בחודשים הראשונים של מלחמת שבעה באוקטובר, עידן עמדי הפך למאמי הלאומי ופציעתו בקרבות בעזה גרמה למדינה שלמה לחבק אותו. גם מי שלא עפים לשחקים עם המוזיקה שלו ראו בו סמל מאחד שאפשר להתחבק סביבו. גם מי שראו מהרגע הראשון את הניצול הפוליטי של המלחמה, התפללו להחלמתו. הרבה השתנה מאז, כנראה שגם עמדי עצמו. אחרי ההתנפלות שלו על הבכירים באמני ישראל שחתמו על קריאה להפסקת המלחמה, הוא יכול לסמל רק את ההתבהמות ואת שטיפת המוח שעבר הציבור הישראלי לאורך 668 ימים של כישלון מוחלט.

ב-24 השעות שחלפו מאז בחר עמדי להסית נגד מאות מהקולגות שלו רק כי דעתם שונה משלו, הוא קיבל חשיפה תקשורתית גדולה בהרבה מזו של מכתב האמנים עצמו. תועמלנים בכירים כמו עמית סגל וינון מגל רכבו עליו בהנאה גלויה השיקו קמפיין רשתות סוער כדי לנגח את שנואי נפשם מ"השמאל הליברלי", כצפוי. אליהם הצטרף גם יו"ר האופוזיציה העלוב בכל הזמנים יאיר לפיד, וגם זה בסך הכל די צפוי. הקריאות להחרמתם והתחרות בין ראשי ערים שיכריזו כי לא יוזמנו יותר גם הן צפויות. כל מה שקורה עכשיו צפוי. זה טקסטבוק של הפיכה משטרית.

כבר ראינו לאורך ההיסטוריה מספיק משטרים פשיסטים מנצלים מצב מלחמה כאוטי וטראומטי כדי לחזק את שלטונם, וראינו איך "אנשי המרכז" ו"האליטה הכלכלית" מאפשרים את עלייתם, וראינו איך אמנים חביבי-משטר משתמשים בכוחם כדי לפגוע בקולגות מתנגדי-משטר. מדינת ישראל אינה שונה או מיוחדת בשום צורה. תהליכים אנטי-דמוקרטיים נראים אותו הדבר בכל מקום, בהבדלי ניואנסים של מנטליות ואדפטציות מקומיות, והשורה התחתונה זהה: דה-לגיטימציה מוחלטת לכל מי שאינו מיישר קו עם השלטון.

מעט האמנים האמיצים שהסכימו להתראיין על המכתב בתקשורת, קיבלו כמובן קבלת פנים עוינת למדי באולפני הרדיו והטלוויזיה. גם אם הצליחו להבהיר ולספק נימוקים תבוניים לעמדתם, הם סומנו ומוסגרו ברוב התוכניות כמי שחותרים נגד הקונצנזוס – זאת למרות שבכל סקר אפשרי יש רוב מוחלט לתמיכה בסיום המלחמה כבר חודשים ארוכים, ופשעי המלחמה של המבצע האחרון מתועדים היטב. כי את התקשורת ואת השלטון לא מעניין מה הקונצנזוס ומהי המציאות. מעניין אותם להחליט מה יהיה הקונצנזוס ולעצב את המציאות. עידן עמדי הוא רק האידיוט השימושי שהניף את הדגל. עובדה: לאף אחד לא אכפת ומעטים בכלל יודעים שהוא חזר בו מדבריו.

עכשיו כשהתאריך הוא 675 באוקטובר 2023, מתחיל להיחשף היקף ועומק הטראומה הישראלית, ובעיקר ההשלכות שלה על השיח התקשורתי-ציבורי. הניסיון האגרסיבי לסתום את פיהם של מתנגדי מבצע "מרכבות גדעון" המחליא והכושל לא נגמר בפוסטים, ציוצים והתלהמות באולפנים, הוא עובר מיד לניסיונות לפגוע בהם כלכלית ולהחרימם. מי שקראו בהתלהבות פטריוטית "ביחד ננצח" לאורך השנתיים האחרונות מוכנים עכשיו לשחוט – בינתיים מטאפורית – את כל מי שמעז לשאול איפה הניצחון ולמה בעצם מחריבים ערים שלמות בעזה. בערוצי המיינסטרים "הליברליים" ימחאו להם כפיים.

אין מה לנסות אפילו לתבוע את עלבונם של דוד גרוסמן, חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ושאר האנשים הטובים שמסרבים להסכים עם מלחמת השולל אליה הוביל נתניהו את ישראל. אין גם מה להסביר לעידן עמדי שמה שהוא ראה בעזה בתחילת 2024 שונה מאוד ממה שקרה בעזה מאז, ושאם מישהו כאן לא מבין וכנראה לא יכול או רוצה להבין מה מתרחש שם – זה דווקא הוא. אין טעם, כי הגענו אל השלב שבו לא נותרה תוחלת לשיח בין הצדדים.

כל שיחה על המציאות חייבת להיות מבוססת על עובדות מוסכמות. הטריגר לטנטרום של עידן עמדי, כמו של ישראלים רבים, הייתה המונח "פשעי מלחמה" שמרחף מעל המכתב. אבל פשעי המלחמה בעזה על פי הדין הבינלאומי הם עובדה מוצקה וטראגית. אפשר יהיה לטעון בבית הדין בהאג שיש נסיבות מקלות לביצוע הפשעים ונימוקים להחרבת ערים שלמות ולגירוש מאות אלפים מבתיהם כך שלא יוכלו לחזור, אבל רק מי שהתעוור מבחירה, עבר כריתת אונה מוסרית והתמסר לערוצי המיינסטרים הישראלים בלי לשאול שאלות, יכול לחיות במציאות מקבילה שבה זה עדיין נושא שנוי במחלוקת.

הבעיה היא שבדיוק כמו עידן עמדי, כמו בני גנץ, כמו יאיר לפיד, ישנם עוד מאות אלפי ישראלים שהשלימו את המטמורפוזה הזאת בזמן המלחמה והפכו מבלי דעת וללא פקפוק לחיילים טובים של ההפיכה המשטרית והחזיונות המשיחיים שדוהרים על גבה. המלחמה עצמה היא הדגל והמהות שסביבם הם מתכנסים. היא מתקיימת מבחינתם במנותק מהממשלה וכוונותיה. וכל ביקורת על המלחמה היא תמיכה בטרור, פרס לחמאס ופגיעה בחיילינו האמיצים.

את הממשלה שהטביעה את המדינה בביצת המוות של עזה, הפקירה והקריבה חטופים, ומנסה מאז שבעה באוקטובר לחמוק מאחריותה לטבח תוך כדי שהיא מנהלת מלחמה כושלת, מאבדת את כל התמיכה הבינלאומית, מבודדת את ישראל והופכת את אזרחיה למצורעים בעולם – עמדי ודומיו לא יעזו לבקר, גם אם הם עדיין מסוגלים לכך קוגניטיבית. הם יחששו – ובצדק – שיבוא עליהם איזה עידן עמדי ויגרש אותם לגולאג ע"ש אלברשטיין-גרוסמן-גלרון. כך מדינות נופלות. ביחד נמשיך לקרוע את החברה הישראלית לגזרים.

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עזה
• דויד גרוסמן

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. כלומר, נראה לי שחשבתי שאני אוהבת. בשנות בית הספר היסודי, קריאה הייתה אצלי יותר בגדר אקט תחרותי מאשר מתוך אהבה אמיתית, ואני ניצחתי את מיכל פ. בתחרות של מי קראה יותר ספרים בחופש הגדול, עם שמונה ספרים – והפרחים לגלילה רון-פדר וסדרת "מנהרת הזמן" האלמותית, והקלה לקריאה.אז תמיד קראתי, והרבה. אבל האם הבנתי מה שאני קוראת? האם צללתי לעולמות אחרים, ודמיינתי מחוזות רחוקים, או שהדגש בקריאה היה ההספק? בדיעבד, נראה לי שהכל השתנה רק כשפגשתי אי שם בכיתה י"א ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן.

>>"המשחק של אנדר": הספר שגילה לי כל מה שהצבא לא לימד על מלחמה

אמא שלי ואחותי קראו אותו כמה שנים קודם לכן, ואני זוכרת שהתמוגגו, החליפו רשמים וחוויות. רציתי גם, אבל אמא אמרה שהוא "עוד לא בשבילי", וכך מבלי יודעין, הציתה שוב את יצר הקריאה התחרותי שלי. כמה שנים אחר כך, בעודי בת 16, כבר החלטתי על דעת עצמי שהוא "בשבילי". ואכן, אחרי כמה עמודים בלבד, הבנתי – קודם כל שהפעם אמא שלי צדקה, ומדובר ברומן התבגרות מכונן שיש לקרוא במינימום בגיל ההתבגרות, ורק אחר כך הבנתי מהי באמת אהבת הקריאה, שלא מתוך יצר תחרותי או זיקה לכל גורם חיצוני שהוא. אהבת קריאה מתוך התמסרות מעמיקה לעולם הבדיוני של הספר, ולו בלבד.

ברומן המופתי הזה, גרוסמן גולל את סיפורו של הנער אהרון שגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, ממש כמוני. מכירים את זה שאתם רואים סדרה או סרט, ופתאום מזכירים אלמנטים שקשורים לישראל או ליהודות, ואתם מוצאים את עצמם מחייכים בלב על אף כל הציניות? ככה הרגשתי בדיוק. נוף ילדותי נפרש בין דפי הספר, השכונה המוריקה על הבתים הנמוכים ואדומי הגגות, הרחובות, הסמטאות והמונמונטים השכונתיים – כולם היו שם.גרוסמן אמנם תיאר את השכונה בשנות השישים, אבל זיהיתי את הנופים שמובאים בספר גם בחלוף המילניום.

שלא לדבר על דמותו של אהרון עצמו, אותה תווה גרוסמן במלאכת מחשבת שרק הוא יודע. אהרון לא הוסיף לגבוה כשאר בני כיתתו, ונותר נמוך ולא מפותח מבחינה פיזית למורת רוחה של אמו וסביבתו, שקידשה גבריות, צבריות וכוח. והוא אמנם לא גדל מבחינה פיזית – אולי כי לא רצה לציית לקודים של עולם המבוגרים, ואולי כי זה לא הזמין אותו או קיבל אותו אליו בזרועות פתוחות – אך הוא בהחלט גדל והתפתח מבחינה נפשית ופנימית, וכדי להסתדר בחברה שדחתה אותו במידה מסוימת, ניסח לעצמו קודים וצפנים שמתקבצים לכדי דקדוק פנימי, סדור ובעל היגיון.

בקודים הללו הוא השולט, בעל הכוח והוא האדון שמחליט איך וכיצד. הגדולה המשמעותית ביותר ברומן הזה, לטעמי, היא שספר הדקדוק המדובר לא נותר רק נחלתו של אהרון עצמו, אלא הצליח לגעת בכל מי שהרגיש לרגעים זר, אחר או כמי שלא הצליח – אם מבחירה, ואם מכורח הנסיבות – להיכנע לתכתיבים המקובעים של החברה הישראלית. מאז, אגב, אני מנסה לא להיכנע לתחרויות – קריאה או אחרות.

• שבוע הספר
• ספרות
• ספרים
• דויד גרוסמן
• ספרות ישראלית

>> יעלקרמסקי היא במאית ומנהלת קבוצת התיאטרון "אנסמבל פספורט", המעלה בימים אלה את המופע "נופל מחוץ לזמן" על פי ספרו של דויד גרוסמן במוזיאון תל אביב לאמנות (המופעים הקרובים: 4.6 ו-25.6).פרטים נוספים וכרטיסים כאן

את הספר "נופל מחוץ לזמן" שכתב דויד גרוסמן קראתי ב-2012.זהו אחד הספרים החזקים, המורכבים והבלתי נשכחים שקראתי.
עברו 10 שנים. הזמן היה נובמבר 2022.
חזרתי מציריך, אחרי כמה שבועות של חזרות להפקה שהעליתי שם, הישר לתוצאות הבחירות.זו התקופה שבה החלו ההפגנות בקפלן."לא, לא… זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות –זה לא יכול להיות שהמלים האלה נכונות –",אומר האיש ההולךכשהוא מבין, שכנראה, המסע שיצא אליו היה לשווא.בכל יום שבת לוקחים את הכלבה ויוצאים להפגנה.

>> כולנו דרמה קווינז: סופ"ש של תיאטרון גאה וחיבוקים במקום מסיבה
>> מונטי פייתון בידינו? הקרקס של תזמורת המהפכה עוד לא מספיק מעופף

יום אחד, בשובי מאחת ההפגנות בתחושה של מועקה ואימה, בהיתי במדף הספרים והספר " נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן כאילו יצא אלי ואמר לי: "הגיע תורי!";בהפגנות הולכים הרבה. זו מין התנהגות כזו של הגוף. הגוף רוצה ללכת לשם.
גםהאיש ההולך(אייל זוסמן) הולך. הולך לשם.
האישה שלו(אליזבט וייסמן) אומרת: "אין מקום כזה. אין שם", ומסרבת להצטרף אליו, אבל הוא חייב ללכת כנגד הזמן שעצר מלכת. גופו לא יכול לעצור.

סיימתי את העיבוד ביוני 2023. דויד גרוסמן נתן את ברכתו.
ההפגנות בשיאן. בכל יום שבת לוקחים את הכלבה ויוצאים להפגנה.
אני מגיעה למשרד של דודי פלג, ראש אגף התוכן ופיתוח עסקי של מוזיאון תל אביב לאמנות.דודי הוא האיש שפתח את שערי המוזיאון לקבוצות תיאטרון עצמאיות עם אוריינטציה חזותית, ומי שאיפשר ליצירה של 'אנסמבל פספורט' בית במוזיאון תל אביב לאמנות משנת 2017.

"שיהיה כתוב", אומרת דמותהקנטאור(ערן בוהם) לדמותו שלרושם קורות העיר(רונן יפרח).
עם דודי יושבים על קפה ואין דאגה לזמן. הזמן עומד לרשותנו ולא אנחנו לרשותו. אחרי זמן, זמן מה, דודי השתכנע שבשביל העיבוד שעשיתי ל"נופל מחוץ לזמן" לארכיטקטורה של מוזיאון תל אביב לאמנות, אני אזדקק למרחבים הציבוריים של המוזיאון. כנראה לכולם.

לשלב הזה נכנסת השותפה שלי ליצירה מזה תשע שנים, איריס מועלם, יוצרת וידאו, תאורה וחלל. הזמן קצוב וצריך לעבוד מהר. המרחבים הענקיים של המוזיאון, המסע מלוקיישן ללוקיישן, מאתגרים אותנו. קירות ורצפת המוזיאון הופכים למסכים שעליהם יוקרנו עבודות הוידאו ארט של איריס. תאורת חללי המוזיאון תחליף את הפנסים של התיאטרון. יצאנו מה-"Black Box" של התיאטרון ובבת אחת נפתח לנו האוויר.

המסע עובר דרך חלל הכניסה של המוזיאון, לגשר שמחבר בין החלק הישן לחדש, לחלל הפנימי בשידלובסקי, לגשרים שמעל, ולבסוף יורדים למפל האור. הקהל עובר בגופו את המסע של האיש ההולך. הארכיטקטורה של המוזיאון הופכת להיות הפרשנות למופע. הרגע, למשל, שבוהסנדלר(אילן זכרוב) יורד במדרגות הנעות לכיווןהאיש ההולך,לא יכול להיווצר על שום במה. הוא מכיל בתוכו את הזמן שעבר, את הצורך העז לא להישאר לבד, את הירידה התלולה לשאול.

אמצע אוגוסט 2023, מתחילות החזרות.
ההפגנות בשיאן. בכל יום שבת לוקחים את הכלבה ויוצאים להפגנה.
ההפקה אמורה לעלות באמצע נובמבר.

ואז– שבעה באוקטובר. בוקר שבת. לאודי, בן קיבוץ עין השלושה מהעוטף והאיש שלי, יש היום יום הולדת. הצלצולים של ההתראות בנייד נשמעים צפופים יותר ויותר, מבשרים שקרה משהו.
"זה קרה, זה קרה, זה קרה לו, זה לתמיד, זה לעולם, והוא לא, הוא כבר לא", אומרת דמותהקנטאורבמחזה לדמותו שלרושם קורות העיר.
החזרות נעצרות. אני לא בטוחה שתהיה לנו אפשרות להמשיך. אודי ואני רצים מהלוויה להלוויה. יש חטופים, יש נרצחים ואת אלה שחיים פינו לאילת.
זה קרה. זה קרה לנו. בבת אחת נפלנו מחוץ לזמן.

השחקן אייל זוסמן, שאיבד את בנו מאור בגיל שלוש, מחליט לנסוע למדבר עם התינוק שרק נולד השנה. אייל,האיש ההולך, הולך רחוק, כנראה כדי לא לראות יותר לעולם את פחד המוות בעיניים של ילד קטן.עובר חודש. אני מחליטה להמשיך בחזרות. רחבת המוזיאון משתנה והופכת מיום ליום לישות חדשה שלא תצא מהתודעה שלנו. קמה כיכר החטופים.במהלך ימי החזרות יש אזעקות והשחקנים רצים לניידים להרגיע את הילדים שנשארו בבית.

דצמבר 2023, מתחילים לראות מופע שלם. לירון ספיר, מעצבת התלבושות, צבעה כבר את כל הבדים בסגול והם בדרכם לתופרת שתחתוך ותגזור ותתפור עד לגנרלית. המוזיקאי רונן שפירא סיים ללמד את השחקניות.ים את כל השירים. עוזרת הבמאי עינת קפקא ממשיכה לכתוב במסירות הערות בכל חזרה.

בכל פעם שמגיעים לסצנה שלהמורה הקשיש(דינה בליי-שור), אני חושבת לעצמי, עד כמה הטקסט של דויד גרוסמן אלמותי. "שתיים ועוד שתיים זה ארבע. חזור אחריי…", זו עובדה שאין עליה עוררין. יש עובדות שההיגיון לא מסוגל להכיל: "כן, מוזר כמה מעט יש לי לומר בעניין. מפליא ומאכזב, אני יודע, אבל היא, כלומר 'זה', כלומר מותו של בני, של מיכאל, לפנֵי עשרים־ושש שנים בתאונה טיפשית – זה כמו בולע לתוכו את המלים והתבונה, את כל המפתחות. ורק דבר אחד נותר קבוע ואֵיתן: היא [העובדה]. כאן".

היא, העובדה, כאן כבר למעלה משבעה חודשים. היא בלעה לתוכה את המילים והתבונה. את כל המפתחות.
שוב שבת. לוקחים את הכלבה ויוצאים לכיכר החטופים.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• תיאטרון
• דויד גרוסמן
• טור אישי

• Facebook
• Twitter
• Email

כ-200 מנהלי תיאטראות ופסטיבלים מ-25 מדינות ישתתפו בסוף החודש באירועי 'ישרא-דרמה' באופן מקוון בשל מגבלות הקורונה. האירוע שנערך בתמיכת משרד התרבות והספורט נועד לחשוף לאנשי תחום מהעולם את התיאטרון הישראלי. באירוע ישתתפו בין השאר דוד גרוסמן, יהושע סובול, הישאם סולימן וארי פולמן.

גם במוזיקה: דודו טסה, נגה ארז ולולה מארש בפסטיבל חשיפה בינ"ל שעובר לאונליין

אירועי החשיפה יתקיימו בין התאריכים 26-28 בנובמבר ויכללו 17 הצגות שיהיו זמינות לצפייה עבור האורחים. כמו כן יתקיימו במהלך שלושת הימים רבי שיח בסוגית של מגדר, עיבודים של יצירות ספרותיות לבמה, מקבץ של 'הלהיטים הגדולים' של התיאטרון הישראלי ועוד. במושב הפתיחה יערך פאנל בנושא 'תיאטרון ושלום'.

שר התרבות והספורט חילי טרופר מסר בהקשר לאירועים כי "בתקופה המורכבת בה אנו נמצאים, חשוב להזכיר כי תרבות יוצרת קהילה וקהילה יוצרת תרבות. התיאטראות והפסטיבלים שלנו בישראל מהטובים והאיכותיים שיש בעולם. קידום שיתופי פעולה בין תרבויות הוא אירוע התורם רבות לתרבות ולחברה בישראל. אני מודה ליוצרי האירוע ולהוגה הרעיון מר נעם סמל".

האירוע נוסד ביוזמת המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, נתמך על ידי משרד התרבות והספורט ומתקיים בשיתוף פעולה עם משרד החוץ.

לתכניה המלאה

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• ארי פולמן
• דויד גרוסמן
• יהושע סובול

• Facebook
• Twitter
• Email

תרומתו של אמן בכלל ושל סופר בפרט לחברה לא נמדדת רק בספריו. היא נמדדת ביכולת שלו להצליח לגרום לחברה להרגיש ולהבין. לרוב, מן הסתם, הוא עושה זאת בספרים, אבל במקרה שלדויד גרוסמן, גדול הסופרים העבריים בדורו, ייתכן שהטקסטשהרוויח לו את פרס ישראלכלל אינו ספר. הטקסט הכי חשוב שלו מעולם לא פורסם בספר (אף כי ראוי שהדבר ייעשה), ובמקור הוא בכלל הוקרא בקול רם.

ב-4 בנובמבר 2006 התייצבו עשרות אלפים בכיכר רבין לעצרת השנתית לציון יום השנה לרצח ראש הממשלה. ככלל, לובשת העצרת בכל שנה צורה התואמת את רוח החברה הישראלית בשנה החולפת. כשהשחיתות השלטונית בכותרות, העצרת מתמקדת בכשירותו המוסרית של המנהיג המכהן מול זו של רבין. בעתות שיחות שלום (ולא היו רבות כאלה מאז הרצח, כמובן), משמשת העצרת כרוח גבית לממשלה, ולאחר מלחמה – היא בבחינת צו 8 למחנה השלום. בנובמבר 2006 התאוששה המדינה ממלחמה קשה בלבנון, מלחמה נוספת שבה התקשינו להגיד לעצמנו ברצינות שניצחנו בה, ואם כן, הרי שהיה הדבר במחיר כבד בהרבה משחשבנו. אל העצרת הגיע גם גרוסמן – הפעם לא רק כאחד הקולות הצלולים והמהודקים של מחנה השלום, אלא כמי ששילם בעצמו את המחיר הנורא ביותר שמלחמה גובה מאנשים: הוא איבד את בנו אורי, שנפל בקרב רק שלושה חודשים קודם לכן. הפעם, הרגיש גרוסמן, הוא חייב לעלות על הבמה ולדבר.

בקולו הצלול והאיטי נשא גרוסמן מול האלפים בכיכר נאום שהיה בבחינת כתב אישום חמור, מנומק וחד משמעי כלפי החברה בישראל והעומד בראשה. הוא טען שהחברה בישראל איבדה מהרוח שלה ונותרה שבויה בידי "הנהגה חלולה" שמובילה אותה לאבדון. זה היה טקסט מבעית, נבואי ממש – שספק אם אפילו הכותב הבין עד כמה יתגשם במציאות, מעל לכל הציפיות והסיוטים. טקסט מכונן, טקסט היסטורי, ש-12 שנה אחר כך ראוי להסתכלות מעמיקה נוספת.

כבר בפתח דבריו התייחס גרוסמן לפוזיציה הייחודית שבה הוא נמצא כדובר. "אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ היא אהבה קשה ומסובכת, ואף על פי כן היא חד-משמעית, וכמי שהברית שהייתה לו תמיד עם הארץ הפכה לאסונו לברית דמים", הוא אמר. בהמשך הוא גם הקפיד לפרק את המוקש המתבקש לנאומו – ביטול דבריו על ידי המתנגדים לו בטענה שאין לשפוט אותו בשעת צערו. "אדוני ראש הממשלה", אמר גרוסמן וכיוון את החץ שעוד יפגע בהמשך במטרה, "אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דבריי הערב בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס, כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה". בהמשך דבריו הבהיר גרוסמן שהסטטוס שלו לא נותן לו "זכויות יתר בדיון הציבורי", כלשונו, "אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה עמה גם סוג של פיכחון וצלילות". פיכחון וצלילות שספק אם נשמעו בנאום בישראל לפני כן, ובוודאי שלא מאז.

עיקר נאומו של גרוסמן עסק בניגוד המרתיח והזועק שבין דרישת המדינה הטוטאלית (שמתקבלת ללא היסוס) מאנשים צעירים להקריב את חייהם – אל מול הביטול הרשלני של אותה המדינה בחיפוש אחר דרכים לחסוך את המוות הנורא הזה. '"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד', כתב המשורר שאול טרשניחובסקי", המשיך. "הוא קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה", קבע גרוסמן ותהה "איך אנחנו ממשיכים לעמוד מן הצד ולהביט כמו מהופנטים בהשתלטות הטירוף, הגסות, האלימות והגזענות על הבית שלנו. ואני שואל אתכם: איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה, התחדשות וחיות כמו העם שלנו, עם שידע לקומם עצמו מהאפר פעם אחר פעם, מוצא את עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח צבאי גדול כל כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שבו הוא שוב קורבן, אבל הפעם בעיקר קורבן של עצמו, של חרדותיו, של חוסר הראות שלו".

אל החץ שכיוון אל ראש הממשלה חזר בהמשך גרוסמן, והפעם עם טענות ודרישות ספציפיות. "אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל, שההנהגה שלנו חלולה", פסק. "אני אפילו לא מדבר כעת על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה, של הפקרת העורף, גם לא על השחיתויות הגדולות והקטנות. אני מדבר על כך שהאנשים שמנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם. ובוודאי לא אל החלקים הבריאים והמחיים והמפרים של הזהות הזאת, לאותם חלקי זהות וזיכרון וערכים מכוננים שייתנו לנו תקווה וכוח (…) התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות והפחדות, של מקסום הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו".

עוד כתבות מעניינות:
דויד גרוסמן סיפק הסבר מאלף לכוחה של הספרות
"אנחנו חווים סטנדאפיזציה של המציאות"
הפרק הראשון מתוך "סוס אחד נכנס לבר"

אם עד כה הטקסט הזה הרגיש לכם כאילו נכתב היום, הוסיף האורקל גרוסמן לבטא את המציאות של 2006, שהיא לגמרי המציאות של 2018. "במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש", הוא המשיך, "בוודאי הם אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק להם. לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זיכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם, מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה.

"מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר?", איתגר גרוסמן את הקהל בשאלה רטורית. "מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי, ולא רק הגיב בתזזיתיות למהלכים שכפו עליו אחרים?", שאל על ראש הממשלה. של 2006, לא של 2018, נזכיר. "האמן לי", המשיך, "הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלנו לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלשתינאים, לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדיעה הכללית הייתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר אתם. רבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין הרבה לפני רבים אחרים שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה, גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום, בחריפות רבה עוד יותר".

לא רק על ביטחון המדינה השפיע קוצר הראייה המנהיגותי בישראל של 2006, כמו שראה אותה גרוסמן. "בתוך זמן קצר להפליא התדרדרה ישראל לאטימות לב, לאכזריות ממש כלפי העני והסובל שבתוכה. האדישות הזו לגורלם של אנשים רעבים, זקנים, של חולים ונכים, של כל החלשים, שוויון הנפש הזה של מדינת ישראל אל סחר בנשים או אל ניצול בתנאים של עבדות של העובדים הזרים לגזענות העמוקה הממוסדת אל המיעוט הערבי –כשכל אלה מתרחשים פה בטבעיות גמורה, בלי זעזוע, בלי מחאה, כאילו זה דבר מובן מאליו שלעולם כבר לא נוכל להחזיר את הגלגל שלו לאחור, כשכל זה קורה, אני מתחיל לחשוש שגם אם השלום יגיע מחר וגם אם נחזור אי פעם לאיזו נורמליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה".

גרוסמן זעם אז על ראש הממשלה, על כך שלא פעל באותה הנחישות למנוע מלחמה, כפי שפעל כשיצא אליה. זה לא שהפלסטינים חפים מטעויות, הבהיר, זה לא שאין סיכונים גם בתהליך שלום, זה לא שאין הקצנה איסלאמית ואין אימפריה איראנית, וזה לא שהדרך קלה – כל המכשולים הללו קיימים בשטח ובמציאות גם לשיטתו. אלא שכמו שהבהיר, "בדיוק כפי שיש מלחמת אין ברירה, יש גם שלום של אין ברירה. כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של אין ברירה צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות שבה יוצאים למלחמת אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתו, אינו תופש את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם".

לא רק על הקיפאון מול הפלסטינים מחה גרוסמן, אלא גם על הקיפאון בזירות אחרות. "ובכלל אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שוב, שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח לך איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר, עליך להיענות לו, עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב זאת למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת. ולכן, אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, גם אם אינך מאמין לו, וכולנו חשדנים כלפיו, עליך להציע לו פגישה בו ביום. אל תחכה אפילו יום אחד. הרי כשיצאת למלחמה האחרונה לא חיכית אפילו שעה. הסתערת בכל הכוח, בכל כלי הנשק, בכל עוצמת ההרס. מדוע כשיש איזשהו הבהוב של שלום, אתה מיד דוחה אותו, ממסמס אותו? מה יש לך להפסיד? נסה לעצב את המציאות. לא רק להיות המשת"פ שלה. לשם כך נבחרת".

ולאחר כתב האישום החריף כלפי ראש הממשלה, פנה סוף-סוף גרוסמן חזרה אל המאזינים המרותקים לו בכיכר הדוממת. "מן המקום שבו אני עומד כעת אני מבקש, קורא לכל מי שמקשיב, לצעירים שחזרו מן המלחמה, שיודעים שהם אלה שיידרשו לשלם את מחירה של המלחמה הבאה, עצרו לרגע אחד, הביטו בשפת התהום. חשבו כמה אנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו את עצמכם אם לא הגיע הזמן להתעשת, לצאת מהשיתוק הזה, לתבוע לעצמנו סוף סוף את החיים שאנו ראויים לחיותם".

מפחיד לחשוב כמה הביטויים מ-2006, שאז נחשבו אמנם חריפים, הם אנדרסטייטמנט בימינו. עד כמה השחיתות, הפאסיביות ואסטרטגיות הפחדת הציבור שאפיינו את השלטון לפני 12 שנה, מאפיינים במדויק את השלטון הנוכחי. קשה כמעט לזכור שהנאום ההוא, לרבות הרפרנס לחקירות היועץ המשפטי לממשלה ושנאת הזרים, היה כתב אישום (לא פלילי, זה בא אחר כך) נגד ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט, ולא כתב אישום (לא פלילי, זה עוד יבוא אחר כך) נגד ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו.

זהו טקסט מנומק, סוחף, מנוסח היטב, מעורר השראה ומחולל חשבון נפש, אולי הנאום הגדול ביותר שנישא בישראל. אלא שהוא נכשל במטרה העיקרית של נאום חברתי-פוליטי – הוא לא הצליח להזיז את הרכבת ממסלולה הקודם. עצוב לחשוב עד כמה. אלא שגם 12 שנה אחרי שנישא במקור, ועוד יותר מאז, הוא מציב מראה מול החברה בישראל, מראה שמתקרבת לפרצופה בקצב שיא, בדרך להתנפצות. זו אולי גם הסיבה שהוא מבטא את התרומה הגדולה של דויד גרוסמן לחברה בישראל, תרומה שמצדיקה כל כך את פרס ישראל. בספרים שלו הוא יצירתי, הוא מצית את הדמיון, הוא מצחיק והוא מרגש, אבל החברה בישראל קודם כל זקוקה לו בשביל להטיס אליה במהירות את המראה הזאת. עד שתפקח את עיניה.

• דויד גרוסמן
• ספרים
• תרבות