אותיות שחורות בולטות על רקע אדום מבשרות על "הפרק הבא" (The Next Chapter) בתיאטרון המלכותי הלאומי של אנגליה (או הנשיונל). מתחת להן, בעמוד הבית של אותו תיאטרון, באותיות לבנות על רקע סגול מוסברת הכוונה: "אינדו רובסינגהם חושפת את העונה הראשונה שלה". רובסינגהם היא האישה הראשונה, והאדם הלא-לבן הראשון, שנבחרה באחרונה לנהל אמנותית (וכן להיות מנכ"לית-שותפה) את המוסד שבכל העולם נושאים אליו עיניים. היא הציגה עונה משובצת כוכבים (לזלי מנוויל, פול מסקל ושיתוף פעולה עם הראפר סטורמזי) לצד בחירות רפרטואריות מסורתיות כמו "המלט", וגם עיבוד בימתי חדש לסרט "גאווה" מ-2014.

>>זה רק סרט על גבר בודד שמתיידד עם כלב, אבל הוא פשוט שובה את הלב

לא בכדי בחר הנשיונל במינוח "הפרק הבא" ביחס לכהונת רובסינגהם, כחלק מהנראטיב שהוא מבקש ליצור במהלך קמפיין גיוס תרומות תחת הכותרת "סיפורים מתחילים כאן" (Stories Start Here) – תיאטרון הוא מספר-סיפורים, הם מדגישים, וכניסתה של מנהלת אמנותית חדשה היא פרק נוסף בסיפור בן 63 השנים שלנו, שהחל בתקופת דור המייסדים בראשות סר לורנס אוליביה. פרק אחר, אולי שונה, שהוא חוליה משמעותית בשרשרת התרבותית ההיסטורית שמתקיימת ערב-ערב על הגדה הדרומית של התמזה. בלונדון מתכוננים לבחון את הרפרטואר של רובסינגהם, ובתל אביב נערך בינתיים הליך לאיתור המנהל/ת האמנותי/ת החדש/ה של התיאטרון הלאומי הבימה, שיהיה כפוף למנכ"ל התיאטרון.

לקראת סוף 2025 יסיים הבמאי משה קפטן, לבקשתו, כהונה בת כתשע שנים (מתוכן אחת כממלא מקום) כמנהל האמנותי של הבימה, ויחל לשמש מנכ"ל ומנהל אמנותי של התיאטרון העירוני חיפה. לנוכח קליטתו של הבימהכתאגיד עירוני השייך לעיריית תל אביב יפובתחילת 2022 (לאחר הקריסה בסוף 2019 בשל גירעון של יותר מ-100 מיליון ש"ח), ועדת איתור בהשתתפות גורמים עירוניים מוקמת כדי לבחון את המועמדים והמועמדות. אלה נדרשים להציג, בין השאר, ניסיון של עשור לפחות בתחום הבימוי (כולל בימוי עשר הפקות שונות לפחות) ומינימום של שלוש שנים בניהול צוותים מקצועיים ותקציב משמעותי. במידה וישנו ניסיון של שלוש שנים לפחות בניהול אמנותי של תיאטרון רפרטוארי או תיאטרון ילדים, פסטיבל או גוף אמנותי אחר, זה ייחשב יתרון, כמו גם ניסיון בכתיבת מחזות או בהוראה באקדמיה ובבתי ספר למשחק.

אך מעבר לעמידה בדרישות הסף ומילוי שאלון מפורט, שורת הבמאים והבמאיות שמתמודדת בימים אלה על התפקיד מתבקשת לפצח משימת בית, שהיא חלק מהגשת המועמדות לניהול הבימה בן 108 השנים: כתיבת נייר עמדה או מצגת של עד חמישה עמודים, שבהם יפרטו את מהותו האמנותית של התיאטרון בעיניהם, תמהיל הרפרטואר המרכיב את סדר היום שלו, הנושאים שבהם על התיאטרון לעסוק וכן יכללו התייחסות לחדשנות ולקירוב קהלים חדשים. ככה, פריסטייל, עם מסר של "קחו את זה מכאן ותהיו אתם הסטוריטלרים של הבימה".

רבות נכתב על המשימות והמהות של תיאטרון לאומי במאמרים ובספרים אקדמיים, והיו גם ועדות וגורמים שבחנו את הנושא בתיאטרון עצמו, וכן במשרד התרבות והספורט. יש אמנם תקנון לתאגיד שפרסמה העירייה, ובטקסט המופיע באתר הבימה מוזכרים קידום מחזאות ישראלית מקורית וקלאסית ויצירת חממה למחזאים ישראליים צעירים בתור יעדים הראשונים במעלה. אולם מה לגבי חזון מלא? הצהרת עקרונות מפורטת יותר, על-זמנית וישימה, כזו שתחבר בין העבר לבין העתיד של המוסד, ושאותה המבקשים לקבל את משרת הניהול האמנותי יוכלו לקרוא, להפנים וליישם בהגשה שלהם, ובהמשך בתפקיד? מסמך כזה אין בנמצא, ולכן תמוה למדי שהכדור הזה מגולגל למועמדים ולמועמדות המתבקשים להביא חזון מהבית (או מ-AI).

המשימה ה"פתוחה" הזו אולי מאפשרת לחלום בגדול, לחשוב "מחוץ לקופסה" וגם להבין מי מהמועמדים/ות מתכנן ריאלי ומי לא, מי חושב על קהל רחב ומי מכוון לברנז'ה. אבל בעידן מרובה-אילוצים שבו מתנהלת התעשייה הרפרטוארית בישראל (החל מתמיכה כספית הולכת ופוחתת, דרך קהל מתמעט ועד לתחרות גוברת מול תיאטרונים חדשים) ובעיקר, בהעדר חזון מגובש ומוצהר – אותה משימה נדמית כבעייתית ובלתי ממקדת. אם מוסד או ארגון אינם מסוגלים להציג מסמך עקרונות שיחייב כל מועמד/ת לתפקיד, עמוד שדרה ערכי ואידיאולוגי – ולא כל שכן מפורט – שישמש קנה מידה לבחירת המנהל/ת הבא, מדוע שהמועמדים יביאו על עצמם את כאב הראש הזה שעוד מקדים את המיגרנה הנלווית לתפקיד עצמו? איך אפשר לרצות להיכנס למקום – כל מקום, לא רק תיאטרון – שהדנ"א הארגוני, הערכי ובמקרה זה גם האמנותי שלו כה מעורפל, לא מנוסח ולא ברור?

שלושה מהתיאטראות הגדולים הפועלים כיום בתל אביב – הבימה, הקאמרי ובית ליסין – כבר כמעט בלתי ניתנים להבדלה. כולם מעלים מחזות זמר, דרמות וקומדיות, מקיימים אירועי מחווה לאושיות תרבות, עורכים פסטיבלי מחזאות מקורית שבתקווה תשתלב ברפרטואר וכתמיד נלחמים על לבם וכיסם של הקניינים מהיכלי התרבות ברחבי הארץ. דווקא בשל כך ראוי לברר לעומק איזה ערך מוסף ראוי שיהיה להבימה במצב כזה – ובפרט בזמן משבר ומלחמה – כסטוריטלר של המיקרוקוסמוס הישראלי ושל התרבות הישראלית, אם לחזור למינוח של הנשיונל האנגלי.

כדאי להביט מערבה מכאן ולחשוב מה הסיפור הייחודי שהבימה רוצה לספר על עצמו, על תיאטרון ישראלי ועל המדיום התיאטרוני בכלל, ולאן רצוי לקחת אותו בנקודה זו. אחרת, איך תוכל המנהלת הבאה (שמא תיבחר אישה ראשונה לתפקיד, ברוח מהלך "עיר שווה" למען שוויון מגדרי, שמובילה העירייה במוסדותיה) לכתוב את הפרק הבא בסיפורו של הבימה כחוליה בשרשרת התרבותית מבלי שתבין את הפרקים הקודמים בסיפור? זו חשיבה שראוי היה שתיעשה בתיאטרון כלפי חוץ וכחלק מהקול הקורא, כמבחן חשוב וקריטי לוועדת האיתור ולהנהלת התיאטרון יותר מאשר למתמודדים ולמתמודדות על המשרה. הוא ישפיע מטבע הדברים על דמותו של הבימה לא רק לכהונה הקרובה אלא בעיקר לטווח הארוך.
הכותב הוא מבקר התיאטרון של "כאן תרבות"

• טור דעה
• ❤ תרבות
• תיאטרון
• הבימה
• הצגות

הערב (ראשון, 5.5) הוא ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומלבד שלל אירועים רשמיים, ערבי זיכרון בסלון, טקסים ועצרות ברחבי תל אביב-יפו, מתקיימים השנה לאורך היום, מחר וביום שלישי גם ערבי תרבות, הרצאות, הצגות והקרנות סרטים שעוסקים כולם בטראומת השואה ממגוון זוויות ייחודיות, כך שכל אחד יכול להתייחד עם זכר הנספים וצלקות ההשמדה באופן המתאים לו. בחרנו את המעניינים שבהם (שימו לב שלרובם יש להירשם ולהזמין כרטיסים מראש).

>> יצירת מופת מצמררת: השואה כפי שלא נראתה מעולם על שום מסך

השיבה מפלנטה אחרת // קולנוע קנדה

בקולנוע קנדה שבפלורנטין יוקרן ביום השואה הסרט התיעודי המופתי "השיבה מהפלנטה האחרת".הסרט עוקב אחר סיפורו של הסופר ק. צטניק, שעל אף שהוציא לאור ספרים רבים, שמר על פרטיותו בקנאות ואיש לא ידע פרטים ביוגרפיים עליו, עד שנאלץ לחשוף את זהותו כדי להעיד במשפט אייכמן, שם התמוטט על דוכן העדים. בעקבות האירוע הזה החליט ק. צטניק לעבור טיפול נסיוני ופורץ דרך ב-LSD שהביא אותו לתובנות רבות ועמוקות על השואה המוצגות בסרט. לאחר הסרט תתקיים שיחה על טראומה ומשני תודעה עם ד"ר רן ספיר, חוקר ופסיכולוג קליני.
ראשון, 5.5 19:30,חצרים 15, 050-3878715.פרטים וכרטיסים כאן

מכתב לחזיר // מוזיאון תל אביב

במוזיאון תל אביב תתקיים הקרנה של הסרט "מכתב לחזיר", שיצרה טל קנטור והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט אנימציה קצר. הסרט עוסק בתלמידת תיכון ששומעת את עדותו של ניצול שואה ויוצאת למסע חיפוש פנימי בעקבות זהותה, תוך שהיא ניצבת בפני סוגיות של זהות, טראומה קולקטיבית וחמלה. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם היוצרת על תהליך העבודה והיצירה.
שלישי, 7.5 19:00, שאול המלך 27, 03-6077020.פרטים וכרטיסים כאן

קיר זכוכית // תיאטרון בית ליסין

בתיאטרון בית ליסין תתקיים קריאה מבוימת של המחזה המקורי "קיר זכוכית", שעלה בתיאטרון לראשונה לפני כעשור ומגולל את חייה של רקדנית ישראלית צעירה, שמגיעה לברלין ומתמודדת עם זיכרון השואה של סבה תוך שמגלה סוד בלתי צפוי אודות חייו. בתום הקריאה יתקיים שיח בנושא "השואה דור 4, האם זיכרון השואה יישמר?" בהנחיית התסריטאית והסופרת שירי ארצי ובהשתתפות יונה אליאן קשת, ישי שריד, אורן יעקבי ודויד פינס.יום ראשון, 5.5 19:00,פרישמן 44, 03-7255333.פרטים וכרטיסים באתר התיאטרון

ג'אדו, שואה במדבר // מוזיאון אנו

במוזיאון אנו ליהדות התפוצות תיערך הקרנה של הסרט "ג'אדו, שואה במדבר" ואחריה שיחה עם יוצרות הסרט שרון יעיש וארית גורדון. הסרט מגולל את סיפורו של יוסף דעדוש שנשלח יחד עם 3,000 מיהודי העיר בנגזי למחנה הריכוז ג'אדו בלב המדבר הלובי. במחנה כתב יוסף יומן שהחביא בסתר, וגם כשהגיע ארצה נעל את היומן בארון ואישר לפתוח את המנעול רק לאחר מותו.רביעי, 8.5 16:30, קלאוזנר 15 (בתוך אוניברסיטת ת"א), 03-5008080.הרשמה מראש כאן

עקומים // לאופולד שטאט // תיאטרון הבימה

בתיאטרון הבימה יעלו הערב (ראשון) מוצגות שתי הצגות שעוסקות בטראומת השואה ובשלטון הנאצי בגרמניה ערב המלחמה. ההצגה "עקומים" מביאה את סיפורם שלמקס ורודי, זוג החי את חיי הלילה החופשיים של ברלין, עד שבליל הסכינים הארוכות מקס נאסר מקס בידי הנאצים על רקע נטייתו המינית ונשלח למחנה ריכוז. במחנה, מתוודע מקס להורסט ושם, על רקע הדיכוי הנורא צומחת אהבתם האסורה.

הצגה נוספת שמוצגת בהבימה ועוסקת בשואה היא "ליאופולד שטאט". מדובר במחזה שהוא מעין אלבום תמונות של משפחה יהודית, שמתחיל מהימים האחרונים של 1899, ומגיע עד לאפלה הנורא של המאה העשרים. ההצגה מתחילה מרגעים שמחים ואוהבים של המשפחה, ממשיכה במלחמת עולם אחת ומסתיימת במלחמת עולם שנייה, שגודעת באכזריות את מרבית ענפי המשפחה.פרטים וכרטיסים לשתי ההצגות כאן

מגוון סרטי שואה // סינמטק תל אביב

כבכל שנה בסינמטק תל אביב מתקיימים יומיים של הקרנות סרטים שכולם נוגעים באופן כזה או אחר בזכרון השואה ובהשפעתה על החברה הישראלית. בתכנית סרטים תיעודיים לצד עלילתיים וכן שיחות עם היוצרים והרצאות. בין היתר יוקרנו הסרטים "אזור העניין", "עקבות", "המרתף", "אבא'לה בוא ללונה פארק" ו"תכנית א'".פרטים וכרטיסים כאן

איך שילמנו בשואה // מוזיאון ארץ ישראל

הרצאה יוצאת דופן תתקיים מחר (שני) בביתן המטבעות של מוז"א, בהובלתו של של אפי שחק, חוקר ומומחה לאמצעי תשלום בשואה. במהלך ההרצאה יציג שחק את אמצעי התשלום בהם נעשה שימוש בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות העקורים לפליטי השואה לאחר המלחמה, ויציג בנוסף דוגמאות נדירות לזיופים שהנפיקו הנאצים במטרה לפגוע בכלכלת מדינות הברית במהלך המלחמה.שני, 6.5 19:00, חיים לבנון 2, 03-6415244.בהרשמה מראש בלבד כאן

החיים יפים // קולנוע יפו

בקולנוע יפו יקרינו בערב יום השואה את הסרט הטראגי-קומי היפהפה של רוברטו בניני, "החיים יפים". הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר טסוקר את עלילותיהם של אב ובנו באיטליה הפשיסטית, ערב שליחתם למחנה ריכוז. לאורך כל תקופתם במחנה הריכוז מנסה להמתיק את המציאות הנוראה בעבור בנו, ולהפוך את הכל למשחק מלחמה בו עליהם לנצח. ראשון, 5.5 18:00, מרזוק ועזר 14,054-8708099.פרטים וכרטיסים כאן

לחיות מחדש // בית ציוני אמריקה

בית ציוני אמריקה יארח את שחקני תיאטרון הידיישפיל שיביא לבמה סיפורים ועדויות שנוגעים בטראומת המלחמה ובוחנות את החיים שאחריה, החל מהחיים במחנות העקורים, כלה בהתארגנות לעלייה ארצה, ועד הניסיון הבלתי פוסק לשקם את חייהם ולתור אחרי קרובי משפחה שנותרו מאחור. הסיפורים ילוו בשירים ביידיש שנכתבו בתקופת המלחמה.ראשון, 5.5 19:30, דניאל פריש 1, 03-6959341.פרטים וכרטיסים כאן

• יום השואה
• סרטים מומלצים
• הצגות
• הרצאות
• סינמטק תל אביב
• קולנוע יפו
• קולנוע קנדה

>> עופר סקר הוא תסריטאי ("אורי ואלה") ועכשיו גם מחזאי, והמחזה הקומי שלו"איך הפכתי לאבא שלי"יעלה במסגרת פסטיבל "פותחים במה" בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. הפסטיבל נוצר כחלק מהחזון האמנותי של בית ליסין, לקידום מחזאות ישראלית ועידוד יוצרים צעירים, ובמסגרתו עולות על הבמה הקראות מבוימות של מחזות מקור חדשים עם מיטב שחקני בית ליסין. הפסטיבל ייפתח היום (6.12) ויימשך עד שבת (9.12).פרטים וכרטיסים כאן

1.

זה קרה ב-2019. ים, ילדת הסנדוויץ' שלי שהיתה אז עדיין תינוקת, התעוררה בוכה באמצע הלילה. אשתי, שבקושי התעוררה, מלמלה לעברי "תיגש אליה". ומשום מה, מתוך ערפילי השינה, לרגע אחד קצר נדמה היה לי שאני שומע אותה אומרת לי: "תיגש, יובל".
יובל זה השם של אבא שלי.
לקח אולי חצי שנייה למוח שלי להבין את הטעות, והלכתי להרים את ים. אבל תוך כדי שאני נכשל באופן מחפיר בניסיון להרדים אותה, הדבר הזה שהאוזן הפרוידיאנית שלי שמעה לא עזב אותי.
אני לא אבא שלי, חשבתי. ברור שאני לא אבא שלי! אבל הנה אני עומד כאן, באמצע הלילה, באמצע החיים, גבר עייף מחזיק בידיים תינוקת שנראית בדיוק כמוני…
אולי אני כן אבא שלי?

תרשו לי לגלות לכם טריק מקצועי שכל יוצר ישראלי מכיר: רוצה לצאת נביא? פשוט תוסיף מלחמה לסיפור שלך. רוב הסיכויים שעד שהפרויקט יהיה מוכן, תפרוץ עוד אחת

2.

מחר, יום שישי ה-8.12 בשעה 11:00, המחזה הקומי שצמח מתוך ביעות הלילה המשונה שלי יעלה בקריאה מבוימת, במסגרת פסטיבל פותחים במה המעולה של בית ליסין. המחזה פותח במסגרת חממת עתיד התיאטרון בחסות עיריית תל אביב-יפו, בהנחיה הדרמטורגית של אבישי מילשטיין, ובקריאה שלו ישתתפו ארז דריגס, שלומי טפיירו, נתי קלוגר, חני נחמיאס, גיל וסרמן, יניב שביט ודניה לנדסברג, שגם ביימה בכישרון רב.

קוראים לו "איך הפכתי לאבא שלי", והוא מספר על גבר שמתעורר ביום הולדתו ה-40, ומגלה שחזר 30 שנה אחורה בזמן, והפך להיות אבא שלו כשאבא שלו היה בן 40. עכשיו, הוא חי מחדש את הילדות האומללה שלו, אלא שהפעם הוא חווה אותה מנקודת המבט של האבא הבלתי נסבל שלו. "פריקי פריידיי" פוגש את "בחזרה לעתיד", ושניהם ביחד הופכים לסיפור על משבר אמצע החיים.

כמו שהדברים האלה בדרך כלל עובדים, המחזה כבר מזמן לא עליי ובטח שלא על אבא שלי – מהר מאוד גיליתי שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, האבא והבן צריכים להיות הפכים מוחלטים, מה שהפך אותנו למודל בלתי שמיש בעליל. ובכל זאת, אלמנטים מסוימים מהילדות שלי נותרו בסיפור – בעיקר המיקום שלו בפרדס חנה שבדיוק התחילה להפוך אז לאימפריית השאנטי של המזה"ת… וגם השימוש במלחמת המפרץ כרקע לעלילה.

3.

כן. מלחמת המפרץ. המחזה מלא באזעקות, טילים, פאניקה ציבורית ואנשים שמסתגרים בבתיהם. זה היה ככה עוד אז, ב-2019, כשרק חשבתי על הרעיון. ועכשיו הוא הרגע שבו אני אמור לכתוב על כמה שהמחזה מקבל פתאום משמעות אחרת לגמרי בימים האלה, משמעות מצמררת, כמעט נבואית!

אבל תרשו לי לגלות לכם טריק מקצועי שכל יוצר ישראלי מכיר: רוצה לצאת נביא? פשוט תוסיף מלחמה לסיפור שלך. רוב הסיכויים שעד שהפרויקט יהיה מוכן, תפרוץ עוד אחת. רק תחשבו על הפרקים של "שיר אחד": זה כמעט מנדטורי שמתישהו באזור הדקה ה-12 הזמר יכריז ש"הקלטנו את השיר בדיוק בתקופת מלחמת ההתשה / יום כיפור / לבנון / האינתיפאדה / האינתיפאדה השנייה והאווירה הקשה נתנה לטקסט משמעות אחרת לגמרי". אני שם כסף שזה לא היה שונה גם אם היו מקליטים פרק על "איפה העוגה".

אחד מנזקי המשנה של התקופה האומללה הזאת היא הנסיגה לדיבור בקלישאות. אם מישהו כבר מצליח לנסח אמירה סבירה, כל האחרים נאחזים בניסוח שלו וחוזרים אחריו. כאילו עצם הניסיון להגיד משהו אחר הוא סכנה

4.

חשוב לי לכתוב את זה כי לא כל כך בא לי לנסות ולהעמיד פנים שהמחזה שלי מתעסק בהווה המדמם והמדכדך שלנו. כלומר הוא קצת כן, אבל זאת ממש לא היתה הכוונה. להיפך, רציתי לכתוב דרמה קומית מחממת לב ואני ממש מקווה שהצלחתי. ולא בא לי להשתמש ב"רלוונטיות" הזאת כאיזו דרך עקומה לנמק את העובדה שאנחנו עושים קריאה של מחזה באמצע תקופה כל כך מחורבנת.

האמת היא שבכלל לא בא לי להתנצל. מצד שני, גם לא בא לי להגיד "דווקא עכשיו!" או "קצת אסקפיזם" או "תפקידי כאמן", או כל קלישאה אחרת שאנשים נאלצים להשתמש בה עכשיו בשביל להצדיק את המובן מאליו – שהקיום כולו לא נעצר ב-7 באוקטובר, למרות שרוב הזמן זה כל כך מרגיש ככה.

בכלל, אחד מנזקי המשנה של התקופה האומללה הזאת היא הנסיגה לדיבור בקלישאות. אם מישהו כבר מצליח לנסח אמירה שנשמעת סבירה, כל האחרים נאחזים בניסוח שלו וחוזרים אחריו. כולם אומרים את אותן מילים וחושבים את אותן מחשבות ושומעים את אותם השירים (בואנה, חשבתי שאני זקן מדי בשביל להתלהב ממישהו בשם "יגל אושרי" אבל החרא הזה ממכר!) – כאילו עצם הניסיון להגיד משהו אחר הוא סכנה.

זה באמת נזק משני, שולי אפילו. אבל לטווח ארוך גם הוא מסוכן. וזאת, אם תרצו, כל ההצדקה שצריך בשביל להמשיך לעשות אמנות: מישהו צריך להמשיך להגיד משהו חדש, מקורי. גם מצחיק.אני לא יודע אם המחזה שלי הוא כזה. אבל אני יודע שניסיתי.

5.

ודרך אגב, האולם בבית ליסין הוא מרחב מוגן.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• טור אישי
• תיאטרון בית ליסין
• מחזאי
• הצגות

בהצגה ״בהסכמה״ מאת נינה ריין (אותה אני מביימת בימים אלה בסטודיו מיסודו של יורם לוינשטיין) מטיחה האישה הנפגעת קיטי בבעלה אד ש״מעולם לא ביקשת ממני סליחה, כי מבחינתך לבקש סליחה זה להודות באשמה״. המחזה נכתב ממש בתחילת סערת המיטו, ועוסק בתרבות האונס ובקצר התקשורתי המתמשך בין נשים וגברים. לקראת יום האישה הבינלאומי 2023 אני שואלת את עצמי ואותנו – האם אנחנו מסוגלים ומסוגלות לסלוח?

מהפיכת המיטו כאן כדי להישאר. אפילו אם לעיתים נראה שחשוך פה יותר מתמיד, שהייצוג הנשי בכנסת בשפלו, שבארה״ב מחוקקים חוקים שפוגעים בנשים ובזכות הבחירה להפלה, שבאיראן נשים יוצאות לרחובות בהמוניהן ומפגינות נגד חוסר צדק – יש גם הרבה אור. עצם העובדה שאנחנו מזהים את המהלכים האלה כפוגעניים, מוחות ומוחים כנגדן, מדברים ומדברות על האירועים האלה, זו כבר התקדמות עצומה.

כחברה בפורום יוצרות התיאטרון הפועל למען שוויון מגדרי, אני רואה שינויים עצומים שאך לפני כמה שנים נראו בלתי אפשריים. הרמנו זו השנה השנייה את הכנס השנתי למען שוויון מגדרי בתיאטרון, בשיתוף צמוד עם עיריית תל אביב, ובו התחייבו מנהלי התיאטראות בעיר להוביל לייצוג שווה של במאיות ומחזאיות כבר בעונה הקרובה. בעיריית תל אביב תוכנית ״עיר שווה״ תדאג שתוך מספר שנים השוויון המגדרי הזה יהיה לא רק בתחום התרבות, אלא גם בתחומי חברה, קהילה וממשל. ממש בכל תחומי החיים. גם אם יש צעדים אחורה, הלוחות הטקטוניים כבר זזו, והמהפיכה לא הולכת לשום מקום.

השלב הבא של המהפיכה, אם כך, הוא התיקון והסליחה. כדי להביא לתיקון צריך קודם כל להכיר בעוולות, להוציא החוצה את הכעס והתסכול הגואים ולתת להם מקום. להקשיב לנשים וגברים אמיצות ואמיצים ששברו שנים על גבי שנים של שתיקה סביב פגיעה וניצול, וכעת הכריחו אותנו לפקוח עיניים ולראות את מה שהיה סביבנו תמיד. זה הכרחי, זה נחוץ, וזה כואב. בשלב הבא נצטרך לפעול לצעד הקשה יותר – ריפוי. ולשם כך צריכים להתכנס כל הצדדים הרלוונטיים, נשים וגברים, כדי שמה שהיה לא ישוב עוד.

כלי השיימינג ששירת אותנו עד כה, בתקשורת וברשתות החברתיות, הוכיח את עצמו כמוגבל מאוד. ״כלי כימותרפי״ קראה לו חברתי הבימאית איה קפלן. כמה שנים אחרי תחילת המהפיכה כולנו מבינות ומבינים שכדי לעשות שינוי עמוק ושורשי צריך קודם כל להשקיע בחינוך, לעורר מודעות, לדרוש שכל מרחבי העבודה והמחייה שלנו יהיו מוגנים ובטוחים עבור נשים וגברים כאחד. מוגנים במובן הרחב – לא רק מפני פגיעה מינית, אלא גם מהשפלה, התעמרות, ואפליה על שלל צורותיהם. אנחנו מוכרחים לא רק לתמוך בנפגעות והנפגעים לאחר מעשה, אלא למנוע באופן אקטיבי מהפוגעים לפגוע לפני שמתרחשת הפגיעה. זו משימת חיים, אבל היא אפשרית. אין לנו את הפריבילגיה לחלום על פחות מזה.

ביום האישה הבינלאומי 2024 (שיצויין ביום רביעי הקרוב) אני רוצה לסלוח. לסלוח לעצמי על הפעמים בהם לא זעקתי נגד, אפילו שידעתי והרגשתי שמשהו לא בסדר. לסלוח לדור הקודם, לאמהות שלנו שהגנו עלינו בדרכן שלהן כשאמרו ״את צריכה לשמור על עצמך״, כי הן לא האמינו שאפשר יותר מזה. לסלוח לאבות שלנו שלא שמו לב שהם נותנים יד לאפליית נשים כל עוד הם לא מקדמים אותן באופן מודע. אני רוצה אפילו לסלוח לפוגעים. לא לפטור אותם מאחריות, אלא לסלוח להם כדי שנוכל לעבור הלאה. כדי להפסיק לשאול ״איך להעניש״ ולהתחיל לשאול ״איך לעזור״. נתראה בשלב הבא של המהפיכה.

אילאיל סמל היא במאית ויוצרת תיאטרון, ההצגה ״בהסכמה״ בבימויה, החל מה-4 במרץ בסטודיו מיסודו של יורם לוינשטיין.לפרטים וכרטיסים

• טור דעה
• מי טו
• הצגות
• תיאטרון

חבר קרוב הזכיר לי שבסוף שנות העשרים שלי, אמרתי שהחלום האמיתי שלי הוא להקת תיאטרון. לי לא זכור הדבר. אני זוכרת ששנים רציתי להשתייך לתיאטרון הממוסד ולהצליח שם כשחקנית. על בימוי התחלתי לחלום מזמן, אבל הרגשתי שבמאית יכולה להיות רק מישהי בשלה שיש לה מה לומר לעולם. לכן התחלתי להתאמן בבימוי בבתי ספר למשחק ופסטיבלים, אבל הגדרתי את עצמי כשחקנית שגם מביימת. רצה הגורל ובשנת 2000 חליתי מאד, ונאלצתי לעזוב את הבמה. משבר מסוג כזה כופה עליך לחשב מסלול מחדש, והיה ברור לי שהבשלתי כבמאית ושהדרך לחזור ליצירה זה להתחיל לביים לבד, ולא לחכות לאף אחד. פשוט ליצור את מה שאני רוצה ועם מי שאני רוצה, וזאת תהיה הדרך שלי להחלמה.

שכב אצלי במגרה המחזה "קשר דם", עיבוד של המחזאי אפי כהן למחזה "המעגל" של ארתור שניצלר, אותו הצעתי למספר תיאטראות בעבר וכולם דחו. המחזה הזה הכיל את כל מה שאני אוהבת בתיאטרון. זהו מחזה חברתי אפל שחושף את השדים הקשים ביותר שכולנו מפחדים להתבונן בפניהם. היו שם אונס, גילוי עריות, ניצול נשים, פערים חברתיים, איידס – בקיצור, את כל אזהרות הצפייה בצד המסך. פניתי לשחקנים שחשבתי שמתאימים לתפקידים במחזה, והתחלנו לעבוד על הפקה בלי תקציב ובלי תאריך יעד. "קשר דם" עלתה לבמה בתיאטרון תמונע באוקטובר 2003, ונטעה את הזרע שגדל והבשיל להיות "אנסמבל אספמיה".

כיוצרת אני נמשכת לעסוק בצד האפל של הנשמה ובאלימות האישית והחברתית כפי שהיא משתקפת במערכות יחסים רומנטיות או מיניות ("קשר דם" "חיי נישואים") או במבנים חברתיים – פוליטיים ("אחוזת וייס", "מעשה בטבעת") למעשה אני רואה בתיאטרון דרך פואטית ונפלאה להתמודד עם השדים שבתוכנו וסביבנו. הבמה היא עולם שאני בוראת, ובעולם הזה אני יכולה להתמודד עם הדברים שמפחידים אותי או לא מובנים לי ממקום של שליטה. אני יכולה לזעוק על אונס, סחר בנשים וכל הדברים שבמציאות אני חסרת אונים מולם. אני לא לבד ביצירה הזאת, חמושה בכישרונותיהם של שחקני ויוצרי, אני יוצאת לצוד את עניין הקהל כדי לנסות לטלטל את עולמו ולזרוע מחשבות חדשות על המציאות של כולנו.

דמויות נשיות יוצאות דופן מרתקות אותי. לתחושתי קיים מחסור בדמויות נשיות עגולות ולא צפויות במחזאות הישראלית, ומכיוון שכך עיבדתי יצירות ספרתיות לבמה שבמרכזן נשים מושתקות, כמו קורבנות הסחר בנשים יהודיות ע"י יהודים ברומן "מעשה בטבעת"(מאת אילן שיינפלד) או נשים אפלות וחזקות דוגמת אם שהיא ראש משפחת פשע יהודית בטורונטו, במחזה "אחוזת וייס"(מאת נוריאל טוביאס). העיסוק בנשיות ובנשים בחברה ובהיסטוריה הפך עם הזמן יותר ויותר מרכזי באג’נדה שלי כמנהלת אומנותית, והגיע לשיאו בכתיבת המחזה "מהפכניות" יחד עם המחזאית יוספה אבן שושן. מהפכניות מתאר את תרומתן של בנות הזוג של פרויד, מארקס וסוקרטס למהפכות שבעליהן חוללו. המחזה מנער את התפיסה הרווחת שגברים הם אלה שחוללו את המהפכות וההיסטוריה לבדם, ולגאול מהשיכחה את הנשים ששילמו מחירים אישיים כבדים עבור הגשמת החזון של הגברים לצידן.

האם היצירה שלי היא יצירה נשית? כנראה שהתשובה היא כן בגלל ההתמקדות בנשים, אבל אני לא חושבת שסגנון הבימוי שלי הוא נשי – או לא בטוחה שבכלל קיים סגנון בימוי נשי. לכל במאי/ת סגנון משלו/ה, והוא מתגבש מהצגה להצגה. הבימוי שלי משלב מספר סגנונות: אופי המשחק בדרך כלל ראליסטי, כמעט קולנועי, אבל התנועה הבימתית מסוגננת והטקסט פואטי. אני מאמינה שהשפה המדוברת על הבמה צריכה להיות שונה משפת היום יום או שפת העיתונות. אני מאמינה שהבמה צריכה להציע אלטרנטיבה למסך ע"י חזרה לפואטיקה, או לשפה ספרותית, שבהחלט באה לידי ביטוי בהצגתנו "פנקס הקטן", מחזהו של דניאל בוצר, המשתמש בשפתו הציורית והעסיסית של הסופר המצוין דיימון רניון בתרגומו של ט כרמי.

"אנסמבל אספמיה" קיים כבר 20 שנה. משחקים בו שחקנים מהשורה הראשונה כמו אסתי זקהיים, שלום שמואלוב, אייל שכטר, עודד מנסטר, תומר גלרון, אנה דוברובצקי ועוד רבים ונפלאים. שחקנים ויוצרים שהולכים איתי שנים בשדה הקוצים שנקרא הפרינג’ הישראלי, ויוצרים אמנות כסוג של שליחות בתקווה שקהל בעל סקרנות ורעב לתיאטרון אותנטי ואמיץ יגיע, יהנה ויפיץ את הבשורה.

הצגות "אנסמבל אספמיה" יוצגו בתיאטרון תמונה בתאריכים 1.12 ("פנקס הקטן") וב-26.12 ("מהפכניות")

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• הצגות
• תיאטרון תמונע
• פרינג'
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים