כשהגענו לראשונה למסעדת פיוז'ן לטינה ביום שבת בצהריים, חשבנו לרגע שנרדמנו במטוס והתעוררנו באמריקה הלטינית. המקום היה הומה במשפחות שהגיעו לסעוד יחד בשבת בצהריים, וכולם דיברו אך ורק ספרדית – גם הצוות של המקום. על השולחנות ניצבו כלי הגשה לא שגרתיים, במקרר משקאות שלא הכרנו ובויטרינה מאפים מפתים שלא הצלחנו לזהות. כך יודעים שהגענו למקום אותנטי באמת, אולה!

>>חלום הפודיז מתפוגג: מסעדת השוק בוטרגה נסגרה והשפית עוברת לחו"ל

מאחורי פיוז'ן לטינה החדשה, שהתמקמה על רחוב הרכבת פינת השרון, עומדים ג'וני חיל ודוד לוי – הראשון עלה מקולומביה לפני 35 שנה בעקבות אחותו, שהתחתנה עם ישראלי והתאהבה בארץ (ואפילוכתבנו עליולפני 8 שנים), והשני עלה מפרו לפני 4 שנים, ואל תתנו לשם הכל-ישראלי להטעות אתכם. לשניים יש אולם אירועים לא רחוק ממיקום המסעדה, והחליטו לפתוח מקום שיגיש את האוכל הדרום אמריקאי שהם גדלו עליו.

לחיל יש ניסיון רב במטבח: הוא עבד שנים רבות ב"מסה", "מקום של בשר" וב"טייבל טוק", וכעת החליט לפתוח מקום בו "עושים את האוכל הכי אותנטי, מחומרי גלם מדרום אמריקה ולפי מתכונים של שנים", לדבריו. בימי השבוע המקום פתוח בשעות הצהריים המוקדמות עד אחרי הצהריים (אם כי השעות גמישות), במהלכן הוא מציע תפריט המורכב ממנות מקסיקניות ודרום אמריקאיות טיפוסיות, אך אם תגיעו בסופ"ש ותצליחו להסתנן בין המשפחות, תזכו לראות פתיחת שולחן של ממש עם מנות ספציפיות מהמטבח הקולומביאני והפרואני.

אבל לפני שנגיע לחגיגת הסופ"ש, בואו נדבר על האוכל שמוגש כאן במהלך השבוע: ראשית תוכלו להינות מבוריטו לפי הספר, עם פריחולס, אורז ומילוי לבחירה בין עוף, בקר או ירקות מוקפצים (59 ש"ח), עם טורטיה מהודקת שאוחזת הכל בגאווה, בשר עסיסי שעשוי נפלא ותיבול הגון. ההרפתקנים יוכלו להינות מבוריטו בציפוי פריך הידוע גם כצ'ימיצ'אנגה, עם איולי צ'יפוטלה (69 ש"ח).

עוד בתפריט תמצאוצ'ילנגו, נתח שייטל על הגריל בליווי אורז, שעועית וטורטיה תירס (69 ש"ח); פהיטס, עם עוף\בקר\דג פריך וירקות מוקפצים עם סלסלה ורדה על אורז בתיבול מקסיקני (69 ש"ח); צ'ילי קון קרנה, כמובן, עם גוואקמולה בצד (59 ש"ח), כנפיים בזיגוג צ'ילי מתקתק עם אורז או צ'יפס לבחירה (59 ש"ח) וגם עוף בגריל בנוסח פרואני, ישירות מהגריל שניצב בחזית המסעדה (59 ש"ח).

אבל הבטחנו שישבת חגיגי, לא? הקונספט הוא מגשים מלאי בשרים ותוספות כנהוג בקולומביה: אסאדו, עוף פרואני בגריל (89 ש"ח) או דג מטוגן בגריל עם צ'יפס וסלטים (149 ש"ח) ומנות נוספות שמבושלות במקום לפי החשק. עוד בפתיחה תוכלו גם לפתוח את התיאבון עם אמפנדס, המבוסס על תירס ולא חיטה כמו הגרסה הארגנטינאית – הוא שמנוני במידה ומותיר אצבעות לחות, אבל גם חמים, טרי וכה טעים בטעמי עוף או בקר (15 ש"ח), ואת אותם מילויים תוכלו לקבל גם בארפאס (34-38 ש"ח).

לקינוח מחכות לכם בויטרינה שלל עוגות טורט מסורתיות מקולומביה, מצופות בקוקוס או בשלושה שוקולדים. טעמנו אחת ממולאת בריבת חלב ומצופה בקרם קוקוס עם שבבי קוקוס קלוי – עוגה לא שגרתית, יבשה מעט, אך בסך הכל חביבה וכיפית (15 ש"ח). פיוז'ן לטינה היא בהחלט לא חוויה שגרתית, וזה בדיוק מה שאנחנו כחובבי אוכל מחפשים. בין אם אתם חובבי אוכל לטיני מושבעים ובין אם סתם אכלנים הרפתקניים, זה זמן טוב לרוץ לשם, אבל אם תרצו לטעום מהחוויה במלואה – כדאי שתשריינו את הסופ"ש.
השרון 14, ימים ב'-ה' בין 11:00-16:00. יום ו' 13:00-20:00, ש' 12:00-20:00

• אוכלים שותים
• אוכל לטיני
• דרום אמריקה
• מטבח דרום אפריקאי
• קולומביאנים

וכך מצאתי את עצמי כזומבי ביד אליהו, מחפש מוצא לרעב שתקף אותי. עזבו את הנסיבות במסגרתן הגעתי ליד אליהו, הן לא מעניינות. אף סיבה שאי פעם הביאה אדם לשכונת יד אליהו מעולם לא היתה מעניינת. זו לאו דווקא עקיצה לשכונה המזרח תל אביבית. יד אליהו זו לא רק השכונה הראשונה בה גרתי בעיר, אי שם לפני עשור וחצי, אלא גם אחת הפינות האהובות עלי בתל אביב. ריאה ירוקה שלא מרגישה (לי) מנותקת כמו הצפון, אבל בהחלט מרגישה שונה לחלוטין ממרכז העיר.

הבעיה היחידה שתמיד היתה לי עם יד אליהו היא שלא היו הרבה מקומות לאכול בהם. למעשה, בימים בהם גרתי ביד אליהו המסעדה שהיינו מזמינים ממנה יותר מכל מקום אחר היא פיצה שמש, שכונתה בפינו "פיצה ב-20 שקל", אתם יכולים לנחש למה. לסטודנטים מרוששים זה היה פיתרון נהדר לסגירת פינה, אבל עכשיו, כשאני צריך למצוא סוגר פינה מוצלח בשעות הצהריים, רגע לפני שאני חוזר לעבוד, מגש פיצה ב-20 ומשהו שקל (נו, אינפלציה) זה רעיון די גרוע. אני צריך כריך, ואני רחוק משכונת התקווה. אין ברירה, ניכנס לוולט ונראה מה סביבי, ואז נלך לשם כי למה שאשלם אקסטרה לוולט? מה הם אי פעם עשו למעני?

הממצאים אמנם היו דלים, אבל להפתעתי – הם היו. 250 מטר ממני מצאתי את "פאבלה" (עם פ' רפה, כמו הברזילאים), דוכן טורטיות וכריכים שמגיע במקום מגבעתיים, ופתח סניף לפני כחצי שנה ביד אליהו. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, וביד אליהו הרעב הוא הקבצן. צעדתי לעבר המרכז המסחרי הקטנטן שבלה גרדיה – ריכוז של כחמישה בתי עסק, פיצרייה, מעדנייה וסניף גלידה אלדו. ביניהם, שלט הניאון הגדול והירקרק של הפאבלה, כולל ראש שור שהזכיר את הבורגראנץ', בלט כמו סניף פיצה ב-20 שקל בלב כיכר המדינה.

היו עוד שני דברים בולטים – הראשון הוא שהסניף הקטן, שהכיל בתוכו בעיקר מטבח פתוח וכ-3 שולחנות, נשפך למדרכה עד לתחנת האוטובוס שעמדה מולו. השני הוא שזה נראה כמו הכל חוץ מפאבלה. שזה טוב, כמובן, כי הדבר האחרון שאני רוצה להזמין ממנו אוכל זה מקום שנראה כמו עוני ברזילאי. יחסית לסניף טורטיות-כריכים מהסוג הזה, החלל הפנימי נעים ונקי, שזה מצוין, אבל לא מספיק נעים כדי אשכרה לשבת בפנים. הזמנתי לי כריך אנטריקוט (51 ש"ח, 67 ש"ח עם תוספת ושתיה), כי ברומא התנהג כרומאי, ולקחתי את המגש לעבר השולחן הפנוי שהיה צמוד לתחנת האוטובוס.

אין לי ציפיות רבות מאוכל בפינה שכזו. השכונה המרוחקת מפשרת להתפשר באיכות החומרים ורמת האוכל, והסגנון הפסבדו-דרום-אמריקאי הזה, שמערבב כריכי אנטריקוט עם גוואקמולי (סתם אבוקדו מעובד), לא באמת מצליח להתעלות מעל לבינוני. אבל משהו בפאבלה קלע לכל המקומות הנכונים בבלוטות הטעם, ולמרבה ההפתעה זה היה דווקא הלחם. או שמא אני צריך לומר, לחם הפרנה.

הבשר היה נחמד, כי חתיכות אנטריקוט קצוץ זה דבר שקשה להרוס – אבל כן אפשר וצריך לתבל במלח פלפל יותר. הירקות היו טריים, הרטבים הוסיפו עניין ואפילו חיבבתי את הגוואקמולי (עדיין סתם אבוקדו מעובד, פשוט טעים). הגמבה והבצל המטוגן שעורבבו עם הבשר הוסיפו עוד קיק, ובסך הכל, מדובר בביס מאוד כיף, גם אם הקשר בינו לבין דרום אמריקה הוא לכל היותר טיול אחד אחרי הצבא. אבל הלחם פרנה, זה מה שעשה את הארוחה.

קל להתייחס ללחם כמובן מאליו בכריך. קל מאוד להזמין פרנה מבחוץ, לחמם ולהגיש. אבל פרנה כזו, בטח בספוט שכזה, עוד לא טעמתי. מבחוץ היה לו פריכות משגעת שהזכירה לי לחם מחמצת טוב, רק מבלי לפצוע את החיך בפינות קראסט חדות, כי עם הביס הכל התפרק פנימה. ומתחת לציפוי הנהדר הזה, עמד בצק אוורירי שספג את כל מיצי האנטריקוט וטעמי הרטבים, וסיפק שמיכה קלילה נוספת לביס. המון זמן לא נתקלתי בלחם שמקפיץ מנה בצורה כזו, ומי היה מאמין שדווקא בפאבלה שביד אליהו אמצא הפתעה נחמדה כזו, דווקא כסוגר פינה סתמי שנולד מצורך למלא את החלל שבבטן, דווקא על השולחן שצמוד לתחנת האוטובוס. שווה לחפש הפתעות.

פאבלה, לה גרדיה 64, א'-ה' 11:00-0:00, ו' 11:00-16:00, ש' 20:30-0:00, זמין גם בוולט

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• דרום אמריקה
• יד אליהו
• כריך

כבר סיפרנו כאן לא מזמן על המהפכה הדרמטית שמתרחשת בעולם הקולינרי, במסגרתה משתלטים המטבחים הלטיניים על הטופ העולמי, והנה הגיע אתמול טקס הפרסים היוקרתי של "50 המסעדות הטובות בעולם" מטעם 50Best ונתן לבשורה תוקף אמיתי: במקום הראשון זכתה מסעדת סנטראל השוכנת בבירת פרו, לימה, ומונהגת על ידי הפאוור-קאפל הלוהט של עולם השפים, וירג'יליו מרטינז ופיא לאון, שניהם חתיכים כמו שהם מוכשרים. סנטראל כבר זכתה ב-2014 בתואר "המסעדה הטובה ביותר בדרום אמריקה" של 50Best ובשנה שעברה קטפה את המקום השני בתחרות העולמית, וההתמדה השתלמה אתמול עם הזכייה בתואר הנכסף ביותר של הגסטרונומיה הגלובלית.

סנטראל היא מסעדה שחוגגת את העושר והמגוון של חומרי הגלם בפרו, מדינה שמתגאה ב-5,000 זנים של תפוחי אדמה ו-3,000 זנים של תירס בין היתר, ומייצרת ארוחת טעימות שהיא מסע מסעיר לאורכה, רוחבה וגובהה של פרו, תוך שימוש יצירתי להרהיב בצילחות בלתי-קונבנציונלי שהיה גורם גם לאייל שני להסמיק קלות. בני הזוג שמים דגש על 14 מערכות אקולוגיות שמתקיימות בפרו בגבהים שונים מעל פני הים, החל מ-15 מטר מתחת לאוקיינוס ועד 4,000 מטר בהרי האנדים. זו אינה זכייה מקרית: בין עשר המסעדות הטובות בעולם התברגה גם Maido, מסעדה פרואנית עילית הממוקמת אף היא בלימה, ואל הטופ-50 נכנסו גם מסעדת Kjolle הלימאית ששייכת אף היא לוירג'יליו מרטינז, ומסעדת Mayta שכבשה את המקום ה-47 ברשימה.

הפופולריות הגואה של המטבח הלטיני לא נשארת בגבולות פרו: הרשימה כוללת גם חמש מסעדות מספרד (שלוש מתוכן במקומות 4-2), ועוד תשע מסעדות מדרום-מרכז אמריקה (מקסיקו, ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה וקולומביה), כשבסך הכל מדובר בכמעט ממחצית הרשימה. היא מגיעה על חשבון המסעדות מצפון אמריקה שהידרדרו קשות בדירוג, ובעיקר על חשבון מסעדות אסייתיות שהובילו את הטרנד העולמי יחד עם הסקנדינבים עד לפני מספר שנים. המזרח התיכון תרם לרשימה שתי מסעדות חדשות מדובאי: טרהסינד סטודיו שהתברגה במקום ה-11 ו"האחים אורפלי" שנכנסו למקום ה-46. ישראל? עוד רחוקה. וכך נראה הטופ-10 היוקרתי של התחרות היוקרתית במלוא הדרו היוקרתי:

1.Central(Lima, Peru) – Best Restaurant in South America

2.Disfrutar(Barcelona, Spain) – Best Restaurant in Europe

3.Diverxo(Madrid, Spain)

4.Asador Etxebarri(Atxondo, Spain)

5.Alchemist(Copenhagen, Denmark)

6.Maido(Lima, Peru)

7.Lido 84(Gardone Riviera, Italy)

8.Atomix(New York City) – Highest Climber, Best Restaurant in North America

9.Quintonil(Mexico City, Mexico)

10.New:Table by Bruno Verjus(Paris, France) – Highest New Entry

אטומיקס, המסעדה הטובה בניו יורק ובארצות הברית (צילום: טדי וולף, טיים אאוט ניו יורק)

• אוכלים שותים
• 50 המסעדות הטובות בעולם
• המסעדה הטובה ביותר בעולם
• דרום אמריקה
• מטבח פרואני
• אוכל ספרדי

בשלב הזה, כבר אפשר וצריך להודות, העובדה שלא היינו בחו"ל כמעט כמעט שלוש שנים משפיעה על שיקול הדעת שלנו. ככה זה כשקורונה, אירועים משפחתיים והחיים עצמם דופקים לך את התוכניות, כל פעם מחדש. ולמרות שלכאורה אנחנו ילדים גדולים שמסוגלים להתמודד עם דברים כאלו, יש אזורים שמושפעים מזה מאוד. למשל הנטייה לפצות על הירידה בנסיעות באמצעות חיפוש מסעדות עם טעמים אקזוטיים. משהו בסגנון "אם אתה לא יכול לטוס לשם, לפחות תטעם את האוכל".

כן, בשלוש השנים האחרונות, כלומר בשנתיים וחצי מאז שהכל חזר להיפתח, אין שום דבר שמלהיב אותנו יותר מאשר טעמים ממקומות רחוקים. לא חשוב אם זה טעמים שאנחנו מתגעגעים אליהם כמו תאילנד, או כאלו שלא טעמנו מעולם. אם זה נשמע ממקום אחר, אנחנו כבר נגיע. האם זה בעייתי?כנראה, אבל עדיין פחות גרוע מלקנות מכונית פתוחה רק כי אתה בן 40. אל תשאלו איך גילינו. כל ההקדמה הזו חשובה כי אין דרך לוגית להסביר מה לעזאזל עשינו במקום שנקרא Taste of Colombia (להלן טא"ק), שמהשם שלו די ברור ממנו שהוא ממוקם על הסקאלה שבין בית קפה שמוכר קפה קולומביאני, לזן וויד חזק במיוחד שמוכרים רק בטלגראס. מסעדה? רק אם מדובר במלכודת תיירים בשוק של בוגוטה (וגם אז לא באמת מסעדה. יותר מלכודת שממש תופסת אותם ודורשת כופר).

הבשורות הטובות (תלוי איך מסתכלים על זה, אם לומר את האמת) הן שלא מאוד טעינו. טא"ק היא לא מסעדה. לא במובן הקלאסי של האירוע. כלומר היא מקום עם תפריט, שאתה מזמין בו אוכל ומקבל אותו תמורת סכום כסף לא קטן, כך שמבחינה זו היא לגמרי מסעדה תל אביבית קלאסית, אבל כדי להיות מסעדה צריך עוד כמה דברים – נניח תודעת שירות. או צוות. ועל החלק הזה עוד יש מה לעבוד כאן. אבל עצרו הכל כי הרגע הגיעה לשולחן האמפנדס, המנה הראשונה שהזמנו, והיא אדירה לגמרי. אז נמשיך לקטר אחר כך.

בשנים האחרונות, גם האמפנדס, כמו לא מעט מנות בין לאומיות, התחילו לתפוס תאוצה בישראל. בשווקים, בקניונים ובדוכני מזון כבר אפשר למצוא לא מעט גרסאות של אמפנדס, לרוב מבצק חיטה ואפויים, במבחר מילויים, לקחת הביתה או לאכול במקום אחרי חימום קצר בטוסר אובן. למרות זאת, צריך רק ביס אחד מהאמפנדס של טא"ק כדי להבין שדי חיינו בשקר עד עכשיו.

קודם כל כי האמפנדס של טא"ק הוא מקמח תירס, ודבר שני כי הוא מטוגן. שני דברים שהופכים אותו גם למיוחד וגם לוואו. הצד של הטיגון די ברור. אין דבר בעולם שאם תטגן אותו בשמן עמוק ותגיש מיד לשולחן לא יהיה נפלא. לגבי קמח התירס, יש פה כבר עניין של טעם אבל זה באמת משהו אחר לגמרי. פולנטה מטוגנת לקריספיות זה דבר אדיר, והביצוע כאן מוצלח מאוד. כמה מוצלח? העובדה שהמילוי של האמפנדס, עוף ותפוחי אדמה הוא בינוני לחלוטין וחסר תיבול, לא מורגשת כמעט. או מורגשת אבל לא מפריעה. הביס הכולל כל כך מוצלח שהוא מצליח גם להיות סלחני לטעויות. במחיר הזה, של 15 ₪ לכל אמפנדה, זו אחת המנות היותר מוצלחות שאפשר לקבל היום בתל אביב.

למרבה הצער, אחרי הפתיחה הדי מוצלחת הזו, דברים כבר לא הצליחו לשמור על הרמה. למשל שתי מנות הפתיחה הנוספות, האראפס והפאטקון. קודם חשוב לציין שמדובר בסוג של אותה הגברת בשינוי אדרת: לשתיהן יש שתי גרסאות, עוף ובקר (אפשר גם חצי חצי), שכוללות עוף ובקר זהים לחלוטין, עם שליכטה של גוואקמולי מעליהם, כשהבקר הטחון מוצלח משמעותית מהעוף הקצת גס ולא מטופל. מה מבדיל בין שתי המנות? המצע שעליו הן מוגשות. האראפס הוא סוג של פיתה קולמביאנית/ונצואליאנית (אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה שכבר נפתחו עליו מלחמות) מקמח תירס. בפאטקון הבסיס שהוא איפה שהוא באמצע הדרך בין לחם לפשטידה מבוסס פלנטיין, כלומר אותו זן דרום אמריקאי של בננות לא מתוקות. המשותף לשתיהן: הן אנמיות, כמעט תפלות והרבה פחות מוצלחות מהאמפנדס. זה קצת כמו היחס של המשפחה שלי לרגל קרושה. אם גדלתם על זה יש לזה ערך נוסטלגי. עבור כל השאר, מדובר באירוע לא מאוד אכיל.

זה גם הרגע שבו התברר שטא"ק עוד צריכה לעבור דרך כדי להיות מסעדה. בבית אולי אפשר להגיש מנות כאלה למרכז השולחן ולתת לסועדים להתמודד. במסעדה נהוג להגיש סכו"ם (ולא, דלי קטן עם 8 מזלגות וסכין אחד לא עומד במינימום האולימפי) וצלחות אכילה אישיות. או לספק מלצר שמתפקד ולא מחזיק על הידיים את התינוקת החמודה שלו ושל השפית. מצד שני, אם המטרה הייתה להשיג את החוויה הישראלית של גסטהאוס מפוקפק בבוגוטה, יש מצב שהם פגעו בול.

למנות עיקריות החלטנו ללכת על פריסה. התחלנו עם מנת צלעות בקר שהוגשה עם ציפס תעשייתי עשוי נהדר, אורז חסר טעם וסלטון שבמקום תיבול קיבל קצת גוואקמולי מלמעלה. הצלעות עצמן היו נהדרות. הן בושלו במין רוטב מתקתק שהזכיר ברביקיו, התפרקו בקלות מהעצם ועדיין הצליחו לשמור על מרקם בשרי מצוין. הרוטב שלהן גם היה ליווי מושלם לצ'יפס, למרות שאפשר היה להגיש יותר ממנו. זאת לא מנה רעה וגם אם היא הייתה גדולה פי שתיים כנראה שהיינו מחסלים אותה עד הסוף, אבל מצד שני בסוף זה היה בשר ברוטב סוכרי מתקתק. מראש הסיכוי ליפול כאן הוא מאוד נמוך.

הדג המטוגן היה המשך כמעט ישיר של הצלעות, אבל בלי הרוטב המתוק. דג דניס, שטוגן בשמן עמוק בצורה מוצלחת למדי. עד כאן אחלה. רק שמכאן אין שום דבר אחר. אותו צ'יפס תעשייתי. אותו אורז חסר טעם. אותו סלטון, הפעם בלי גוואקמולי מלמעלה. אפילו בתור מי שטוען כבר שנים שכל דג שעבר תהליך בישול לעולם יהיה פחות מוצלח מהגרסה הנאה של אותו הדג (לא כולל כריך הדייגים של הכרמל 40), לא היו לי תלונות על הדג. כל השאר? באמת מיותר. והייתה גם קדירת פירות ים. במילה אחת: אכזבה. קודם כל כי בניגוד למנות האחרות היא דווקא לא הגיעה עם צ'יפס ואורז וחבל. הרוטב שלה, מין שמנת עגבניות עדין במיוחד, היה עובד איתם מצוין. ומי יודע, אולי הוא גם היה עובד מצוין עם פירות ים טובים. כאן הם הרגישו לא מטופלים מספיק, ובנקודות מסויימות אפילו קפואים. לא מסוג הדברים שאתה רוצה להרגיש בארוחת הערב שלך במנה שגובים עליה 120 שקלים.

וזאת כנראה הבעיה המרכזית של טא"ק. יש כאן אנשים מקסימים שמבשלים אוכלים ביתי לא רע בכלל, אבל גובים עליו מחירים של מסעדה תל אביבית טיפוסית. זה אולי יכול לעבוד ברמה הנוסטלגית או במשלוח, אבל בשביל שזה יחשב למסעדה טובה מבחינת האוכל ובעיקר מבחינת כל מה שמסביב – יש הרבה על מה לעבוד.

★★✯2.5 כוכבים. ★★★ 3 על הטעמים של חו"ל
טייסט אוף קולומביה, בן יהודה 20, ראשון-שבת 23:00-12:00, 053-9637080

אמפנדס 15 ש"ח
אראפס 45 ש"ח
פאטקון 45 ש"ח
צלעות בקר 79 ש"ח
דג מטוגן 90 ש"ח
קדירת פירות ים 120 ש"ח

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• קולומביה
• דרום אמריקה

בסוף, למרות כל הקוראסונז והפוליטיקלי קורקט – התיירים שמגיעים לארץ בהמוניהם לא מאוד שונים מאיתנו הישראלים. כי מה הישראלים הכי אוהבים? להרגיש בבית הרחק מהבית – גם אם קשה לנו להודות בזה. לכבוד פתיחת עונת התיירות, מצאנו עבור המבקרים מכל מדינה את המקומות שיזכירו להם שגם אם הרחקתם עד המידל איסט, בסוף תעשו את מה שצפוי מכם.

האמריקאים: בוקר בשואורום>>ערב בפרוזדור>>לילה בכולי עלמא

התרבות שאנחנו הכי אוהבים והכי אוהבים לשנוא. בעיקר כי גם, כמונו, היא תרבות שמכילה עשרות תרבויות שונות והיא עושה את זה יותר טוב מהגפילטע והמזרחית שלנו ואנחנו מקנאים. אבל האמריקאיות בבסיסה – חובבת השחיתות, הפוליטיקלי קורקט והוודקה רדבול – לא פוסחת גם על עשרות הלבנבנים מתגלית שחוזרים בימים אלו לפקוד את רחובותינו.

במיוחד בשבילם אצרנו את היום האמריקאי המושלם – רק עם קצת יותר עבודות רכבת קלה ופחות סאבווייז. הבוקר נפתח באחד מסניפי ה-״שואורום בייקהאוס״, המאפייה הכי אמריקאית בלבנט, עם איזה דונאט אינסטגרמי בשלל מילויים וקישוטים (כדי להראות שגם פה יש). היום בוודאי יכלול שהות ארוכה בים כי אנחנו יודעים כמה הם אוהבים מטוגן. נמשיך לארוחת ערב מוקדמת ומושחתת בפרוזדור, שכבר שנים שומר על מעמדו כהמבורגר המוצלח שבמוגזמים (ציפיתם שנגיד אמריקה בורגרז אה? אנחנו לא עד כדי כך צפויים). וכמובן נימחק ונקנח במעוז האמריקאים, המקום שבו אפשר להיכנס קצין מעמק יזרעאל ולצאת פיה ג׳נדר פלואידית – לילה פי.סי של מוזיקת טראש, נצנצים פסיכדליים וייגר ב-׳כולי עלמה׳ הוותיק והטוב. אפשר גם גיחה לרדיו ואחר כך בחזרה לאברהם הוסטל, אלא מה. מה שנקרא – אמריקה!

אל אל ישראל: איך האמריקאים רואים אותנו דרך המסך?

הצרפתים: בוקר באפיסרי>>ערב בג׳ורג׳ וג׳ון>>לילה בנילוס

קל לנו לדמיין את התיירים הצרפתים שמגיעים לכאן בכל קיץ כאותה חבורה אדמומית של ״סה בון פור לה מוראל״ מ-׳ארץ נהדרת׳, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שברגע שהחבר׳ה האלה פותחים את הפה, נשפך מהם שיק שאנחנו יכולים רק לחלום עליו ומנסים בעשרות צורות שונות להעתיק אותו. בין אם אלו הבליינים מהריביירה או הפלצנים מהשאנז אליזה – אם נצליח לתת לצרפתים לטעום קצת מהתחכום של עצמם, אשרינו שזכינו.

נתחיל את הבוקר בשכונה האהובה על הצרפתים (חוץ מבוגרשוב, כמובן, במבטא) – נווה צדק. ואם אמרנו צרפתים ונווה צדק במשפט אחד, כנראה שהמילה הבאה תהיה ה- Epicerie fine המעוצב להפליא. שלווה כמו בפרובאנס, בולנז׳רי כמו מתחת לדירה ברובע ה-6, ואפילו דליקטסים ישראלים טריים בשביל קצת גאווה ציונית. נמשיך לשיטוט בשכונה, כי נווה צדק היא אולי ההוכחה המובהקת שלא שכחנו לגמרי שיש לנו שורשים מאירופה. את הערב הכי קרוב לגורמה צרפתי שנוכל להעניק להם, נציע בג׳ורג׳ וג׳ון – בין אם בתוך חלל הדריסקו נוטף השיק ובין אם בגינה האינטימית, שם יוכלו ליהנות מהמקצועיות של תומר טל, חומרי הגלם העונתיים והטכניקות המושחזות שלו.

ידעתם שהמילה בוהמה היא במקור מצרפתית? אז כיאה לממציאי המילה כדאי שניקח את חברינו הצרפתים לבר התל אביבי שהמציא אותה מחדש. ב״נילוס״ אפשר להרגיש כאילו הרגע ראיתם את המינגווי יוצא מהדלת, ותוך כדי לשתות כוס יין טוב על מפה לבנה מתחת לאור עמום (שזה תענוג ששמור רק למשוררים בימים אלו, מסתבר).

דרום אמריקאים: בוקר באוריגם>>ערב בהדסון>>לילה בלימה לימה

טוב, פה הלכנו על כל הקלישאות ואנחנו לא מתביישים בזה. דרום אמריקאים יש בשפע, גם בארץ, אבל בכל ספקטרום המדינות דוברות הספרדית של היבשת אפשר למצוא כמה מאפיינים זהים: אהבה לקפה טוב, בשר, והנעת האגן. וכולם גם יודעים להגיד ״מה נשמע״ ו-״יאללה לך הביתה מוטי״, בשביל הישראלים בטיול הגדול, אבל זה לאייטם אחר.

את הבוקר נתחיל באוריגם בדיזינגוף, קפה שהוא לא רק משובח ובבעלות שני ברזילאים שחיים קפה כבר 15 שנה, אלא גם מציע בלנדים מיוחדים מברזיל, גוואטמלה, קוסטה ריקה והונדורס. אחרי יום שכנראה יכלול גם הוא הרבה ים וקורונות מהזן הטוב, אי אפשר שלא ללכת לאכול את הסטייק שאין כמותו בעיר. אמנם באווירה קצת יותר פיין וקצת פחות אסאדו על המעשנה – אבל כשמדובר בהאדסון, למי בכלל אכפת. ובסוף, הבית הישראלי של הרגאטון, אורות הניאון, הצ׳הצ׳ה והסלסה – ה׳לימה לימה׳, בו יוכלו להזיז את האגן לצד כל מי ששזוף מספיק כדי לנפנף בזה לצלילי מאלומה.

יפנים: בוקר בפלה דה תה>>ערב בסנטר>>לילה בגוגי׳ס

בלי להשמיט את העובדה שגם התיירות מסין גדלה וגדלה בקיץ הישראלי ובכלל, את היפנים – על הבגדים הממותגים ומקלי הסלפי שלהם – אי אפשר לפספס בעולם ובטוח לא כאן בין הבחורים עם הכרס בספידו. ומכיוון שבתי קפה של מאצ׳ה טקסית עוד אין לנו כאן (אנחנו לא דואגים, גם זה יגיע), נפנק בלוקיישן התה המרגיע, הטוב והיפה בעיר – palais de the בדיזנגוף. כוסות תה יפניות מסורתיות יש, אם רק היה שטיח שהם גם יכלו לשבת עליו יחפים זה היה אידיאלי.

פתחנו את הבוקר רגוע, רק כדי לתת ליפנים פיסה מהביזאריות שאפשר כמובן למצוא גם אצלנו ובשפע. את אחר הצהריים והערב אפשר להעביר בסנטר, בין היתר, לחובבי האנימה והביזארנס. נערות יפניות שפוגשות את חקייניותיהן התל אביביות זה לא מחזה שרואים כל יום ואנחנו בהחלט רוצים בו.

ואם כבר בצבעוניות הרפתקנית עסקינן אין מומלץ כמו דרינק בחברת בובות נעות, פיצ׳יפקעס מנצנץ וגרפיטי מכל עבר.הישראליות ב׳גוגי׳ס של גור ירמיהו, הלוא הוא גוגי האהוב בכבודו ובעצמו, נוכחת – אבל נעימה ולא משתלטת, וכל יפני.ת שמצליח למצוא את עצמו בצבעוניות העזה של טוקיו ייהנה מערב בתוך מבוך הצורות והצבעים הזה בנחלת בנימין. אה, וזה גם לוקיישן אידיאלי לסלפיז, התחביב המרכזי של התייר היפני הממוצע.

גרמנים: בוקר בבייקרי>>ערב בבסטה>>לילה בדאנג׳ן

גם ׳ידידינו׳ משכבר באים לארץ בהמוניהם כבר שנים, ומגלים שיש כאן הרבה יותר מרגשות אשם ומילקי במחיר גבוה פי 10 מבברלין. תאהבו את היקים או תשנאו אותם – בסוף אורחים זה אורחים, נדביק את החיוך המזויף שירשנו מסבתא ונצא לדרך. נתחיל בבייקרי של R2M בשביל קצת פינס אירופאי. מדובר באחת מוויטרינות הפטיסרי הכי מוחזקות בדיוקן, עם השראות בעיקר מצרפת, אבל עם קינוח אחד יחיד ומיוחד שהגרמנים מתעקשים על בעלותו – המילפיי, או בשמו הגרמני – הקרם שניט, הטוב ביותר בעיר. משם נעבור לסיור באוהאוס מתבקש בעיר (כן, לפחות בתים יפים הם נתנו לנו).

הגרמנים, ובעיקר הברלינאים ביניהם, ידועים בחיבתם העזה לאוכל ים תיכוני: המסעדה הפופולרית ביותר בברלין היא שיפודיה, עם תור שמשתרך מעבר לפינה, תאמינו או לא. ואיפה אפשר ליהנות מאוכל ים תיכוני אלוהי, גם בז׳אנר הסטריט פוד המזרחי-ערבי, אם לא בבסטה. ביס אחד מהשווארמה חזיר והם ישכחו לעד מהדונר קבב. עם זאת – נמליץ לא להתמלא יותר מדי, כי לילה ארוך ב׳ברגהיין׳ הישראלי עוד לפנינו. הדאנג׳ן – מועדון הסאדו מאזו שמעלליו נשארים בין כתליו, אמנם התברך בסלקציה קצת (הרבה) פחות בררנית מזו של ׳המקביל׳ הברלינאי שלו, אבל גם שם תמצאו טכנו, עור ותסביכי אב – ואנחנו לא זקוקים ליותר מזה.

• הבועה
• תיירים
• תגלית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 895 // התיירים באים
• דרום אמריקה
• צרפתים
• הדסון
• כולי עלמא
• נילוס