כש"הכבש השישה עשר" ניסתה להופיע עם האלבום שלה בשנות השבעים, זה נגמר בכישלון די חרוץ. 46 שנה אחר כך הכל התהפך – הדורות שהאזינו לאלבום כילדים התבגרו, ורפרשו את האתרים בהתלהבות כדי להשיג כרטיסים להופעה. האם היה כאן צורך בנוסטלגיה כדי להרגיש יותר טוב עם המציאות המבאסת? תנוחו.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה של 7 באוקטובר
>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא חודש היסטורי בתולדות ההיפ הופ הישראלי

אני שונא את הניסיון לחפש סימבוליות בשקל, את הניסיון של כל מיני אנשים לתייג את ההופעה כ"אשכנזית" או כ"כזו שמתגעגעת לארץ ישראל הישנה והלבנה והיפה" (כפי שניסו לעשות לאריק איינשטיין ז"ל אחרי מותו). "הכבש", למרות הזהות הברורה של היוצר שלה, היא יצירה כלל-ישראלית שבאמת באמת מחבקת את כולםוהניסיון הסוציולוגי-עאלק לייחס להופעה איזה געגוע לארץ אבודה – הוא ניסיון דלוח וחסר ערך בעיניי. קודם כל כי הארץ האבודה ההיא לא הייתה נהדרת כמו שמספרים בדיעבד, ודבר שני כי "הכבש" מקבלת את האהדה שלה קודם כל בגלל שהיא יצירה מוזיקלית מדהימה, על-זמנית, מרגשת ונוגעת בכל נימי הנפש. וזה לא משנה מאיפה באת, מה צבע העור שלך או לאיזה מפלגה אתה מצביע. חלאס.

אבל אם "הכבש השישה עשר" היא ביטוי למשהו, הרי שהיא ביטוי ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן לאורך עשורים – לא רק של "הכבש", אלא גם שורת השירים המטורפת שהיתה בחלק השני של ההופעה. מ"מתחת לשמיים" ל"באה מאהבה", מ"לקחת את ידי בידך" ל"אין עוד יום", "סיגליות" ו"עטור מצחך" – שירים מתקופות שונות של יוצרים שונים, כולם חלק מתוך חתיכת קטלוג ישראלי שעומד בסטנדרט הכי גבוה שיש בעולם. וזה רק ממי שהופיע על הבמה בהיכל התרבות אתמול. יש עוד עשרות יוצרים כאלה בדיוק. במובן הזה, האירוע שחגג את המוזיקה המדהימה הזאת – של גפן ורכטר וסנדרסון ורוטבליט, הוא אחד האירועים הכי פטריוטיים שהייתי בהם בחיים שלי. כל כך הרבה דברים טובים עשינו כאן בתרבות העברית ששווה להילחם בשבילם.

למלכה יש כתר: יהודית רביץ ניצחה את הפחד

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגידי גוב, דייויד ברוזה ובוודאי ליוני רכטר – החגיגה אתמול הייתה של יהודית רביץ שחזרה לבמה אחרי שמונה שנות היעדרות. אפשר היה להרגיש את זה מתחילת ההופעה ועד סופה – מהפאנצ'ים הקטנים והמחודדים שנזרקו לעברה (כולל היא עצמה, שאמרה: "לא יודעת מה אתכם, אני ישנתי שמונה שנים"), ועד הרגע שבו יוני רכטר שר ב"שוב היא כאן" – "היא עזבה את הבמה, והנה חזרה" (כשכולם יודעים למי הוא התכוון).

רביץ, מבחינתה – אחרי שמונה שנים שבהם לא הופיעה – הרגישה כאילו מעולם לא עזבה. הקול הצלול, הכריזמה המטורפת, ה"פיל" והרגש שהיא מבטאת – הכל נשאר שם. כנראה שהיא היתה צריכה את הנוכחות של גוב, רכטר וברוזה יחד איתה כדי לעבור את פחד הבמה המסוים שהיה לה – אבל כשהמיקרופון בידיים שלה, הפחד נעלם לחלוטין (כך לפחות זה הרגיש כצופה מבחוץ).

גם אריק איינשטיין ז"ל היה מאוד נוכח בהופעה הזו. לא מפורשות, כמובן – אין לו קשר אמיתי ל"כבש השישה עשר" – אבל כמעט יכולת לשמוע את קולו מבצבץ מבין השירים. מחרוזת שירי הילדים שלו, "מה עושות האיילות" שקפץ פנימה בין שירי האלבום וכמובן הרגע המדהים שבו "עטור מצחך" פרץ קדימה – ניסו למתוח את הקו שמחבר בין "הכבש" לבין היצירה של אריק לילדים: היכולת לדבר בגובה העיניים, ליצור לילדים כמו שיוצרים למבוגרים, עם נושאים טיפה אחרים. זה מה שהפך, גם את שירי הילדים של אריק וגם את "הכבש", לקלאסיקות ואולי קצת חסר ביצירה שנעשית היום לילדים.

ד"ש מכוורת (ובלי הולוגרמה של יהונתן גפן)

והיה עוד אדם אחד, שלא היה באולם – אבל רוחו ריחפה מעל העסק. כנראה שיהונתן גפן ז"ל היה מתייחס בצורה קצת צינית למופע הזה; אם הוא היה על הבמה, כנראה הוא היה זורק איזו בדיחה סאטירית עוקצנית כלפי הממשלה, או נתניהו, או בן גביר. ועדיין, א-פוליטית ככל שההופעה הייתה, זו היתה האנדרטה המושלמת ליצירה של גפן – אגב, לא רק דרך השירים של "הכבש"; אלא גם דרך שירי סולו כמו "סיגליות" ו"יהיה טוב", וכמובן דרך קטעי הקריאה (שהצליחו להימנע מהקרינג' של לעשות AI או הולוגרמות – מה שהיה החשש העיקרי שלי) והקול המאוד מזוהה שלו.

הרפרנס הברור של ההופעה, בין אם הוא מפורש או לא, היה הופעת איחוד גדולה אחרת – האיחוד האחרון של "כוורת" באוגוסט 2013. יש הרבה הבדלים בין שתי ההופעות – "הכבש", בסופו של דבר, היא אקט של אלבום אחד; "כוורת" חגגה רפרטואר של שלושה אלבומים. "כוורת" כבשה את פארק הירקון ובריכת הסולטן, "הכבש" הסתפקו בהיכל התרבות (למרות שאם הם היו רוצים פארק – כנראה שהקהל היה שם בכל מקרה). גידי גוב ויוני רכטר אמנם כאן, אבל גם יותר מבוגרים ב-12 שנה.

ועדיין, יש גם לא מעט קווים מחברים – הייתה רוח מאוד "כוורתית" שריחפה מעל ההופעה הזו. גם הוידאו ארט ברקע (שמאוד הזכיר את מה שהלך על הבמה של "כוורת"), כמובן גידי גוב ויוני רכטר – אבל בעיקר, נדמה לי, המתח המתמיד בין הרצון לחדש ולהפתיע לבין הלחץ הגדול (מהקופות, בעיקר) להישאר בגבולות הגזרה ולשמור על הביצועים כמו שהם. בסרט "שק של סנטימנטים", שעשה אבידע לבני על האיחוד של כוורת, יוני רכטר סיפר איך הוא היה זה שניסה למתוח את הגבולות – לפתוח את השירים, לייצר עיבודים חדשים, להפתיע; אבל די נתקל בחומה בצורה מצד דני סנדרסון וגידי גוב, שהם היו במידה רבה האבות המייסדים של הפרויקט הנ"ל. הם רצו לחזור למקור וזה מה שהיה.

על ההופעה הזאת קשה להגיד את זה. הביצועים מהאלבום הישן של "הכבש" הצליחו לקבל חיים חדשים על הבמה – "ברקים ורעמים" התפתח לשיר קאנטרי-טקסני, "כשאהיה גדול" שגם במקור קרץ לרגאיי הפך לשיר רגאיי פאר אקסלנס על הבמה, שלא לדבר על הברקות קטנות כמו הרגע שיהודית רביץ אימצה מהופעה משותפת עם יוני רכטר ועלי מוהר (מ-2004) – בית נוסף ב"יוסי, יוסי" שבו היא שרה (על אותו הלחן) על יתר חברי הלהקה "האחד הביא גיטרה, השני רק מזמר, השלישי בחור גבוה, מנגן על הפסנתר". רגע שגם העלה חיוך וגם הציף רגשית.

להגניב ולהפתיע: יוני רכטר עשה את זה שוב

לצד הרצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה, רכטר הרשה לעצמו גם למתוח טיפה את הגבולות וזה רק שירת את החוויה. הקהל קיבל חוויה הרבה יותר עשירה מאשר אם הם היו מסתפקים בשירים מפעם, כמה ביצועי סולו ויאללה הביתה. רכטר נתן לאנשים תמורה מלאה לכספם עם שירים שגם הצליחו לרגש ולנחם – אבל גם להגניב ולהפתיע. לא אני האיש שידבר על הזכויות שיש לרכטר בעולם המוזיקה, אבל עוד אחת נוספה לו אתמול.

"הכבש השישה עשר" נפלו על תקופה שבה מצב הרוח הלאומי קצת הפכפך, נע בין חזרת החטופות רק כמה ימים קודם לבין המציאות שעדיין מבעבעת ותחושת הערפל. ההופעה לא חיפשה לתת פתרונות למצב הזה – היא לא חיפשה להטיף, אלא בסך הכל באה לנחם. ויש בזה ערך.נחמה היא לא דבר שבהכרח צריך להיות מפורש; כל אחד בא להופעה עם הסרטים שלו, וכנראה שכל אחד התרגש משירים אחרים (אני פשוט בכיתי חצי ליטר דמעות כל ההופעה) – אבל נדמה לי שאם היה משהו קולקטיבי, זה עצם הרצון ביד המנחמת הזאת. זו קלישאה מאוד גדולה לשיר "יהיה טוב" כדי להאמין שבאמת יהיה טוב, אבל לפעמים זה כל מה שהיינו צריכים. גם אני באופן אישי לגמרי.

לחיות בישראל בשנה וחצי האחרונות הרגיש כמו לשחות באוקיינוס של כאב, מה-7.10, דרך החיילים שנהרגו כל יום והחטופים שעדיין בשבי, התחושה היא שמשהו עמד באוויר. זה קצת השתחרר עם החזרה של אמילי, דורון ורומי (שגם הוזכרה על ידי רביץ, שנייה לפני הביצוע הממיס ל"מילה טובה"), ועדיין כנראה שזה המטען שאיתו נכנס הקהל הגדול להיכל התרבות.אבל מה שקרה בתוך ההיכל, כשההופעה הזאת השתחררה, זה אוקיינוס של אהבה. אהבה שבאה מהאמנים על הבמה אל הקהל, והגיעה אליהם חזרה. היפי? קלישאתי? סאחי? תקראו לזה איך שתרצו. זו היתה פשוט חוויה שכזו שפירקה את כל מה שעמד על הלב, בדרך לא קלישאתית, עם הרבה הומור ומודעות עצמית, ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים.

"הכבש השישה עשר" הגיעה לסיבוב הזה עם ציפיות בשמיים. קשה לעמוד ברף הגבוה שמוצב לך כשאתה סולדאאוט תוך כמה שעות. נדמה לי שאיכשהו, הם הצליחו להתעלות אפילו על הציפיות האלה. מי שיילך להופעה הזאת, בין אם הוא מחפש איזה רגש נוסטלגי ובין אם הוא סתם רוצה להרגיש כמו הילד שהוא היה, יקבל תמורה מלאה לכספו ובדרך, אולי, גם קצת ירגיש יותר טוב.

• ביקורת הופעה
• הכבש השישה עשר
• מוזיקה ישראלית
• יהודית רביץ
• גידי גוב
• יוני רכטר
• דיוויד ברוזה
• יהונתן גפן

הגבר הישראלי הקשוח הוא אידיאל מקומי ותיק שעבר לא מעט תמורות לאורך השנים, אבל מעט מאוד מקומות מציגים זאת בבירור כמו על המסך הקטן, איפה שהגבר תמיד קשוח, עד שהוא לא לגמרי. על רקעהשינויים בדמותו של הגבר הטלוויזיניברחבי כל העולם, אספנו את עשרת הגברים הישראלים הכי קשוחים על המסך, לטוב או לרע.

>>מה הולך ברו: דירוג 10 הגברים הכי קשוחים בטלוויזיה האמריקאית

10) מליק (גידי גוב) | "כן, מה?"

"כן, מה?" היא קומדיה קצת נשכחת שנעשתה בליבן של שנות השמונים, ושודרה בערוץ הראשון. ענת גוב ז"ל יצרה, ושלחה אל מרכז הבמה את בעלה גידי, בשיאם של ימי האלפא שלו. תוך כדי שהוא מג'נגל בין זהו זה, פסטיגלים ודמותו המסוקסת כזמר, גידי מופיע כאן בתור מליק – איש קבע קשוח שמנסה להתמודד עם החיים המורכבים שמחוץ לשדה הקרב. הגבריות הצבאית מן הסתם עוד תתפתח, כאן היא הופיעה בצורה כי משעשעת שלה.

9) רענן אורן (ליאור אשכנזי) | "חדר מלחמה"

עוד סדרה שקצת נשכחה עם השנים, אבל בזמן אמת עוררה תשומת לב. האיש שכתב אותה היה דאז עוד סמל גבריוות ישראלית, יאיר לפיד, שיצר את הסדרה קצרת הימים (עונה אחת, תשעה פרקים) ל"רשת". איך דברים משתנים. במוקד הסדרה, שרפררה לא פעם (מילה יפה ל"גנבה מ-") לסדרה "הבית הלבן" ולכותב המיתולוגי ארון סורקין, עמד חמ"ל ממשלתי שהתיימר להביא אליו את הטובים ביותר – מהשב"כ, אמ"ן והמוסד. המפקד של החמ"ל היה אותו רענן אורן, בגילומו של אשכנזי, שסחב את הדמות הקשוחה הזו פחות או יותר לאורך כל השנים (אפילו עד לחיקויים כמו של בני גנץ או ניר דבורי ב"ארץ נהדרת") – גבר סמכותי אך אמפתי, שכולנו חולמים להיות.

8) גבעון כספי (גיא זוארץ) | "השיר שלנו"

כי מסתבר שגברים יכולים להגיע גם בתור פסיכופטים. מי ידע? בתוך "השיר שלנו", אותה דרמה מוזיקלית יומית אגדית שהופקה עבור "יס", הופיעה דמותו של כספי – ארכי-נבל מהסוג המרושע ביותר, אבל גם כזה שאין דרך קצת לא לקנא בו. גבר שעושה מה שהוא רוצה (הרבה יותר מדי), איש עם כוח בלתי נתפס – ובעיקר בנאדם שחטף יותר יריות מפיפטי סנט, ואיכשהו הצליח לשרוד שתי עונות שלמות. מדהים.

7) גיא ריבק (ברוך דרור) | "רמת אביב גימל"

ממשיכים בטלנובלות, ונזכרים בדמות הסליזית להחריד של אותו ריבק – מה שנהוג בעבר לכנות "גבר של פעם", ומה שהיום קוראים לו בפשטות "אסהול". מי שרואה את הפרקים הראשונים של רמא"ג (ששודרה ב"טלעד", ערוץ 2) די יידהם למראה הדמות הזאת מתהלכת לה בקלילות בפריים טיים הערוץ שתיימי בשיאו. רודף שמלות די שקוף, דוש מארץ הדושים שרק מחפש להשכיב ולעשות כסף (תוך כדי תחמנות ישראלית די נפוצה). היום, כנראה שהדמות היתה מוגלית לאי השדים, אבל אז – הרבה גברים רצו להיות גיא ריבק.

6) תומר לוי (אסי כהן) | "מסודרים"

"מסודרים" היא אחת הסדרות הטובות של "קשת", כשבמרכזה עמד מוסד החבר'ה הישראלי. ארבעה גברים שונים מאוד – שייצגו ארבעה סוגים של גברים. גיא פוגל (אסף הראל) היה האשכנזי הקלאסי, זה שמחפש להשקיע את הכסף באופן ארוך טווח ולא רוצה לנקר עיניים. ארז קליימן (ערן זרחוביץ') הוא החנון שמנסה להמשיך לעבוד. ברלד (מאור כהן) הוא הסטלן שרק מחפש ליהנות ממה שאפשר, ובלב הסדרה עמדה הדמות של תומר לוי – דמות הבוס הקשוחה והכל כך אלפאית. הגבר שמחפש לבצע, לעשות חיים, עם כל השופוני שאפשר – זה שבסוף תמיד משיג את הבחורה וזה שהכי נהנה עם הכסף שלו. חלום הסטארט אפ הישראלי, מגולם בבן אדם אחד.

5) רס"פ גבריאל שוקרון (דני שטג) | "מ.ק. 22"

"מ.ק. 22", גם היא סדרה קצרת ימים ואנדרייטד שנוצרה עבור "קשת", היתה מעשה די מבורך – ולצערי, כזה שלא חזר על עצמו – בכך שהצליחה לרוקן ממשמעות לחלוטין את המושגים הצבאיים. ולהלן, מוסד "המפקד" – שוקרון הוא לא באמת דמות ברת סמכא, אלא כזו שמשחקת אותה. הקשיחות שלו בהחלט קיימת, אבל מתבטאת בעיקר באיך שהוא שותה את הקפה שלו, ואיך שהוא דואג לפנסיה. בסופו של דבר מדובר באיש שמפקד על עובדי רס"רים שצובעים עצים ומוציאים חפצים מהאפסנאות. גבר בגיל העמידה, שלא התקדם אף פעם וראה את כל חבריו עוברים אותו בקלות. אבל גבר קשוח לא מוותר על משרה נוחה. אם זה לא היה כל כך מצחיק, זה היה אפילו קצת עצוב.

4) ברק הראל (עמוס תמם) | "מנאייכ"

אולי דמות הארכי-נבל הכי גדולה שיש היום על המסך. הראל,כפי שכתבתי כאן בעבר, היא דמות נבל גברית מדויקת עד העצם. דווקא במינימליזם שלו – זה שהוא לא צועק, בקושי מרים את הקול, אבל עושה את הדברים הכי מפלצתיים; בא ונעלם לפי הצורך, לא נאמן לשום דבר ולאף אחד (חוץ מלמשפחה, וגם אותה הוא עוזב כל פעם שמשהו מסתבך). וכשזה משתלב עם תמם, הגבר-גבר הנכון של התקופה וטיפוס מאוד אהוב, זה מייצר דמות מהסרטים.

3) סגן עידו (אקי אבני) | "טירונות"

"טירונות" היתה כנראה הסדרה הצבאית הטהורה הכי גדולה שהיתה כאן (אם לא סופרים את "מ.ק. 22"), ובמוקד עמד אקי אבני, עוד דמות גברית מאוד אהובה, שגילם את המפקד, סגן עידו. האיש מהנאום עם כתובת האש, ובעיקר הגנרל יודע הכל – מנהיג שצועק "אחריי", שסוחב אחריו את הפלוגה שלמה עד סוף הטירונות. מנהיג קשוח עד הסוף, שהופכת למושא הערצה. מיתוס גנרלי, שהיום כבר קצת קשה למצוא. היום, הגבריות העדכנית נראית הרבה יותר כמו… טוב רגע, עוד לא הגענו לשם.

2) ברוך אסולין (משה איבגי) | "הבורר"

כמובן שאני לא בא להגן בשום צורה על מעשיו המזעזעים של איבגי, אבל גם אין ספק שבאותה נקודת הזמן איבגי היה הג'יימס גלדונפיני שלנו. או בעצם, הטוני סופרנו שלנו. דמותו של בורר העבריינים, הבוס הגדול של משפחת אסולין, היא דמות גברית מוקפדת. מנהיג שקט, כזה ש"לא שואלים מה עשה בלילה", וכמעט דמות של אלוהים – בעל קודים ומוסר, שיודע לארגן היטב את כל חבורת העבריינים הדי עלובה שמסתובבת סביבו. ברוך אסולין הוא זאב שעומד בראש צבא של כבשים, אבל חתיכת זאב טלוויזיוני – ששווה להתמכר אליו גם היום.

1) דורון קביליו (ליאור רז) | "פאודה"

כי בסוף, ליאור רז – והדמות של דורון – הוא הגבריות הישראלית מודל 2024. הבטחתי שנגיע לזה. הוא כבר לא ממש בצבא, כי הוא בעיקר מסתערב בשטחים. הוא לא בודד, אלא בעל משפחה שהוא השאירה מאחור כדי להישלח אל האש. ובעיקר, הוא לא חלק מהמלחמה הסקסית של פעם – זו עם הקומנדקרים והטנקים והסע-בן-צור-סע אל גבעת התחמו-או-שת. עכשיו הוא מסתובב בקסבה של חברון, רמאללה וג'נין – ורודף אחרי מחבלים בתוך שכונות מיושבות. ככה נראות המלחמות שלנו היום, לטוב ולרע. וככה גם נראים הגיבורים שלנו. וזה לא במקרה שדווקא בסדרה הזו מצאנו אייקון גבריות שפורץ את המסך, כמו עידן עמדי.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• גברים
• ליאור רז
• גידי גוב
• הכי טובים

יחסית לתקופה כל כך משמעותית ומטלטלת, ימי הקורונה לא סיפקו לנו מוזיקה תקופתית. זה מובן בהתחשב בקיפאון שנכפה על עולם התרבות, אבל גם שברון הלב על האמנים שתקועים ללא עבודה לא מפחית מהתחושה הרודפת הזו שחסר כאן משהו, איזה פזמון או המנון שיעשה מה שמוזיקה עושה הכי טוב – מאחדת. נכון, יש לנו שירי פרסומת של סטטיק ובן אל, שירי מחאה מוצלחים פחות או יותר והרדיו ממשיך להתאהב בשירי אהבה מיד טמפו סטייל הדבר הזה שעידן חביב עושה, אבל שום דבר לא מרגיש מתאים לכאן ועכשיו. שום דבר, חוץ מחמישה בני הגיל השלישי ששרים בהרמוניה נינוחה.

עם כל הכבוד למערכונים שלשמם חבורת "זהו זה" התאחדה, כולנו באנו עבור השירים. כ-20 שירים מאת חברי "זהו זה" בוצעו במהלך שידורי התוכנית המחודשת, עלו לדיגיטל והפכו לוויראליים ברמה שחייבה את כאן 11 להעלות את השירים לשירותי הסטרימינג. זה לא מקרי שהם הפכו ללהיט: זה בדיוק מה שעם ישראל צריך באמצע התקף חרדה שנמשך מאז חודש מרץ – מוזיקה מנחמת, מחבקת, מוכרת וחמימה, מוזיקה שאפשר לשיר ביחד ולהתרפק על נוסטלגיה מבלי להרגיש פתטיים. כמו פיינט בן אנד ג'ריז בערב של שברון לב, זה בסדר. מותר לנו, זו תקופה קשה לכולם.

בהתאם למסורת לילה גוב היקרה, החבורה מבצעת קאברים קלילים לשירים ישראליים אהובים – שירי יענקל'ה רוטבליט, יורם טהרלב ואהוד מנור. העיבודים המצוינים של המוזיקאי אמיר לקנר (הנה שני פרטי טריוויה עליו: הוא רק בן 32 והוא יוצר השיר 'היום יום חמישי') מספקים גווני מוזיקה רחבים שמתאימים כולם לאווירת הסופשבוע רגוע שכל כך נדרשת – ג'אז קליל, יאכט-רוק נעים, בוסה נובה, ראגיי וכל מה שהאוזן הישראלית כבר למדה לזהות כמוזיקת רדיו נעימה. בכל תקופה אחרת אווירת אמצע הדרך הזו הייתה עשויה להרגיש מנותקת, אבל בימי הקורונה המטורפים זה אולי הדבר הכי שפוי שקורה.

מתחת לכל הנעימות הזו מסתתרת חשיבה מעמיקה על העיבודים, התאמתם לשירה הפשוטה של להקת הגברים הזו ואפילו רכיב לא ממש נפוץ בגרסאות כיסוי – רלוונטיות. זה אמנם פחות מתבטא בעיבודים, אבל לגמרי עולה מתוך בחירת השירים המדוקדקת, שמצליחה לרתום שירים אהובים מבלי ליפול למוקשים הצפויים. "זרעי קיץ" מקבל ניצוץ אלה פיצג'רלדי, "שמש שמש" הופך לשיר קאנטרי רך, העיבוד של "שיר נבואי קוסמי עליז" מעולם לא נשמע כל כך סטילי דן ו"ילדותי השנייה" מרגיש כמו הגרסה שהפרברים מעולם לא הקליטו. האווירה היא על זמנית, כאילו הגרסאות האלה תמיד היו כאן, פשוט לא זכרנו אותן.

קשה לומר שחמישיית "זהו זה" מורכבת מהזמרים הכי טובים, אבל דווקא בזה מסתתר הקסם שלהם. הגיל כבר ניכר בקולם, במיוחד אצל זמר יוצא דופן כמו גידי גוב, ורובם יותר שחקנים ששרים מאשר זמרים של ממש. אבל שילוב הקולות השונים שלהם, הכימיה הטבעית והכנות הפשוטה שבביצועים הופכים אותם ליותר משירים מקצועיים. זה שיר אמיתי. אפשר לשמוע מבין הצלילים את הרצון שלהם להופיע, את האהבה שלהם למוזיקה והבמה, את הרצון להביא משהו נעים לקהל מבלי להתעסק באגו או בתדמית. זה עשוי להישמע כמו געגוע לארץ ישראל היפה והטובה, אבל אני לא ממש סובל את "ארץ ישראל היפה והטובה" (היא מעולם לא הייתה יפה או טובה, פשוט ידעו להסתיר יותר טוב את הכיעור והרוע). זו פשוט ארץ ישראל הפשוטה.

את המאפיינים האלה אפשר לראות ברוב הביצועים, אבל כדי להבין טוב יותר ברמת המאקרו מה כל כך עובד שם צריך רגע לפרק במיקרו את אחד הקאברים היותר מעניינים שלהם, "מיליונים" של אתי אנקרי. זה שיר מורכב במיוחד לביצוע מוצלח: המילים אומרות יאוש, העיבוד מראה תקוה והשירה נעה ביניהם בעדינות. גרסת "זהו זה" נפתחת עם יוקללי שמרפרר לגרסתו של ישראל קמקוויוואולה ל"Somewhere over the Rainbow", (אם אתם מפקפקים פשוט הביטו במה שמוקרן מאחוריהם בפתיחת הביצוע), לפני שהיא מערבבת אותו עם עיבוד הרגאיי הפשטני של המקור. הקולות הלאים של החמישיה מזגזגים ביניהם, כל אחד לוקח את קדמת הבמה בזמן שהאחרים מספקים ליווי הרמוני סוחף, מושר באופן כל כך פשוט עד שאי אפשר שלא להצטרף אליהם בפזמון.

הביחדנס הזה הוא מה שמספק את הרכיב הסודי הנוסף לשיר. הוא מה שהופך אותו משיר יאוש עם קומץ תקוה לשיר תקווה שעולה מתוך הייאוש. זה כמעט אמורפי, אבל הביצוע שלהם מלא חמלה. יש משהו כל כך אנושי באופן שבו הם שרים, ויחד עם ערבוב הקשת בענן ותמונות מגלי המחאות שצצו בעקבות הקורונה, הביצוע הכל כך רגיל הזה הופך לבלתי רגיל. כשחברי "זהו זה" שרים "יש כמוני מיליונים" זה באמת מרגיש כאילו יש מיליונים שחווים את התקופה הזו יחד, ושכולם יכולים למצוא שיר נחמה אצל חמשת בני הגיל השלישי שהם ממש רק במקרה זהו זה, ולא אחרת.

• ביקורת מוזיקה
• במה
• כאן 11
• מוזיקה
• זהו זה
• גידי גוב

• Facebook
• Twitter
• Email

אחת הסצנות המצלקות ביותר בקלאסיקה האמריקאית "רקוויאם לחלום" היא הפנטזיה החוזרת של אחת מגיבורות הסרט, שרה, על השתתפות בתכנית טלוויזיה. שרה, אישה מבוגרת ובודדה שבנה גונב ממנה כסף לטובת סמים, חולמת להיגאל מחייה העלובים בכך שתופיע בתכנית אירוח פופולארית. אותו טוק-שואו נכסף מייצג את כל מה שרע ועובד בטלוויזיה שלנו, נכון לזמן יציאת הסרט בשנת 2001 וגם להיום: הוא משלב בתוכו פינת אירוח רגשנית, ריאליטי צהוב, שעשועון קריפי, אורות צבעוניים שמהבהבים ללא הרף והמנטרה חסרת הפשר "יש לה מיץ", שעליה חוזר המנחה שוב ושוב כשהוא משלהב את הקהל.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
"קידינג" היא משהו שלא ראינו על המסך כבר הרבה זמן: היא חדשה
כך הרגה הטלוויזיה את העיתונאי הטוב
סוף סוף: "חברים מהקולג'" חוזרת לעונה שנייה

מדובר באחד הסרטים המצמררים והמשפיעים בקולנוע האמריקאי, על אף שיש בו הרבה מן הצדקנות והפשטנות בגישתו האנטי קפיטליסטית/מערבית/צרכנית. כי נכון שכולנו נרקומנים של צריכה, אבל מי באמת חושב שנתמכר לתכנית שנראית כמו סיוט של ליצן?

אז מסתבר שזה דווקא תרחיש סביר, ושבע עשרה שנה לאחר יציאת הסרט המקריפ נוחתת עלינו ענקית האינטרנט בזק עם שורה של פרסומות הממשות את הקונספט, ויוצרת סלט ניאוני שנועד להסתיר את מצע הקפיטליזם עליו הוא מונח. ממש כמו בוועדת הקריאייטיב הדמיונית שהגתה את תכנית הבלהות ב"רקוויאם", כך גם כאן, בעולם האמיתי, התאספו חבורת תותחי רייטינג וחשבו, "מה הקהל אוהב? את כל זה- נשים ביחד". כלומר, בדיוק כמו שקרה בפרסומת עם השיר של עוץ לי גוץ לי, רק עם תוספת היי של קראק.

עומר אדם, גידי גוב, טכנו, קטקטים, מבוגרים, צעירים, אפרו אמריקאי בסוודר משבצות, רקדניות ותפאורות פאר שטרם נראו בתעשייה הישראלית – כשכל אלה מוטחים לכם בפנים יחד, איך לא תחייכו? אז נכון, מאחורי כל הקרנבל הזה עומדת אחת מהחברות הבודדות שאשכרה מתחרה ב"הוט" בתואר מושמצת הקהל, ונכון, שירות הלקוחות שלה מנותב בדיוק כך שתתייאשו לפני מענה של נציג, ונכון, שכחנו מה בעצם הפרסומת הזאת מעידה, מילולית, על המותג. אבל היא מכילה את מעוררי הרגש הפונים לכל המגזרים בחברה הישראלית, ומכאן ברור שבבזק תרגישו בבית. למקרה שפספסתם (ופספסתם), המסר החזק ביותר שהשיר מבקש להעביר ומושר על ידי הפרזנטורים מראש הר, הוא שהווייפיי יש לא רק בסלון. טירוף.

• המסך
• עומר אדם
• פרסומות
• בזק
• גידי גוב
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

את השמות, או לפחות את חלקם, אתם כבר מכירים: תם אהרון ("גב האומה"), אודי כגן ותום יער ממלאים אולמות על בסיס קבוע. התוכניות "היום בלילה עם גורי אלפי", "לילה טוב עם אסף הראל" ו"עוד כותרות" (מעין ספין אוף של "ארץ נהדרת" שהגיש אייל קיציס) נשענו כמעט לחלוטין על צוות של כותבים ומופיעים צעירים. יש קבוצות סטנדאפ שמגבות את המופעים שלהם במערכוני רשת ("כל מה שמצחיק בעולם", "בערך"). אפילו מדיום עתיק כמו רדיו רענן את השורות – התוכנית של אורי גוטליב ושי גולדשטיין ב־103FM צירפה אליה את הסטנדאפיסטית העולה לאה לב, למשל.

יש להם, לגיבורים החדשים של סצנת הקומדיה בישראל, בין שכבר עשו את הקפיצה לספוטלייט או שבינתיים רק מתאמנים על במות ברחבי העיר, כמה מאפיינים משותפים: כמעט כולם בני 30 ומטה (חלקם אפילו מאוד מטה), רובם פעילים מאוד ברשתות החברתיות, כמעט כולם גרים ויוצרים בתל אביב, דעתנים, מנומקים ובעלי זיקה חזקה לפוליטיקה ולאקטואליה. חלקם עשו דברים אחרים בתחום הקומדיה לפני שהגיעו לסטנדאפ: מתן בלומנבלט ("גב האומה") ואביתר חלימי ("היום בלילה") יצרו לפני כמעט עשור תוכנית רדיו קומית (ועוד דברים) תחת השם "ץ סופית"; אריאל ויסמן ("גב האומה") וירמי שיק בלום ("עוד כותרות") הגיעו בעיקר מתחום הקומיקס; וטל טירנגל ויורן דוידי ("לילה תירס") התחילו בתור ההרכב הקומי־מוזיקלי תירס סקסואל. אחרים עברו את טבילת האש הקומית שלהם על הבמה. כך או כך עושה רושם שבמירוץ השליחים התל אביבי המחפש תמיד את הרוקסטארז החדשים – כתבי המקומונים בשנות ה־90, הדי.ג'ייז בתחילת העשור הקודם והשפים בתחילת העשור הנוכחי – כרגע אלו הם הקומיקאים שמחזיקים את הלפיד הזה בביצים.

"התחלתי עם הסטנדאפ פשוט כי התאפשר", מודה יואב רבינוביץ' (29), שהופיע ב"עוד כותרות", וכיום כותב ב"גב האומה״ ומופיע בפינה "המועדון" בתוכנית "היום שהיה" לצד עוד קומיקאים צעירים (שיר ראובן, מיטל שפירו, דור כאהן, לילך וולך – האחרונה משמשת גם בתור מבקרת התיאטרון של Time Out). "הייתי כותב פוסטים קומיים בפייסבוק וקיוויתי לחשיפה, אבל בלי הסטנדאפ לא הייתי מוצא את הדרך לתעשייה. זה שינה לי את הכיוון. העליתי קטע סטנדאפ לפייסבוק, הוא צבר תאוצה וככה הבחינו בי".

>>מסע אל קצה הלילה: הלייט נייט הישראלי מתגלה כפתרון רדיקלי

זו לא רק תחושה, או כמו שקורה לעתים קרובות בתל אביב, צל של הר שמוכתר לרכס הרים. העובדות מדברות בעד עצמן: מעיר שבה היו שני מועדונים שמקדישים עצמם לז'אנר (הקאמל קומדי קלאב והקומדי בר) לצד כמה ליינים שוליים, הבמות, כמו גם המופיעים, התרבו: לצד הקאמל והקומדי בר (בבית ציוני אמריקה) נפתח לפני שנתיים הסטנדאפ פקטורי, וכמעט כל מקום אחר בעיר שמח לארח ערב סטנדאפ, קבוע או רב פעמי: לסינמטק תל אביב (שערבי LOLZ הגיקיים שלו קדמו להתפוצצות הטרנד) מיהרו להצטרף גם הברים ובתי הקפה (ההודנא, קפה ביאליק, האוצר, קפה חלוצה, צוזאמן ורבים אחרים), ורוב הליינים מנוהלים ישירות על ידי סטנדאפיסטים. ארז בירנבוים, קומיקאי ומבעלי הסטנדאפ פקטורי, יודע זאת היטב: "לפני 10־15 שנים היו בערך 20 סטנדאפיסטים בבמה פתוחה", הוא אומר, "היום נרשמים כל שבוע 60 איש. אני מאמין שיש כרגע בסביבות ה־80־90 איש שרוצים לעשות ולהתפתח בסטנדאפ". המספרים שהוא מוסר מתייחסים רק לאלו שמופיעים בבמה התובענית לעתים של הפקטורי. אז דרישה מלמעלה (הטלוויזיה) יש וביקוש מלמטה (המופיעים) בטח שיש. אבל מה גרם לצמיחה הזאת? האם באמת בשנתיים־שלוש האחרונות אנשים נזכרו פתאום שהם בעצם אוהבים סטנדאפ?

קאמל לייט

בעוד ההומור היהודי שנפוץ בניו יורק ובסביבתה באמצע המאה ה־20 התאפיין בהרבה הומור עצמי, בדור הפלמ"ח לא כל כך הבינו את הקונספט של לצחוק על עצמך. ההומור של ראשית המדינה הורכב מבדיחות על אחרים ומסיפורי הוויי חלוצי, כראוי ליהדות השרירים. כמו כל מתבגר, ההומור הישראלי קיבל קצת ביטחון אחרי הזיון הראשון, כלומר אחרי מלחמת ששת הימים – אז החלו להופיע ניצנים ראשונים של סטנדאפ.

"לפני עידן הטלוויזיה בישראל היו בדרנים. אפילו שלמעשה הם היו סטנדאפיסטים, לא קראו להם כך", מסביר פרופ' אריה סובר – מרצה, חוקר ויו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור. ככה זה, האקדמיה יכולה לגרום לכל דבר להישמע רציני וקצת אפור. "בין היתר מדובר באורי זוהר, שייקה אופיר ודן בן־אמוץ, שהיו הסטנדאפיסטים שקדמו לגל של סוף שנות ה־80". המערכונים שלהם כללו גם שירים, חיקויים והומור עדתי מוקדם והם אחראים לכמה קלאסיקות מוקדמות של ההומור הישראלי. נקודת המפנה הגיעה, כמו בהרבה תחומים אחרים, אחרי מלחמת יום כיפור. מה שנשאר מהקאנון של ימי שבלול כמעט נכחד: בן־אמוץ ואופיר התבגרו ועברו הלאה וזוהר הלך והתקרב לדת.

אבל גם הקהל חיפש משהו אחר: בישראל הפגיעה והמבולבלת היה קשה להזדהות עם הדן בן־אמוצים של העולם, והחליפו אותם יהונתן גפן, חנוך לוין וההומור הפוליטי המושחז שלהם. במקביל – ובעיקר החל משנות ה־80 – החלה אמריקניזציה מסיבית של התרבות הישראלית. הרצון לחקות כמה שיותר אלמנטים מחו"ל התנגש עם מצב כלכלי לא פשוט, ובמקום שבו יש תסכול לפרוק, צומחת הקומדיה.

"הביקוש לסטנדאפ באותן שנים צמח מהצורך להיות ביחד, סביב מדורת השבט, להרגיש שאתה לא לבד אלא חלק מחברה שמרגישה כמוך", אומר סובר. שנים לא רבות לאחר מכן, ב־1993, שמואל וילוז'ני חזר לישראל אחרי שבילה תקופה בניו יורק, ופתח בישראל (עם שותפו בן זיידל) את המועדון החלוצי בתחום: הקאמל קומדי קלאב. זו תקופה שבה רעיונות מחו"ל מחלחלים לתחומים שונים בתרבות הישראלית: במוזיקה, בכלכלה, בסטנדאפ וחשוב מכך – בטלוויזיה. עם כניסת ערוץ 2 הניסיוני לתמונה הגיעה גם תקופה קצרה ואנומלית שבה אפשר היה לעשות דברים אחרת, ועלה הביקוש לקומיקאים יותר צעירים ובעיקר פחות מעונבים.

״ליצן החצר לא יכול לעשות כלום״

"לא היה דיגיטל, לא היה לאן לכתוב אם רצית להיות קומיקאי, אז פניתי לאפיק של הסטנדאפ", נזכר התסריטאי אריק שגב (41) שהחל את דרכו בגיל 19 ב"לילה גוב" (והמשיך מאז לקריירה ארוכה בטלוויזיה שכוללת את "ארץ נהדרת" ו"אולי הפעם"). "הסטנדאפ היה אז חממת גידול לכישרונות, בימים שלפני פרוץ הערוץ המסחרי. אי אפשר היה להגיד שהתעשייה ספרה אותנו, אבל כן הסתובבו ציידי טאלנטים שרצו להעלות תוכנית קומית או למצוא 'סטנדאפיסט בית' – וילוז'ני, רמי שטרן, יעקב כהן, גיל קופטש. אבל לא הייתה התייחסות לסטנדאפ כאמנות של ממש, זו הייתה פינה. רוב הסטנדאפיסטים היו בוגרי להקות צבאיות או בתי ספר למשחק ובדיוק התחילה תנועה של חבר'ה שאמרו 'פאק איט'. אבל הפריחה של המועדונים הקטנים בניינטיז הייתה פתרון ביניים לאנשים שלא הייתה להם מסגרת. אני עליתי עם עיתון ואלתרתי מתוכו סטנדאפ, לא מבריק במיוחד. אבל יצא שבאותו ערב ישב בקהל מישהו מ'לילה גוב'. הוא אמר לי: אם אתה כבר עושה בדיחות מהעיתון, בוא תכתוב לתוכנית".

גם הדור החדש של הסטנדאפיסטים לא הגיע למקום שהגיע בשביל להתחנף לקהל, אבל העובדה שהקומיקאים צוחקים על האנשים בחליפות לאו דווקא מבשרת טובות. "זה כמו ליצני החצר. הם יכולים להגיד דברים איומים בלי שיפגעו בהם, אבל האופוזיציה נעלמה ומי שבאמת צריך לדבר לא מדבר", אומר שטרן. "ברור מראש שליצן החצר לא יכול לעשות כלום. הוא לא יכול להחליף שלטון". פרופ' סובר מגבה אותו, וגם מסביר את השנים הארוכות אחרי 1995 שבהן הסטנדאפ הישראלי התעסק בקטנות: בנונסנס, בזוגיות, בחיי משפחה, בסטריאוטיפים עדתיים בלתי נגמרים. "אפילו הפוליטיקאים התייאשו. מה שנותר הוא להתכנס בעצמך, להיות יחד עם כולם ולצחוק", מרחיב סובר.

דווקא סטנדאפ ביקורתי יכול להיות בעייתי לדבריו: "יש צורך בברז להוצאת קיטור, שמגיע הרבה פעמים דרך תוכניות הבידור. חברה לא יכולה לחיות בלי שיש לה נתיב שדרכו היא מבטאת את הביקורת הפוליטית־חברתית שלה. מתייחסים לזה בסלחנות". והטוקבקים הקשים שהתקבלו בעמודי הפייסבוק של "לילה טוב עם אסף הראל" או "היום שהיה", בעיקר אחרי פינות ומערכונים שפגעו ברגשות הציבור הדתי (או בראש הממשלה כמובן)? "זה לא השדה האמיתי, זה לא באמת מפריע לאף אחד. זה פרדוקס: ככל שהביקורת נשמעת יותר בתוכניות הבידור, כך קטן הסיכוי שתהיה מהפכה אמיתית. הקיטור יוצא ואין אנרגיה לפעולות אחרות".

אז האם זה העניין? האם החיים במדינה הפכו למחורבנים כל כך, שהמקצוע הנחשק הפך להיות ליצן החצר, ולא של המלך? בעיר כמו תל אביב, שפחות או יותר עשויה מציפרלקס, אמנם הגיוני שיפעלו הרבה סטנדאפיסטים שישמשו כמכשיר לפריקת תסכול וייאוש, אבל מולי שגב, האיש מאחורי "ארץ נהדרת" ששנים ארוכות היה ממליך מלכים כמעט בלעדי בתחום, אמביוולנטי: "סטנדאפ זו עוד דרך להתמודד ולעבד את המציאות. זה לא פחות ממאמר בעיתון, רק שיותר קל להתחבר לזה וזה מגיע לקהל יותר רחב. זה כן מטריד את הפוליטיקאים, גם כאן וגם בארצות הברית, אבל כמו שאנחנו יודעים, זה לא מספיק בשביל להביא שינוי אמיתי".

פרשננו לענייני

ועוד נקודה חשובה שהופכת את הסטנדאפיסטים למצרך תרבותי חשוב בישראל: צריך מישהו שיפרשן את המציאות בצורה נגישה. 2016 היא תקופה רגישה מבחינת רמת התקינות הפוליטית שנדרשים לה פוליטיקאים, אנשי ציבור, אמנים או ספורטאים (להוציא אלו שמעמדם, אופי הקהל שלהם או מקומם בחברה, לטוב ולרע – ולא משנה אם מדובר בדונלד טראמפ, בצל או באפרים שמיר – מאפשר להם לוותר על כללי המשחק הזה, או אפילו לדחות אותו בגלוי). מילה לא נכונה יכולה להוביל לצליבה ברשתות החברתיות, שם תמיד מחכים בשקיקה לשערורייה היומית. רמת האינטנסיביות והאלימות שבה מתנפלים על כל מי שסרח גדולה הרבה יותר מאשר בעבר. בסביבה כזאת צריך אנשים שיידעו להסביר את המציאות בצורה חדשה, שיידעו גם ללכת בין הטיפות וגם לרוץ בהן כשצריך. ענת ריבלין, יוצרת ומפיקת פינת "המועדון" בתוכנית "היום שהיה עם גיא זהר" בערוץ 10, שבה מתארחים קומיקאים המדברים על ענייני היום, מסבירה את ההיגיון מאחורי המהלך: "כשמדובר בתוכנית חדשות, הצופים לא יקבלו את הדיסוננס של לשמוע על משהו מומצא. הם באו לקבל חדשות, אי אפשר לחרטט אותם בהמצאות, מצחיקות ככל שיהיו. חברי וחברות 'המועדון' חיים רשתות חברתיות ומתעדכנים כל הזמן בהתפתחויות, ולכן הם הבינו את ההיגיון מיד. לחברי 'המועדון' יש גם ניסיון בהופעה מול קהל, שזה הניסיון הכי משמעותי לכותבים וכותבות קומיים, כי אם הקהל שיושב מולך לא צוחק כשאתה מספר בדיחה, אתה קצת מת מבפנים ויודע שאתה חייב לחתור לשיפור".

כלומר, אחרי שראית חדר שלם בודק SMS בזמן שאתה מתאבד על בדיחה שעבדת עליה ימים שלמים, מה זה כבר כמה תגובות עצבניות בפייסבוק? "הקו (בין אקטואליה לסאטירה) מטושטש מאוד", אומר רבינוביץ', אחד המופיעים הקבועים בפינה המדוברת. "לפעמים המטרה של תוכנית סאטירה היא לא הומור טוב אלא אקטואליה טובה. מה הגבולות? אולי עדיף לשאול 'מה זו סאטירה'. אני רוצה לומר שהיום עושה רושם שסאטירה הפכה לדרך להנגיש אקטואליה, לאו דווקא לגרום לצופה לצחוק. נותנים לאנשים לבטא את הדעה שלהם, ועל הדעה להיות מקורית ומנומקת, ובין היתר גם משעשעת".

למרות הריבוי בפינות ובבמות, הסטנדאפיסטים ממש לא מרגישים שהתחום הגיע למנוחה ולנחלה. העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדר מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה את היחסים בין הסצנות. "פעם היה ברור שאם אתה עושה סטנדאפ ותהיה טוב, יעבירו אותך לימי חמישי לעשות חמש דקות. היית בא, שואל את בעלי המועדונים, 'אני טוב? פעם, פעמיים, שלוש, זה יספיק להעביר אותי לחמישי?', והיו עונים לך, 'אם תהיה טוב במשך שנה, אולי'. היית רוצה להתקדם אבל לא היה לך איך", אומר בירנבוים. "היום מספיק שאתה עושה חצי שעה סטנדאפ ואסף הראל עובר לידך, הוא לוקח אותך לכתוב בתוכנית שלו. יש גם מין הרגשה שהיום כל מי שעולה על במה הוא סטנדאפיסט. סטנדאפיסט הוא מי שסטנדאפ הוא החיים שלו, מהבוקר עד הלילה, כל מה שהוא מתעסק בו".

אכן, כללי המשחק השתנו. אחד הגורמים הכי חשובים בהתהוות של גל הסטנדאפ הנוכחי היה שהוא הקנה ליוצרים הצעירים תחושה שאפשר להצליח לבד, שנוצרה לפני כשלוש־ארבע שנים בעקבות ההצלחה של מה שהיה "ערב הסטנדאפ של תום יער" (לאחר שיער אספה מספיק חומר בשביל לעלות עם מופע מלא ופרשה מהערב, החברים הנותרים בקבוצה הקימו את ערב הסטנדאפ הפופולרי "כל מה שמצחיק בעולם"). כך או כך, פתאום כבר לא הייתה התחושה שצריך מועדון או במה או מנטור. אפשר פשוט לקחת קבוצה של חברים ולנסות את מזלכם, בטח שמחוץ לסצנת הסטנדאפ המבוססת, גם בפינה בבית קפה עם שרפרף ובלי במה או בחנות ספרים. ה־DNA החשוב ביותר של גל הסטנדאפ החדש, זה שגרם לאנשים בחליפות בקשת, ברשת ובערוץ 10 להזיל ריר, הוא תחושת ה־DIY שהתהוותה בעקבות "ערב הסטנדאפ של תום יער". ככה זה כשיש רצון להופיע אבל אין מקום שנותן במה לאמנים מתחילים עם סגנון קצת אחר. במקביל, ערב הבמה הפתוחה בבלום בר, שרץ במשך שנים (וראשיתו כבמה פתוחה של מוזיקאים), עבר לניהולם של הקומיקאי ינאי בן־נוח והסופר דרור ניר קסטל (מנהל האתר "ילדי הקומדיה" וסדרת ערבי "סטנדאפואטרי" המחתרתיים למדי, המשלבים סטנדאפ, שירה קומית וספוקן וורד). הבמה בבלום בר נתנה במה קבועה יחסית לסטנדאפיסטים שהתנסו בקאמל וחיפשו במה אחרת וקהל קצת אחר, או כאלו שנמנעו מראש מהקהל של הקאמל. הליין בבלום בר אולי שרד תקופה קצרה יחסית (2012־2013), אבל זו הייתה תקופה קריטית שבה המון אנשים מוכשרים בעיר (בליין הזה התחילו להופיע או שייפו את הסגנון שלהם בין השאר תם אהרון, דור כאהן, גיא אדלר ועידן ברקאי) הפנימו שיש לסגנון שלהם במה ודרישה, גם אם עוד אין לה בית ממוסד. ומה עושים כשאין מקום ממוסד? מתאגדים. כך יצא שאחרי "ערב הסטנדאפ של תום יער", שהקדים את התבססות הסצנה בכשנה וחצי, הוקמו – בפרק זמן של חודש בערך – קבוצות של סטנדאפיסטים שהכירו בערבי המעבדה של תום יער (ליין מקביל בניהולה שהיה סוג של במה פתוחה) עם שמות כגון "ערב הסטנדאפ הזה״ ו"ערב הסטנדאפ המקורי".

"הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת"

עד לפני כמה שנים התמונה הייתה כפי שבירנבוים מתאר: לא יכולת בכלל לפנטז על טלוויזיה לולא היית ממלא אולמות באופן קבוע. כולם התרגלו שככה זה עובד: תופיע המון ועוד קצת, ואז אולי תקבל הזדמנות להופיע בערבים המרכזיים של המועדונים (בשישי ובשבת). אם תהיה טוב שם באופן קבוע, יש סיכוי שאולי מישהו בטלוויזיה ישמע שאתה קיים.

"השינוי האמיתי היה כש'צחוק מעבודה' נכנסה לתמונה. עד אז סטנדאפיסטים היו מקסימום פינה באיזו תוכנית. שאיפות? הייתי מסתכל על אמני הבית של המועדונים ואומר, יום אחד אני גם אהיה אחד מהם, אמלא 350 מקומות במועדון, זה מה שהיה מרשים בעיניי. לא טלוויזיה, יוטיוב, פייסבוק, פשוט להיות אמן בית", אומר בירנבוים וחושף לא מעט מהמתח הנלווה במרדף אחר זמן המסך. "בשלב מסוים הבנתי שהסצנה הייתה הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת. היו שני מחנות, הקאמל והקומדי בר, שהיו מתחרים ביניהם. מי ששם ולא מאצלנו היה האויב, ולא היה להם אכפת לא מהאמנים ולא מכלום. פתחתי ליין סטנדאפ בסאבליים, אמרתי, כוס אימא שלכם, אני לא צריך אתכם. אנשים משני המקומות התחילו להופיע בסאבליים, ומתישהו אמרו לי: תפתח מועדון. אז פתחתי".

במקביל להקמה של הסטנדאפ פקטורי – שריכז כמות עצומה של סטנדאפיסטים בעלי זיקה סגנונית למיינסטרים והיה גם למועדון היחיד בעיר שהוקם ונוהל על ידי אמני הבית שלו – סטנדאפיסטים צעירים שהתאגדו לקבוצות "ערב הסטנדאפ" השונות כבר אז, בתחילת דרכם, הוכיחו שבאמצעות באזז או באמצעות עבודת שיווק אגרסיבית אפשר למלא ברים ומועדונים – בעיקר את האוזןבר וגם את השפגאט, הפסאז' והלבונטין 7. זמן קצר לאחר מכן יצרה הסצנה הזאת גם ערב במה פתוחה משל עצמה, "ערב הסטנדאפ המיותר" (גילוי נאות: ערב שהוקם בין השאר על ידי עמית קלינג, כיום עורך התרבות של Time Out), שנדד בשנתיים האחרונות בין כמה לוקיישנים: הוא נולד בערב פתיחה משונה בנסיך הקטן בנחלת בנימין, ועבר לתקופה ארוכה ומשגשגת לבר הר סיני (ספק אם יש סטנדאפיסט שהוזכר בכתבה זו שלא הופיע שם. אפילו אסף הראל עלה שם פעם), עד שזה נסגר לטובת הרחבת מסעדת סנטה קתרינה הסמוכה. ערב הסטנדאפ המיותר נדד לגלות קצרה לבר ההוסטל 51, המשקיף על חפירות הרכבת הקלה, שם הוא חָווה סטגנציה ארוכה באנרגיות, בקהל וגם במופיעים, עד לקאמבק לבר האוצר, יורשו הרוחני של הר סיני.

כאמור, העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדרו המצער של מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה מעט את הסטטוס קוו בין הסטנדאפיסטים בעיר. המתח הזה מוסיף להתקיים מתחת לפני השטח. בין הסטנדאפיסטים יש מצד אחד קנאה ותחרותיות ומצד שני שותפות גורל מתוך הבנה כמה המקצוע הזה קשה. אף אחד לא רוצה להודות יותר מדי במתחים האלו, בטח כשמדובר בתקופה של הזדמנויות בלתי חוזרות, אבל תמיד יהיו נישות בתוך הסצנה, גם אם כולם רוצים להופיע על כל במה שתקבל אותם. ובכל זאת הסצנה התחלקה לשתי ברנז'ות: בגדול ישנם אלה ששואפים להגיע ל"לילה טוב עם אסף הראל" ואלה שהיו מעדיפים להיות ב"צחוק מעבודה" כמני מלכה הבא. ובכל זאת שני הגושים לא מתערבבים יותר מדי, בין השאר בגלל איזו יריבות סמויה, גם אם לא לגמרי אישית: מצד אחד יש קבוצה של אמנים שקרעה את התחת במשך שנים וגילתה שפתאום ההומור שלה הוא כבר לא מה שמחפשים בטלוויזיה, ומצד שני חבורה של חבר'ה צעירים, שחלקם נמצאים ממש בתחילת דרכם (ודאי בהשוואה לחברים מסוימים בקבוצה הראשונה), שקיבלו מהר מאוד הזדמנות להגיע מאוד רחוק. עם זאת צריך לזכור שהקבוצה השנייה הרגישה במשך שנים שאין ביקוש להומור שלה, בתקופה שבה מלכי הפאנצ'ים המהירים והאנרגיות הגבוהות קיבלו את כל זמן המסך.
"הם באמת מתעסקים במשהו קצת יותר תל אביבי", אומר אורי גוטליב (47), סטנדאפיסט ותיק שחולק רצועת בוקר ברדיו 103FM עם הקומיקאית לאה לב, הצעירה ממנו ב־25 שנה. "במובן של, האם אתה בעניינים או לא. אם מוצאים אותך משחק במשחק מחשב ישן ישאלו אותך מי זה האידיוט הזה שמשחק במשחק מלפני שבועיים. אבל הם גם עולים לבמה עם יותר ביטחון, יותר עומק, הם יותר אקסטרימיסטים במחשבה. יש להם הבנה אחרת על החיים, יותר מהירה, יותר בריאה".

פריצה והשתלטות

אז אם אודי כגן, תום יער ותם אהרון צמחו בעזרת רשתות חברתיות ויצירה באינטרנט, והניסיון והעבודה שם עזרו להם לא פחות מאשר שיוף בדיחות אינסופי מול 15 איש בקהל בימי רביעי בחצות, למה בכלל צריך טלוויזיה? העובדה כי קומיקאים פורצים בעזרת סרטונים ויראליים אולי מדהימה, אבל בה טמון גם המכשול: אם הכל נמצא באינטרנט, לאן עוד נשאר לפרוץ? הקהל כבר שם. והפרנסה? "קח לדוגמה את החבר'ה של ערוץ הכיבוד. מובן שהם נמצאים ב'ארץ נהדרת' וזה חלומו של כל קומיקאי, אבל טלוויזיה היום היא כבר לא הסוכן הבלעדי", אומר העיתונאיירון טן־ברינק(שכותב כיום על טלוויזיה ב־Time Out, ובעבר היה, בין השאר, עורך השבועון "רייטינג").

"הם היו מגיעים לקהלים גדולים גם בלי זה. ועדיין, הטלוויזיה היא הפלטפורמה הכי חזקה והכי עשירה וזו שמביאה אותך להכי הרבה בתים. האינטרנט הוא אחלה מקפצה, אבל הוא רק מקפצה. מצד שני, פן מאוד חשוב של החשיפה ברשת לא מקבל מספיק תשומת לב כי הוא לא פן כספי: הקשר עם הקהל. קומיקאים כמו תירס סקסואל צמחו עוד לפני פרוץ הסצנה ועברו בהתחלה כשמועה מפה לאוזן, ואז בעזרת קליפים ולו"ז הופעות עמוס הגיעו למצב שהם ממלאים אולמות, עד שקיבלו תוכנית לילה משלהם ('לילה תירס'). הם לא היו מגיעים אליה בלי הקהל שדחף אותם למעלה".

אנרכיסטים בריאליטי

"היינו בשוק. הסגנון שלנו היה תמיד לעשות מה שבזין שלנו, וזה משהו שאי אפשר לזייף", אומר יורן דוידי, "אז כשהיינו בריאליטי ("מה שקורה באילת" – א"ב), הרצון שלנו להיות אנרכיסטים היה חייב לעבור גם שם. אמרנו שם בלייב, 'אנחנו עושים את זה בשביל הכסף'. וזה שודר".

"התחברו אלינו כי לא הייתה פרסונה", מוסיף טל טירנגל, שמאז תירס סקסואל ו"לילה תירס" הספיק גם לעבוד ב"לילה טוב עם אסף הראל", שם עשה פינות שעד לפני כמה שנים בחיים לא היו נראות בערוץ טלוויזיה גדול, בהן סדרת מערכונים על מלחמת כנופיות נונסנסית שהוגשה כולה בקטעי ראפ. "הכל היה עניין של טיימינג, באמת. אני רוצה לחשוב שהשירים שלנו טובים, שהם מחזיקים, אבל אין דרך לדעת איך זה היה הולך אם לא היה יוטיוב. אנשים שראו את התוכנית של אסף הראל אמרו 'אין מצב שזה בטלוויזיה'. אני חושב שזה שזה הגיע בטלוויזיה זה שילוב של הקהל והמדיה. הסצנה הזאת (של הסטנדאפ האלטרנטיבי) נהייתה קצת בון טון – זה מגניב, ומושך תשומת לב, גם של הקהל וגם של מקומות יותר ממסדיים בתעשייה".

"ועדיין," מסכם דוידי, "אם אתה בכלל לא זונה, עדיין כמעט אי אפשר להתפרנס. צריך להיות בן אדם עם תוכנית מאוד ברורה וקו מסוים וברור. ולפעמים צריך פשוט לצאת החוצה, ללבוש את החצאית הכי קצרה שלך ולקוות לטוב". והטוב הזה כבר התחיל להגיע ועוד יגיע: חלק מהסטנדאפיסטים המדוברים כבר היו מעורבים בקמפיינים ובפרסומות, ולפחות השנים הקרובות צפויות לתת לטובים שבהם חשיפה טלוויזיונית, בימתית ואת כל הפינוקים הנלווים (גם חלקם הגדול כנראה קצת חנונים מדי בשביל סקס, סמים ורוקנ'רול). ולאורי גוטליב יש עצה לסטנדאפיסטים הצעירים על היום בו הם ילמדו ששום דבר טוב לא נמשך לנצח: "מה שחשוב כל הזמן לזכור זה שלא כדאי לחיות ולמות מהמקצוע. יש אנשים נורא נורא עצובים במקצוע הזה. אם לא אוהבים אותך במשך המון זמן, אז תפרוש, ואם זה הולך אז תלך עד הסוף. ואל תתלו את עצמכם".

• סטנדאפ פקטורי
• יואב רבינוביץ'
• אורי גוטליב
• ץ סופית
• אביתר חלימי
• ערב הסטנדאפ המיותר
• לילה גוב
• דור כאהן
• דונלד טראמפ
• עוד כותרות
• יעקב כהן
• רמי שטרן
• קומדי בר
• קאמל קומדי קלאב
• מתן בלומנבלט
• שי גולדשטיין
• תם אהרן
• לאה לב
• בית ציוני אמריקה
• סטנד אפ
• לילך וולך
• גורי אלפי
• תום יער
• גיל קופטש
• גב האומה
• אודי כגן
• יהונתן גפן
• חנוך לוין
• מיטל שפירו
• שיר ראובן
• גידי גוב
• אסף הראל
• ירמי שיק בלום
• כל מה שמצחיק בעולם
• אריאל ויסמן
• במה
• תרבות
• איל קיציס