Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
להט"בופוביה בעיר: שלטי עצרת הגאווה הושחתו ברחבי תל אביב
מצעד הגאווה 2023 (צילום רחפן: אור אדר)
יומיים לפני עצרת הגאווה: מתקני שילוט של עיריית ת"א-יפו עם פרסומים העוסקים בעצרת הושחתו במסגרת התקפה להט"בופובית, אחרי שנת שיא באלימות אנטי-להט"בית וזינוק מדאיג בלהט"בופוביה מאז תחילת המלחמה. העירייה בתגובה: "בדיוק בגלל מעשים כאלה ישנה חשיבות גבוהה לקיומם של אירועי גאווה"
השנה האחרונה הייתה שנת שיא באלימות אנטי-להטב"קית, עם עלייה של 28 אחוז במספר הדיווחים על פגיעות להט"בופוביות, ועלייה של 93 אחוז בדיווחים על פגיעות חמורות הכוללות אלימות ועלייה של 240 אחוז בדיווחים על פגיעות להט"בופוביות במרחב הציבורי. גם בתל אביב הלהט"בופוביה זקפה ראשה לאורך השנה, ויומיים בלבד לפני עצרת הגאווה של עיריית ת"א-יפו, קיבלנו עוד תזכורת לכך.
על פי דיווחים ועדויות מן השטח, ברחבי תל אביב-יפו הושחתו שלט פרסומת רבים הקוראים לציבור להגיע אל עצרת הגאווה והתקווה בתל אביב-יפו. שלושה מתקני שילוט הושחתו בעזריאלי, ברחוב קינג ג'ורג' וברחוב הארבעה, ודיווחים על השחתת שלטים נוספים בעיר התקבלו במערכת.
אחד השלטים שהושחתו בעיר (צילום באדיבות המרכז הגאה)
מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה כי "בדיוק בגלל מעשים כאלה ישנה חשיבות גבוהה לקיומם של אירועי גאווה, שמטרתם לחזק את הקהילה הגאה ולהילחם למען השוויון. אנחנו מזמינים כל אחת ואחד מכם להגיע לעצרת הגאווה והתקווה שתתקיים בשיתוף מטה משפחות החטופים ביום חמישי בצ'ארלס קלור ולתמוך במאבקה הצודק של הקהילה".
מזכירים – בחמישי הקרוב נערוך את אירוע הגאווה המרכזי לשנת 2024 – עצרת הגאווה והתקווה, שמתקיימת השנה בשיתוף מטה משפחות…
עצרת הגאווה תתקיים כזכור מחר (חמישי 18:00), כשהיא תופסת השנה את מקומו של מצעד הגאווה המסיבתי ומחליפה אותו באירוע משותף עם מטה החטופים באווירה הרבה פחות צוהלת מהרגיל, כשאפילו דגל הגאווה עצמו עבר עיצוב מחדש כדי לציין הזדהות עם משפחות החטופים.
בכל שנה בתקופת הזו אנחנו ממלאות את העיר בדגלים.המטרה היא לקשט את העיר בגאווה ולחזק את הקריאה לחירות, חופש ושוויון לכל…
בפוסט של האגודה למען הלהט"ב בפייסבוק לקראת העצרת, מזכירים באגודה כי "השנה חברי הקהילה היו הראשונים לעזוב הכל ולתרום – בצבא, במשאבים, בזמן שלהם, בהסברה, בתרבות. הקהילה הגאה מחזקת את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל כקהילה יוצרת, כקהילה תורמת, כקהילה מתנדבת, וכקהילה שמשלמת מיסים, ועדיין יש קולות בממשלה שחושבים, אפילו אחרי החודשים האחרונים, שחברי הקהילה לא שווי זכויות – למרות שהתגייסו, נלחמו, נפלו, תרמו". על פי דו"ח האגודה למען הלהט"ב, המלחמה הובילה גם לזינוק משמעותי בחשיפה לביטויי להט"בופוביה במרחב הציבורי ובתקשורת. בואו לעמוד איתם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תוצאות הבחירות הן שבר משמעותי לקהילה הגאה, והפעם זה אישי
משטרה, יש פה עבריין. איתמר בן גביר בועט בטרנסית, מצעד הגאווה 2008 בתל אביב (צילום: ג'ק גואז\גטי אימג'ס)
רובי מגן, מנהל המרכז הגאה של תל אביב- יפו, בטור מיוחד על איך תל אביב תישאר בראש המחנה לשמירה על זכויות הלהט"בים: "השבר הפעם הוא אינו בהרכבת ממשלה עם מפלגות שמצהירות שלא יקדמו חוקים לשוויון, אלא במפגש מחודש עם דמויות שהיינו רגילים ורגילות לראות מהצד השני של הכביש, בעודם מפגינים נגדנו".
הוויכוח שניצת על תוצאות הבחירות הוא חיוני, ועומד בבסיסה של כל דמוקרטיה. מצד אחד, יש הטוענים כי תוצאות הבחירות מבטאות את הכרעת הרוב ויש לקבלה. מצד שני, אחרים נחרדים מההסכמים הקואליציוניים, המסתמנים ככאלה שמפרקים את משרדי הממשלה ושפניהם לשינוי משמעותי ביחסי הרשויות. איזה יופי שניתן להתווכח במדינה דמוקרטית וחופשית. אולם, מתחת לדיאלוג הדמוקרטי הזה, תוצאות הבחירות האחרונות הן מבחינת שבר משמעותי לקהילה הגאה. ככל שהולכת ומתבהרת התמונה, נראה כי העניין הוא לא מפלגתי. הוא פרסונלי.
בעשורים האחרונים תמיד היו שותפות אנטי להט"ביות לממשלות ישראל, ואלה התבטאו נגד שוויון בחוק לקהילה הגאה, בקמפיינים ובראיונות. אך הפעם, הניצחון האנטי להט״בי הוא פרסונלי. הדמויות והאנשים איתם נחתמים ההסכמים הקואליציוניים הם לא אחרים מאשר הנואמים הראשיים בהפגנות נגד הקהילה הגאה, אלה שהפיצו קמפיינים אנטי להט״בים מובהקים. וזהו השבר. הקושי הפעם הוא אינו בהרכבת ממשלה עם מפלגות שמצהירות שלא יקדמו חוקים לשוויון, הקושי הוא במפגש מחודש שלנו עם דמויות שהיינו רגילים ורגילות לראות מהצד השני של הכביש, בעודם מפגינים נגדנו.
ולא מדובר בכמה עשורים אחורה. רק ב-2019 התייצב איתמר בן גביר בהפגנת ארגון להב״ה מאחורי שלטים ״זה לא גאווה זו תועבה״ ו״אל תתנו להם ילדים״. באותה הפגנה קרא בן גביר, השר לביטחון פנים (לאומי) המיועד, לחשוב מחדש על רמת האבטחה שמספקת המשטרה למצעד הגאווה בירושלים. כן, אותו מצעד בו נרצחה הנערה שירה בנקי, רק 4 שנים קודם.
מה שווה אווירה בלי חקיקה?. מצעד הגאווה 2022 (צילום: אלכסי רוזנפלד/גטי אימג'ס)
את ה״ניצחון״ של הקהילה הגאה בעשורים האחרונים אפשר לסמן כניצחון של ״אווירה״. בהיעדר מושג מדויק, ובהיעדר חקיקה מתקדמת בנושא, ניתן להבין שהקבלה ההולכת וגדלה, הפתיחות של אנשי חינוך וטיפול ושל ראשי וראשות הערים והתמיכה של המשפחות הגרעיניות שלנו – מושפעות בעיקר מאווירה שהלכה והתקבעה בחלקים גדולים של החברה בישראל.
מי הם המנהיגים והמנהיגות שהובילו לשינוי? מי הם סוכני השינוי שפעלו למענו, למרות הדעות הקדומות, הלהט״בופוביה והשליטה הבלתי מעורערת של השמרנות והסטטוס קוו בישראל? בראש ובראשונה אלו הפעילים והפעילות מהקהילה. סוכני השינוי האחרים הם שותפים אמיתיים ויציבים שלנו בעמדות מפתח. כמעט 25 שנים חלפו מאז צעד רון חולדאי, אז מועמד חדש לראשות העיר, במה שרבים נוטים לציין כ״מצעד הגאווה הראשון״. באותה השנה נבחר חולדאי לראשות העיר ומה שקרה לקהילה הגאה ב-25 השנים מאז הוא לא פחות משינוי רדיקלי.
אל מול רתיעתה של המדינה ומוסדותיה ממתן שירות הוגן ושוויון זכויות לקהילה הגאה, בנתה עיריית תל אביב-יפו תכנית עבודה מקיפה ורחבה שהתחילה במימון והפקת המצעד הגדול בישראל וממשיכה בתמיכה כספית משמעותית לארגוני הקהילה ובבניית המרכז הגאה החדש שאחראי על הנושא בעיר ונותן שירותים של רווחה, חינוך, תרבות ופנאי. המאבק של חברות הקהילה והארגונים לקיום הלכה למעשה של המודל התל אביבי למתן שירותים שוויוניים לקהילה הגאה, הוא זה שבנה את האווירה השואפת לשוויון בשנים האחרונות. האווירה הזו הקלה עלינו ברחבי הארץ. היא סימנה למשפחות שלנו לקבל אותנו כשיצאנו מהארון, לחברים שלנו מהצבא לקבל אותנו בפלוגות ובגדודים וגרמה לגננת לייצר אווירה שוויונית למשפחות חדשות.
כאמור, עדיין מדובר באווירה. בדעה כללית שרגישה ללחצים חיצוניים, נורמה כללית שמעולם לא הגיעה לכל חלקי העיר והמדינה. ללא מערכת חוקים שוויונית, ואל מול המפגש המחודש עם הפעילים נגדנו שנכנסו הפעם לממשלה, מדובר בשבר ובסכנה משמעותית. העיר תל אביב-יפו שואפת ומקיימת את הרצון להוות מודל לקידום ערכים של שוויון ודמוקרטיה, כשבתוכה המרכז הגאה כסמן חד וברור למען הקהילה הגאה. במקביל לניסיון של הפעילים והפעילות והתושבים והתושבות לצאת ולמחות ולשנות את מעמדנו בחוק, אנחנו מתייחסים ברצינות לתפקיד שלנו להמשיך ולהיות המקום שמשמר בתוך העיר והחוצה, אל כל החברה בישראל, את הנורמה שנראתה לחלקנו לאחרונה כטבעית: שאנחנו שווים ושוות אל מול החוק, שאנחנו ייחודיים ותורמים לחברה הישראלית בייחודיות שלנו.
רובי מגן באירועי גאווה. צילום: גיא יחיאלי
מלבד מצעד הגאווה המתקיים ביוני, ולקראת סוף השנה האזרחית, אנחנו דואגים להפיק ולקיים אירועים ומופעים גדולים וקטנים לכולם וכולן. במהלך חנוכה מתקיימים מופעים, הדלקת נרות, מסיבות, כנסים וירידי אמנות ששמים את הגאווה במרכז. תזמינו את המשפחות והחברים שלכם ושלכן. נוכחות גדולה ומרשימה היא חיונית באירועי התרבות שלנו, כמו שהיא חיונית גם בנשיאת דגלי גאווה בהפגנות. תבואו, תשמחו, תרקדו, תשירו ותיאבקו איתנו.
המחזמר המצליח "החב"דניקים" הוא רק סימפטום - לא פחות משלוש הצגות שונות מהתקופה האחרונה עוסקות בקונפליקט הכבר לעוס של קהילה דתית שנאלצת להתמודד עם דמויות להטב"קיות. כן, המסר המאחד בהחלט חשוב, אבל למה לשקר לקהל שלכם ככה?
"החבדניקים" הוא מחזמר ישראלי מקורי שעלה לאחרונה בתאטרון הקאמרי, וזוכה לאהדת הקהל. "מקורי", רק במובן של זה שהוא נכתב בארץ, לא במובן המקורי של המלה מקורי, משום שכל מי שראה את המחזמר האמריקאי האולטרה-פופולארי "ספר המורמונים" מזהה מיד את המקור. "החבדניקים" מרים חלקים שלמים מהעלילה של "ספר המורמונים", וגם רעיונות מוזיקליים ורעיונות בימוי. אבל לא זה הנושא שאני רוצה לדון בו כאן.
עלילת המחזמר עוקבת אחר יהודה וחיים, תאומים בני 23 מכפר חב"ד, שהגיע זמנם להתחתן. אבל השדכנית כושלת במשימתה, משום שיהודה, שנחשב לגאון בתורה, דוחה את כל הכלות הנאות המוצעות לו, בעוד חיים המאותגר שכלית נדחה על ידי הנשים שנשלחות אליו. מדוע יהודה מתמהמה? תשומת לבו לנעליה האופנתיות של אחת המועמדות מספקת לנו רמז. כשחיים נשלח לחפש כלה בשכונה הסמוכה לתחנה המרכזית בתל אביב, יהודה מצטרף אליו, לשמור עליו, אבל גם לחמוק מהאישה שמיהרה להכריז שהם מאורסים בטרם השמיע קולו.
בהגיעם לעיר הגדולה והמאיימת, השניים נכנסים לחנות של שמלות כלה המנוהלת על ידי הומו מזן אוחצ'ה, ואלה מהצופים שלא קלטו את זה קודם מבינים סוף סוף לאן נוהה ליבו של יהודה. ידה ידה ידה, יהודה ואהובו מתחתנים חתונה יהודית כשרה, שוברים שתי כוסות מתחת לחופה בטקס המנוהל על ידי השדכנית, וככל הנראה מחובקים על ידי הקהילה החב"דניקית בהפי אנד ששולח את הצופים הביתה עם שיר על שפתיהם.
אז מה הבעיה? הרי זו אינה דרמה ריאליסטית אלא מחזמר קומי שנועד לחמם את הלב ולהעביר מסרים חיוביים על כך ש"כולנו יהודים וכל כך נחמדים", כמאמר שיר ממחזמר אחר. העניין הוא שאת המסר הזה (המצוין בפני עצמו) ראיתי השנה בהצגות ישראליות מקוריות שמועלות בהצלחה בתאטראות הרפרטואריים הגדולים האחרים, שגם הן, כמו "החבדניקים", בונות את הדרמה (והקומדיה) סביב המתח בין יהודים דתיים ליהודים הומואים (העיקר שכולם יהודים, כן?). ההצטברות מייצרת תחושה של פופוליזם שיורד בקלות בגרון. והפופוליזם הזה, כך נראה, הולך ומתקבע כפני התאטרון הממסדי הישראלי.
ב"הבימה" מוצגת הדרמה "שאהבה נפשי", שמשתמש באירוע הרצח בבר נוער כדי להזניק סיפור על צעיר דתי בן 17 שנפצע שם, וכך מוצא מהארון בפני משפחתו. הוריו ההמומים שולחים אותו לטיפול המרה – שמתואר בסצנה מבחילה במיוחד – ואחרי שהוא שורד גם אותו, הוא מתנתק מהוריו ועובר להתגורר עם אהובו בתל אביב (כי כל הלהטב"קים גרים במדינת תל אביב). בסוף אמו לומדת לאהוב אותו כמו שהוא, ואפילו מקבלת את בן זוגו. שוב, המסר חשוב (וכמה חבל שהוא בכלל רלוונטי בישראל של היום). אבל הדרמה של המחזה כל כך ממוקדת בקונפליקט האחד והיחיד שבמרכזו – בין דתיות להומואיות – ומתקדמת מתחנה לתחנה באופן כל כך צפוי, שהתוצאה נחווית כמו סרטון הדרכה להורים איך לקבל את בנם ההומו. כלומר, יש כאן מידה גדושה של מסר, ומעט מאוד תאטרון, במובן של אומנות.
במקביל בבית ליסין מועלית הקומדיה הנחמדה "ארבע אימהות", על בני זוג תל אביבים צעירים, שמסתירים את הוריהם זה מזו. רק כשיונתן מציע להילה נישואים, היא מגלה לו שהיא באה מבית דתי לאומי (אביה הוא פוליטיקאי דמוי נפתלי בנט), והוא נאלץ לחשוף בפניה שהוא בן של אימהות לסביות. האם יוכלו השניים להתאחד מתחת לחופה בברכת משפחותיהם? נחשו. הגעתי אל "ארבע אימהות" בלי לדעת דבר מראש, ונהניתי מהפריסה הקומית המיומנת שלה ומצוות השחקנים. בסופו של דבר גם האמנתי לה, כך שאין לי טענות להצגה בפני עצמה. אבל אחרי שצפיתי בשתי ההצגות האחרות, התרשמתי ש"ארבע אימהות" היא חלק מטרנד, שיש בו גם מידה של התחמקות מעיסוק בקונפליקטים יותר מאתגרים.
הרבה פחות האמנתי ל"החבדניקים". בכתבה על המחזמר ששודרה בחדשות הערב של כאן 11, שלושה מהשחקנים בהצגה הלכו לבקר בכפר חב"ד, שם הם נפגשו עם רבנים וסיפרו להם על נקודת המוצא של המחזה, אך לא חשפו את התמה הגאה. לסיכום, הרב שאל אם יש סיכוי שבעקבות ההצגה הם יהפכו לחב"דניקים והעניק להם ספרי חת"ת. "בחיים האמיתיים השחקנים הגיעו כמו תיירים לכפר חב"ד", אומרת הכתבת, "ובהצגה החב"דניקים הם שמגיעים לדרום תל אביב". אבל זה בדיוק העניין. במציאות ניסיון "קירוב הלבבות", כמו שקוראים לו, הוא חד כיווני. הרבנים מכפר חב"ד לא יגיעו לראות את ההצגה על החב"דניק שמגלה שהוא הומו ומתחתן עם אהובו. ואנחנו נשארים עם תאטרון מסר שלא באמת מאתגר את הצופים, אלא מספק פתרונות אינסטנט שיקריים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
