מבין הקולנוענים האמריקאים הבולטים שהחלו לעשות סרטים בשנות התשעים של המאה שעברה, בהם ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, נדמה שאין ויכוח על כך שפול תומס אנדרסון הוא הגדול מכולם. תשעת סרטיו אמנם לא זכו להצלחות קופתיות גדולות במיוחד, אך הוא גרף 11 מועמדויות לאוסקר על שישה מהם – "לילות בוגי", "מגנוליה", "מידות רעות", "זה ייגמר בדם", "חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה". גם שלושת האחרים – "הימור כושל", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" – היו מצוינים, ואף לא אחד מהם דמה לקודמו. נהוג לומר שאוטר קולנועי שב ועושה את אותו סרט, אבל זה לא המקרה של אנדרסון שבכל סרט פונה לכיוון שונה מבחינה נרטיבית וסגנונית. רק הפסקולים העצבניים שג'וני גרינווד מלחין עבורו מאז "זה ייגמר בדם" מעניקים לסרטיו סוג של אחידות.
>>רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

בסרטו העשירי, "קרב רודף קרב", אנדרסון עובד לראשונה עם תקציב הוליוודי של יותר ממאה מיליון דולר, ובהתאם הוא כתב תסריט למשהו שיכול להיקרא סרט ז'אנר. התבנית הז'אנרית משמשת אותו לעיסוק בתכנים בוערים מבחינה פוליטית – וגם זה חדש אצלו – ללא קמצוץ של צדקנות. זאת דרמת אקשן לחוצה, שהחזיקה אותי מתוחה רגשית מכותרת הפתיחה ועד הסיום – וזה סרט באורך 160 דקות.

יש לציין שכותרת הפתיחה לא מופיעה בהתחלה. קודם לה תקציר אירועים ארוך למדי, שבו ליאונרדו דיקפריו הוא דמות משנה נגררת, כמעט חיוורת. זאת הצגה יוצאת דופן ומעניינת של מי שיהפוך בהמשך לגיבור הסרט. אחרי סצנת הקטמין הבלתי נשכחת ב"הזאב מוול סטריט", דיקפריו שב לגלם גבר שצריכת סמים (קלים) ארוכת שנים קצת דפקה לו את המוח, והוא נפלא כתמיד. חלוק הבית המשובץ, שמחליף את המעילים הארוכים מהסרטים של סרג'יו לאונה וקלינט איסטווד, הופך אותו לגיבור אקשן מסוג חדש. וזה גם מסוגנן, וגם אותנטי לדמות.

משום שכבר כתבתי פעמיים "אקשן", ומשום שעל הפוסטר הישראלי מופיע ציטוט של סטיבן ספילברג באלה המילים: "מטורף. אקשן בלי סוף. מדהים", אני רוצה לחדד שאין בסרט הרבה סצנות אקשן במובן המקובל. אבל מה שיש פוער פה. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל אנדרסון המציא דרך חדשה לצלם מרדף, וזה אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הפסקול המבריק שהלחין גרינווד תורם רבות לחוויה החושית של הסרט.

לא ארחיב על העלילה. אציין רק שהתסריט עתיר השלוחות נכתב בהשראת הרומן "Vineland" מאת תומס פינצ'ון, ושהוא מספר על ארבעה גופים הפועלים מתחת לפני השטח, בין אם מחתרות או מה שנקרא דיפ סטייט. שניים מתוכם מוצגים לפני ששם הסרט מופיע על המסך, ושניים נוספים נחשפים בהמשכו. והכל מתחבר באופן מחוכם להפליא.

שון פן, שהופיע בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה", מגלם איש צבא שבתחילת הסרט מפקד על מתקן בו מרוכזים מהגרים לא חוקיים מדרום אמריקה. זה לא רק תפקיד שהוטל עליו – הוא מאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. אבל מתחת לחגורה קורים דברים אחרים. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. קשה לדמיין שפן לא יזכה באוסקר השלישי שלו על ההופעה הפנומנלית שלו. גם בניסיו דל טורו מצוין, בהופעה מאופקת יותר.

אפשר לומר ש"קרב רודף קרב" הוא הסרט הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש. אבל הוא גם מרגש ממש, בספרו על אבא שיוצא להציל את בתו. ברוח הזמן, הבת (צ'ייס אינפיניטי, שנקראה כך על שם הדמות שגילמה ניקול קידמן ב"באטמן לנצח"), מסתדרת לא רע בעצמה, וגם זה מפותח באופן טבעי ובלתי הצהרתי.

"קרב רודף קרב" נועד להיות פופולארי יותר מסרטיו הקודמים של אנדרסון, ולכן הוא יוצא למסכים כמה חודשים לפני עונת האוסקרים. אך נראה שהפעם הוא קרוב יותר מאי פעם לגרוף כמה פסלונים מוזהבים. וזה לא נאמר לרעתו.
5 כוכבים
One Battle After Another בימוי: פול תומס אנדרסון. עם ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול. ארה"ב 2025, 162 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• חמישה כוכבים
• סרטים מומלצים
• המסך

על פניו, "אנטומיה של נפילה" הוא דרמה משפטית מהסוג שהמון סדרות טלוויזיה ניזונות מהן זה עשרות שנים. באזור הררי ומושלג בדרום מזרח צרפת סמואל (סמואל תאיס) נופל אל מותו מעליית הגג שבביתו, ואשתו סנדרה (סנדרה הולר מ"אזור העניין") נאשמת ברצח. התובע (אנטואן ריינרץ מהסדרה "אירמה ופ") טוען שהיא חבטה בראשו לפני שדחפה אותו, ואילו היא טוענת שהיא ישנה בזמן שסמואל נפל, ומוסיפה שהוא ניסה להתאבד בעבר. עורך הדין שמייצג אותה (סוואן ארלו) הוא ידיד ותיק, שדלוק עליה גם היום. אז מה מבדיל בין הסרט הזה לבין כל השאר, והופך אותו לראוי לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ולמועמדות לחמישה אוסקרים בקטגוריות הראשיות, כולל זכיה בפרס על התסריט?

>>סרט מאפיה עם בריונים חרדים במקום גנגסטרים? תמיד רלוונטי

נתחיל מזה שכל השבחים והעיטורים מגיעים ליצירת המופת של ז'וסטין טרייה, שבמשך שעתיים וחצי מרתקת אותנו למה שהוא בעיקרו רצף של דיאלוגים בין מספר מצומצם של דמויות. אלה דיאלוגים נבונים, מדוקדקים ועתירי רבדים, וכל ניואנס בהם מהותי. אך מהותית אף יותר השפעתם על האחד שעיקר תפקידו הוא כמאזין. אותו מאזין הוא דניאל בן ה-11 (מילו משדו גרנר), בנם של סנדרה וסמואל שהתעוור בתאונה בגיל ארבע. דניאל מתעקש לשבת במשפט ולהקשיב לכל העדויות, בניגוד לדעתה של השופטת המבקשת להוציאו כדי לחסוך לו טראומה שלישית (הטראומה השנייה היא שהוא זה שגילה את גוויית אביו). אף שלא היה בבית כשאביו נפל אל מותו, הוא עצמו משמש כעד מרכזי במשפט.

"אנטומיה של נפילה" משתמש בתבנית של דרמה משפטית, ועושה זאת במיומנות מתעתעת, כדי להציג לנו אנטומיה של התפרקות של זוגיות. האם סנדרה רצחה את בעלה? הסרט מספק תשובה שצופים שונים מפענחים אותה באופנים שונים. זה מתאפשר, כי נקודות המבט הסותרות של סנדרה ושל סמואל מוצגות (בפלשבק) בוויכוח מפורט, עמוק ומשכנע, שאינו מקל על בחירת צד. בהחלט יכול להיות שצופים גברים יזדהו יותר עם סמואל, שמאז התאונה הקדיש את עצמו לגידול בנו, ונשים יזדהו עם סנדרה, שמסרבת לחוש אשמה בשל היותה מצליחה יותר מבעלה.

סצנת הפתיחה המעולה מספקת התרשמות ראשונית על היחסים בין סנדרה ובעלה, שאינו נראה בתמונה. אנחנו נכנסים באמצע שיחה של סנדרה עם אישה צעירה, ומבינים שזאת סטודנטית שהגיעה לראיין סופרת מוערכת. מהקומה מעל נשמעת מוזיקה בעוצמה מוגזמת (גרסה אינסטרומנטלית של "P.I.M.P" של 50 סנט), וסנדרה אומרת שבעלה עובד איתה. המוזיקה, שחוזרת על עצמה בלופ, משתלטת על המרחב ואינה מאפשרת את המשך הריאיון. מדוע סנדרה לא מבקשת מסמואל להנמיך את הווליום? אולי משום שאינה רוצה לפתוח בריב בנוכחות הסטודנטית, כי נראה שהוא משמיע אותה כדי להכריז על נוכחותו ולהפריע למהלך הריאיון. האם סמואל מקנא? במה בדיוק הוא מקנא? המוזיקה נמשכת באותה עוצמה כשהסטודנטית עוזבת, כשדניאל יוצא לטייל עם כלבו, וכשגווייתו של סמואל מתגלה. אך גם אחרי שנפסקה, האימפקט של המוזיקה בסצנות הפתיחה כה עז שהמשכתי לשמוע אותה באוזני הפנימית לכל אורך הסרט. זו עדות לבימוי המבריק של טריה, שיצרה זהות בין המוזיקה הרועשת לבין סמואל, ואף שלאורך רוב רובו של הסרט הוא נעדר מהתמונה, הוא נוכח באמצעות המוזיקה שממשיכה להדהד בדמיון. סצנת הפתיחה, דרך אגב, תעלה לדיון במשפט, ואז נגלה בה רמזים נוספים למורכבות היחסים בין סנדרה וסמואל.

יש בסרט עוד מוטיב מוזיקלי חוזר – דניאל לומד לנגן בפסנתר את "אסטוריאס" מאת איסק אלבניז, ואנחנו שומעים את ההתקדמות שלו. בהתחלה הצלילים מגמגמים ובהדרגה הם מקבלים צורה, במקביל לניסיונו לפענח מה קרה בין הוריו. דמות מהותית נוספת היא סנופ, כלב הנחיה של דניאל – בורדר קולי צרפתי שזכה בפרס "Palm Dog" בפסטיבל קאן, ואף השתתף בטקס האוסקר. בסרט שכולו דיבורים, סנופ אינו מדבר, אך הוא מקבל נקודת מבט – בסצנה מוקדמת המצלמה יורדת לגובה שלו ורצה איתו. לא רק זאת, הסצנות המעטות שלו מפלחות את הלב, ובהן הניתוח הקר של מה שקרה שם מתערבב בדמעות הצופים.

אפשר לכתוב מאמר שלם על השימוש המבריק בשלוש השפות של הסרט. סמואל הוא צרפתי וסנדרה היא גרמניה, ולכן הם בחרו לתקשר ביניהם בשפה שלישית – אנגלית. אחרי כמה שנים בלונדון הם עברו להתגורר בסביבת הולדתו של סמואל, לכן המשפט מתנהל בצרפתית, שפה שסנדרה אינה שולטת בה שליטה מלאה. בהיותה סופרת (ומתרגמת), שליטה בשפה היא עניין מהותי עבורה, וברגעי מפתח היא דורשת להתבטא באנגלית. אבל דווקא עם בנה דניאל היא מחויבת לדבר רק בצרפתית, כדי שהמשגיחה שמונתה מטעם מערכת המשפט, תוכל לאשר שסנדרה לא משפיעה על דניאל. השפה השלישית, שפת האם של סנדרה, נוכחת בסרט מעצם היעדרותה. נושא השפה עולה לדיון בריב בין סמואל וסנדרה – שהקלטה שלו מושמעת במשפט – ואיתו השאלה מי מכתיב את הטון בנישואיהם.

אי אפשר לסיים את הביקורת בלי לציין עד כמה הולר מזהירה בתפקיד המאתגר של סופרת שמשתמשת בחייה כבסיס ליצירתה – מה שתורם לחשדות כלפיה. טרייה כתבה את התפקיד (יחד עם בן זוגה ארתור הררי) במיוחד עבורה, אחרי שכיכבה גם בסרטה הקודם "סיביל". ב-2016 "טוני ארדמן" פרסם את שמה של הולר בעולם כולו, ומאז היא צוברת עוד ועוד פרסים. הופעתה ב"אנטומיה של נפילה" זיכתה אותה במועמדות ראשונה לאוסקר (גם הסרט, הבמאית והעורך לורן סנשל היו מועמדים). לצידה, משדו גרנר נפלא בתפקיד הילד דניאל, ואני די בטוחה שאילו הסרט היה אמריקאי גם הוא היה מקבל מועמדות לאוסקר. דניאל, שהוא בסופו של דבר הגיבור שלוקח על עצמו את הבחירות הכי מהותיות בסרט, הוא העיוור שרואה בלי לראות. מאז שהמיתולוגיה היוונית סיפרה על הנביא העיוור תרזיאס שהיטיב לראות את נפש האדם, זאת הפכה לאחת המטאפורות הכי שחוקות של התרבות המערבית. עצם העובדה שעיוורונו של דניאל מהותי לעלילה המשפטית ולדרמה המשפחתית בלי להפוך לקלישאה, הוא עוד ביטוי לגדולתו של הסרט.
★★★★★ 5 כוכבים
Anatomy of a Fall בימוי: ז'וסטין טרייה. עם סנדרה הולר, מילו משדו גרנר, סוואן ארלו. צרפת 2023, 151 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• חמישה כוכבים
• קולנוע צרפתי
• אוסקר

לפני שמתחילים נדרש סוג של גילוי נאות. אנחנו נמצאים בנקודה קצת מוזרה בהיסטוריה האנושית שבה להשיג מקום בסילבסטר למסעדת המישלן של אסף גרניט בפריז יותר פשוט מאשר להשיג מקום בפופ-אפ של מחניודה בתל אביב, ודי ברור איך גיליתי. אז עשיתי מה שאבא של הרשל'ה היה עושה, בהנחה שהוא הכיר אנשים – הפעלתי פרוטקציה. זה נגמר בחילופי הודעות עם גרניט, שולחן לשבוע הפתיחה ויחס אישי. לא דרמה, אבל ראוי לציון ולגילוי נאות. ועכשיו, אחרי שסיימנו עם הבירוקרטיה אפשר לדבר על מה שחשוב באמת – ההגעה של הסמל הירושלמי הכי גדול מאז אלי אוחנה לתל אביב.

לעוזי וייל יש סיפור קצר עלהאיש שהעביר את הכותל לתל אביב. הנחיתה של מחניודה בתל אביב זאת המקבילה החילונית של האירוע. ברור שיש בירושלים עוד מסעדות טובות, אבל את אלו ששווה לעלות במיוחד בשבילן את שער הגיא אפשר לספור על יד אחת (כנראה גם אם איתרע מזלכם לאבד אצבע או שתיים בתאונה מצערת). ומחניודה היא הראשונה בכל רשימה כזו: הסמל של ירושלים החילונית, זאת שמצליחה לשגשג, או לפחות להמשיך לחגוג, גם תחת העומס של 3000 שנות היסטוריה ו-1334623 דתות, פלגים, אמונות וכתות. ומדובר בחגיגה שלעיתים, חייבים להודות, קצת קשוחה בשביל מי ששכח בבית את אטמי האוזניים.

>> טוב, האמת היא שלפני חודש נתנו חמישה כוכבים גם למסעדה של אסף גרניט בפריז. אבל זה בפריז, אז זה לא נחשב
>> הארוחה הכי טובה של 2022: ג'ורג' וג'ון, עם "וואו" שנלווה לכל מנה ומנה
>> הארוחה הכי טובה של 2021: a היא יקרה ולא פשוטה להבנה, אבל היא גורמת לך להתרגש כמו ילד
>> הארוחה הכי טובה של 2020: טאיזו היא חוויה מתמשכת, קוהרנטית ומופלאה

עכשיו כל החגיגה הזאת מגיעה לתל אביב. המסעדה בירושלים נכנסה לשיפוצים, ובמקום לקחת חופש, גרניט והשותפים שלו קיבלו אישור להשתמש בחלל שבו הם מאכילים ביומיום את עובדי חברת היוניקורן ראפיד בעזריאלי. התוצאה היא פופאפ מוגבל בזמן של מסעדה ירושלמית שמשתלטת כל ערב על חדר אוכל של הייטקיסטים תל אביבים. ולמרות שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה, זאת לגמרי התחלה של ארוחת ערב מהממת.

מהרגע הראשון שאתה נכנס בדלת, אחרי שעברת את המסע דרך הקניון והשומרים, אין בכלל ספק לאן הגעת. המוזיקה דופקת בראש, הלקוחות והמלצרים רוקדים במעברים (רק בגלל שהבר צר מידי כדי לעמוד עליו) ואפילו הרוח משתפת פעולה ומזיזה את העצים מעבר לחלונות הזכוכית על פי הקצב. וזה כיף, וזה מדבק וזה מיד מעלה חיוך. אז אי אפשר לשמוע את המלצרית, או את מי שיושב לידך, זה לא באמת חשוב. כי הנה מגיע האוכל, והוא אומר את כל מה שצריך. כלומר "וואו".

וזה קורה גם במקומות לא צפויים. אפילו בסלט העגבניות, שלכאורה, עם רכז רימונים, אגוזי מלך וגבינת טלום נשמע כמו משהו שכבר אכלנו. אבל רק לכאורה, כי זה הרבה יותר מ"סלט עגבניות". זאת פצצת טעמים בלתי נתפסת שבה החמיצות מהעגבניה, המתיקות מהרימונים, האדמתיות של האגוזים והמליחות והאומאמי מהגבינה עושים לך רייב בחלל הפה. אם תסתכלו על הרצפה תוכלו לראות את רסיסי תקרת הזכוכית שנשברה כאן.

אווירת החגיגה המשיכה היישר אל תוך אגף המאפים. הקאדה, מאפה כורדי ממולא גבינה, עם עשבי בר התגלה כאחיו המוצלח והחתיך של הסמבוסק. משולש בצק פלאפי כמו כרית, עם גבינה עדינה ולא משתלטת, שביחד עם יוגורט וסחוג עלי גפן מרכיבים ביס כל כך מספק, שמפתיע שלא ישר הסתובבנו לצד השני ונרדמנו. והקובנה האדירה, פריכה ושחומה מבחוץ, רכה כמו ענן מבפנים, משובצת בעלי גפן. מדובר באירוע מרהיב עוד לפני שאתה מבין שהרוטב – זעתר, שמן זית ודבש ענבים – הוא התשובה הירושלמית לריבת שמן הזית של OCD. כלומר, גן עדן ממכר ברמות של לחלום על עליו אחר כך בלילה.

הקרש הכחול לקח את העניינים עוד שלב קדימה. דג אחד, שלוש צורות הגשה: האיקרה מהבטן הייתה פנטסטית, הברוקסטה החרפריפה מהאידרה הייתה ביס נהדר, אבל הדג הכבוש עם ווסאבי טרי – היה הפסגה הבלתי מעוררת של האירוע. הדרך היחידה לתאר את זה היא סשימי במרקם של סטייק פילה עם מכת טעם כל כך נעימה עד שאתה עוצר את הנשימה ומקווה שהיא תישאר עוד קצת בחלל הפה.

וככה זה המשיך משיא לשיא. עברנו דרך הויטאלו טונטו, כלומר הגרסה הירושלמית שלו, ברוסקטה עם בראזולה וקוביות טונה שהיא משחק מושלם של מרקמים וטעמים. המשכנו לפילה לברק מהמם רוטב חמאה מופלא ומלפפונים (חמוצים?) במרקם מוזר (אבל בקטע טוב). אכלנו טרטר דג ברוטב אחו בלנקו משגע. ריזוטו עם נואה (עשב שגדל בהרי ירושלים), במרקם שנמס בפה ושילוב טעמים מושלם בין הרי יהודה וההרים של פיימונטה. והייתה גם, כמובן, פולנטה. מה לא נכתב על הפולנטה של גרניט? מה עוד אפשר לחדש פה? כנראה שכלום, וזה לגמרי לא בעייתי. כי גם בפעם האלף זאת עדיין יצירת אומנות. האספרגוס, הפטריות ופרמז'ן שמגיעים עם קרם התירס המופלא הזה, הם כמו פרוג'קטור שגורם לפולנטה לזרוח.

ואז, בדיוק כשאתה חושב שראית הכל, מגיעה פאייה פירות ים. אם יום אחד האנשים של מישלן יגיעו למחניודה, בהנחה שהם לא ישמעו את הרעש ויברחו, אפשר להמר שהמנה הזאת תהיה מה שיתפוס אותם. לא רק בגלל שהיא גרסה מקומית חכמה על בסיס פתיתים שבושלו בציר סרטנים. לא רק בגלל שהשרימפס הם בגודל ובאיכות שלא פוגשים בתל אביב כל יום (כנראה מביאים אותם מהים של ירושלים). בגלל שהכל ביחד מתחבר לביס שאתה מגרד את הצלחת רק בשביל עוד טעימה אחת קטנה ממנו. ביס כמעט מושלם, כי שהופך אותו למושלם באמת, הוא מלצר שמגיע ושופך על הפאייה את המנה של הקלאמרי המטוגן ומוסיף משחק מרקמים קטלני. מדובר באירוע כל כך נהנתני ולא מוסרי, שמפתיע שהוא לא חבר כנסת ומועמד תפקיד השר לביטחון הסברתי.

אם חשבנו שאחרי שיא כזה כל דבר יראה נחות, זה רק בגלל שלא פגשנו קודם לכן את המנסף. קודם כל בפרזנטציה. על השולחן נחת מתקן של שתי קומות, שעליו בשר טלה שבנגיעה אחת נפרד מהעצם, עם רוטב יוגורט, סלט ג'רג'יר ופיתות לבנוניות דקיקות. וכמה שזה נראה מרשים, ככה זה גם היה טעים. אין ספק, זה דורש לתת עבודה, אחרי הכל מדובר במנת DIY, אבל זה לגמרי שווה את המאמץ. הבשר, שנמס על הלשון בעושר בלתי נתפס של טעמים. הפריקי והעלים נותנים משחק מרקמים משגע והפיתה עוטפת את הכל ברכות מלטפת. אז אתה לוקח עוד ביס ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועד.. טוב הבנתם. אי אפשר להפסיק לאכול את זה. אתה מסתכל על הצלחת וטלה קורא לך. החלילן מהמלין גרסת המטבח.

בשלב הזה כבר באמת לא ראינו בעיניים, אז ברור שלקחנו ארבעה קינוחים. הגלידת מלבי הייתה מעולה, למרות שהיא לגמרי לא הייתה מלבי אבל כן הייתה סוג של מסע בזמן: היישר משנות השמונים קיבלנו גלידת מסטיק עם סירופ מלבי מתקתק ושטרויזל, שיצרו שילוב נהדר. עוגת הסטיקי דבש הייתה עוד גרסה מקומית נהדרת לקלאסיקה. עוגת דבש נהדרת עם רוטב טופי קטלני שיוצרים ביס שיעיף כל חובב מתוקים. עוגת הסוטלאץ', כלומר פודינג אורז, נתנה פייט מכיוון אחר לגמרי. השילוב בין הרכות של האורז לבסיס העוגה היה מדוייק והפך כל ביס לרגע של חוויה.

אבל ההפתעה הכי גדולה של הקינוחים הייתה טארט הארטישוק הירושלמי. זה מטורף בעיני. נשבע שכשהמלצר אמר מה הוא הביא, חשבתי שהוא צוחק. הייתי צריך ללכת לתפריט כדי לוודא שזאת לא מתיחה ושיגאל שילון לא יוצא תיכף ממאחורי הוילון. העובדה שאפשר לעשות מארטישוק ירושלמי קינוח היא מופרכת. זה שעושים ממנו קינוח טעים, שמצליח להזכיר קראק פאי – זה משוגע לגמרי.

וזה סוד הקסם של מחניודה. כן, יש כאן מסיבה, ויש בלאגן, ויש פסקול בווליום מופרע שלא מפסיק לרגע, אבל בתוך כל המהומה עומד אסף גרניט, בלי חיוך, עם מבט רציני, ומוציא מהפס מנות שלא נותנות לטירוף מסביב לקחת את הפוקוס מהדבר החשוב באמת – מטבח מעולה עם שפה ייחודית ברורה, שלא מפסיק להפתיע אותך, גם במקומות הכי לא צפויים. למשל מרכז עזריאלי.

5 כוכבים (יוניקורן, אומרים לכם)

סלט עגבניות 64
קובנה 42
קאדה 52
פולנטה 66
קרש כחול 98
ויטאלו טונאטו 82
טרטר דג באחו בלנקו 82
קלמרי 88
ריזוטו נואה 98
פילה לברק 162
מנסף טלה 192
פאייה פרות ים 188
גלידה מלבי 34
סטיק דבש 44
סוטלאץ' 49
טארט ארטישוק ירושלמי 46

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• מחניודה
• אסף גרניט
• מסעדות מומלצות
• חמישה כוכבים

אישה בת שישים פלוס – שנראית כמו אישה בת שישים פלוס – נפגשת בחדר במלון עם עובד מין צעיר. כמורה בפנסיה ואלמנה מזה שנתיים אין לה הרבה כסף, ומשום שהיא משלמת על המלון ועל הבחור, היא רוצה להשיג כמה שיותר מהמפגש. אבל היא לא מצפה לאורגזמה, כי היא מעולם לא חוותה את זה, והיא ריאלית. מה שפחות ריאליסטי זה שהבחור נראה פיצוץ (עוד יותר טוב מאשר בתמונות, היא אומרת), ומתגלה כנבון, ורבלי, רגיש וקשוב. במילים אחרות – הוא מצוין בעבודה שלו. זאת נקודת המוצא של סרט לשני שחקנים נהדרים המתרחש כמעט כולו באותו חדר במלון, והוא מהנה באופן יוצא דופן מתחילתו ועד סופו.

עד כה, הסרטים המעטים שעסקו במפגשים בין עובדי מין לנשים מבוגרות (לרוב אמידות) – כמו "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר, "אהבה בים הדרומי" של לורן קנטה ו"גן עדן לאוהבים" של אולריך סיידל – בחרו בנקודת מבט חברתית ביקורתית שהדגישה את הניצול שביחסים האלה. "אף פעם לא מאוחר", סרטן של קייטי בראנד (תסריט) וסופי הייד (בימוי), בוחר בגישה שונה. נושא הניצול עולה בשיחה כבר בהתחלה, ומוכחש על ידי הבחור עצמו כדי לפנות מקום לדינמיקה של מעין קומדיה רומנטית, המתמקדת במיניותה ובתשוקתה של אישה מבוגרת – נושא שהקולנוע כמעט אינו עוסק בו. "אף פעם לא מאוחר" עושה זאת בכנות וברגישות, ועם הומור כובש, ומתפתח לאחד הסרטים היותר בוגרים, אינטליגנטים וסקסיים שצפיתי בהם מזה זמן.

>> יותר טובים מגיבורי על: אין מצב שלא תתאהבו בילדים שבסרט הזה

אמה תומפסון בשיאה בתפקיד ננסי (שם בדוי), אישה עצורה ושמרנית בדעותיה שהעזה לצאת מגדרה ולהעניק לעצמה את מתנת העונג. אבל היא עדיין נבוכה מאוד מכל הסיבות האפשריות ורוצה לברוח משם. ליאו (דאריל מקורמיק מ"פיקי בליינדרס") מנוסה וסבלני, ובין השניים מתפתחת שיחה אינטימית על כל מה שקשור בסקס, ולא רק. היא מדברת גם על חוויותיה כמורה ללימודי דת (וזה כמובן קשור), על יחסיה עם בעלה המנוח (הסצנה שבה היא מדגימה את הסקס המונוטוני שחוותה איתו מצחיקה במיוחד), ועל אכזבותיה מבנה ובתה. ליאו מסגיר על עצמו הרבה פחות, ומה שהוא אומר אינו בהכרח האמת (כפי שמתגלה בסצנה שבה הסרט מחליף טון בבת אחת). משום שהיא יוצאת מרוצה מהפגישה הראשונה, היא קובעת עוד פגישה, קצרה יותר (כאמור, אין לה כסף), ואחריה עוד שתיים, ובמהלכן הדינמיקה ביניהם משתנה שוב ושוב. כשננסי מתחילה להשתחרר מעכבותיה, האינטימיות שהיא חשה איתו מפתה אותה לרצות לדעת עליו יותר. תגובתו אינה מה שציפתה.

התסריט השנון והמרובד שכתבה ברנד – שחקנית וקומיקאית בפני עצמה – מצא את האיזון המושלם בין מרכיביו השונים. הוא נוגע בפנטזיה, אבל אינו טובע בתוכה. ולרגע אינו חוטא בהצהרות אידיאולוגיות על שחרור האישה (דבר שדווקא השם הישראלי הגנרי של הסרט לוקה בו – שמו המקורי והיפה הוא "בהצלחה לך, ליאו גרנדה"). ואף שיש בו רומנטיזציה מסוימת של המקצוע, ושל הבחור כסוג של מטפל, הסרט מאתגר את התפיסות המקובלות ומבהיר באופן לא שיפוטי שלנשים כמו ננסי אין בעצם אופציות אחרות. הדינמיקה החיה בין השניים עוברת תהפוכות תדירות, שמחזיקות את הצופים במתח רגשי, וכשננסי מתחזקת נחשפות הנקודות הרגישות של ליאו.

>>אלו הם כל הסרטים שאסור לכם לפספס בפסטיבל ירושלים

כל זה לא היה עובד אלמלא הופעותיהם המעולות של צמד השחקנים. זה לא חדש שתומפסון היא שחקנית כבירה, ומצחיקה מאוד, אבל כאן היא יוצאת מתחום הנוחות שלה, ותחת הנחייתה של הבמאית האוסטרלית הנהדרת סופי הייד ("52 ימי שלישי") היא נחשפת בפנינו באופנים שעדיין לא ראינו. מדובר גם בחשיפה פיזית הדרגתית, שמגלה לנו את יופייה של אישה שלומדת לאהוב את עצמה במלוא מובן המלה. מקורמיק מרהיב העין הרבה פחות מוכר, וזה עובד לטובתו, מה גם שהופעתו כאן מעוררת חשק לראותו שוב. רוב ההופעה מורכבת מתגובותיו לשותפתו למסך, אך הוא מאוד נוגע ללב כשחזותו הסטואית נשרטת והוא דורש את תשומת הלב לעצמו. יש לציין שגם איזבלה לפלנד, שמצטרפת במערכה האחרונה, תורמת את חלקה לקשת הדרמתית של הסרט הנהדר הזה, שיצאתי ממנו מסופקת ושמחה, וגם מעט עצובה.

★★★★★ 5 כוכבים
Good Luck to You, Leo Grande בימוי: סופי הייד. עם אמה תומפסון, דאריל מקורמיק. בריטניה 2022, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סקס
• למבוגרים בלבד
• חמישה כוכבים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 904 // העיר הטובה