אם לא ראיתם עד היום את מופע הוידויים האינטסיבי של ג'ייסון דנינו הולט, "לא מכניסה את זה הביתה", ממש חבל לנו בשבילכם. אבל הנה הזדמנות מופלאה: בשבוע הבא (חמישי, 16.1) תארח להקת בת שבע את הפרויקט במשכנה בסוזן דלל לסשן וידויים חושפני שיימשך 24 שעות ברציפות עד ליום שישי בערב, בהשתתפות עשרות שחקנים ויוצרים מתחומי המחול, התיאטרון והפרינג'.

>> היופי בעיניי המתבוננת: 23 תערוכות חדשות לשדרוג הסופ"ש
>> קסם שחור: הפסטיבל היחיד בארץ לקולנוע אפריקאי חוזר לסינמטק

אירועי "בת שבע מארחת" הם פלטפורמה בניהולה האמנותי של ליאור אביצור, במסגרתם מגייסת להקת בת שבע את הפופולריות שלה בציבור הרחב כדי לתת במה להצגת יצירות עצמאיות בתחום אמנויות הבמה בכלל, ובאמנות המחול בפרט. בעשור האחרון התארחו ב"בת שבע מארחת" טובי היוצרים במחול ובפרינג', אבל פרויקט כזה עוד לא ראו באולמות של סוזן דלל.

"לא מכניסה את זה הביתה" הוא מופע שמתחיל בשאלה "וידוי: מהו הדבר שאני מפחד שיחשבו עלי אם אומר אותו בקול רם, כאן ועכשיו?", ומתפתח ממנה למופע פרפורמטיבי ייחודי שבו מותר לדבר אך ורק בוידויים: ללא תגובות, ללא שאלות, ללא שיחות או שיפוט. רצף מאולתר של טקסטים אוטוביוגרפיים הנובע ממעמקי הבושה, הפחד והאשמה. במרכז האירוע פרפורמרים לבושים חגיגית, יושבים סביב שולחן ומתוודים. הקהל מוזמן להיכנס, לצאת ולחזור לפי רצונו, ואף להתוודות בעצמו אם ירצה (והוא כמעט תמיד רוצה).

מאז היווצרותו לפני קצת יותר מעשור, הוצג המופע מאות פעמים בארץ ובעולם – בגלריות, מוזיאונים, פסטיבלים, מועדוני לילה, ספריות עירוניות, בתי כנסת ואפילו במקומות בלתי צפויים כמו עיריות ובתים פרטיים, ובערים כמו פריז, ברלין, מינכן, ניו יורק, וושינגטון ועוד. אורכו של המופע משתנה בהתאם להקשר ולמקום: החל מגרסאות קצרות של שעתיים, דרך מופעים בני חמש או שבע שעות, ועד לגרסה המיוחדת והחגיגית ביותר, מרתון של 24 שעות רצופות, שזה בדיוק מה שתקבלו בשבוע הבא.

סביב השולחן יופיעו בין היתר חנה וזאנה, קורין קיציס, עדן אוליאל, אורית ממרוד, נועם אימבר, נועה קדר, שלו גלבר, יובל גטרויר, אליעזר שדיאל, שחר נץ, מיכל שר, עדי ניצן, מעין אבן, איריס לנה, יוסי ירום, דני נוימן, נעה לוי, אחינעם גלבפיש, אמיר אליאסף, ג'ייסון דנינו הולט ועוד יוצרות.ים מתחום המחול ששמם טרם פורסם, ואולי גם אתם. הקהל יוכל לבחור בין כרטיס ל-24 שעות שמאפשר כניסה ויציאה לאורך כל המופע, ובין כרטיס לשעתיים בכולל אפשרות להישאר באולם על בסיס מקום פנוי. התחזית שלנו: לא יהיה מקום פנוי.
>> בת שבע מארחת: "לא מכניסה את זה הביתה", חמישי 16.1 19:00 עד שישי 17.1 19:00, מרכז סוזן דלל (אולם ורדה).כרטיסים יש עדיין כאן

• ❤ תרבות
• בת שבע
• ג'ייסון דנינו הולט
• פרינג'
• וידויים

אופק יפרח אזולאי, רווק בן 30 מתל אביב, נולד וגדל בקריית אתא בבית מזרחי מסורתי, התחנך בבית ספר דתי ובגיל 18 יצא מהארון לאחר שעבר לבית ספר חילוני ועזב את הדת. לאמא שלו סיפר שהוא הומו בחשש כבר בגיל 17 ולאבא שלו חובש הכיפה סיפר בחשש גדול עוד יותר. לשמחתו הם קיבלו אותו מהרגע הראשון. לאחרונה הוא פעיל בטיקטוק ובאינסטגרם ומעלה סרטונים ישירים וחדים המבקרים את הקהילה הגאה שהוא חלק ממנה: סצנת הפייק בעידן הסטורי והאינסטגרם, חדרי כושר, מסיבות ועוד.
השיר "אדם" הוא הסינגל הראשון שלו מתוך אלבום בכורה שבדרך. "הוא נכתב על בחור אמיתי", מספר יפרח אזולאי, "אבל מספר את סיפורם של הומואים רבים בתל אביב. הוא חוגג את החופש, הבחירה והשפע הגברי, אבל גם מבקר אותו ומבכה עליו באותה נשימה. כשכולנו נמצאים במירוץ אחרי עוצמה וכוח, יש בנו במקביל גם את הרצון למלא את החור בלב ולחבק את הילד הקטן שהיינו".

>> קפה ביתי קבוע וגינה שמקבלים בה תשובות // העיר של יורם רובינגר
>> חוף לנשום בו אהבה ויקום נסתר עם חומוס // העיר של רות דולורס וייס

1. צומת רוטשילד/אלנבי

אוהב את הרעש והתזוזה. ציר מרכזי שמחבר לכל כך הרבה מקומות ביום יום שלי. עובר שם לפחות פעם ביום – ג'סמינו ב-2 בלילה זו אהבה ללא גבולות, למשל. רחוב רוטשילד גם מוזכר בשיר שלי כמקום שבו הגיבור אוהב "לצוד בחורים בעיניים", כתבתי אותו על בחור בזמן משמרת כשהייתי מארח במסעדה ברוטשילד.

2. קאנטרי העלייה

המקום עם ריכוז הגייז הגדול במזרח התיכון כנראה – זה יכול להיות כיף חיים ולפעמים גם יכול להלחיץ. יש לי שני מצבים: מצב חברותי ומצב של "לא לפנות" שאפשר לזהות אותו כשאני עם אזניות גדולות ואדומות, ואז אני בא נטו להתאמן. כשבא לי לפנק את עצמי אני מסיים את האימון בג'קוזי עם חברים או על הגג. אני גם אוהב לעבוד בקומה ארבע ולסרוק מהחלון חתיכים שנכנסים ויוצאים.העלייה 28

3. תתרבות

הקפה החדש של רון כחלילי ויוסי אוחיון בכרמל. ישבתי שם לא מעט בזמן האחרון כדי לטפל בענייני המוזיקה, צילמתי בגן שממול גם כמה רילסים די מוצלחים לאינסטגרם. להגיע לתתרבות מרגיש כמו לבוא הביתה. הרבה זמן חיכיתי למקום כזה שמזמין פגישה אנושית, בטח לידיים החמות של רון ויוסי. רואים שם אנשים מכל הסוגים עם אפס שיפוטיות או העדפה וזה מנחם.הכרמל 12

4. שוק לוינסקי

בסוף הדבר שהכי מרגש אותי זה שוק ואנשים, דברים שמזכירים לי גם קצת את המקום שבאתי ממנו. שוק לוינסקי הוא הכי כזה. מצד אחד הכי תל אביבי עכשווי, מצד שני המגוון והעושר, הריחות, שישי בצהריים, החומוס, הבורקס – אלו הדברים שהכי עושים לי את זה.

5. מנטנטן

נכון להיום הראמן הטוב ביותר בישראל. היחיד שמזכיר לי את הטעמים של הראמן שאכלתי ביפן. לא פחות חשוב זו האווירה – קירות העץ והגרילנדות עם שירי JPOP, שלא לדבר על האיזקיה – הבר הצמוד – תמיד רגוע ותמיד נעים. מוזיקה לא רועשת מדי שזה פלוס אדיר למופרע קשב וריכוז כמוני.נחלת בנימין 57

מקום לא אהוב בעיר

נתיבי איילון.כשגרתי בשכונת יד אליהו, שהיא שכונה אהובה ומהממת, הדבר היחידי ששנאתי זה לחצות את איילון בכל בוקר. זה הרגיש כמו חציית ים סוף, זו תודעה אחרת לגמרי. אני אשמח אם מישהו ייקח את היוזמה ויעביר את נתיבי איילון לרמת גן וגבעתיים. תודה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש ופתח לך את הלב?
"מכניס, אבל עד כאן!". אני מוצא את עצמי נמשך למופעי הוידויים של ג'ייסון דנינו הולט. הידיעה שכולנו מחזיקים בסודות, בפחדים ומבוכה משחררת מאוד, בטח כשעושים את זה ביחד. היא מרגיעה ומזכירה שיש המון כוח ועוצמה ברגישות ובפגיעות, בסדקים דווקא.

ג'ייסון דנינו הולט, "מכניס, אבל עד כאן!" (צילום: יחסי ציבור)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "סוס בלי שם" של אסף אסולין העיף אותי ממש. יצירה עדינה של אמן מוכשר ועדין שנוגעת בשאלות קיומיות עם סיפור רקע פנטסטי. התקופה האחרונה בהחלט מזמנת הזדמנות לשאול שאלות על כל מיני דברים שנראו לנו כברורים מאליו עד עכשיו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המטה להחזרת החטופים. חד משמעית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהתמסר למאבק להחזרת החטופים ומגיע להפגנות על בסיס שבועי, אני מעריץ שלו, במיוחד עכשיו עם האלימות המשטרתית שהעלתה הילוך. זאת הזיה.

מה יהיה?
תלוי באיזה יום שואלים. יש ימים שאני בטוח שהכל הולך לעלות בלהבות ויש ימים שבכל זאת יש בי תקווה שיגיע תיקון אוטומטי בקרוב, כי ההיסטוריה מלאה בזיגזגים ועכשיו אנחנו בימים של "למטה". רוב הזמן אני משתדל לדבוק באפשרות השנייה.

• העיר שלי
• פופ ישראלי
• להט"ב
• רחוב אלנבי
• מנטנטן
• שוק לוינסקי
• תתתרבות
• קאנטרי העלייה
• ג'ייסון דנינו הולט

"ניים דרופ" נוצרה ב-2017. היינו צעירים יותר, במקומות אחרים לגמרי בחיים. מיה טרם זכתה בכל הפרסים, יעל טרם היגרה לברלין, הילה טרם היגרה לקצה ההר בחיפה. המשימה תמיד הייתה זהה: לחבר בין פסקול לבין רגעים מהותיים בחיים. מוזיקה. איך היא נהיית מה שהיא נהיית עבורנו, עבור כל אחד. המטרה תמיד הייתה ברורה: צוללים לנקודת השבר הפרסונלית ומחברים אותה למוזיקה שליוותה אותה. נינה סימון, רחמנינוב, טכנו פצצות, ענבל פרלמוטר. איך מוזיקה נהיית מה שהיא נהיית בחיים של בן אדם.

זאת שאלה שאני שואל אנשים כל הזמן, נושא שיחה פגז לדייטים ראשונים. מוזיקה. לגלות בן אדם דרך הפסקול של החיים שלו. לא "איזה מוזיקה אתה אוהב?", אלא "אם היו מזמינים אותך לעשות קטע במופע/ לתת הרצאה/ לכתוב טקסט על אמן אחד, שיר אחד, ז׳אנר מוזיקלי אחד ששינה לך את החיים, או היה שם בזמן שהחיים שלך השתנו – במה היית בוחר?" וזה חי. זה חי כי אנחנו בוחרים שזה יהיה חי. במהלך השנים אנשים נכנסו ויצאו מהמופע האוטוביוגרפי הזה. עוד ועוד אנשים ניסחו פניני חיים דרך מוזיקה ונשזרו איתנו במסע הפרפורמטיבי. זה מופע שמשתנה, זז, נכתב מחדש כמעט כל הרצה. אוטוביוגרפי לגמרי. מקולל. זה מופע מפחיד ומקולל. בלתי נסבל. כזה שנאמר שוב ושוב שאיננו רוצים להעלות שוב.

צ׳רלי מגירה. אני לא הכרתי את צ׳רלי מגירה אבל יום אחרי שהמוזיקה שלו הגיעה לחדר החזרות הוא מת. נטל את חייו. סיים. ועכשיו, ממש עכשיו, בעודנו בחזרות לגרסה המחודשת של המופע בקאמרי, הרגנו את צביקה פיק. בחזרה הראשונה עם אלון – שחקן חדש שנכנס למופע, בנינו לו קטע סביב "שיער" וצביקה פיק. הליין שאנחנו בונים לו הוא סביב האובססיה להיות שחקן מחזות זמר. האובססיה החולנית, המעצימה, הפריכה. כשיצאנו מחדר החזרות ראינו שהוא נפטר. במקביל. מקוללת. זה מפחיד. אמרנו "לא מעלים" ובכל זאת היא עולה שוב ושוב.

והפעם בכלל קורה פה move לא צפוי. לב הממסד, התיאטרון הקאמרי, הזמין מאיתנו אדפטציה ל"ניים דרופ", עיבוד מחדש ליצירה. וזה קצת מטורלל כי זאת יצירה שכל מהותה היא האנטי מסחריות שלה. היא עלתה בתיאטרון הבית וזהרה לה במחוזות האינדי הצנועים. ופתאום– מחלקות, מנהלות הצגה, מאפרת, צוותים שלמים/ פתאום לא אנחנו מטפסים על הסולמות ומדביקים את הלינולאום על הרצפה. גדלנו? הייתכן שהגיע זמנה של ההפקה המקוללת/נהדרת שלנו לגדול למימדים כאלה וזה יהיה מדויק ונכון?

פרידות. מוות ופרידה. לאורך השנים, כל הפרפורמרים שאי פעם לקחו חלק במופע, הוא קילל אותם בפרידה. מכוערת, איומה, מרסקת. חזרות שלמות שהוקדשו לבהיה באדם בוכה. הפרידה שזורה בכל המהלך של המופע. באחד הסשנים, זה של קיץ 2018, מאהב מברלין הגיע לבקר אותי בארץ. לא שחקן, לא רקדן, פשוט איש שהייתי מאוד מאוד מאוהב בו. העלינו את המופע באותם ימים ופשוט הקפצתי אותו להופיע איתנו. תתפשט לאור הניאונים, תרקוד לצלילי הטכנו, תבכה לצלילי ליידי גאגא הגרסה האקוסטית – החיים והבמה הם אחד. פרידה איומה. מכוערת. נוראית.

נינה סימון לוחשת ליעל מור כמה פרועה היא הרוח, צ'רלי מגירה מצהיר באוזני שמחר כבר לא בא, בוריס בא לנגן בבלוק ומיה לנדסמן שוברת את הצלע מרוב הרמה. אנחנו מגלמים במופע את עצמנו, מהלך שהוא לכשעצמו רדיקלי בתיאטרון הרפטאורי, חושפים פינות חשוכות בנשמה ולוחצים פליי על המוזיקה שליוותה אותם.

האמבולנס שדהר ב-BPM 200 ולא הצליח להשיב אליו רוח חיים, הביקור בתל השומר בו הם שתקו ושתקו ושתקו, ההתרסקות שבחיבוק ההוא בסופר 24/7 בסלמה פינת הר ציון. העיר, הנוסטלגיה, הגיטרות, התופים, האורגן.

אבל ככל שהיא מקוללת ככה היא גם מנחמת. מבריאה. מרימה. "אין דבר מנחם יותר מלהעביר משקל מצד לצד בזוג". שימו פליי על Tomorrow's Gone של צ׳רלי מגירה, ממש עכשיו (יאפ, זאת הפעלה) תשמעו את ריפ הגיטרות העדין, עצמו עיניים ודמיינו שאתם רוקדים סלואו עם הבן אדם האהוב עליכם בעולם, מעביר איתו משקל מצד לצד בזוג. אין, אין דבר מנחם יותר. בין אם אתם רוקדים את ריקוד הנחמה בסלון הבית או באמצע רחבת טכנו גיהנום בברלין.

אין לדעת כמה זמן עוד נמשיך את המסע הזה של שזירת החיים היפים והמקוללים על הבמה בתוך הפורמט הזה. בכל פעם אנחנו אומרים שזהו, הפעם זאת הפעם האחרונה, אבל בעצם רק התחלנו. בין כותלי הקאמרי ומסדרונות השיש המנצנץ נבקש מכם לשים את הטלפון בצד בשביל "לכבד את הוייב" ונוודא שאתם יודעים שאתם ב-SAFE SPACE. אם מישהו מפריע לכם או מטריד אתכם ברחבה, יש לנו מאבטחים בכל מקום והם פה בשבילכם. תהנו.

"ניים דרופ", תיאטרון הקאמרי, הצגות קרובות: 1.9, 2.9 ו-3.9 בשעה 22:00.פרטים וכרטיסים כאן// יוצר:ג׳ייסון דנינו הולט;פרפורמרים יוצרים:מיה לנדסמן, אלון סנדלר, ג'ייסון דנינו הולט, יעל מור, הילה גלוסקינוס, גיל שחר;דרמטורגיה:נטלי צוקרמן;חלל:אורי זמיר;אור ואובייקטים:יאיר ורדי;מפיק בפועל:אורי פנדריך;די ג׳ייז: יום חמישיYogg, ימים שישי+שבתDJ SH SE;עלה לראשונה בתיאטרון הבית, יפו

• ❤ תרבות
• תיאטרון הקאמרי
• תיאטרון פרינג'
• מיה לנדסמן
• ג'ייסון דנינו הולט
• טור אישי

אלה הימים האחרונים לבקר בקרקס שבנה ג'ייסון דנינו הולט בגלריה אלפרד תחת השם "מונוגומי קילז". זו לא בדיוק תערוכה, או לפחות לא רק, וניסינו לפרט עליהממש פה בכתבה של רעות ברנע.

מה שבטוח, כהרגלו של ג'ייסון, זה הולך להיות שמח, למשל מקעקע שבהמשך השבוע יסתובב ויקעקע מתוך בנק השאלות המוצגות בתערוכה במחיר סמלי של 150 שקל. בשישי הזה (ה-7.1) תיערך מסיבת חיסול שבה יוציאו את הסאמפלים מהתערוכה למכירה, וכמובן מוזיקה, פרפורמרים ועוד. בוננזה.
לפרטים נוספים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• גלריות
• ג'ייסון דנינו הולט

כל פעם שמישהו קצת מוכר מחליט שהוא אמן עכשיו, נוצרת איזו מחשבה בלתי-רצונית של 'נו מה, מי היה נותן לו להציג אם הוא לא היה מפורסם?'. גם אצלי. מודה. זה קרה לי עם עברי לידר, עם גלעד כהנא, עם בוב דילן אפילו. וגם עם ג'ייסון דנינו הולט (או אם נדייק – ג'ייסון דנינו מוריס הולט). וכמו בחלק מהפעמים הקודמות (לא אסגיר אלו), גם הפעם הופתעתי לטובה לגלות שהצקצוק שלי היה מיותר. אז היום, כמו שאמרה פעם אחת נועה (בשינויים קלים): אני לא רוצה לדבר על ג'ייסון דנינו הולט הסלב, המגיש ב-MTV, השחקן, הבמאי, המחזאי. אני רוצה לדבר על ג'ייסון דנינו הולט האמן.

מי שעוקב באינסטגרם יודע שדנינו הולט יוצר בשנים האחרונות באובססיביות. כן, יש ביצירה הזאת הרבה דימויים שחוזרים על עצמם, בעיקר כאלה קווירים והומו-אירוטיים, יש הרבה דיוקנאות עצמיים וגם הרבה בולבולים וחורי תחת. האם זה הופך אותו לאמן פחות "רציני"? התשובה היא לא. אלה הדימויים שחשוב לו לעסוק בהם, כמו שלאמנים אחרים חשוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כוורות הדבורים, מחזורי החיים של הצמח או הרמזור שמול הבית שלהם. אז הוא רושם, ומצייר, ויוצר הדפסים, ומיצבים, ומיצגים. עם הרבה בולבולים. בסדר.

בקיץ האחרון סיים דנינו הולט את הלימודים בתכנית התואר השני לאמנות בבצלאל. גם בתערוכת הבוגרים שלו כיכבו אותם דימויים, אבל כבר אז זה לא היה רק זה. התערוכה שילבה פרפורמנס, במסגרתו שני בחורים, שנראים קצת כמוהו (צעירים, שריריים, שזופים, מקועקעים ומפורסנגים) – החליפו אחת לשעה בין היצירות התלויות על הקיר, כך שנוצרה תערוכה דינמית. ההחלפה לא היתה רק לשם ההחלפה והגיוון, אלא גם לשם פעולת ההחלפה.

ולא במקרה לקח דנינו הולט עבור המשימה את האנשים הספציפיים האלה. זה אחד הדברים שבולטים גם ברגע שנכנסים ל-Monogamy Kills, התערוכה החדשה שלו בגלריה אלפרד. זו לא לגמרי תערוכה, אבל תכף נגיע לזה. אחד הקריטריונים בעיני שהופכים תערוכה לטובה היא שכמבקר, אתה נכנס לחלל, והוא נראה לך אחר לגמרי ממה שאתה מכיר. ופה צריך להזכיר גם את בר ירושלמי שאצר את התערוכה ובעיקר היה שותף לכל המהלך הזה, ועשה הכל בחכמה רבה.

ובחזרה לג'ייסון. גם הוא לא מגדיר את מה שהוא מציג עכשיו (ועד סוף החודש) כתערוכה בלבד, אלא גם השקת מותג, חנות פופ אפ ומופע. הפעם, המופע הזה משלב גם את קהל המבקרים. הגלריה נחלקת לכמה חלקים: הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים הוא דלפק הבר, מאחוריו עומד הוא עצמו עומד (רוב הזמן) ומוזג בירה בכוסות ממותגות למבקרים. נותנים לנו בירה, לא ניקח? מרגע שנכנסתי לחלל לא רציתי לצאת ממנו, אבל הבירה חתמה את העניין סופית, כי אם יש לך בירה ביד, הרי לא תצא עד שתסיים אותה.

חלקו האחד של הגלריה נצבע שחור ובמרכזו הוצבה מיטה גדולה, גם בה הכל ממותג – מהכיסוי הנעים עד מאוד ועד הכריות. לא נשב קצת? ברור שנשב. מעל המיטה אורות ניאון ולצידה קולב עם כובעי גרב לבנים, על כל אחד מהם כתובה תהייה אחרת אודות מערכות יחסים, סקס, דימוי עצמי וזהות. כמובן שגם התחתונים למכירה.

מול המיטה ניצבת (גם פה במהלך אוצרותי משובח) מראה מוארכת גדולה שלא קשה לנחש מה היה יכול להיות השימוש היומיומי שלה, אבל פה היא הופכת לעבודת האמנות הכי טובה בתערוכה – כשנורות הלד שבתוכה מרצדות כל פעם את אותם המשפטים שמוטבעים על הכובעים (וגם על תחתונים שעל קולב סמוך), בצבעים ובקומפוזיציות שונות, רגע חושפים את המתבונן בהם ורגע לא. את זה שאני תומכת במראות בכל תערוכה אתם כבר יודעים, אבל השימוש במראה הזו לטובת כל הדברים הללו גם יחד, הופך אותה לכזו שמטיחה בפנים שלנו את כל מה שאנחנו מתחבטים בו ביום יום.

חלקה השני של התערוכה הוא המקלחת, ממש כזו פיזית שזורמים ממנה מים, מוקפת בווילונות אמבטיה צבעוניים, גם הם עם הדפסי הציורים הדיגיטליים וגם הם למכירה. החלק השלישי הוא חדר פנימי, עמוס בעשרות כריות שזרוקות על הרצפה כמו איזו זולה ביתית, כולן מודפסות באותן העבודות האובססיביות, על חלקן אפשר לאתר את פניו של דנינו הולט עצמו, על חלקן רפרנסים מתולדות האמנות, על חלקן חתולים. וגם במקרה הזה – הרבה בולבולים.

במרכז החלל שולחן, גם הוא מאפשר השתקפות עצמית אבל לטובתה צריך להתכופף קצת, כמו נרקיס אל הביצה, כדי לאתר את הבבואה שלך. על הכריות יושבים ויושבות אנשים ונשים ומשוחחים. ג'ייסון רוצה שהם ישוחחו על מונוגמיה, אבל השיחות זורמות באופן טבעי גם למקומות אחרים. וכמו בתערוכה בבצלאל, גם הפעם יש כאלה שתפקידם להזרים – במקרה הזה לא את העבודות על הקירות, אלא את השיחות. ואת הבירה.

מעבר לכל אלה יש גם קולב עם טישירטים עליהן רישומים של (איך ניחשתם) בולבולים ביחס לחפצים יומיומיים אחרים (מבוסס על תמונות שהוא ביקש שישלחו לו, כאלה שצולמו לשם מתן קנה מידה לגודל האיבר), כיסויי סמאטרפונים למכירה, וצלחות, ומגבות, והכל ממותג תחת אותו השם – המונוגמיה הורגת. כששאלתי את ג'ייסון אם הוא באמת מאמין בזה – הוא ענה שקצת כן. ואולי זו לא רק המונוגמיה שאנחנו מכירים, זו הזוגית, אלא המונוגמיה של עולם האמנות, שקצת שבוי בתוך תבניות, ובעולם של היום מחפש דרכים לפרק אותן.
Monogamy Kills בגלריה אלפרד,לפרטים נוספים

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• ג'ייסון דנינו הולט