בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מסעדנים הם עם מיוחד. ככל שיענו אותם – מלחמה, קורונה, תקנות, היטלים ומה לא – הם מתחפרים עמוק יותר עם הרגליים באדמה. כשאי אפשר יותר הם זורקים את המגבת, וכדי לחפות מעט על הכאב מארגנים מסיבת סיום, כמו זו שהתקיימה לפני כחודש בדדה, מוסד פלורנטינאי ותיק שנסגר עקב מלחמת התשה נגד העירייה. "זה היה אירוע כל כך עצוב", מספר דן רושנסקי, מבעלי המקום (יחד עם אחיו גיל רושנסקי), על האירוע שהשתתפו בו כאלף איש.

"דדה הוא הבסיס ליצירה שלנו, מקום שעבד עשור ותמיד היה שם", מסביר רושנסקי את החיבור למקום. "לא פרסמנו כי חששנו מהעירייה, רק אמרנו שאנחנו סוגרים והזמנו אנשים לבוא. כל הרחוב נחסם וקיבלנו כמות של אהבה ושמחה שקשה לתאר, שנתנו לנו המון כוח". זריקת המרץ הזו דירבנה את הרושנסקים לעביר את הדדה למשביר, עסק אחר בבעלותם שנמצא במרחק עשר דקות הליכה. ריהוט הועמס ונפרש במשכנו החדש, תפריט הבוקר מהדדה עבר למשביר ולקוחות קבועים הגיעו ובירכו על המהלך – אלא שהסאגה לא נגמרה.

לטובת מי שאינו מכיר את השתלשלות המאורעות, נספר שהמשביר (וברודשטיין הצמוד) הם מסוג המקומות שעושים את פלורנטין למה שהיא: בר מסעדה שכונתי שלפני כשנה עבר שיפוץ והפך לקומפלקס תרבות ובילוי, ולידו ספוט גריל שמגיש את אחד ההמבורגרים הטובים בעיר. קפה ב-10 ש"ח וארוחות בוקר וצהריים במחיר הוגן משקפים התכווננות לטובת האורחים, ורצון כן להשתלב בסביבה ופשוט לעבוד, ללא רעשי רקע. במקום זאת, רושנסקי מתאר מצב בלתי נסבל בשרשרת אירועים שלכאורה גובלת בהתעמרות.

נקודת המוצא נעוצה לדבריו בשכנה שמתגוררת על הגג של ברודשטיין – מבנה תעשייתי בהגדרתו. "היא החליטה שהיא לא מסתדרת עם המנדף. שינינו אותו ועשינו כל מה שצריך כדי לעמוד בדרישות העירייה, ואז היא החליטה שהיא נכנסת בהכל". בעקבות התלונות החלו לנחות על ראשם של הרושנסקים דרישות שונות, ובעקבותיהם דו"חות. בהוראת העירייה החצר נסגרה, הריהוט שהיה בה סולק, וללקוחות התאפשר לצאת רק לבירה וסיגריה. הנחייה להגבלת פרישת שולחנות ליד עסקים סמוכים נענתה גם כן בזריזות, והם צומצמו לשטח של המשביר בלבד. אך זה עוד לא הסוף.

"אמרו שמותר לנו להעמיד בשטח שלנו רק עשרה שולחנות, אחרת נקבל דו"ח. רצינו להביא שולחנות גדולים אבל הגבילו אותנו ל-56 כיסאות. הבאנו 45 כיסאות וחיברנו שולחנות כדי שיהיו בסך הכול עשרה, וגם על זה קיבלנו דו"ח. העירייה נופלת עלינו בקטע קיקיוני". מטעם הרשות לאיכות הסביבה הוטל סירוב על המנדף בברודשטיין, ללא נימוק נלווה. "ביקשנו שינחו אותנו, וקיבלנו כתשובה 'תעשו שלא יהיה ריח'. אנחנו עוברים גיהינום בגלל שכנה אחת, אדם אחד שמתלונן שוב ושוב. אבל אני לא מאשים אותה אלא את העירייה".

השתלשלות המאורעות תופסת כיוון אבסורדי לנוכח אירוע שהתקיים במשביר, בנוכחות נציגת העירייה. "דיברתי עם סגנית ראש העיר שאמרה שהיא מכירה את הסיפור על הבחורה שגרה על הגג ולא מפסיקה להתלונן. כמעט בכיתי כששמעתי את זה", משחזר רושנסקי בקול שבור, ומספר על הוצאות של יותר מ-100 אלף ש"ח בשנה על היתרים וארנונה. באירוע אחר שהתרחש לאחרונה הונחת על המשביר צו פינוי לכיסאות ושולחנות.

"זה לא משהו שעושים כלאחר יד. הגיע פקח ואמר שאנחנו פועלים ללא היתר. התקשרתי למנהל הפיקוח שלא ענה, ושעה אחר כך מגיע פקח אחר ואומר שקרתה טעות. זה כמו כדור שלג, שילוב מערכות. הנושא הגיע לסגן ראש העיר שמקבל לחצים מאגף הפיקוח ואגף איכות הסביבה, ונוצר סיר לחץ. כולם רוצים לטפל אבל אף אחד לא עוצר לראות אם באמת יש בעיה. יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל".

כדי ליישר את ההדורים ולהכניס סדר באי הסדר, שכרו הרושנסקים עו"ד תמורת 80 אלף ש"ח. עד מהרה הם נזקקו לשירותיו כאשר נאסר עליהם לקשור בחוץ שולחנות וכיסאות בתום שעות הפעילות. "אוכפים אצלנו כל דבר, אפילו דברים שמעולם לא אכפו מטעם העירייה. אין בר בתל אביב שמפנה ריהוט אחרי הסגירה". לאחר פניית עורך הדין האיסור בוטל מנימוק מניעת אכיפה בררנית. "במקום לעבוד וליצור אנחנו משקיעים זמן וכסף במאבק אינסופי".

בשלב זה עולה השאלה הבלתי נמנעת מדוע ההתעקשות להמשיך לפעול, במקום פשוט לסגור וללכת. התשובה נעוצה במציאות הנדל"נית בתל אביב. "האמת היא שאין לנו ברירה. ניסינו לקפל את העסקים אבל אנחנו לא יכולים לצאת מהחוזה", אומר רושנסקי, ומוסיף עוד סיבה שנעוצה באהבה סיזיפית ולא תמיד הגיונית למקצוע. "כל מסעדן מדבר על המחלה הזאת, שגם כשמבינים עד כמה זה קשה ומופרך, אתה בפנים. מצד שני מאד מתגמל ומרגש לראות את הדדה קם לתחייה במשביר. אנשים שמחים שהפרק הזה לא נגמר, וגם אנחנו שמחים בכך".

פרק אחר, מורכב לא פחות, קורה באנטיליה – בר מסעדה נוסף בבעלות האחים סמוך לשוק הפשפשים. יפו, כך מסתמן, עדיין מלקקת את פצעי המהומות משנת 2021. רושנסקי מודה כי קיים שיפור אך הדרך עוד ארוכה. "עברנו פאזה ואנשים כבר לא פוחדים להגיע ליפו, שזו התחלה טובה. יש ניסיונות להחיות את האזור עם פרויקטים כמו שוק האיכרים החדש ואישור לעסקים להשמיע מוזיקה אחרי 23:00, אבל אי אפשר להגיד שיפו חזרה לעצמה".

הוא מספר על עשרות הזמנות שבוטלו מפאת החשש: "משפחות של שמונה ועשרה איש שהזמינו שולחן ואז מישהו מחליט שלא מתאים לו להגיע ליפו, והכל מתבטל. בכל ערב אני עושה סיבוב בשוק הפשפשים לראות מה קורה, והמצב ממש חלש. פרט לחמישי בערב רואים המון שולחנות וכיסאות פנויים בשאפה, אדא, פארוק ואכבר – מקומות שפעם היו מלאים עד אפס מקום".

להתמודדות העסקית נוסף פן אישי, כאשר רושנסקי נאלץ לפתוח את אנטיליה מחדש לאחר השבעה באוקטובר, רק חודשיים אחרי שנפתח במקור. "ההקמה המחודשת הייתה עבורי יותר טראומטית מהמלחמה, דבר שלאנשים קשה להבין", הוא מסביר. "הקושי נמצא ביומיום – למצוא עובדים וספקים ולהצליח לתפעל את העסקים שלנו. ההתמודדות שהעירייה מוסיפה מגבירה את הכאב באופן שקשה לתאר".

התנאים המשתנים ברמה האישית, העסקית והחברתית־פוליטית, הצריכו קבלת החלטות שתוצאותיהן כבר ניכרות בשטח. מעבר להחלטה להעביר את הפעילות של הדדה למשביר, ולהאריך את ושעות הפעילות, לאנטיליה הוכנסו שותפים חדשים ומעתה המקום פועל משעות הבוקר. "חוץ מנחלת בנימין, חיי הלילה בעיר גמורים. לכן אנחנו עוברים לבוקר. להגיד כיום 'עיר ללא הפסקה' זאת בדיחה".

מהעירייה נמסר בתגובה: "עיריית תל‑אביב–יפו רואה חשיבות רבה בפעילותם של בתי העסק בעיר, ופועלת כל העת לשמור על האיזון הדרוש בין צורכי בעלי העסקים לבין איכות חיי התושבים, תוך הקפדה על עמידה בתנאי הרישיון והחוק. העירייה אינה פועלת נגד עסקים, אלא מקיימת את אחריותה להבטיח סביבת חיים תקינה, הוגנת ובטוחה לכולם. לעסק המדובר קיימים סירובים מצד גורמים מקצועיים, ובכלל זה מהרשות לאיכות הסביבה, בשל אי‑עמידה בדרישות הנוגעות לארובה המותקנת במקום. לבעלי העסק נמסרו דרישות ברורות לטיפול, אך אלו טרם בוצעו. בנוסף, העסק אינו עומד בתנאי רישיון העסק ובהיתר להצבת שולחנות וכיסאות, ונרשמו לחובתו מספר הודעות תשלום קנס בגין חריגות חוזרות. בעקבות סירוב הפיקוח העירוני לאופן פריסת השולחנות והכיסאות, עתיד להתקיים שימוע לבחינת ביטול ההיתר. העירייה תמשיך לפעול בשקיפות ובהגינות מול בעלי העסקים ותסייע ככל הניתן, כל עוד מתקיימת עמידה בדרישות החוק והתקנות המחייבות".

• אוכלים שותים
• דדה
• המשביר
• פלורנטין

בתאריך 17.7 פרסמתי פוסט שהפך ויראלי בקבוצת Secret Tel Aviv, שובו אני מספר על התנכלות העירייה והמשרד לאיכות הסביבה לעסקים שלי. אני רוצה להתחיל באמירה חשובה: אני כבעל עסקים הנמצאים בתוך השכונות בעיר מודע למורכבות בניהול המרקם העירוני. אני מנהל ארבעה עסקים כ-10 שנים. אני חי ונושם את דרום העיר. בעבר, כאשר העירייה עשתה פעולות הכרחיות למען בעלי העסקים או התושבים – השתמשתי באותו כוח כדי לציין ולפרגן על פעולותיה, וגם הפוסט שפרסמתי אתמול היה מוכן אצלי בפתקים כמה חודשים וניסינו להמנע מהפרסום שלו, "למען שלום בית".

הבאנו יועץ אקוסטיקה. סידרנו את הווליום במקום. לא עזר. התלונות המשיכו. הסרנו את המוזיקה לחלוטין. פירקנו את הרמקולים – אין מוזיקה בעסק שלנו כבר חודשים. ובכל זאת – הסירוב לרישוי נשאר

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של כל בעלי העסקים, כל אחד בדרכו.
מקור הבעיה היא שבתור בעל עסקי בילוי אתה אוטומטית ניצב כ"נגד" העירייה. במקום לעודד ולחבק, אתה מסומן כ"בעיה". וכך בכל מפגש בין דייר לבעל עסק, בעל העסק תמיד יהיה בחזקת אשם – במקרה שלנו אפילו אם הוכח אחרת.

העיר משתנה, מזדקנת ומתייקרת, ובר כמו הדדה, שהיה פתוח עד ארבע בבוקר לפני הקורונה, מתבקש לסגור כל ערב עד חצות. אנחנו מקבלים את השינוי ומתבגרים יחד עם העיר שאיבדה את המודעות שלה לעצמה, כשכל מה שנשאר מהעיר ללא הפסקה היא עיר של בתי קפה (משובחים). חיי הלילה של תל אביב בנסיגה מתמדת. בתוך כל זה, לאורך השנתיים האחרונות, אני משרת במילואים באופן כמעט רציף – מעל 250 ימים. שניים מתוך שלושת המנהלים הנוספים בעסקים שלנו הם אנשי מילואים פעילים בעצמם, עם שירות בהיקפים דומים. ספגנו את ההיעדרויות, המשכנו להפעיל את המקומות, גיבינו אחד את השני מתוך הבנה שזו חובתנו. אף פעם לא ביקשנו הקלות. מעולם לא ניסינו להתחמק. אבל כשהגענו לבקש יחס הוגן, לבקש שיבדקו אותנו באמת – גילינו שהעיר פשוט לא סופרת אותנו.

>> לכו לישון: סגירת בנדיקט רוטשילד מסמנת את סוף עידן חיי הלילה
>> אוכלים סרטים: 31 מקומות טובים שכדאי לאכול בהם בירושלים

לפני כחצי שנה גילינו פתאום שהעסק שלנו מופיע עם סירוב רישיון במערכת העירונית – בלי שקיבלנו על כך הודעה, דרישה או כל מסמך מקדים. כשפנינו ליוזם הסירוב נאמר לנו שמדובר בטעות (חמורה!) אבל בפועל, הסירוב נשאר. העילה? תלונות יומיומיות של שכנה אחת, שמתלוננת גם כשאין מוזיקה, גם כשאין אנשים, גם כשהיא בכלל לא בדירה.
הבאנו יועץ אקוסטיקה. סידרנו את הווליום במקום. לא עזר. התלונות המשיכו.
אז הסרנו את המוזיקה לחלוטין. פירקנו את הרמקולים – אין מוזיקה בעסק שלנו כבר חודשים. ובכל זאת – הסירוב נשאר.

מאז, מגיעים אלינו פקחים כמעט כל יום. כולם רואים פעם אחר פעם שאין אצלנו מוזיקה. חלקם כותבים זאת מפורשות בדו"חות (אנחנו תמיד מבקשים לתעד). אינספור בדיקות אובייקטיביות מטעם העירייה התבצעו לאורך החודשים הללו. גם ירון הודס, נציג אגף איכות הסביבה בעירייה, הגיע בעצמו. גם נציגים נוספים מהעירייה. כולם ראו. כולם יודעים. ועדיין – שום דבר לא השתנה. התלונות ממשיכות – ולכן הסירוב נשאר.

אנחנו מקבלים אינספור דו"חות בעלות של מעל עשרת אלפים ש"ח. השקענו עשרות אלפי שקלים נוספים בתהליך סידור האקוסטיקה והסאונד במקום. התלונות שהתקבלו נגדנו מגיעות מדיירת אחת, אך העירייה בחרה לסמן אותנו כעסק בעייתי במקום להבין שמדובר ברדיפה אישית, מתמשכת, חסרת בסיס.

איך יתכן שמאות ביקורים של פקחים וגורמי מקצוע בעירייה – שדיווחו פעם אחר פעם שאין אצלנו מוזיקה – לא הובילו לבדיקה מחודשת של טיב התלונות? אנחנו פועלים לפי החוק, תחת פיקוח הדוק, נעננו לכל בקשות העירייה. לא קיבלנו שום התייחסות, למרות הודאות חוזרות בטעויות והוכחה של התנהלות בלתי מקצועית בעליל.

אנחנו ללא מוזיקה כלל כבר חודשים. אין שני לזה בשום מקום אחר בעיר – עסק ללא מוזיקה. אין רמקולים. אין חריגות. ובכל זאת – הסירוב לרישיון לא מוסר, והדוחות ממשיכים להיערם מדי יום. הורדת המוזיקה הייתה לצורך הוכחה של מה שהיה מובן לנו – מדובר ברדיפה. במקום שהעירייה תעמיד את המתלוננת במקום, נותרנו אנחנו ללא מוזיקה ועם איום מפורש מצד ירון הודס שבמקרה של כל צליל – נקבל סירוב לצמיתות. כרגע אין שום פעולה שאנחנו יכולים לנקוט ולכן בחרנו בפוסט הנ״ל.

ומה נותר? לשלם לעירייה על רישיון שאין לנו, לשלם על היתר לילה שאנחנו לא מורשים להשתמש בו, לשלם ארנונה, והתוספת המצוינת – לשלם דוחות כל יום, על עצם זה שאנחנו פתוחים. מעל עשרת אלפים ש"ח בכמה חודשים בודדים. כלומר מצד אחד אין רישיון – כדי שיהיה מותר לקנוס. מצד שני יש רישיון – כדי שיהיה מותר לגבות. בינתיים, לא התקבלה מעולם בדיקה רצינית או חוות דעת מקצועית שמוכיחה שהעסק מהווה מטרד. לא התקבלה תשובה עניינית אחת לכל עשרות ההודעות שנשלחו על ידינו.

לאחר סחבת של חודשים ללא מענה מהעירייה לגבי ביטול הסירוב, הגיעה הודעה נוספת על סירוב היתרים בעסק אחר שלנו – אנטיליה, בר יין ופסטה בפשפשים. ההודעה הגיעה ללא כל דרישה מוקדמת. כל מי שמכיר את אנטיליה יודע שהיא המקום הכי שקט בשוק הפשפשים הרועש. כמו כן, גם בקשה תמימה כזו של אקוסטיקה כרוכה בעלויות של אלפי שקלים. שכירים עם שכר קבוע ב-1 לחודש לא מבינים את ההשלכות של ההוצאות האלה.

בעקבות הסירוב הנוסף החלטנו לפרסם את הפוסט, אחרי המתנה ארוכה לפתרון דיפלומטי. הפוסט כבר נכתב לפני חודשים ולא פורסם מפחד נקמת העירייה. עכשיו אנחנו בדרך החוצה וכבר לא מפחדים. העירייה ניצחה אותנו. וכך, אחרי עשר שנים של עשייה אנחנו רוצים להזמין את כולכם לסיבוב פרידה. נסיים את הפעילות שלנו בכל העסקים בתחילת השנה, כדי לבנות עתיד חדש במקום שיחבק אותנו. נשמח עד אז לארח אתכם באחד מעסקינו – דדה, אנטיליה, המשביר (הולה צ'ולה) וברודשטיין בורגר.

לסיכום: העוול שנעשה לנו אינו שגיאה מיקרית אלא הלך רוח ברור. ראשי המערכות בעיר צריכים לבחון מחדש את איזון הכוחות הקיים בין העסקים לדיירים, כאשר נקודת המוצא צריכה להיות "מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לכם?"; מדובר בשינוי גישה שצריך לעבור בכל מערכות העירייה מראשה ועד אחרון הפקחים. אם העירייה רוצה לעשות צדק, יש לנו למעלה את כל הדוחות. הכסף הזה חשוב לנו כמו חמצן. מותר שיהיו טעויות, ואנחנו מזמינים את עיריית תל אביב-יפו לרדת מהעץ, לבקש סליחה ולסדר את הטעות. תרבות ההתגוננות המערכתית כנגד עסקים קטנים היא ירייה ברגל, ואנחנו מזמינים את העירייה לשנות כיוון, אחרי חמש שנים של מלחמה, קורונה והפגנות.

הגיע הזמן שהעיר תתעורר על החיים שלה שהם החיים שלנו.
חיי הלילה אינם מותרות, הם היסוד לעיר ליברלית שוקקת חיים.
ושכל החיילים יחזרו בריאים ושלמים, שהחטופים הנמקים בשבי חמאס יחזרו הביתה במהרה ושישכון שקט ושלום עם אויבינו המרים.

***

תגובת עיריית תל אביב-יפו:"עיריית תל אביב-יפו רואה בבעלי העסקים בעיר שותפים מרכזיים לפיתוח הכלכלה העירונית וחיי הקהילה, ופועלת באופן שוטף לקידומם ולשגשוגם.
"לגבי הבר דדה – מדובר בעסק שעליו התקבלו תלונות מתמשכות בגין מטרדי רעש. בהתאם לנהלים, הוצא סירוב רישיון, ובמקביל מבוצעות ביקורות על ידי אגף הפיקוח והרשות לאיכות הסביבה. בעקבות המצב הביטחוני חל עיכוב חלקי בבדיקות, וההליך ממשיך בימים אלה. הסירוב יבוטל ככל שיתברר שהמטרדים פסקו.
"לגבי אנטיליה – הסירוב הוצא בשל אי-המצאת מסמכים הנדרשים לרשות לאיכות הסביבה לטובת הוצאת רישיון עסק והיתר לשימוש חורג, על אף פניות שנשלחו לבעל העסק בדואר ובדוא”ל.
"אנו מודעים למצב המורכב שבו שרוי בעל העסק, אשר משרת במילואים, ומקווים כי מאחר שהדרישות ממנו הן פשוטות, הבעיה תגיע אל פתרונה בהקדם. נדגיש כי העירייה תמשיך לפעול לאיזון בין עידוד חיי המסחר והלילה לבין שמירה על איכות חיי התושבים".

• אוכלים שותים
• טור דעה
• המשביר
• דדה
• עיריית תל אביב
• מסעדות בתל אביב

בימים שאחרי ה-7 באוקטובר 2023, אחד הדברים שעוררו את תדהמתנו ואת זעמנו כאן בארץ היו סרטונים שרצו ברשתות החברתיות, של אנשים בערים גדולות (בעיקר בארה"ב) תולשים מהקירות פוסטרים של תמונות החטופים בעזה. כשהמצלמים התעמתו עם התולשים, לרוב הם התעלמו, או הגיבו בקללות, ולא הצלחנו להבין את המעשה האגרסיבי הזה. כמה שנאה צריכה להיות כלפינו אם אפילו תמונות של ילדים חטופים בעזה נקרעות ומושלכות לפח? וזה עוד היה לפני שמספר הפלסטינאים שנהרגו על ידי צה"ל בעזה האמיר לעשרות אלפים.

>>אל תעצמו עיניים: 10 יצירות שידביקו אתכם למסך ב-7.10 ואחריו

"תלושים", סרטו התיעודי המעניין של נמרוד שפירא שישודר ב-7.10 ביס דוקו ובסטינג+, מתחקה אחר התופעה ומנסה להבין האם יש שם משהו מעבר לשנאה יוקדת מתודלקת באנטישמיות. נקודת המבט בסרט היא בעיקר של ישראלים ויהודים שנפגעו מהתופעה, חלקם באופן הכי אישי שאפשר בהיותם קרובי משפחה של חטופים. אבל הסרט נותן ביטוי גם לאנשים שפוטרו ממקום עבודתם, או סטודנטים שהועפו מהאוניברסיטה אחרי שצולמו תולשים פוסטרים ברחוב – ולטיעונים של אלה המתעקשים שקמפיין החטופים היה תעמולה גרידא.

בתחילת הסרט מוצגים בפנינו ניצן מינץ ודדה,צמד אמני-גרפיטי תל אביביים, שהגיעו לניו-יורק בספטמבר 2023 ובבוא היום הנורא חיפשו דרך "לקרוא לעזרה כמה שיותר מהר". יחד עם המעצבת הגראפית טל הובר הם עשו אדפטציה על הפורמט האמריקאי של פרסום תמונות נעדרים על קרטוני חלב, הדפיסו אלפיים עותקיםויצאו להדביק אותם על קירות ועמודי חשמל. לדבריהם זה רק העצים את תחושת הבידוד שלהם, כי אף אחד לא הצטרף אליהם, אז בלילה הם העלו את הקבצים לאינטרנט והציעו לאנשים להדפיס אותם ולתלות במקום שבו הם גרים. כבר למחרת זה התפוצץ בעולם כולו. אחרי זמן קצר הגיעו גם התולשים, והסרט מרוצף בסרטונים ששוב מעלים את הסעיף.

אחד המרואיינים בסרט, פרופסור חובש כיפה מאוניברסיטת ניו יורק בשם רבי יהודה סרנה, מסביר יפה שהרשתות החברתיות חיזקו בקרב הצעירים תפיסה של בינאריות מוסרית, על פיה יש מדכאים ומדוכאים, ולכן "כל אלימות שמופנית כלפי המדוכאים היא פשע, וכל אלימות שמופנית כלפי המדכאים היא מלחמה לחירות. לראות את הפנים האלה, זה האתגר האולטימטיבי לתפיסה הבינארית הזאת". המשפט האחרון נשמע על רקע תמונתו של יגל יעקב בן ה-12 מודבקת על עמוד ברחוב, וזה רגע מצמרר.

כזכור, יגל חזר מהשבי במסגרת עסקת שחרור החטופים בנובמבר 2023, ובאוגוסט השנה הוא פרסם באינסטגרם סרטון שבו שיתף את עוקביו בתגובות שהוא מקבל ברשתות החברתיות: "אנשים כותבים לי בתגובות 'למה חזרת? הלוואי שהיית נרצח שם בעזה עם כל הילדים האחרים". הפן הזה של הסיפור אינו כלול בסרט, וככל שהוא מתקדם, הולך ומעמיק הנתק בין מה שנראה ונאמר בו על היחס המחפיר לפוסטרים של חטופים בארה"ב, לבין מה שאנחנו יודעים על היחס לחטופים ולמשפחותיהם היום בישראל.

מרואיינת נוספת היא נינה מוגילניק, אם לבן אוטיסטי, שלדבריה המקרה של נויה דן האוטיסטית שנרצחה ב-7.10 נגע לה במיוחד. מוגילניק מצולמת תולה פוסטרים ומתעמתת עם תולשת מטושטשת פנים שממהרת להפנות אליה את גבה. בהמשך, באחת הסצנות מעוררות המחשבה בסרט, שפירא אומר לה שניסה לראיין תולשים, וכולם סרבו. אבל הם כן סיפקו לו הצהרות והוא נותן למוגילניק להקריא אחת מהן. "בשיחה האחרונה שלנו התחננתי בפני סבא שלי שישמור על עצמו", היא מקריאה למצלמה. "למחרת הוא נהרג בהפצצה ישראלית. אהבתי אותו מאוד. ליבי שותת דם. הפוסטרים האלה, שמציגים ישראלים רק כקורבנות, מטרתם לקבץ עוד תמיכה בממשלה הישראלית. זאת לא קריאה לחזרתם. כאילו שהכל התחיל ב-7 באוקטובר. בישראל הפוסטרים האלה יכולים ללחוץ על הממשלה לעשות עסקה. אבל כאן בארה"ב התפקיד שלנו הוא בעיקר להחליט אם ארה"ב תשלח עוד עזרה צבאית לישראל. אז הפוסטרים האלה הם לא על החזרת החטופים. עניינם הוא דחיפה לעוד הרס".

מוקדם יותר בסרט מוגילניק אומרת שאם תליית פוסטרים של חטופים זה תעמולה, "סבבה, אני אצטרף לקמפיין התעמולה הזה כל יום, ופעמיים ביום ראשון". אחרי קריאת הדברים הנ"ל העסק נעשה יותר מורכב, עבורה ועבור הצופים. היא אכן מוצאת שהטיעון ראוי להתייחסות, אך מוסיפה שאי אפשר לנהל שיחה באמצעות תליה או תלישה של פוסטרים. העניין הוא שהיום אנחנו יודעים שראש הממשלה נתניהו אכן משתמש בחטופים כתעמולה, וככל הנראה לא באמת מתכוון לעשות מה שצריך כדי לשחרר אותם. וזה עוטף את "תלושים" באירוניה מרה, שאינה נמצאת בו עצמו.
יום שני, 7.10.24, 19:40 ב-yes דוקו, ב-yesVOD ובSTING+

• המסך
• ביקורת סרטים
• דוקומנטרי
• שבעה באוקטובר
• ניצן מינץ
• דדה

להגיד שמאז ומתמיד פלורנטין היתה שופעת ברים זה שקר, כמובן. מי שמכיר את ההיסטוריה של השכונה יודע שעד לפני שניים-שלושה עשורים, היא היתה חיה אחרת לגמרי. אבל שנות האלפיים (וגם הסדרה ההיא) הפכו את השכונה למוקד עליה לרגל, ואז ירידה איטית ממנה כי מתנדנדים. ולפעמים מרוב ברים כבר קשה לדעת איפה שווה להשתכר היטב, אז אנחנו פה לעשות לכם סדר – אלו הברים המשמעותיים ביותר בשכונה, למקרה ותרצו ללגום.

>>ככה עושים שכונה: 27 המסעדות והמזללות הכי טובות בפלורנטין

סקיי ריידרס

סקי ריידרס, או בשמו המקובל סקיי, הוא בר ומיני קלאב – שזה השילוב האולטימיבי אם תשאלו אותנו, כי הוא לא מחייב. אפשר לשתות וללכת הביתה, ואפשר לשתות עוד יותר ולהשתכר מספיק כדי לעלות לרקוד עד הבוקר. בקומה התחתונה ובאיזור הישיבה החיצוני תוכלו ליהנות מיינות, קוקטיילים קלאסיים כגון מוסקו מיול ומרגריטה, ובירות כמובן, לצד תפריט נשנושים מהנה. כשתטפסו כמה מדרגות, תגיעו לכמה העליונה ושם תוכלו לפזז על הרחבה לצלילי דיג'יים מקומיים, ליינים אורחים ועוד ועוד.
רענן 1, א'-ה', 20:00-03:00, יום ו': 20:00-07:00, ש' 20:00-03:00

ענן

ענן הוא בר יין פלורנטינאי אינטימי ודיי חדש במחוזותנו, שלא מסתכם בלהיות רק בר, אלא גם מתפקד כחנות תקליטים עם חדר מוזיקה וחלל האזנה. המוזיקה שנשמעת ברקע לא הופכת אותו לדאנס בר מאיים, אלא כזו שמשתלבת בחלל ומאפשרת לנהל שיחה נורמלית – ואפילו דייט נונשלנטי ומהנה. חוץ מזה, יש תפריט יין מגוון של יינות מקומיים ומהעולם, שלל נשנושים משוק לוינסקי הסמוך ואווירה שכונתית אך מהוגנת במידה.
רענן 25, א'-ה' 17:00-00:00, שישי סגור, ש' 17:00-00:00

ביטר

ביטר הגיע לחיינו בתקופת אינפלציה של ברי יין, אז אולי טיפה פספסתם אותו. המקום רוצה להזכיר שפעם היה פה יותר כיף, כי היינו שותים אלכוהול ומשתכרים ביחד בלי להכיר את המושגים מינרלי או פירותי. מצד שני, לא מדובר כאן בבר שכונתי פשוט, אלא במקום מהוגן שבו באים לשתות כמו שצריך באווירה לילית אפלולית וסקסית, כמו שבר צריך להיות. יש תפריט קוקטיליים מהוגן ומדויק, ותפריט נשנושים שהרכיב השף גומא גלילי. וכמובןגם בירות, כי אי אפשר להיות בר בלעדיהן.
זבולון 5, א'-ד' 18:00-02:00, יה': 03:00-18:00, יום ו' סגור, ש' 02:00-18:00

ג'ונז

ג'ונז מבית מלגו ומלבר הוא בר קוקטיילים לפי הספר. ברקע מתנגנת מוזיקת ג'ז, במקום כורסאות נוחות לישיבה או כיסאות מסביב לבר, בו ממוקמים מיקסולוגים מנוסים שמשקשקים ומרכיבים קוקטיילים במלאכת מחשבת, ושישמחו לספר לכם אודות כל קוקטייל שתרצו. בשבילנו אספרסו מרטיני בבקשה. חוץ מזה, מהתנור יוצאות פיצות חמימות עם שוליים שמנמנים ושרופים קלות שאנחנו רק רוצים לנגוס מהן כל הלילה.
זבולון 13, א'-ה' 19:00-00:00, ש' 19:00-00:00

פרלה

בר הפרלה הוא מוסד פלורנטינאי ותיק שמציע בירות מכל העולם מזה עשור וחצי. המקום מתייחס לבירות בחרדת ויראת קודש, ומחזיק חדר קירור מקצועי ששומר על הטמפרטורה האידאלית למשקה. מתוך החדר נמזגות מעל 30 בירות צוננות מרחבי העולם, אך גם ישראליות כמובן. חוץ מזה יש נשנושי בר אולטימטייבים כגון נאצ'וס חמימים עם גבינה מותכת, כריך גבינות או פיצות שמכינים במקום. אם אתם אוהדי כדורגל, זה כנראה הבית שלכם.
פלורנטין 8, א'-ד' 16:00-00:00, ה' 01:00-16:00, ו' 01:00-12:00, ש' 16:00-00:00

שאפל בר

מדובר בבר שכונתי פלורטיני מובהק שלא מתנצל, לא מתיימר ולא בא לו להעמיד פנים, במיוחד כי המבצעים השווים על הבירה לא יכולים להשאיר פוזה על אף אחד. נראה לנו שאפילו ראוי לקרוא לו פאב, כזה שאין בו דוואינים ואין אותיות קטנות. בירה מהחבית, יינות פרימיום ומשקאות מעורבבים קלאסיים. חוץ מזה יש האפי אוור כל ימי השבוע שכולל 50 אחוז הנחה על כל האלכוהול (!) ו-20 אחוז הנחה על כל תפריט האוכל (!). ובשישי ושבת בצהריים יש משקה שני ב-50 אחוז.
פלורנטין 19, א'-ה' 17:00-01:00 ו'-ש' 12:00-03:00

אלפקה בר

אלפקה הוא בר טבעוני, שמלבד קוקטיילים צוננים ורעננים שמבוססים על סירופים שמכינים במקום, מציע גם נשנושים בר טבעוניים למהדרין. מה זה אומר? צ'יזבורגר ממוצרלת קשיו שכיף להשתכר איתו, כרובית מטוגנת לצרבת אידאלית, צ'יפס שמנמן ומטוגן כהלכתו וגם נקנקיות טבעוניות ומהנות. ובתור לא טבעונים, טעים שם רצח. סליחה, בשר זה רצח. מדי פעם מתארחים במקום גם ערבי סטנדאפ, הרצאות ועוד.
פלורנטין 40, ימים א'-ה' 1:00-18:00, ו' 1:00-12:00, ש' 1:00-18:00

הודנא

מהי פלורנטין ללא בר ההודנא, שמגדיר אותה הכי טוב מכולם. מקום שהוא שילוב של חצי האי סיני, אווירת חזרתי מהודו ותל אביב. זה בר שמחובר לתושביו ולא מפסיק להתחדש ולגוון – מלבד בירות וקוקטיליים בכינויים יצירתיים יש בהדונא ערבי מוזיקה חיה, תקלוטים, הופעות, פופ אפים של אוכל ואווירה אותנטית שלא מתאמצת לרגע. נכון שמדובר בלשבת על רחבה במדרכה רעועה, אבל מהי פלורנטים ללא ערב שיכור בהודנא שמוביל לסלייס פיצה מאברבנל.
אברבנאל 13, ימים א-ה: 04:00-18:30, יום שישי: 04:00-21:00, יום שבת: 04:00-18:30

המשביר

המשביר הוא מקום אידאלי לחגוג בו – קודם כל מדובר במרחב ענק, שמחולק לקומה עליונה, חצר פנימית, חלל ישיבה פנימי וגם חיצוני. אנחנו אוהבים ספייס, במיוחד בעיר חנוקה כמו שלנו. שנית, השירות נחמד ונעים והתפריט מציע משקאות אלכוהוליים קלאסיים במחירים נוחים, וכולל יינות טובים, קוקטיילים נפלאים ובירות מהחבית לצד נשנושים ברמה גבוהה, כגון קבבים בטחינה, סלט קינואה, קרואסון רוסטביף וגם פיצות. כי מי יכול בלי פיצות?
המשביר 2, יום א-ה: 02:00-18:00, יום שישי 02:00-12:00, יום שבת: 02:00-18:00

דדה

בדדה, שקרוי על שם מאכל שהומצא במקום בעל התואר המופרך "המאכל העברי הראשון", כבר לא מגישים דדה. כן, בעבר יכלתם להזמין חביתה מקופלת שבתוכה שלל תוספות יצירתיות, אבל כיום היא כבר לא שם. הסיבות לכך מגוונות, וכוללות בין היתר זמן הכנה ארוך מדי, וגם הפיכתו של דדה לבית קפה בשעות היום והצהריים. עם זאת, מה שעדיין בהחלט תמצאו בדדה זו אווירה שכונתית מהנה, אוכל כיפי שיאה למאנץ' כגון טוסט גבינות נמתח ומנחם, ומשקאות רעננים שסוחטים במקום כגון מיץ תפוחים עם ערק או ג'ין.
אוריאל אקוסטה 16, א'- ו' 9:00-13:00, ש' 10:00-1:00

אוגנדה

תל אביב היא לא תל אביב בלי אוגנדה. נו, אנחנו יודעים שבמקור הבר מגיע מירושלים, אבל עם עשור ומשהו רקורד בעיר, זה כבר שלנו. לפעמים השירות במקום סביר, ולפעמים הוא פשוט לא קיים, אבל משהו באוגנדה עובד. המחירים נוחים, החומוס טעים והאנשים יפים, למרות שתרגישו כמו בחצר בית ספר. אבל זה כל הקסם, לא?
סמטת בית הבד 5, יום א'-ה' 18:00-03:00, ו'-ה' 12:00-03:00

לה בודגה

לה בודגה הוא בר יין חדש שנפתח במדרחוב לוינסקי, ורוצה להביא לנו את ספרד בלי יומרות וגינונים מיותרים. מה זה אומר? בודגה ספרדית שבה מגישים יינות מופלאים שרובם מספרד ופורטוגל, אם כי יש גם ממרוקו וישראל. היין הוא השחקן העיקרי כאן, ואותו מלווים נקניקים מיובאים שפורסים לכם במקום, גבינות משק מופלאות וגם ברוסקטות מהנות.
לוינסקי 33, ימים א'-ה' 18:00-00:00, ו' 11:00-18:00, ש' 18:00-00:00

כריסטוף

כריסטוף ברחוב השוק הוא סלון יין. ומה זה אומר בדיוק סלון יין? ובכן, זה אומר אווירה ביתית ונעימה שמאופיינת בכורסאות נחות ורכות, וזה אומר שיש בסלון גם ספרייה של יינות רבים שמסודרים יפה על מדפים ומוצגים לקהל. חוץ מזה, בכריסטוף מארחים שפים צעירים לערבי פופ ייחודים ומסקרנים, עורכים סדנאות ואירועי תרבות וגורמים לנו להרגיש בבית, עם כוס יין ביד.
השוק 28, ימים א-ה: 18:00:00:00, יום שישי: 12:00-17:00, יום שבת: 17:00-00:00

קליפורניה בר

קליפורניה בר שוכן בסמטת השוק לצד שוק לוינסקי, ואפשר בקלות לפספס אותו, רק שממש לא כדאי. המקום כולל חלל חיצוני לישיבה על שפת הרחוב, בר פנימי ובר קוקטיילים סקסי בקומה העליונה, בו גם אפשר לפזז ולרקד. חוץ מזה, כיאה לקליפורניה יש תפריט בניחוח אמריקאי שכולל סלט קיסר, תירס על הגריל, פלפלי פדרונס, מק אנד צי'ז ופוטטוס.
ימים א'-ה' 05:00-19:00, ו' 05:00-13:00, ש' 05:00-19:00

מתחם בית רומנו

אולי זה נשמע קלישאתי, אבל התדר הוא באמת כל מה שתל אביבי. מלבד הבירות הקרירות והפיצה הכי טעימה (סתמו, לא בא לנו לשמוע את דעתכם על אייל שני), יש את בר התקליטים נואיבה, והרומנו, וגם המתחם שנפתח סביבו בפארק המסילה. פסטיבלים, אירועי תרבות, שווקים והופעות חיות. ומזל שיש אותו.
דרך יפו 9

• אוכלים שותים
• אלכוהול
• אלכוהול וקוקטיילים
• סקיי ריידרס
• קליפורניה
• תדר
• אוגנדה
• דדה
• הודנא

"אני חייל בודד לשעבר מארגנטינה. עברתי לשכונה בדיוק לפני המלחמה וכרגע משרת במילואים בדרום. הוציאו אותי לאפטר עד מחר בדקה התשעים ואין לי איפה לעשות סעודת שבת ועוד לא יצא לי להכיר פה אנשים. אשמח מאוד לשתף קצת אנרגיות חיוביות עם אנשים אחרים ופחות להיות לבד". פוסט זה, שפורסם בקבוצת תושבי פלורנטין בפייסבוק, נענה מיידית, והחייל הבודד הוזמן לארוחה קהילתית שמתקיימת מדי שישי בבר-מסעדה "דדה" – לא פחות מ-200 איש הגיעו לאירוע שעובר מפה לאוזן ומחזק את הנותנים ואת המקבלים.

הרעיון להרים ארוחה קהילתית עלה עוד לפני המלחמה כחלק מאופיו של הדדה. בזמן המלחמה הוא תפס תאוצה. "הבנו שיש מקום לקירוב לבבות בין אנשים שאין להם איפה לעשות ארוחת שבת מסיבות שונות. למשל כשבן הזוג במילואים או חייל בודד שבמקרה נקלע לסיטואציה", אומר עוז גולן מנהל המקום.

עד אז פעל הדדה באמצע השבוע במתכונת שלם כפי יכולתך מתוך רצון לספק ללקוחות מרחב להתנתק לקצת מהמציאות, ומתוך הבנה שאף סכום לא יצליח לכסות את ההפסדים. הבעלים דן רושנסקי (שהוא גם בעלי בר הפסטה אנטיליה והבר המשביר יחד עם אחיו גיל רושנסקי ובת הזוג מורין קלטש) יצא למילואים ואיתו רבים מאנשי הצוות. את ימי שישי, שבהם הבר סגור, ביקש גולן להקדיש לקהילה. "דן וגיל נתנו את המקום ואני תפעלתי את האירוע כנתינה אישית שאינה חלק מהעבודה".

הארוחה הקהילתית הראשונה התקיימה לפי שלושה שבועות. כמה עשרות אורחים הגיעו בספונטניות והביאו איתם סלטים, מנות בשר וקינוחים מושקעים. בארוחה האחרונה כבר השתתפו 200 איש. בשיתוף עם העירייה הרחוב נסגר לתנועה ושולחנות נפרשו בחוץ. "כל ארוחה נראית אחרת כי האנשים הם אלה שיוצרים את הדבר. נוצרו אינטראקציות בין שכנים שקודם לא הכירו זה את זה. יום לאחר מכן כבר ראיתי אורחים שהולכים לבקר שכנים שהכירו בארוחה. אנשים שבאו לומר תודה וסיפרו כמה זה ריגש אותם".

השבוע הארוחה הקהילתית לא תתקיים, כי במקומה לוקחים גולן ורושנסקי פסק זמן להתארגנות, מתוך כוונה להפוך את האירוע הזמני לקבוע. לשם כך יש צורך ברישיון מהעירייה, וגולן מפנה קריאה לראש העיר ולכל מי שיכול לעזור. "הדבר הכי קשה הוא להתנהל מול הגוף הגדול הזה עד לקבלת אישור. אני מלא במוטיבציה להרים אירועים כאלה והרבה יותר גדולים כי זה כל כך ממלא אותי ואת האורחים והשכונה. נצטרך את תמיכת העירייה כדי שנוכל לקבל את כל מי שרוצה להצטרף".
אוריאל אקוסטה 16, פרטים על מועד הארוחה הבאה יתפרסמו באינסטגרםובקבוצת ווטסאפשמרכזת את הנושא

• אוכלים שותים
• דדה
• קהילה
• פלורנטין