>> קמה ורדי טהרלב, 35, היא זמרת-יוצרת תל אביבית ועכשיו גם סופרת: ספר הביכורים שלה, "שמרי נפשך", שזוכה בימים אלה לביקורות מהללות במיוחד, מציג את סיפורן של שתי נערות – תמר שעוזבת את הבית במצפה בגליל בלי להביט לאחור, והולי, נערה אנגליה שמחפשת את עקבות אביה בקיבוץ שכן – ואת החברות המתפתחת בין השתיים שתשנה את חייהן.אתם יכולים ואף צריכים לרכוש אותו כאן. וכן, היא גם נכדתם של הפזמונאי יורם טהרלב והמשוררת נורית זרחי, נינתם של הסופר ישראל זרחי והמחזאי חיים טהרלב ובתה של רוני טהרלב.

>> היא בת 93 והיא משגעת את סצנת האינדי // העיר של חואניטה כהן סמית'
>> פינה קסומה בחורשה וסטודיו ניו יורקי מגניב // העיר של אפרת לוי

1. אובלומוב

אובלומוב היא חנות ספרים קטנטנה, דומה יותר לסלון של אוהב ספרות מאשר לבית ממכר לספרים, שנפתחה לאחרונה ביפו. מקום יפה ומתוק, מלא באנרגיה טובה ובספרים הכי יפים שיצאו בעברית בשנים האחרונות, עם דגש על ספרות מקומית ועצמאית. מומלץ להגיע ללא מחשבה מוקדמת ולהתייעץ עם לני ואלחנן, בעלי המקום.
נחמה 4

2. כיכר מגן דוד

כילדה שגדלה במצפה קטן בגליל, כל ירידה לעיר הייתה לי אירוע חגיגי וחד פעמי: לקנות תחתונים עם אמא בשוק בצלאל, לעלות בקינג ג׳ורג׳ אל שוק הכרמל, אל דוכן הדובדבנים האדומים והלבנים, ואחר כך לשינקין, לחלונות הראווה, אל קפה תמר הקולני, המלא עשן סיגריות. פסטיבל תמידי, רועש וצבעוני, שאני זוכה לבקר בו, לעבור דרכו לרגע קצר. הצומת שמחברת בין אלנבי, שינקין, נחלת בנימין וקינג ג'ורג' היתה בשבילי תל אביב בגיל חמש, והיא תל אביב בשבילי עדיין, בגיל שלושים וחמש. גם אני וגם היא שונות היום ממה שהיינו פעם: פרועות פחות, מיושבות ומתוכננות יותר. אבל אנחנו זוכרות אותנו איך שהיינו פעם, ושומרות אחת לשנייה חסד נעורים.

3. הנסיך הקטן

אחד המקומות האחרונים שעוד מרגישים לי כמו תל אביב של פעם. מדפים מלאים, משוררים עם עיפרון, קפה זול ואווירה של שנות ה-2000 המוקדמות. כיף חיים.
רש"י 17

4. הנילוס

לצאת לעיר מינוס כאב הלב והראש, ופלוס פרחים טריים ומוזיקה טובה ומתלטפת. הנילוס, באופן נדיר למקומות בתל אביב, מלא באנרגיה נשית בלי להיכנע לרכות יתר. מומלץ למי שאוהב את החיים אבל.
אלנבי 33

5. כיכר החטופים

בתקווה שבקרוב לא נצטרך אותה יותר.

מקום לא אהוב בעיר:

הבית בשינקין 57 היה מצודה של נעורים פרועים, של חיים בלתי מוגבלים, של מציאות-חלום. עברתי לשם כנערה עם אחי, עם בן זוגי ועם חברה נוספת, ויחד היינו תופרים, מנגנים, כותבים תסריטים כל הלילה ובשש בבוקר יורדים אל הרחוב, עייפים אבל מלאי חיים מהכתיבה ומהאפשרויות האינסופיות שעמדו בפנינו בגיל הזה שבו לא היינו צריכים כלום מהעולם והעולם היה צריך מאיתנו הכל. כששכרנו את הבית בשינקין 57, במחיר שהיום אי אפשר לשכור בו חניה, בעלי הבית אמרו לנו שהם בעצם מתכננים לבנות שם בניין חדש, ושאנחנו רק שם לכמה חודשים. אבל משנה לשנה החוזה נחתם מחדש, והדאגה שיזיזו אותנו משם, שבהתחלה היתה תלויה מעלינו כל העת, התמוססה. השנים עברו, אני ובן הזוג נפרדנו, אחי עבר הלאה, החברה ששכרה איתנו התחלפה פעמים רבות, אבל אני נשארתי.

בסוף לא תמ״א 38 הזיזה אותי, אלא החיים. יום אחד, שש וחצי שנים אחרי הלילה הראשון שלנו שם, השארתי את הבית בשינקין 57, ובדיעבד גם את שנות נעוריי, מאחור. בהתחלה נשארו לגור שם חברים שלי, ואחר כך חברים של החברים, ובסוף, כשהגעתי לשם אחרי כמה שנים למסיבה שהוזמנתי אליה דרך מישהו, לא הכרתי יותר את האנשים שגרו שם והם לא הכירו אותי.
יום אחד עברתי שם וראיתי שלט גדול על הבניין ״למכירה פנטהאוז״. שלחתי תמונה לאחי והוא אמר, ״טוב, בסוף זה קרה.״ אמנם באיחור של 15 שנה, אבל בסוף זה קרה. עכשיו עומד שם בניין גדול ולבן, ולמטה ייפתח בקרוב בית קפה. שרה מקפה תמר נפטרה, וממילא היא כבר לא היתה מזהה את העיר שלה. אני גרה לא רחוק משם, ואני עוברת ליד המקום כמעט כל יום.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה קראתי את "לחיות את החיים אחורנית", ספרון קצרצר שמגולל מכתב שכתב הסופר ג'יימס הילמן לידידו. בתחילת המכתב הוא מתאר ציור של פיקאסו שנקרא Le jeune peintre (הצייר הצעיר), ובו נראה נער צעיר עם מכחול בידיו, מישיר מבט ומחייך חיוך קטן. הילמן טוען שבציור הזה, שפיקאסו צייר חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו, עולים בפעם הראשונה פניו האמיתיים, הנצחיים, אלו שלקח לו תשעים ואחת שנה לזכות בהם, לחשוף אותם מתוך הצבע. הילמן מדבר על המטרה הנשגבת של החיים עלי אדמות, והיא לגלות את הפנים האלו. כולנו, הוא אומר, בדרך לשם, וכל מה שקורה לנו בדרך בא לעזור. זה כולל את הברכות, וגם את מה שאנחנו רואים כעונשים. הוא מתעקש שגם הרגעים הכי קשים הם מצפן, וגם עליהם נברך בסוף. אני משתדלת להאמין בזה.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא בדיוק אירוע תרבות, אבל לפני כמה שבועות הייתי באירוע החלפת ספרים במטמון שבמתחם התדר, שאליו יכלת להביא את הספרים שאתה כבר לא רוצה, ולהחליף אותם בספרים שאתה כן רוצה, פלוס המלצה ממוסר הספר. אירוע קליל, נעים ואסקפיסטי, כמו שכולנו צריכים עכשיו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לשאול עם ארגונים, אבל אם כל אחד יתנדב במקום שבו הוא מרגיש שיש לו אהבה לתת זה יהיה מצוין.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכל מי שממשיך להגיע לכיכר החטופים כל שבוע. יש אנשים רבים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיית חיים, זמן ורגש, שמתעקשים להמשיך גם כשקשה להם, והם מחזיקים את התקופה הזו על הכתפיים שלהם בשביל כולנו.

מה יהיה?
אני חוששת שמה שנעשה זה מה שיהיה.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• הנסיך הקטן
• כיכר מגן דוד
• הנילוס
• כיכר החטופים
• שינקין

>> ביום שבת הבא (21.9) ייפרד פסטיבל סאונדטראק בסינמטק תל אביב מהמוזיקאי והשחקן דן תורן ז"ל שהלך לעולמו במאי השנה עם אירוע מחווה לזכרו, בהשתתפות בני משפחה וחברים. בנוסף לאירוע קצר לזכרו, יוקרנו הסרט התיעודי הקצר על חייו המוזיקליים של תורן, "כל עוד זה מתגלגל", וסרט הנעורים האייטיזי הנהדר "בחינת בגרות" בכיכובו.כל הפרטים והכרטיסים כאן

>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // דנה קסלר וישיב כהן
>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // בטינה פיינשטיין
>> העיר של פסטיבל סאונדטראק // הפנר

לכבוד המאורע ביקשנו משגיב שחר חן, מנהלו האישי של דן ב-10 שנים האחרונות וחבר קרוב, לספר לנו על המקומות שהאיש המיוחד הזה אהב במיוחד: "באופן כללי דן היה פחות איש של מקומות ויותר איש של אנשים", מספר שחר חן, "הוא אהב להיפגש עם חבר, תלמיד שביקש עזרה בכתיבה, להעלות רעיון שהוא כרגע חשב עליו. פחות היה לו חשוב איפה זה יהיה. גם כשהוא כבר היה מתיישב בבית קפה, מסעדה או בר הוא אף פעם לא הרגיש הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה ההוא או אם הפסטה קנויה או עשויה במקום. עניין אותו מי שיושב מולו ופחות המסביב.ובכל זאת היו לו את המקומות ליום יום שלו. המקומות של דנק* ושלי" (*דנק היה כינוי שגור בפי חבריו הקרובים של דן).

1. חוף צ'ארלס קלור

לא בגלל החול הלבן, המים השקופים והנוף בצדדים.
הוא אהב אותו כי היה לו מסלול עם האופנים לאורך הרכבת הקלה ומתחם התחנה, משם הוא היה מגיע בדרך הקלה והבטוחה לחוף. והרבה פעמים הדרך הזאת נתנה לו השראה לציוץ בטוויטר, פוסט בפייסבוק, שיר.הוא סיפר לי שבזמן הקורונה היה רוכב לחוף, והשוטרים הסתובבו לאורכו כדי לאכוף את החוק שמותר לבוא לים לשם פעילות ספורטיבית אבל לא כדי "סתם" לנפוש.באחת הפעמים ניגש אליו שוטר ושאל אותו 'מה אתה עושה פה?', ודן ענה לו: "אל תדאג לא באתי להנות", ונאלץ להיכנס למים הקפואים לשחות.

הוא נהג לשבת בחוף וגם כתב, כתב על מה שהעסיק אותו. כחודש לפני שנפרד מאיתנו ישב בחוף וכתב את הפוסט הזה בפייסבוק:"עדיין לא השתחררתי מהאימה שתפסה אותי בשבעה לאוקטובר ולמה שאשתחרר? עדיין לא נרגעתי מהזעם, היאוש, התסכול, והפחד שאחזו אותי באותו בוקר, ולמה שארגע כשכל יום שעובר החטופים יותר עמוק במסתרים?עדיין לא עיכלתי את מידת החומרה שבמצבי ולמה שאעכל?אני לא מצליח לסלוח, אני לא מצליח לשכוח, ואני מבין כמה שאני במיעוט. ככל שהימים עוברים אני מבין כמה מעטים אנחנו האנשים כאן שחפצים חיים".

2. האוס אוף מארלי // דיזינגוף סנטר

דן אהב לקפוץ למקומות. פעם בכמה זמן היינו עושים יום בתל אביב, דן היה מסדר את המסלול לפי המקומות אליהם הוא היה צריך לקפוץ לתת משהו לתיקון, לקפוץ לקחת משהו שחזר מתיקון, לקפוץ להגיד שלום לריקו (עופר קורן), לעבור "בנגב" אצל ג'נגו לקחת את הגיטרה ששכח. במסלול הקפיצות תמיד היתה קפיצה להאוס אוף מארלי בסנטר. אני, הקיבוצניק שפוחד ללכת לאיבוד במקום הזה שנראה כמו חדר בריחה שאין סיכוי לנצח, ודן ששולט בכל מסדרון, בכל קומה, יודע מה יש מעבר לכל סיבוב וסימטה ומי מסתתר מאחורי כל דלת.

תמיד כשהיינו נכנסים ל"האוס", דן היה מתקבל בחמימות וישר צולל לשיחות על דגם חדש של רמקול שקלט בזווית העין, היה בוחן דגם חדש של אוזניות ובולע את המידע בתיאבון אין סופי.בסוף, רגע לפני שהיינו הולכים, הוא היה נזכר שהוא הביא אוזניות לתיקון, מחטט בתרמיל, שולף אותן ושואל תוך כדי הליכה: "מתי זה יהיה מוכן?".דן אהב לשמע ספרים באודיו, ללמוד שפות דרך האפליקציה וכמובן להקשיב למוזיקה , והאוזניות היו אביזר חשוב ושימושי בחיי היום יום שלו.

3. קפה התחתית

דן אהב לשבת בתחתית, עם דגש על לשבת, כי דן לא הגיע למקומות בגלל טעמים שזכר, מנה מופלאה שהתאהב בה, או קוקטיל מטורף שהעיף לו את הסכך. דן אהב מקומות שהוא הרגיש בהם נוח, שהיה לו נעים, שלא היו רועשים מדי.התחתית ענתה לו על הכל, קפה וארוחת בוקר בפגישת עבודה עם חבר, צהרים על הדרך וקפה בדרך ל… –והכי ענתה לו! – על בירה בלילה אחרי הופעה או תוכנית רדיו. גם לתחתית הוא לא תכנן כמעט אף פעם להגיע, הוא פשוט היה קופץ לשם כי היה באזור ופתאום בא לו.

באחד הבקרים רגע אחרי שסגרנו הופעה של דן בזאפה, הוא התקשר אלי וסיפר לי שפגש בתחתית אתמול בלילה את שחר חסון (שהוא מאד אהב). השיחה התגלגלה ושחר סיפר לו שהוא מאד אוהב את השיר "גידי", דן כקונטרה שיתף את שחר שהוא מחכה כל יום חמישי לקטע שהוא מעלה.זרקתי לדן: "למה שלא נארח את שחר בזאפה שישיר גידי?".הודעת וואטסאפ אחת, חזרה אחת והשאר היסטוריה: שחר חסון שר גידי בזאפה עם דן והלהקה! כמו שדן היה אומר: מוזמנים לחפש ביוטיוב הקרוב לכיסכם.לינקולן 8

4. הנסיך הקטן

לפני שש שנים הסתובבתי בדיזנגוף וחיפשתי בית קפה לשבת לעבוד על המחשב בזמן שהיה לי, שלחתי הודעה לדנק' לקבל המלצה. הוא ענה לי מיד: "לך לנסיך הקטן, זה המקום שאמרתי לך שאני נפגש מידי פעם עם ברי" (סחרוף).צעדתי צעידה קצרה בלחות התל אביבית, הגעתי לדלת בית הקפה המדובר, פתחתי אותה ומתוך היכרות עמוקה עם דן הבנתי ברגע אחד מה הוא כל כך אוהב במקום.

מדפי הספרים עם "בטן" באמצע מעומס המשקל, כלי ההגשה לא אחידים, לא ברור אם הדלת היא לשרותים או למטבח ובכלל יש הרגשה שסיכוי טוב שלא תקבל את מה שהזמנת.אבל למרבה הפלא, מתוך כל התיאור הזה הכל קורה, בזמן שהעיניים משוטטות בין מדפי הספרים ההזמנה יוצאת בזמן, הקפה מגיע כמו שביקשת וכמובן לביבות הבטטה והשקשוקה שהיו המועדפים של דן (לפחות בפעמים שהייתי שם איתו).

אני יכול להגיד בביטחון כמעט מלא שכל הדברים האלו הם מה שגרמו לדן לאהוב כל כך את המקום. ההתנהלות והנראות של המקום באופן מסויים דומים בהרבה דברים להתנהלות שלו בחיים ובבית הפרטי שלו – תחושה של בלאגן מסודר שבסוף בזכות קסם אישי הכל קורה והכל מסתדר.את פגישת העבודה האחרונה שלנו עשינו בנסיך הקטן מתוכה נשאר הדף הנ"ל בכתב לא ברור (שלי) עם תוכניות ורעיונות לשנים הקרובות שחלקם כבר היו מוכנים לביצוע.רש"י 17

5. בארבי

דן אהב מאוד את הבארבים.מיונה הנביא בואך בארבי בסלמה דרך קיבוץ גלויות, ולשמחתי דן הספיק גם לגעת בבארבי בנמל ביפו, אך לא למספיק זמן. הוא אהב את הבארבי בתור קהל ואהב מאד להיות על הבמה בבארבי.דן ושאול מזרחי זה סיפור אהבה של שני אנשים עם לב ענק ופתיל שלפעמים הוא קצת קצר אבל בסופו של דבר עם המון הערכה אחד לשני.דן אהב לראות הופעות בבארבי, הוא אהב את שאול ואריאלה ואת הבמה שהם נותנים למוזיקה הישראלית, הוא אהב את הרעיונות של שאול ואת החשיבה מחוץ לקופסא, וגם כשעפו גיצים בסופו של דבר זה היה כי ריתכו וחיברו משהו שבסוף עבד ולא התפרק.

הפעם האחרונה של דן על הבמה של הבארבי היתה ביום ההולדת של דודי לוי. דן צעד מקצה הבארבי לבמה כשהוא עובר בתוך אלף אנשים תוך כדי ניגון מפוחית כפתיח לשיר "נהג מונית/מושיקו" כשדודי והלהקה מחכים לו על הבמה.הרגע הזה שבו הוא עובר בין האנשים מנגן, מחייך, מישיר מבט, מחבק ויוצר קשר עין – זו התמצית הכי מזוקקת של דן.

ב-5.11 החברים הטובים של דן והשותפים שלו לעשייה יהיו בבארבי עם המון שירים שדן השאיר לנו בערב שכולו מוקדש לזכרו. ברי סחרוף, דנה ברגר, דנה עדיני, רמי קלינשטיין, פיטר רוט, שחר אבן צור, יהלי סובול, דודי לוי, יובל מנדלסון, מאור כהן, שאנן סטריט, חמי רודנר, עמיר לב, וכמובן TOREN, הבן של…>> "זוכרים ושרים דן תורן", בארבי 5.11 20:30, פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• דן תורן
• פסטיבל סאונדטרק
• בארבי
• הנסיך הקטן
• התחתית
• פארק צ'ארלס קלור

1. התיאטרון הקאמרי

אני ילדת תיאטרון, ויותר מזה – אני ילדת תיאטרון תל אביבית. אבא שלי, נעם סמל, ניהל את תיאטרון הקאמרי של תל אביב מזה 25 שנים, ובשבילי המוסד הזה היה גן שעשועים אחד ענק. אני זוכרת איך אחי ואני באנו לטקס הנחת אבן הפינה של מבנה הקאמרי החדש בשאול המלך (ודחפו אותנו לצילום משותף עם שמעון פרס). על הרחבה הריקה למדתי לרכוב על אופניים (ובעיקר התרסקתי). למדתי את המחילות שמובילות מחדר התלבושות, לאיפור, לאולמות, למשרד המנכ״ל. כששירתי כקצינה בקריה ממול, אבא היה מצעיד אותי בגאווה בין מעגל המשרדים בקומות העליונות. היום אני נהנית להסתובב שם כאשת תיאטרון בעצמי, ולצפות בהצגות כקהל מן השורה (הראשונה בדרך כלל).שדרות שאול המלך 19

>> בית הקפה של מוישה אופניק והמקום השקט בת"א. העיר של נמרוד רשף
>> אאוטסיידרים ואיים של שפיות. זאת *לא* העיר של נועם שוסטר אליאסי

2. הנסיך הקטן

בית הקפה וחנות ספרי יד שנייה המיתולוגית של תל אביב היא מקום מנחם וקסום עבורי עוד מגיל התיכון. הייתי מסיימת את הלימודים מוקדם בימי שישי, עולה על קו 5 לקינג ג'ורג', ונכנסת היישר למסדרונות הצפופים והריחניים של "הנסיך", שהיה אז ברחוב סמטה פלונית (או סמטה אלמונית? אני תמיד מתבלבלת). לפני שנים המקום עבר לחזית של קינג ג'ורג', אבל ריח הספרים המנחם נשאר והיה. אין פתרון יותר טוב למחסום יצירתי מלשבת לעבוד על אחד השולחנות בגינה, לצד המולת התל-אביבים הבוהמיינים והתיכוניסטים החדשים במקום, עם מדפי הספרים העמוסים מביטים עלייך בעיניים טובות.קינג ג'ורג' 19

3. ביגודית ויצ"ו

בשבילי אף סיבוב ברחוב קינג ג'ורג' לא שלם בלי קפיצה לביגודית של ויצ"ו. קודם כל, זה שופינג עם מצפון שקט – זו גם דרך יעילה ואקולוגית להימנע מאופנה מהירה, וגם כל ההכנסות מוקדשות לפעילויות ויצ"ו למען נשים וילדים בסיכון. ועוד יותר מזה – יש שם תמיד את הפריטים הכי שווים, מבייסיק ועד רטרו. הצוות מקסים, כלבלבים מתקבלים בברכה, ואם לא מצאתי מה שרציתי, תמיד יש את הפעם הבאה.קינג ג'ורג' 35

4. כיכר היל

כבר שלוש שנים שאני גרה עם בן זוגי ניצן בצפון הישן. כך גיליתי את "כיכר היל" שמסתתרת בין רחוב שמעון התרסי, יהושע בן נון והורקנוס. להקיף אותה זה עניין של כמה צעדים (וכך אני עושה כל יום עם הכלב שלי, שוקו), ועדיין יש בה שפע של אוצרות: ספסל עם צל מושלם מתחת למפל מלאכותי עם אבני פסיפס, גינת שעשועים קטנה ומרופדת, והקסם האמיתי – בפנים מסתתרת על גבעת הכורכר מערת קבורה ושרידי התיישבות מהאלף הרביעי לספירה. בלילה היא מקום מושבם של בני נוער מתמזמזים, דיירי רחוב, ותנים שחוצים את הירקון ומגיעים לכאן כדי לבכות. רק בתל אביב.רח' שמעון התרסי/יוחנן הורקנוס

תיאטרון אחד העם

חייה של במאית תיאטרון הם חיי נדודים. הלב והבית נישאים כל פעם לקירות חדשים, להצגה חדשה. בשבועות האחרונים הבית והלב שלי נמצאים בתיאטרון אחד העם של ביה״ס לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים, הצמוד לכלבו שלום. מעבר לשלט המהבהב באורות "התיאטרון", העליתי עם אנסמבל של 14 סטודנטיות (וסטודנט אחד) את ההצגה החדשה "המקום בו השמיים נגמרים" מאת לוסי קירקווד, דרמה היסטורית חדשנית על 12 נשים שמוטלת עליהן אחריות כבדה – לגזור דינה של אישה אחרת.אחד העם 9

>> ביום חמישי הקרוב (11.5) תתקיים הפרמיירה של "המקום בו השמיים נגמרים" בבימויה שלאילאיל סמלבתיאטרון אחד העם של ביה"ס לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. הוא מבוסס על המחזה הבריטי החדש "The Welkin" מאת לוסי קירקווד, שמתרחש באנגליה הכפרית של 1759, ומתחקה אחר סאלי פופי, נידונה לתלייה על רצח מזוויע שביצעה. לאחר שהיא טוענת שהיא בהריון, חבר מושבעות של 12 נשים נשלפות מעיסוקי היומיום שלהן על מנת להחליט האם היא דוברת אמת, או רק מנסה להתחמק מהגרדום. בעוד אספסוף צמא דם צובא על הדלתות, הנשים נאבקות בינן לבין עצמן על האחריות שניתנה להן והשטן האורב בקרבן.תיאטרון אחד העם, אחד העם 9, פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• תיאטרון הקאמרי
• הנסיך הקטן
• יד שנייה
• תיאטרון
• סמינר הקיבוצים

1. גן סעדיה שושני

2. היווני

3. קפה אלקלעי

4. הנסיך הקטן

5. פארק המסילה

אחד הפרויקטים היותר מוצלחים ומורכבים, אדריכלית וסביבתית, של העירייה של השנים האחרונות. די מרגש לחשוב שבאותו מקום ממש עברה מסילת הרכבת העות'מאנית בסוף המאה ה-19. הליכה לאורך הפארק מאפשרת התבוננות על בתי נווה צדק היפים מזווית אחרת כולל מקומות בילוי, מוסיקה ואוכל מהטובים בעיר.

• העיר שלי
• שוק בצלאל
• הנסיך הקטן
• פארק המסילה
• עדות מקומית

1. דיזנגוף סנטר

כבר עברו הזמנים שבהם הייתי מגיעה לסנטר לא בתור קונה אלא על תקן אליס בארץ הפלאות. למען השוטטות, גילוי המוזרויות ששורצות שם, היתקלויות לא מתוכננות עם כל מיני חברי עבר, השתחלות לחדרי החדרים של ההיכל הזה, ויש לא מעט כאלה. צריך לשם כך לא מעט זמן פנוי, ולמעשה, נדרשת התעלמות ממימד הזמן. צריך גם בסטי שתלך איתך שם כי גם היא משוטטת בנשמתה. אז לבסטי שלי וגם לי כבר יש ילדים וכמה מוזר זה יהיה אם שוב נתהלך בסנטר ונטריד אנשים זרים. יחד עם זאת תמיד הלב שלי מתרחב כשאני מזדמנת בשעריו. הוא חללית שנחתה באמצע העיר ומעולם לא המריאה חזרה.
דיזנגוף 50

2. המגדלור/סיפור פשוט/תולעת ספרים

מאחר ואין בארץ חנויות ספרים גדולות, ותיקות ומפוארות, המענה לחנות ספרים ראויה לשמה חייב להיות חנות עם טעם אישי ואהבה לספרים, לספרות ולקריאה. המגדלור, סיפור פשוט ותולעת מקיימות את התנאי הזה שנשקף מכל פינה. הן יפות, קורנות בטוב טעם ומפתות. בלעדיהן תל אביב תתכער ותיטמטם משמעותית.
מקווה ישראל 18/שבזי 36/מלכי ישראל 9

3. הנסיך הקטן

עוד מקום יחיד במינו בעיר, צאצא של הנסיך הקטן המקורי מסמטה פלונית, שהיה באמת אבן דרך תרבותית. גם בנסיך בקינג ג'ורג' אפשר לשתות לא ביוקר, למצוא פינה בין קירות הספרים, שם יש המון פנינים נדירות, ולהעביר את הזמן בבטלה מעולה. מחכה ליום שבו הוא יהיה פתוח 24/7, ואז יהיה אפשר גם לנמנם שם אם השיכרות תקשה על ההליכה הביתה.
המלך ג'ורג' 19

4. פארק קרית ספר

הבת הקטנה של יואב ושלי, יערה, נחשבת לתינוקת הראשונה של הפארק, מפני שהיא נולדה ממש עם תחילת הקמתו. הבת הגדולה שלנו, הללי, שיחקה שם עוד כשזה היה מגרש צבאי מוזנח, ותושבי הסביבה נאבקו כדי שיוסב לפארק. זה אכן התממש לגן מאוד מקומי, שנתפר לפי הטעם והסטייל השכונתי שלנו.

5. אמפם לינקולן

כמו עש לילה אני נמשכת לאור שלו, ובכלל, כל מי שחזרה אי פעם הביתה באמצע הלילה יודעת כמה האורות הזרחניים של אמפם מסמנים שכאן אין לך סכנה. המוזיקה לרוב טובה, הגודל הולם את מידות העיר, הזמינות הלא פוסקת, 24 שעות ביממה, מנחמת את לבי העירוני גם כשאני ישנה, וג'יהאן הקופאית מלכה.
לינקולן 9

באחרונה יצא ספרה החדש של ענת עינהר "אף יהודי" בהוצאת כנרת זמורה-דביר.לפרטים נוספים ורכישה

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• דיזנגוף סנטר
• הנסיך הקטן
• קריית ספר