ראש השנה תשפ"ה תופס את מדינת ישראל בלימבו. בשנה שעברה בזמן הזה, היינו עדיין בתוך שנת האבל. הטקסים לציון שנה לשבעה באוקטובר, כמות החטופים האדירה שהייתה אז בשבי (ולא הצטמצמה מספיק מאז) והתחושה שכמעט כל מי ומה שהכרת חווה אובדן בדרך כזו או אחרת – הפצע היה עדיין טרי. אבל שנה עברה – וגם אם הכאב עדיין חי איתנו ואפילו חי מתמיד, התחושה היא של דואליות – מצד אחד החדשות העצובות לא מפסיקות להגיע ומצד שני מעל פני השטח הכל מרגיש כאילו בסדר. תשפ"ה היתה השנה שבה הפריים טיים חזר לדפוק, מקומות העבודה ומקומות הבילוי פתוחים – הדברים חזרו לשגרה לכאורה. חוץ מהרגעים האלה שבהם נתקלים במציאות – כששישה חיילים נהרגים, כשיש פיגוע, כשמתחילה מלחמה עם איראן.

אחד הדברים שהכי מעידים על מצב הרוח הלאומי הוא המצעד השנתי של גלגלצ. התחנה המיינסטרימית שפותחת את ההצבעות שלה לקהל, מצליחה פעם בשנה לגעת בססמוגרף הכי רגיש לתחושות הציבור באותה נקודת זמן: באינתיפאדה השנייה המצעד התמלא בשירים לוחמניים וגם עגמומיים (את המצעד של תשס"ב 2002 הובילו "דרכנו" מ"הבורגנים", "מדברים על שלום" של מוקי ו"שיר עצוב" של אביב גפן); גם בקורונה הסאונד קצת ירד מהמסיבתיות לטובת שירים אישיים ואינטימיים יותר (מ"רסיסים" של רביב כנר ועד "שרק תחייך" של יובל דיין). וכן, זה הגיע גם לשבעה באוקטובר.

הנה רשימת השירים שהובילה את המצעד של גלגלצ בשנה שעברה: "גיבורי על" של להקת "התקווה 6", "תרקדי", שיר הזיכרון של אושר כהן לזכר הרוגי הטבח בנובה, "Hurricane" של עדן גולן (במקור "הגשם של אוקטובר", השיר שהיה אמור לייצג אותנו באירוויזיון ונשא את הכאב הישראלי) ובמקום הראשון "חרבו דרבו" של נס וסטילה. כולם מתכתבים בצורה כזו או אחרת עם הפצע שעמד במרכז הלב, בעצב, בגאווה או בנקמה כועסת ואלימה. זה קרה כי הלב שלנו עדיין היה שם – עדיין שחינו בתוך אוקיינוס הכאב, הטראומה עטפה את הכל סביבנו. אבל שנה עברה וגם זה השתנה.

גם אם לא לכך התכוונו יוצרי השיר המקוריים, התחושה הברורה שעוברת מההצלחה של השיר הזה היא "דווקא" פלוס אצבע בעין. כמו טנק של ברסלבים שמגיע לזירת פיגוע

אז תגידו מזל טוב לשיר השנה החדש שלכם – "תמיד אוהב אותי", שמבצע הזמר ששון שאולוב. למען הסר ספק – הטקסט הזה אינו התקפה אישית על שאולוב, שבסך הכל עשה להיט פופ קליט (שאפו). הוא גם לא על מי שיצרו את השיר במקור – הראפר החרדי אלייצור או הרב שלום הרוש שכתב אותו. הוא נועד לנו – אלה שהפכו את השיר הזה לשיר השנה, וכנראה לא שמים לב למסר המבעית שהבחירה הזאת משדרת.

"תמיד אוהב אותי" הוא שיר שבא מגלקסיה אחרת. הוא לא קשור למציאות שאנחנו חיים בה, הוא לא קשור לתחושת החנק שמלווה את כולנו כמעט מדי יום. הוא אפילו לא מנותק מהמצב – הוא פשוט סותר אותו בצורה מוחלטת. אם כולנו מרגישים בבטן עצב או כאב או חרדה מהמצב, הווייב של שיר השנה תשפ"ה הוא בכלל שמחה גדולה – כאילו שהתקופה הנוכחית היא סיבה למסיבה. "השם יתברך תמיד אוהב אותי", שר הפזמון החוזר (והחופר), "ותמיד יהיה לי רק טוב. עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". מה, לא טוב לכם?

>> מזל טוב תל אביב, יש לך פסטיבל חדש ושלומי שבן מנהל אותו
>> הרבה יותר מפסטיבל: 52 שעות של דאנס, גוף ונפש בלב המדבר

גם אם לא לכך התכוונו יוצרי השיר המקוריים, התחושה הברורה שעוברת מההצלחה של השיר הזה היא "דווקא" פלוס אצבע בעין. כמו טנק של ברסלבים שמגיע לזירת פיגוע – כך השיר הזה לא מנסה למצוא את האופטימיות (כי כולנו מחפשים תקווה או מזור לכאב בדרך כזו או אחרת), אלא מפברק וצועק אותה בווליום מחריש אוזניים, עם מקצב האוס ומכונות תופים שקורצות ישירות לברסלבים עם הוואן. מרגישים שהמציאות חונקת אתכם? מודאגים מהמצב? מפחדים מהעתיד? בעיה שלכם, יא חמוצים. אנחנו נמשיך לספר לכם ש"תמיד יהיה לי רק טוב".

וכן, צריך לדבר גם על המילה הזאת. "תמיד". תמיד יהיה רק טוב? במאה אחוז מהמקרים? אין איזה עשרה אחוזים של אפשרות שלא יהיה טוב? כמעט בלתי נתפס לחשוב איך בתקופה שמכילה כל כך הרבה צער, השיר הבולט ביותר והמצליח ביותר מתייחס למציאות בצורה אוטופית, משל חיינו ביקום מקביל, כזה שבו אנחנו לא מידרדרים במדרון מטורף למלחמה הכי קשה בתולדות הארץ הזאת, עם בידוד מדיני ונזק כלכלי גוברים, עם החטופים שעדיין בשבי ועם תחושת היריקה בפרצוף שמעניק לנו כל שר וח"כ בקואליציה הנוכחית.

ושוב – גם אם לא היתה כוונה פוליטית בכתיבת השיר, ברור שבבחירה הזאת היה גם מסר פוליטי. כי יש אנשים שמשוכנעים שהתקופה שאנחנו חיים בה בכלל לא עצובה. להפך. ינון מגל מדבר על זה ש"זו תקופה של נס", ואותו הדהדה גם השרה אורית סטרוק. שורה של אנשי ציבור במדינת ישראל, כולל אנשים מאוד בכירים, בכלל מסבירים לנו שזו התקופה הכי טובה שלנו – שהמצב שבו מדינת ישראל מצורעת בעולם, מתרסקת כלכלית, עוברת חרם תרבותי, מאבדת כל יום את טובי בניה ו-48 אזרחים שלה נמצאים במנהרות ואף אחד לא יודע מה קורה איתם, הוא מצב נורמלי ואפילו חיובי. זה לא רקוב, זה דבש.

מה ש"תמיד אוהב אותי" מציע הוא לא דרך לרפא את הכאב, לנסות ולהבין את מקור הבעיה ולחפש את הפיתרון. הוא מציע הדחקה והכחשה – מצב שבו מדינה שלמה עומדת מול הסיטואציה הכי קשה שהייתה בה ושרה לעצמה שבכלל טוב לנו

את החיבור בין השיר לבין הסנטימנט הזה, עשתה תכנית "הפטריוטים" כשבעוד יום שבו נהרגו חיילים, פתחה שולחן עם השיר המפורסם ברקע. חיילים נפלו והפאנליסטים באולפן רקדו ושרו שהכל "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". זו היתה כמעט התרסה, או במילים קצת יותר עדכניות גזלייטינג קיצוני לישראלים האחרים שחיים איתם ורואים את הצד החשוך של המציאות: זה הכל בראש שלכם, יא שמאלנים מדוכאים. אנחנו בכלל בדרך הבטוחה לגאולה.

אני לא מאלה שמשוכנעים שהכל רע. אני בעצמי מנסה לחפש את התקווה ואת הצד המואר בכל דרך – אין דרך אמיתית אחרת לשרוד במקום כל כך קשה. המציאות מורכבת ואי אפשר להסתכל עליה רק בשחור ולבן. אבל אני די משוכנע שהדרך להתמודד עם החושך הזה היא לא לצעוק שיש אור (ועוד יותר אור, ועוד יותר אור). זה לא יהפוך את החדר למואר יותר. רק יוציא את הצועק קצת מנותק מהמציאות.האבסורד הוא שיש לא מעט מוזיקה אופטימית שלא מעליבה את האינטיליגנציה. כזו שמכירה בעצב הגדול ובכל זאת מנסה ללכוד סיבות לנחמה. "ראש למעלה" של טונה הוא שיר טוב בדיוק בגלל שהוא לא מתכחש למציאות המדכדכת. הוא מכיר באבל, מספר אותו ומצליח לרגש, ומתוך אוקיינוס הכאב הזה הוא קם ומנסה להציע אופק אמיתי – כזה שאפשר ללכת אליו בלי להרגיש מטומטם.

וכן, גם אני מבין את המשמעות הדתית של "תמיד אוהב אותי" ואת התפיסה שמנסה לחפש את האור גם בתוך החושך. אני אפילו מעריך אותה. אבל יש מקרים שבהם הניגודיות פשוט גדולה מדי וצורמת מדי. "תמיד אוהב אותי" הוא לא שיר של מדינה במלחמה, הוא שיר של מדינה בהזייה, מדינה שמנסה בכל הכוח לא להסתכל לעצמה בעיניים, לא להפנים את הכאב, אלא לברוח ממנו לצלילי "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", גם כשיש כל כך הרבה אנשים מסביבכם שעבורם המצב הוא לא טוב בכלל. אולי אפילו קטסטרופלי.

כי מה לעשות שהמציאות, כרגע, משדרת מנגינה אחרת מהרפטטיביות של "תמיד אוהב אותי". במציאות זו תקופה קשה, מאתגרת, שיש בה הרבה סימני שאלה ופחות סימני קריאה. תקופה שבה הרבה ישראלים עומדים נבוכים מול ההתרחשויות ולא מוצאים את עצמם ולא יודעים את נפשם. וכשממול כל הבלגן הנפשי הזה, הקאנון של המדינה טוען ש"תמיד יהיה לי רק טוב" – זה כנראה שיא עולמי בגזלייטינג.

בתקופה חשוכה אחרת של מדינת ישראל, לפני 28 שנה, כתב אריק איינשטיין ז"ל שיר שנקרא "האור בקצה". בתוך האווירה הכואבת פוסט רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – איינשטיין כתב: "כל הנרות שהדלקנו בלילה, לא יגרשו את החושך הקר הזה/ כל הרוחות שנשבו כל הלילה, לא יכבו את האור בקצה/ לא יכבו את האור שעולה בבוקר". אנשים, מתוקף היותם אנושיים, חייבים לחפש את האור. גם אני מוצא אותו בכל מיני חלקים של החיים שלי. במוזיקה, בקולנוע, בסדרות טובות, באנשים שיש לי בחיים שמפיחים בי תקווה, שמזכירים לי שמתישהו יהיה אור, אחרי התקופה החשוכה הזאת.

אבל מה ש"תמיד אוהב אותי" מציע הוא לא דרך לרפא את הכאב, לנסות ולהבין את מקור הבעיה ולחפש את הפיתרון. הוא מציע הדחקה והכחשה – מצב שבו מדינה שלמה עומדת מול הסיטואציה הכי קשה שהייתה בה ושרה לעצמה שבכלל טוב לנו. שמי שרואה את הרע, מחפש אותו בכוח. שאם "נחשוב טוב", גם "יהיה טוב". ובידיעה ברורה שזה לא מספיק – צריך גם לעשות טוב בעולם החומרי כדי שמתישהו יהיה טוב באמת. ושאף אחד לא יעזור למי שלא עוזר לעצמו.שנה טובה יותר לכולם.

• טור דעה
• מוזיקה ישראלית
• פופ ישראלי
• גלגלצ
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר

נדב רביד הוא מפיק ודי.ג'יי, עורך תרבות, מבקר מוזיקה, עורך ושדרן רדיו ששידר וערך בין השאר ברדיו תל אביב, קול הקמפוס המיתולוגית, רדיו הקצה וכיום מנהל גלגל"צ. מבעלי הלייבל בוטניקה עם אמיר אגוזי וחצי מהצמד פורץ הדרך פולאר פייר (עם מלכיאל גרוסמן), יוזם ושותף של דן יואל (לוטנט דן) בליין המסיבות 120 שחוגג 3 שנים ב-19.7 במרץ 2 בקריית המלאכה. הליין מתעתד לקיים תנועת נגד להתקדמות המהירה של החיים (ושל המוזיקה) דרך מסיבה שחוזרת אל האלמנטים היסודיים של מוזיקה: חוף מבטחים של תנועה איטית, היפנוטית ומכושפת בחלל חשוך, סאונד עוטף וקהל מגוון, כזה שמגלה רק עכשיו את נפלאות רחבת הריקודים, וכזה שרקד עליה כבר לפני כמה עשורים, ביחד.כרטיסים מחכים לכם כאן.

>> דרינק בסוף הלילה ומקום לברוח בו // העיר של דורון לוי (שישקו)
>> פצע שהפך לפרח ומקומות שנותנים להיות // העיר של דיוויד לרנר

1. קיי

אולי מטעמים נוסטלגיים, אולי כי הדי.אן.איי של השסק – אחד המקומות המשמעותיים בעיר בין 2005 ל-2014 – נוכח פה בכל פינה, אולי כי המוזיקה תמיד תהיה מעניינת, אולי כי הצוות נותן תחושה של בית, ואולי זה באמת סוג של בית. בכל מקרה, בשביל דרינק או שניים, זו תמיד תהיה האופציה הראשונה בשבילי.הרצל 4

2. הרכבת הקלה

גם אם בקצה אחד נמצאת בת ים ובקצה השני פתח תקווה, הקו היחיד של הרכבת הקלה שפעיל כרגע הוא בועה של אסקפיזם שקשה לזלזל בה בימים כאלה. מיזוג אוויר קטלני, תחושת בטחון שנובעת מהימצאות עמוק מתחת לאדמה, אווירה של חו"ל ברציפים ובעיקר, דקות יקרות מפז של התמסרות לתחבורה ציבורית יעילה, צפויה, שמאפשרת לקרוא, להאזין לפודקאסט, לעשות מדיטציה או לשמוע מוזיקה בלי הפרעה.

3. כיכר החטופים

לא מקום אהוב במובן הרגיל של המילה, יותר כמו מקום חשוב. כמו פצע פתוח שפעור בלב העיר, מצד אחד סמלי השלטון (הקריה ובתי המשפט) ומצד שני סמלי הרוח והאמנות (מוזיאון תל אביב ובית אריאלה) וביניהם תהום של כאב חשוף, שמזכיר באופן שלא ניתן להתכחש אליו את המציאות הכואבת והמעוותת שאנחנו חיים בה. גם הכיכר עצמה היא סוג של תהליך בעבודה, כל הזמן מתיישנת ומתחדשת בשלטים, מיצגים ודוכנים, ומשקפת איכשהו את השבר הגדול שיצר אותה.

4. פיצה לילה

שילוב מושלם של פיצות מעולות ואווירה ללא תחרות. בגדול אעדיף לשבת כאן לערב של פיצות עם בירות על רוב המסעדות שמתחרות על מקום במצעד הקולינריה התל אביבי.מרחביה 4

5. אדא חנינא

הקפה הכי טעים. ומוסד יפואי בהתהוות.רבי חנינא 9

מקום לא אהוב בעיר

הנתיב השיתופי בנתיבי איילון.לנהוג בתל אביב זו חוויה אלימה, קשה ונוראית. שעות העומס באיילון, שנמשכות כבר לרוב שעות היום, הן זיקוק של התחושה הזו, ובמיוחד מתסכל לראות את נתיב התחבורה השיתופית מתמלא בנהגים ונהגות שנוסעים לבד ברכב ושמים זין גדול על החוק ועל כל הנהגים האחרים שעדיין מצייתים לחוק. מזל שיש את הרכבת הקלה שצמצמה מאוד את החיכוך שלי עם הסיוט הזה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הקול בראש 2". הסרט הראשון היה הברקה, והשני, שנוגע בגיל ההתבגרות הוא יצירת מופת. יותר אפקטיבי משנים של טיפול פסיכולוגי. לא זוכר מתי בכיתי ככה בסרט, ולמזלי הילדים שלי לא שמו לב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בחודשים הראשונים היה לי קשה למצוא מה לראות, וזה התנדנד בין אסקפיזם מוחלט לבין סרטים של אדם קרטיס. איפשהו שם השלמתי את הסרט התיעודי שלו, Hypernormalisation, שצפיה בו היא כמו להסיר קטראקט מהעיניים. לא בדיוק משהו שנותן תקווה או השראה, אבל גם צפייה מפכחת זה משהו שאסור לזלזל בו.

לאיזה ארגון או מטרה אתהממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עומדים ביחד. בתקופה של אפלה גדולה חובה להאחז בכל שביב של תקווה. אחרי הזוועה של 7 באוקטובר, הסיפורים הכי מרגשים עבורי שצצו, היו של אזרחים ערבים שחילצו והצלה של יהודים. שותפות אמיתית, בין בני האדם תושבי חבל הארץ הזה חייבת לכלול שותפות של יהודים וערבים שמעוניינים לחיות כאן בשלום.

מי התלאביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאיזה תל אביבי צריך להרים? נראה לי שלכולם וכולן. המצב כל כך מייאש, שכל מי שקם בבוקר מגיעה לו טפיחה על השכם. כל מי שקם בבוקר ומחליט להישאר כאן ולהיאבק על דמות המקום – בכלל מגיע לו שלט חוצות על בניין באיילון.

מה יהיה?
הלב אומר שיהיה טוב. הראש אומר שיהיה רע.

• העיר שלי
• די.ג'יי
• גלגלצ
• קיי בר
• פיצה לילה
• הרכבת הקלה
• מטה החטופים והנעדרים
• אדא חנינא
• מסיבות מומלצות

הכל התחיל, כמו תמיד בעידן שבו אנחנו חיים, בציוץ אחד קטן. היה זה ציוץ של כתב התרבות של Ynet, רן בוקר, שהתייחס לפסטיבל גלגלייב, זה שיחגוג 30 שנה לתחנת הרדיו גלגלצ. הפסטיבל התכבד במיטב השמות של הפופ הישראלי העכשווי: סטטיק, אנה זק, אגם בוחבוט, נועה קירל. אתם יודעים.המסגור שבוקר בחר להעניק לידיעה המשמחת היה קודר יותר: "גלגלצ חוגגת 30 בפסטיבל גדול, לפי רשימת האמנים שהופצה היום: אין שם אף אמן מבוגר", סוף ציטוט.

אפשר להתווכח עם נכונות הטענה הזו – רשימת האמנים שהתפרסמה אינה סופית (לטענת המארגנים) וגם בה אפשר למצואי אמנים יחסית מבוגרים: עברי לידר, למשל, כבר בן 50. הראל סקעת יחגוג באוגוסט הקרוב 42. עילי בוטנר בן 45, רן דנקר בן 39 ואפילו הראפר פלד – איך הזמן טס – כבר בן 36.גם אם "גיל זה רק מספר", הרי ברור שהיצירות של לידר, סקעת ובוודאי בוטנר פונות לקהל הרבה יותר מבוגר מזה שכנראה ינכח בפסטיבל. הצעירים שבקהל, שאמורים להיות רוב מוחץ מרוכשי הכרטיסים, יחפשו על הבמה את מי שקרובים אליהם – קירל בת ה-22, בוחבוט בת ה-19, אנה זק בת ה-22 וכו'. אם כבר, הרשימה הזאת מוטה לטובת אמנים מבוגרים יותר.

גם אם נתנתק מדיונים אייג'יסטיים לאללה על מי נחשב "מבוגר" ומי נחשב "צעיר", צריך לזכור מי מארגנת את הפסטיבל: גלגלצ. תחנה שאופייה, רוחה ומטרתה מאז הקמתה היו להביא לפלייליסט פופ ישראלי חדש (לא תמיד בהצלחה). מי שכיוונן את הסקאלה שלו לגלגלצ, חיפש את הדברים העדכניים, מה שקורה עכשיו, מה שעובד היום.בשביל מוזיקה "מפעם" תמיד אפשר לחזור בסופי השבוע לתחנות שמקדישות את עצמן למוזיקה ישראלית קלאסית – דוגמת "שבת עברי" של 103 או "סוף שבוע געגוע" של כאן גימל (וזה כיף אדיר); וזה עוד בלי שדיברנו על "ארבע אחרי הצהריים" המיתולוגית של האחות הגדולה, גלי צה"ל.

לא חסרות תחנות שמקדשות את הישן והטוב. גלגלצ אף פעם לא היתה שם. מאוד הגיוני שתחנה שמשדרת פופ, גם תחגוג בפסטיבל עם כוכבי הפופ של התקופה. אף אחד לא ציפה מ-MTV בשנות התשעים לערוך מחוות לניל יאנג.מעבר לטענות הנקודתיות, יש כאן טענה רחבה יותר – ולא רק בוקר משמיע אותה. בסוף חודש ינואר, המוזיקאי (האגדי) חנן יובל התראיין לכאן 11 וטען שאמנים מבוגרים מושפלים כאן. "כשמגיע אמן מבוגר, הם משפילים אותו על אלף שקל במשא ומתן והם יודעים שהוא נורא רוצה להופיע", כך הוא טען. "שמות כמו שלום חנוך, שלמה ארצי ומרגלית צנעני הם היוצאים מהכלל – שממש לא מעידים על הכלל".

חנן יובל הוא אייקון במוזיקה הישראלית ואני בטח לא אהיה האיש שיזלזל בחוויה האישית שהוא עובר. אבל כשאתה קורא את הציטוט הזה (או את נחרות הבוז של בוקר), נותר לך רק לשאול: האם ראיתם לאחרונה לוח הופעות מוזיקה בישראל?כי בתכל'ס, כבר שלושים-ארבעים שנה שהופעות המוזיקה בישראל מפוצצות בגווארדיה הוותיקה. בלוק שלם של אמנים ותיקים (ומעולים) הם האנשים שממלאים קיסריות, מופיעים שוב ושוב בזאפה ומפוצצים את היכל התרבות. שלמה ארצי, יהודה פוליקר, גידי גוב, דני סנדרסון, מתי כספי, שלום חנוך, ריטה, רמי קליינשטיין, יהורם גאון, ריקי גל, ערן צור, ברי סחרוף – הרשימה בלתי נגמרת.

עם כל הכבוד לרביד פלוטניק או טונה שעושים את שלהם ומפציצים, בסופו של דבר מי שמופיעים באולמות הגדולים, רוב הזמן, הם עדיין האמנים הוותיקים והמבוגרים. וזה מעולה, עיני לא צרה בהם לשנייה, כי היצירה שלהם היא מה שחשוב והקהל (באופן חוצה גילים) מקבל את האמנות שלהם באהבה ודורש לראות אותם. הביקוש הגדול מייצר גם את ההיצע – ונותן לנו עוד ועוד מהמוזיקה שלהם, להנאת כל הצדדים.

מי שלא מגיע למעמד הזה – הם אמנים שלא הצליחו להתאים את עצמם. זה קורה בכל עולם המוזיקה – יש התפתחות טבעית של הזמן ושל טעם הקהל, והחוכמה היא למצוא את הדרכים להתעדכן ובעיקר להישאר בקשר עם הקהל. חנן יובל הוציא שני אלבומים בלבד בעשרים השנה האחרונות – וזו כמובן זכותו, הקטלוג שלו מספיק עשיר במוזיקה נהדרת. אבל כשאתה לא רלוונטי מספיק אין פלא שפחות זוכרים אותך או פחות שמים אליך לב. זה לא נובע מ"אייג'יזם", כמו פשוט מהעובדה שהעולם משתנה. ומוזיקאים צריכים להשתנות יחד איתו.

בשורה התחתונה, אם יש מדינה שמוכיחה ש"יש מקום לכולם" זו ישראל. מדינה שבה הקהל מסוגל לנהור בהמוניו גם לאיחוד של "כוורת" וגם לאיחוד של טונה ופלוטניק, לפעמים אותם אנשים ממש. כי מוזיקה היא לא משחק סכום אפס – בטח לא היום, כשבספוטיפיי אתה יכול לשמוע שיר של רוחמה רז רגע אחרי שיר של נונו (תאמינו לי, ניסיתי. זה מעולה). ההפרדות המלאכותיות שנוגעות לגיל הן ריקות מתוכן. מוזיקה טובה ונוגעת תגיע לקהל הרחב, בין אם המבצע הוא בן 17, 47 או 77. פשוט תנו למוזיקה לנצח והכל יהיה בסדר.

• ❤ תרבות
• גלגלצ
• מוזיקה ישראלית
• יום העצמאות

זה קורה פעם בכמה שנים: שר ביטחון חדש נכנס לתפקידו, ממשלה חדשה מושבעת, ומיד מתחילים לחשושים על סגירתה האפשרית של גלי צה"ל. מדובר בריטואל עתיק ומהפנט, טקס רב משתתפים, רובם סוכנים רדומים שכלל אינם מודעים להיותם כאלה ומילות הקוד "סגירת גלי צה"ל" מעירות אותם לחיים ומזניקות אותם לפעולה כדי להתווכח בכל כוחם ומאודם בדיון הציבורי על נחיצותה של תחנת רדיו צבאית בישראל. הם לא יהססו לטעון בלי להתבלבל ובלי לחטוף שבץ מעומק הדיסוננס שקיומה של תחנת רדיו צבאית טוב לעיתונות וטוב לדמוקרטיה. רובם, כמובן, גדלו וטופחו בגלי צה"ל כחיילים או כאזרחים עובדי צה"ל ואין לפוזיציה כל השפעה על עמדתם.

הפוליטיזציה של גל"צ לאורך זמן היא ודאית, כי אין דבר שיבלום אותה. את מה שנתניהו ומפקדי התחנה עשו לגל"צ צריך אולי לחקור בלהב 433, אבל ספק אם מי מהם ייתפס במעשה לא חוקי

הם פשוט נורא בעד הרעיון הנפלא הזה של מדינה דמוקרטית עם צבא שיש לו תחנת רדיו שמשתמש בכוחו התקשורתי כדי להשפיע על השיח האקטואלי במדינה ועל יחסיו עם פוליטיקאים בכירים. זה הרי סביר ביותר וקורה בכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה. ואין הרי כל סכנה בכך. מה כבר יקרה? מפקד התחנה ימנה דוברים של השלטון לתפקידי פרשנים ומגישים בכירים ויאפשר להם להפוך אותה לתחנת ממסר של תעמולה צפון קוריאנית למען המנהיג? אין סיכוי שבמדינה מתוקנת יקרה דבר כזה ואין סיכוי שלא התעייפתם מהסרקזם בשתי הפסקאות האחרונות.

לא צריך כאן סרקזם. העובדות גלויות לחלוטין: מאז הקדנציה של ירון דקל כמפקד התחנה, וביתר שאת בקדנציה של שמעון אלקבץ, התברר גודל האסון שגלי צה"ל מהווה לתקשורת הישראלית בפרט ולחברה הישראלית בכללותה. האופן שבו הוכפפה התחנה לגחמותיו של ראש הממשלה לשעבר היה רק סימפטום שחשף את חרפת ערוותה העיתונאית, אבל האמת היא שהתחנה הזאת תמיד הייתה סאקרית של ליקוק למוקדי הכוח והאליטות בחברה הישראלית, פשוט כי חייה היו תלויים בכך. לרגעים אולי נדמה היה שאפשר לקיים בה עיתונות אזרחית חופשית, עיתונאים מעולים כמו רינו צרור ונורית קנטי ורבים אחרים הרי פעלו בה ללא צנזורה ועשו עבודתם נאמנה. אלא שהם מהווים אשליה אנומלית ואילו יעקב ברדוגו, כסימפטום, הוא הפנים האמיתיות של התחנה.

גלי צה"ל היא ההוכחה שלא צריך הון כדי לשים מקף מחבר בין עיתון ושלטון. זהו גוף תקשורת שעצמאותו הייתה שברירית ומוגבלת מראש, עם תלות קשה בממשלה, במשרד הביטחון ובעיקר בשר העומד בראשו. תפקודה כגוף עיתונאי תלוי ברצונם הטוב של הפוליטיקאים השולטים בה. ובמערכת הפוליטית של 25 השנים האחרונות נגמר הרצון הטוב והוחלף בפחד ותיעוב. הפוליטיזציה של גל"צ לאורך זמן היא ודאית, כי אין דבר שיבלום אותה. את מה שנתניהו ומפקדי התחנה עשו לגל"צ צריך אולי לחקור בלהב 433, אבל ספק אם מי מהם ייתפס במעשה לא חוקי. העובדה היא שהיה קל מאוד להכפיף את גלי צה"ל לשירותו של פוליטיקאי אחד בדיוק בגלל אותה עצמאות שברירית.

לבני גנץ יש הזדמנות פז להיחרת בדפי ההיסטוריה כמי שהיה אמיץ וישר מספיק כדי לוותר על שליטה אפשרית בגוף תקשורת משפיע ולסגור אותו למען הדמוקרטיה הישראלית

מי שמבקשים לגונן כעת על גלי צה"ל, אחרי הבושה שהפכה התחנה להיות בשנים האחרונות, יטענו ודאי שאפשר לתקן את המעוות. זהו שקר שנועד לגונן על הפריווילגיה הנלווית לשירות בתחנה. גלי צה"ל רקובה מהיסוד והחלה להירקב ולהישחת ברגע שהחלה לעסוק באקטואליה ולסקר את הפוליטיקאים שיושבים עם רגל על צווארה. וזה עוד לפני שדיברנו על התחרות הלא הוגנת שהיא מציבה לשידור הציבורי ולרדיו המסחרי, כשהיא מקבלת מדי שנה מונופול על טובי הכישרונות התקשורתיים הצעירים בישראל לשלוש שנות עבודה בשכר רעב מחפיר. על מה בכלל יש פה להתווכח.

המוטאציה הגל"צית הייתה צריכה ללכת לעולמה כבר לפני עשורים, עוד כשאהוד ברק היה רמטכ"ל ושאף לסגור אותה בדרך ל"צבא קטן וחכם". לבני גנץ יש הזדמנות פז להיחרת בדפי ההיסטוריה כמי שהיה אמיץ וישר מספיק כדי לוותר על שליטה אפשרית בגוף תקשורת משפיע ולסגור אותו למען הדמוקרטיה הישראלית. הסנגורים הרבים של גלי צה"ל יטענו שסגירת גוף תקשורת היא אסון, בוודאי בנוף התקשורת הישראלית הצחיח גם כך, אבל האמת היא שהתחנה הזאת היא חלק מהבעיה ובוודאי לא חלק מהפתרון. אין שמץ של הצדקה לקיומה. מי שיסגור אותה יעשה טובה לכולנו.

• טור דעה
• תקשורת
• גלגלצ
• גלי צה"ל
• גל"צ
• צה"ל
• עיתונות
• פוליטיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

ספוטיפיי נכנסה לשוק המוזיקה הישראלי כדי לנגוס לו בתחת, אבל גלגלצ נותרה בעינה. כל השאר המשיך להתפתח בקצב אבולוציוני בריא, בזמן שגלגלצ לא שינתה דבר. ולמה לה? השיטה עובדת. הפלייליסט שקובע מי ייכנס להגמוניה ומי יישאר מדוכא – כשהסקלציה נעשית על ידי ועידת נבחרים, חיילים – יכול להמשיך כך עד אחרית הימים, והצרכנים יישארו רפים ואדישים כמו מכורים על מתאדון. זה פרדוקס הביצה והתרנגולות. גלגלצ פועלת באותה השיטה כבר כמעט שני עשורים ברצף בלי שהיוקרה שלה תיפגע, והמוזיקאים נרגזים אך שואפים לפרוץ את חומותיה. לא צריך תחקיר עיתונאי של 4,000 מילה וסטטיסטיקות, אפשר פשוט להביט בפרוטוקול אחד של ועדת הפלייליסט, המתפרסם מדי שבוע, כדי לראות שהרבה יותר משהיא מדירה – גלגלצ פשוט משעממת, וזה לא שעמום נורמלי, זה שעמום כרוני. חולני. מזיק.

עידן רייכל שוב בפלייליסט. גם אייל גולן. אליעד. לירן דנינו. מוניקה סקס. אפילו עומר אדם. סאבלימיל. נתן גושן. ומה היה לפני שנה ושנתיים? אותו הדבר בדיוק. עידן רייכל, אייל גולן, אליעד, עומר אדם. ולפני כן? עידן רייכל, אייל גולן, סאבלימינל. ומה יהיה בשנה הבאה? אין צורך לחזור. גלגלצ מצאה איזון קדוש המקדש בעיקר את השעמום, אך לשעמום לבדו אין יכולת לנטרל את המשקל הסגולי של גלגלצ, שברמה התודעתית אין לה תחנות מתחרות. היא לא גוף זדוני, כפי שמטיחים בה מבקריה וגורמים פוליטים טפיליים, אלא גוף שפועל בצורה מכנית. והמכניות, בעיקר בשעות החמות של השידור, היא מופתית.

כל ביקורת שלא מתמקדת במחדל השעמום של גלגלצ רק מחזקת את הברגים בשלדת הפלדה שלה. לעזוב אותה, לעומת זאת, זה אקט אפקטיבי וחיוני לכל. במקביל למכניות האינהרנטית שמביאה איתה אזלת יד, פועלת תחנה נוספת – הקצה (בהובלת קוואמי, ובעבר בהובלה משותפת של קוואמי ומנהל גלגלצ כיום, נדב רביד) – שאמנם מתמקדת במוזיקה אלטרנטיבית, אך ברמה הקונספטואלית פועלת כפי שתחנת שידור מוזיקה ב־2018 צריכה לפעול: בשפע של חומרים, בחגיגה של המוזיקה.

הקצה, לעומת גלגלצ, היא תחנה סמי-אנרכיסטית מכיוון שהיא דוגלת בשיטת האנטי-פלייליסט. המשמעות היא ששיר עם פוטנציאל להיטי, לא משנה כמה גדול, לא בהכרח יחזור על עצמו – ואם יחזור, האדם המשדר ינמק את הסיבות לחזרה. לקצה יש רובד אינטלקטואלי מובהק, דבר שספק אם תחנת פופ צבאית תאמץ, אבל את החיוּת שלה (שהובילה בין היתר לאיחוד עם קול הקמפוס) גלגלצ צריכה להעתיק לפני שהרפיון יגיע לנקדות האל חזור.

בינתיים אין חשש מצד גלגלצ, נקודת האל חזור עוד רחוקה. אמני שוליים, שהקצה משדרת מראשית דרכם, ממשיכים להכריז על כניסתם לפלייליסט הלילה של גלגלצ כאילו מדובר בהכתרה של בית המלוכה, חופרים עוד ועוד בבור שגלגלצ הכינה להם. האחרים, אלה שלא שואפים להיכנס לפלייליסט היום או לפלייליסט הלילה, יודעים שהאושר האמיתי (לעולם לא העושר, זו ישראל) גלום בסצנה שבה הם פועלים; בהופעות הימיומיות בדרום תל אביב, בפסטיבלים הנסיוניים בדרום הארץ, ברדיו האלטרנטיבי, בתכנות הסטרימינג ובעיקר ברשת.

בזמן שחייל עורך מחליט החלטה הרת גורל – האם להכניס את השיר החדש של עידן רייכל לפלייליסט או להכניס את השיר של עידן רייכל לפלייליסט – הסצנה של דרך יפו גועשת. התדר משדר מאות שירים של אמנים מקומיים חדשים מז'אנרים פלואידיים. הקהל רוקד ומתמסר. האיוונטים מתרחבים. בקושי אפשר לזוז בחלל של הרומנו. זו אנומליה, אבל אנומליה שאפשר ללמוד ממנה הרבה.

בישראל (ורק בישראל), מהפכה ברדיו הצבאי משמעה מהפכה בתעשיית המוזיקה. רק כאשר האמנים יפסיקו לשקיע את כל המשאבים שלהם בפלייליסט הגלגלצי והקהל יבחין בסצנות השוקקות סביבו – התחנה תוכל (אולי) לעבור איזשהו תהליך דרמטי שיהפוך אותה מגוף תקשורת פופולרי וארכאי, לגוף תקשורת פופולרי וחדשני – והמתח התמידי בין התחנה הסגורה לצרכניה יתמוסס. כשזה יקרה, אפשר יהיה לכתוב בפרוטוקול: "עשינו את זה".

• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• הקצה
• גלגלצ
• תרבות מנצחת
• תרבות