שאלוקימה התכוונה, לפני שאתם דורשים מהם מטלות. ובעיקר, שחררו אותנו ההורים מכאב הראש הזה. באמת שיש לנו מספיק ממנו גם ככה.

• תל אביב נלחמת
• מלחמת איראן
• בתי ספר בתל אביב
• משרד החינוך
• עם הילדים
• טור דעה

מערכת החינוך הציבורית עומדת על סף קריסה – ודווקא עכשיו, בעיצומה של תקופת חירום, מדינת ישראל בוחרת להפנות את המשאבים ואת סדר היום הציבורי שלה לכיוון שמסכן את יסודות החינוך הממלכתי.

>> השביתה לא משקרת. הגיע הזמן להציל את גני הילדים // טור דעה
>> אנחנו נלחמים בגורמים המשיחיים והעירייה מחבקת אותם // טור דעה

מאבק המורים והגננות הוא אמיתי, כואב וצודק. מדובר באנשים הנמצאים בקו החזית של החברה הישראלית, הנושאים על גבם אחריות רגשית, חברתית וחינוכית כבדה – ולאורך זמן רב מדי, הם נשארים מאחור. המשכורות אינן עומדות בקנה אחד עם גודל המשימה, התמיכה המקצועית מועטה, והעומס היום-יומי הופך לשגרה שחיקה. ובמקום לחזק את עמוד השדרה של החינוך הממלכתי – הממשלה מזמנת מורות לשימועים ומפנה תקציבים לעמותות חוץ-מערכתיות בעלות אג’נדה דתית ברורה.

הממשלה יכולה הייתה לבחור להשקיע בחיזוק לימודי הליבה, בו חסרים עדיין כ-12,000 אנשי ונשות חינוך, בטיפול בפערים המתרחבים בין מרכז ופריפריה, בתמרוץ כניסת מורים איכותיים למערכת, או בהנגשת כלים רגשיים לילדים בעיצומה של מציאות בטחונית ונפשית מורכבת. אולם לא רק שאינה עוסקת בחינוך, היא בוחרת לחזק גוף אידאולוגי סקטוריאלי שפועל לעיתים בניגוד גמור לערכים של שוויון, פלורליזם וחינוך לחשיבה חופשית.

במנותק לחלוטין ממצב החירום שבו אנו מצויים, מקודמת השבוע הצעת חוק להנחלת מורשתו של הרבי מלובביץ’ – דמות שנויה במחלוקת אשר התנועה שלו, תנועת חב"ד, מחזיקה בעמדות שמרניות, משיחיות ואף אנטי-דמוקרטיות, ומתנגדת לשירות צבאי או אזרחי שוויוני. מדוע שהציבור החילוני, העובד, המשרת והמשלם יידרש לממן הכרה ממלכתית בהשקפת עולם שהוא לא שותף לה, ושמנוגדת למהות קיומה של מדינת ישראל?

תנועת חב"ד פועלת כיום בלמעלה מאלף מסגרות חינוכיות – גנים, צהרונים, קייטנות ובתי ספר – וחלק משמעותי מהפעילות הזו מתקיים במימון ציבורי, תוך חדירה למסגרות ממלכתיות וללא שקיפות מספקת כלפי ההורים. בשם "הנחלת ערכים", נכנסים שליחים חינוכיים לבתי הספר, לא תמיד כמחנכים מוסמכים, ומעבירים תכנים דתיים, לעיתים בעלי אופי משיחי מובהק.

כאשר מוסד חינוכי ממלכתי הופך לכלי בידי אג'נדה דתית-אידיאולוגית אחת, כאשר מערכת הציבור מאבדת את אופייה הממלכתי לטובת תכנים חינוכיים שנגזרים מתורתו של אדמו"ר אחד – לא משנה כמה נערץ הוא בעיני מאמיניו – אנו מאבדים את עצם הרעיון של חינוך ציבורי לכולם. דווקא בתקופה של מלחמה, משבר והתגייסות אזרחית, עלינו להיזהר שבעתיים מפני צעדים שמעמיקים פיצול פנימי ומחלישים את יסודות הדמוקרטיה. חינוך ממלכתי, לפי רוח מגילת העצמאות, אמור לשקף את המכנה המשותף הרחב ביותר – לא את המשותף רק למגזר אחד. הוא אמור לבנות חברה מלוכדת, מחוברת, עם מרחב שמאפשר גם חילוקי דעות.

ההכרה הממלכתית במורשת חינוכית דתית-משיחית אינה יכולה לעבור בחקיקה חפוזה בזמן שהציבור כולו עסוק בהישרדות. אם נרפה מהאחריות שלנו כלפי החינוך הציבורי דווקא עכשיו – יהיה קשה לשקם אותו בעתיד. כמי שפועלת לאורך שנים למען חינוך ציבורי שוויוני, פתוח ונגיש לכל ילדה וילד בישראל – אני קוראת לממשלה, לחברי הכנסת ולכל מי שמאמין בשותפות אמיתית: אל תחליפו חינוך בשכנוע, אל תחליפו מערכת ציבורית בהטפה אידאולוגית, ואל תשתמשו במצבי חירום כדי להחליף את יסודות החינוך הדמוקרטי של מדינת ישראל. חינוך ממלכתי הוא לא מותרות – הוא תשתית של חברה מתוקנת.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו ומחזיקת תיק התחבורה והקהילה הגאה

• טור דעה
• הבועה
• חינוך
• בתי ספר בתל אביב

שביתת המחלה של המורים בבתי הספר היסודיים נכנסת ליומה הרביעי בתל אביב, ובניגוד למרבית שביתות המורים שראתה העיר בשנים האחרונות, התמיכה הציבורית בה רק מתרחבת, זאת על אף היעדר גיבוי תקשורתי, ואתמול (שלישי) פרסם ועד ההורים המרכזי של תל אביב-יפו מכתב תמיכה נוקב ובלתי מתפשר בשביתה ונתן הרבה רוח גבית לציבור המורים השובתים בעיר.

>> שתי יוזמות חדשות מנסות להתניע מרי אזרחי. וזה מתחיל היום
>> עוד 8 דמויות קיצוניות שטורנדו יכולים לשלב בפרסומות שלהם

כזכור, אלפי מורים בבתי הספר היסודיים החליטו השבוע לשבות על חשבון ימי המחלה שלהם, בעקבות ההסכם אליו הגיעה הסתדרות המורים עם הממשלה מעל לראשם והקיצוץ האכזרי במשכורתם הנמוכה גם כך. במשרד האוצר מאיימים על המורים השובתים כי ינכו את ימי השביתה משכרם ולא יאפשרו להם להשתמש בימי המחלה המגיעים להם, איום שספק רב אם עומדת מאחוריו היתכנות חוקית, ובמקביל מאיימים במשרד החינוך כי יזמינו לשימוע לפני פיטורים את מובילי המחאה. אלה, מצידם, כבר הכריזו כי יותר מ-2,000 מורים כבר הכינו את מכתבי ההתפטרות שלהם אם לא יתקבלו דרישותיהם.

לאור הבליץ הממשלתי על המורים השובתים, פרסם ועד ההורים המרכזי את המכתב ובו הבהיר כי "ברור שהפגיעה הזו בשגרת החיים של ההורים והילדים היא קשה, קשה מאוד. ההורים נאלצים שוב לדאוג לחלופות לילדים, להיעזר בחברים ובני משפחה, ולגייס אורך רוח גם של המעסיקים. אנחנו גאים על המחויבות הזו, ועל ההבנה של חשיבות המאבק. אנחנו גאים בהורי העיר שעמדו ראשונים בתמיכתם.ן, ולא היססו להוביל אחריהם את הקהילות".

עוד הוסיף ועד ההורים המרכזי כי "במקביל, אנחנו בקשר הדוק עם העירייה, במטרה לנסות ולהרחיב את המענים שדרושים לילדים, ונעדכן על כך ככל שהמחאה תצליח להמשיך. אנחנו קוראים לכל ההורים, בתל אביב-יפו ומחוצה לה, לשנס מותניים, לקחת אוויר ולהמשיך בתמיכה על אף הקשיים. בואו ניתן לצוותים את התמיכה והרוח הגבית, שהם כל כך זקוקים להם, כדי למצות את מאבקם ולנסות להביא לשינוי אמיתי במערכת החינוך".

בעירייה אכן נרתמו לעזרת ההורים, והודיעו על הפעלת מרחבי פעילות ללא עלות במרכזים הקהילתיים ובמוסדות התרבות, ומתוך ההודעה לעיתונות ניתן להסיק כי במנהל החינוך העירוני תומכים בשביתה תמיכה מאופקת. "בימים אלה מקיימים צוותים חינוכיים מאבק על זכויותיהם, שכרם ומעמד החינוך בישראל שאין חשוב ממנו.
לבקשת ועד ההורים המרכזי והנהגות ההורים בעיר ועל מנת לתת מענה להורים ולילדים שבתי הספר והגנים שלהם לא יפתחו – תפעיל עיריית תל אביב-יפו מרחבי פעילות ללא עלות במרכזים הקהילתיים ובמוסדות התרבות".

למרות ההירתמות הנרחבת לתמיכה במורי היסודיים בעיר, המצב במערכת החינוך העירונית רחוק מלהיות אידילי מבחינה זו, ובחלק מבתי הספר בעיר פועלים מנהלים מטעם משרד החינוך נגד מאבק המורים ובעד הממשלה. כך למשל הופיעה אתמול מנהלת בית הספר "נופים" בקריית שלום בתוכנית "אזור מלחמה" עם ברוכי קרא ברשת 13, ותקפה בצעקות וצווחות את חברי הפאנל תוך שהיא משמיעה טענות כמו "מחאה בזמן מלחמה זה לא חוקי" והאשימה את המורים השובתים בהיותם "קפלניסטים". בבתי ספר רבים בעיר הובילה השביתה לעימותים רבים בין הורים שתומכים בה והורים שמתנגדים לה, כמו גם בין אנשי הצוותים החינוכיים.

הבוקר תנסה הממשלה לפנות אל בית הדין לעבודה בבקשה שיורה על פסילת השימוש באישורי מחלה כאמצעי מחאה, אך הייעוץ המשפטי של ארגון מנהלי בית הספר הבהיר לשובתים כי החוק עומד לצידם וכי איומי הממשלה נטולי תוקף משפטי, והבהירו כי מנהל אינו מוסמך לרשום יום מחלה עם אישור רפואי כהיעדרות בלתי מוצדקת. נמשיך לעקוב אחר מה שנראה כתחילתו של מרי אזרחי במערכת החינוך.

• הבועה
• בתי ספר בתל אביב
• שביתה
• מרי אזרחי

>> צפי טימור חיה וגדלה בתל אביב אהובתה, ולבית ילדותה ברחוב ארלוזורוב הייתה משמעות כה עצומה עבורה עד שזכה לככב על כריכתהספר החדש שהוציאה כעת, "טביעות רגל"– ממואר על חייה. את קריירת ההוראה שלה היא החלה בגיל 23 והייתה למורה מיתולוגית באליאנס (שם זכתה גם בבחירת התלמידים בתחרות "המורה של המדינה" שנערכה ב"ידיעות אחרונות). ספרה החדש הוא שיר הלל לעיר תל אביב, יחד עם פרידה וגעגועים למה שלא ישוב עוד.

>> רעות נחושתן מפונה מקיבוץ רעים כבר יותר משנה. וזאת העיר שלה
>> מירב בלומנפלד חזרה לגור ביפו אחרי שנה בקופנגן. וזה האי שלה

1. כיכר דיזנגוף

אני אוהבת את האנרגיות של העיר, את הדינמיות התמידית, את הרחובות הומי האדם, את השילוב של ההומה עם הירוק. מקום שאהוב עלי מאוד בתל אביב היא כיכר דיזנגוף. אמא שלי גדלה ברחוב דיזנגוף, וסבי ז"ל התגורר באותו הבית שמעל חנות הנעליים גלזרס עד ליום מותו. זכרון ההליכה האחרונה שלי עם אתו הייתה מביתו עד לכיכר כשהוא מצויד במקל הליכה מלווה אותי עד היום. היום הכיכר שינתה את פניה והאווירה בה השתנתה, אך בליבי תמיד תהיה לה פינה חמה.

2. הסינמטק

אני אוהבת אתהסינמטק, שנמצא בסמיכות לבית הספר התיכון שבו למדתי, עירוני א', ברחוב שפרינצק, שם היה ה"קיוסק של סבא" שכבר לא קיים. המשרד של אבא שלנו היה ממוקם ברחוב הארבעה, כך שכל המשולש של רחובהארבעה, שפרינצק וקרליבך הוא חלק מימי נעוריי.
הארבעה 5

3. חוף הצוק

כמי שגדלה בתל אביב אני מחוברת לים משחר ילדותי. אני אוהבת את הטיילת של תל אביב שאין כמוה בעולם כולו. בכלל, חוף הים של תל אביב והשקיעות שלו מיוחדות בעיניי. מאחר ואני תושבת רמת אביב, אני בעיקר מחוברת לחוף הצוק הדרומיולירידה התלולה לבית הקפה שבו, עם מוזיקת הרקע הנהדרת והכחול שלא נגמר.

4. המשכן לאמנויות הבמה

יש בעיר שני מתחמים מלאי קסם בעיני שממלאים אותי בגאווה כתושבת העיר: המשכן לאומנויות הבמה – בית האופרה, הקאמרי ולצידם ספריית אריאלה ומוזיאון תל אביב. המקבץ של הבניינים יוצר אווירה מיוחדת של תרבות במיטבה, והכל בהישג יד. גם המתחם הכולל את הבימה, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין והשטחים הפתוחים של כיכר התזמורת, כיכר הבימה וגן יעקב מיוחדים בעיניי ומזמינים לחלוק את מופעי התרבות שהם מציעים.
שאול המלך 19

5. נווה צדק

אני אוהבת להסתובב בשכונתנווה צדק, להתבונן בשלטי הרחוב המספרים את ההיסטוריה של העיר, את הפרחים מהמרפסות, את הרחובות הצרים והאופי המיוחד של השכונה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

בשנים האחרונות קשה להכיר את העיר. אני לא אוהבת אתהמנופים מכל עבר, את התעלות הנפתחות כל הזמן ומשנות מיקומן בשלהרכבת הקלה, לא נעים ללכת עלהמדרכותבחלקים גדולים של העיר בגלל המדרכות שהפכו צרותוהקורקינטים החשמליים. עירי שינתה את פניה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?"
לאחרונה ביקרתי בתערוכה "לתפוס רגע חולף" – 150 שנה לאימפרסיוניזם. אני כל כך גאה בכך שבמוזיאון העברי שלנו מתקיימת תערוכה כזו, שבדרך כלל רואים במוזיאונים גדולים בעולם. כציירת חובבת וכמתעניינת באומנות, האימפרסיוניזם קרוב לליבי מאז ומתמיד. היכולת לתפוס את העולם בדרך אחרת, להסתכל על המציאות בעיניים אחרות, בראייה אישית יותר וייחודית יותר. משיכות המכחול המיוחדות מקסימות בעיניי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אין לי ארץ אחרת"– כל כך היה קל השנה בכל כך הרבה נקודות בזמן ליפול לתהומות הייאוש, והשיר הזה הוא שיר שמגן עלינו ומזכיר את המוטיבציה להילחם ולשמור על הקיים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל התנדבות ותרומה ראויה בעיניי תמיד. אישית אני תורמת לארגון "לתת" ולעמותות נוספות, ומתנדבת עם מפונים באופן אישי ולכן לא אפרט כאן. העוול הגדול נגרם ללא ספק לחיילי מילואים – אלה שנושאים בנטל הניתוק מהבית כבר שנה, והעצמאיים שביניהם שחווים הרס כלכלי. אני מציינת זאת אגב שאלת ההתנדבות, כי הפתרון חייב לבוא מהממשלה ולא מאזרחים טובים שמתנדבים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שמגויסלמילואים, כל הלוחמיםבסדיר, כל בניהמשפחותשל המגויסים והלוחמים, כל בני משפחות החטופים וכל מי ששוהיםבכיכר החטופיםבהתמדה ובנחישות.

מה יהיה?
זו שאלה שמעסיקה אותי ואת כולנו. קטונתי מלענות על השאלה הזאת. ברור לי רק שבכל מה שתלוי באנשי הארץ הזאת – תהיה תקומה בצפון ובדרום. בכל מה שקשור לממשלה לגבי שוויון בנטל – סימן שאלה גדול.

• העיר שלי
• בתי ספר בתל אביב
• תיכון אליאנס
• כיכר דיזנגוף
• סינמטק תל אביב
• חוף הצוק
• נווה צדק