1. The Last of Us ("האחרונים מביננו")

הסדרה הזו היא אבן דרך, לא פחות. משחקי מחשב וקונסולות הופכים לנוכחות גדולה יותר ויותר בתרבות הפופולרית (מעבר להצלחה המסחרית האדירה שלהם בתחומם), וסוף סוף, אחרי הרבה מאוד ניסיונות כושלים מסוגים שונים (וגם כמה נחמדים, נהיה הוגנים) משחק פלייסטיישן מקבל את העיבוד המושלם הראשון שלו לטלוויזיה. מה שנראה במבט ראשון כמו עוד סדרת זומבים, עם עלילה קלאסית של מערבון בעולם פוסט-אפוקליפטי – שכיר חרב קשוח נאלץ לשמור על ילדה חסרת אונים (אוקיי, אולי פחות חסרת אונים משהיא נראית במבט ראשון) ובהדרגה מגלה מחדש גם את האיסנטינקטים האבהיים שלו – מקבל כאן בוסט ענק מהמשחק האדיר של פדרו פסקל ובלה ראמזי בתפקידים הראשיים וגם מהמבנה השאול מהמשחק: ג'ואל ואלי פשוט נודדים מאירוע לאירוע, בלי המון קשר בין פרק לפרק, כשהמהלך העלילתי היחיד שאנחנו יכולים להישען עליו פה באמת הוא הקשר הרגשי ביניהם. וזה לגמרי מספיק, בעיקר בזכות ראמזי – שניהם נפלאים, אבל היא פשוט טורפת פה סצינה אחרי סצינה. צפיית חובה.

2. The Mandalorian ("המנדלוריאן")

כבר כתבנו לא אחת על כך שאנחנו נמצאים פשוט בתקופה נהדרת להיות בה צופה טלוויזיה שאוהב מדע בדיוני. זו לא רק הסיבה שמעל הסעיף הזה, זה לא רק הבציר הפנטסטי של סדרות החלל שנחתו עלינו בשנים האחרונות, זה גם הסיבוב המצוין של "מלחמת הכוכבים" בטלוויזיה – שסליחה על הקלישאה, אבל הוא נמצא במרחק גלקסיה רחוקה מאוד, מאוד מטרילוגיית ההמשכים המעייפת. "המנדלוריאן", ניסוי הכלים הראשון של הפרנצ'ייז על המסך הביתי, הולכת על הסיפור הכי קלאסי בעולם: שכיר חרב קשוח שנתקע כשהוא נאלץ לשמור על ילד חסר אונים (אולי פחות חסר אונים משהוא נראה במבט ראשון) ובהדרגה מגלה מחדש גם את האינסטינקטיים האבהיים שלו. רגע, זה לא התקציר של הסדרה מהסעיף מעלינו? כן, קצת, ובשתיהן גם מככב פדרו פסקל, לעזאזל. רק שפה הילד הוא גרוגו – או בייבי יודה, בשבילכם. בקיצור, זה מערבון חללי קולח וכיפי ביקום של "סטאר וורס". מה עוד אתם צריכים?

3. Poker Face ("פוקר פייס")

הולי שיט, מי ראה את זה בא? סדרת בילוש אולדסקולית (כמה אולדסקולית? היא מחזירה את הפורמט הקלאסי של "תעלומה לפרק", כאילו אנחנו בעונה של "קולומבו" או משהו) בכיכובה של נטשה ליון האדירה ("בובה רוסית"), שעושה כאן את חיקוי הנטשה ליון הכי מוצלח שלה (שבו היא מדברררררת ככהההה, כי היא מניוווו יאאאאק) בסדרה מודרנית אבל עם שיק סבנטיזי, ברודטריפ נואש מחור אמריקאי אחד למשנהו והרבה מאוד רציחות לפתור על הדרך. אם זה לא נשמע לכם כיף אתם לא יודעים מה זה כיף. אה, מי זה מאחורי המצלמה? זה ריאן ג'ונסון ("רצח כתוב היטב")? אוקיי, עכשיו הבנו הכל. איזה ממתק טלוויזיוני אדיר ולא צפוי.

4. Fleishman Is in Trouble ("פליישמן בצרות")(10)

ג'סי אייזנברג הוא טובי פליישמן, רופא גרוש טרי בן 40 וקצת שמגלה לראשונה בחייו הבוגרים איך זה להיות רווק. ואפילו מבוקש. ואיך הטינדר הזה עובד בכלל. זו הייתה יכולה להיות הסדרה הכי בנאלית בעולם, אבל "פליישמן בצרות" (מבוססת על הספר המצליח של טאפי ברודסר-אקנר) מצליחה לעשות את הבלתי ייאומן: לקחת את הגבר היהודי הנוירוטי והחרמן של פיליפ רות' או וודי אלן ולעדכן אותו למנהטן של 2022 ככה שהוא לא מאבד שום דבר מהנוירוטיות, החרמנות או היהודיות שלו מצד אחד, אבל שאפשר לגמרי לצפות בו בימינו מבלי לחשוש שעוד שניה יאשימו אותו בהטרדה. חוץ מזה, מקרה נדיר במיוחד של סדרה עם קריינות רקע (ליזי קפלן הנהדרת, שגם משחקת כאן את אחת מהדמויות הראשיות) שמוסיפה ולא גורעת. טוב, בכל זאת, יש לה חומר מקור נהדר ושנון להתבסס עליו.

5. אבירם כץ

מבחינתנו אפשר כבר לסכם את הדיון: דנה מודן היא יוצרת הטלוויזיה הכי משמעותית שהייתה כאן ו"אבירם כץ" היא הממתק הכי גדול שנפלט ממדפסת התסריטים שלה מאז "אהבה זה כואב". זאת לא רק דרמה בלשית משעשעת ואפקטיבית, זו גם יצירה מלאת ניואנסים וסאבטקסט, ובמרכזה תצוגת משחק נהדרת של יחזקאל לזרוב שאולי סופסוף יתפוס את המקום הראוי לו בפרונט של הטופ של שחקני ארצנו. אה כן, ואם היינו בארה"ב, אין מצב שלא היו נותנים לצמד הבלשים שמגלמים מודן עצמה ויניב ביטון את הספין-אוף שלו. אולי מזל שאנחנו לא בארה"ב.

6. Slow Horses ("סוסים איטיים")(1)

מה היה קורה אם "המשרד" הייתה דרמת ריגול בריטית? הנה התשובה המצוינת של מיק הרון שלא רק כתב את אחת מסדרות רבי-המכר הכי טובות של המאה ה-21 בז'אנר הריגול, אלא חתום גם על העיבוד שלה לאחת מהסדרות הטובות של השנה בטלוויזיה בכלל. העונה השנייה הגיעה שמונה חודשים אחרי הראשונה, ועוררה חששות שלא תעמוד בסטנדרט שהציבה קודמתה –שכיכבה ברשימות הסדרות הטובות שלנו ב-2022– מבחינת איכויות כתיבה, הומור מתוחכם ותצוגות משחק. מה שקיבלנו זה את גארי אולדמן במה שהולך ומסתמן כתפקיד חייו, עם קאסט תומך מושלם ודמויות שהולכות ומעמיקות וכיף עצום שהולך ומשתכלל. כן, היא טובה עכשיו אפילו יותר משהייתה, היא ההפך העקרוני והמוחלט של כל מה שחם בטלוויזיה עכשיו, ובגלל זה אנחנו מאוד מאוד אוהבים אותה.

7. Happy Valley ("עמק האושר")

בעשור האחרון ראינו לא מעט סדרות על שוטרות-בלשיות עשויות ללא חת, ובאמת שצריך לברך על קיומו של תת-הז'אנר הזה, אבל "עמק האושר" היא סדרה מליגה אחרת. שתי העונות הראשונות שלה ב-BBC ב-2014 וב-2016 הציבו סטנדרט חדש לכל הסדרות שבאו אחריה בכל הקשור לעומק הרגשי של העלילה והדמויות, ומשהו בחיספוס שלה היה יכול לעבור רק בטלוויזיה הבריטית שלא מפחדת מנשים מבוגרות שנראות ומתנהגות כמו נשים מבוגרת. בעונה השלישית והאחרונה שלה, שבע שנים אחרי, מזכירה שרה לנקשייר איזו שחקנית נפלאה היא ואיזו דמות מושלמת היא הבלשית קת'רין קאווד. נתגעגע מאוד.

8. Shrinking ("שרינקינג")

סופרגרופ של יוצרים שיושבים יפה על ספקטרום החמוד-מצחיק – ברט גולדשטיין (שכתב ב"טד לאסו" וכיכב בתור רוי קנט), ביל לורנס (גם "טד לאסו", אבל גם "סקראבס" ו-"קוגר טאון") וג'ייסון סיגל (נו, אתם יודעים מי זה) – נפגש לסדרה על פסיכולוג במשבר. האם זה יכול להיות לא חמוד? לא. עכשיו תוסיפו לזה תפקיד קומי נדיר של האריסון פורד, קראסט תומך של קומיקאים מצוינים ואת סיגל בתפקיד ראשי, וקיבלתם סדרה שבו זמנית מתפקדת כפיל-גוד (כי הלב תמיד שם עם אלה), אבל בניגוד לטד לאסו – לא מפחדת להביט ישירות על החלקים המג'ייפים של החיים. היא בעיקר אחת הסדרות היותר מהנות של התקופה האחרונה.

9. The Peripheral ("הפריפריאלי")(3)

העובדה שג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, יוצרי "ווסטוורלד", חתומים על הסדרה הזאת כמפיקים – רק פגעה בה. רגע אחרי ש"ווסטוורלד" נגנזה על ידי HBO אחרי שהתברברה קשות בעונותיה האחרונות, הגיעה "The Peripheral" לאמזון פריים, והשילוב בין השם של נולאן וג'וי לבין מציאות דיסטופית עתידנית וירטואלית ואווטארים מהונדסים גנטית התקבל בכאב ראש. אבל הסיפור כאן הוא אחר לגמרי, הוא מבוסס על ספר של וויליאם גיבסון ותסריט מהודק של יוצר הסדרה, סקוט בי. סמית', והוא יהיה מועמד רציני ביותר לתואר סדרת המד"ב הטובה של 2023 למרות שרק התחלנו. בניגוד ל"ווסטורלד" העמומה, "The Peripheral" היא סדרה חדה וחריפה שיודעת מה היא רוצה להגיד, ומה שהיא רוצה להגיד זה שאם חשבתם שהקפיטליזם המאוחר מזעזע עכשיו, לא תאמינו איך הוא יראה עוד יותר מאוחר.

10. Abbott Elementary ("בית הספר היסודי אבוט")(12)

אחד מהלהיטים הקומים הגדולים ביותר באמריקה, שטרם מצא את הקהל שלו בישראל. עכשיו זה עשוי לקרות, עם הגעת העונה השניה לדיסני+. הסיפור פשוט למדי – קומדיית מקום עבודה על בית ספר ציבורי בפילדלפיה והמורים שמלמדים בו. ואם בעשור ומשהו האחרון ראינו בעיקר מורים רעים, תלמידים מחרידים ופאניקה על מערכת החינוך, באבוט לכל הפחות יש מורים שבאמת אוהבים ללמד. הסדרה של קווינטה ברונסון היא לא הסדרה הכי מתחכמת, וזה בדיוק התחכום שלה – סיטקום הפיל-גוד של התקופה, שנשען על מסורות סיטקום ותיקות (בדגש על ז'אנר המוקומנטרי הכבר שחוק), ופשוט עושה את זה מצוין. דמויות חביבות שמרגישות אמיתיות, סיטואציה מוכר אבל סיפור ספציפי, דיאלוגים שנונים שלא באים על חשבון אמינות ובעיקר לב טוב. זו גם סדרה אפרו-אמריקאית שמצליחה, באופן יחסית נדיר, לכבוש גם את הלב של מידל-אמריקה. ותאמינו לנו שגם את שלכם. העונה השניה שלה כבר ממשיכה את ההייפ מפרסי האמי, אל תחכו לשלישית.

11. Hello, Tomorrow! ("שלום, מחר!")

הביקורות היו קשות ונוקבות, אבל למי אכפת. הדרמה הקומית החדש של אפל TV+ היא אולי לא גרסת מד"ב של "מד מן" כמו שהטריילר שלה גרם לרבים לקוות, אבל היא קסם גדול וכיפי עם פרודקשן דיזיין מהחלל החיצון, סדרה שנמצאת הרחק מחוץ לשטאנץ הסטנדרטי של ערוצי הסטרימינג וניסיון מרתק לייצר מד"ב שאינו תלוי במד"ביותו ונשען בעיקר על החלום ההיסטורי של האמריקאים בשנות ה-60 לגבי עולם העתיד. בילי קרודאפ נהדר בתפקיד הראשי, את הנק אזריה תמיד כיף לפגוש, את אליסון פיל אנחנו רואים בכל מקום. מה רע.

12. איסט סייד

הסדרה הישראלית המדוברת ביותר של השנה עלתה לפני שבועיים בכאן 11 וכבר עכשיו אפשר לומר שהיא– ובכן– מורכבת– וגם– אממממ, ובכן, אנחנו בעיקר נצטרך להמשיך לצפות בה ולראות כל פרק ופרק אולי פעמיים כדי להבין מה אנחנו חושבים עליה, וזה אומר שהיא די בהכרח סדרה טובה כי אנחנו לא זוכרים מתי בפעם האחרונה סדרה ישראלית הכריחה אותנו לחשוב. מה שכבר אפשר להגיד: זה יהודה לוי בתפקידו הטוב ביותר. וזו הסדרה הכי אמיצה מבחינה אקטואלית שראינו מזה זמן רב. וזה כבר לא מעט.

13. Ginny & Georgia ("ג'יני וג'ורג'יה")

בין כל הזומבים, הדיסטופיות, הקרינג'ים והווירדוז, צריך גם סדרה כזאת. פשוט דרמה מתוקה-מרירה על אמא ובת, גרסת הנגטיב של "בנות גילמור" אולי, עם הרבה כאבי לב והרבה מתיקות וחום ודמויות שאשכרה אכפת מהן. "ג'יני וג'ורג'יה" היא בפירוש לא מאסטרפיס והיא גם לא מתאמצת להיות, ודווקא הקלילות הזאת וחוסר היומרה הופכים אותה לסדרה מרעננת מאוד בנוף הנוכחי, כמעט מעוררת נוסטלגיה לסדרות הדרמה של תחילת המילניום. ואמרנו שאנחנו אוהבים מאוד מאוד את אנטוניה גנטרי שמשחקת את ג'יני ושהיא הולכת להיות כוכבת ענקית? תרשמו שאמרנו.

14. Kindred ("קשרים מהעבר")(13)

מסע אחורה בזמן נשמע כמו כיף גדול, אלא אם אתם אישה שחורה. או יהודי. או חולה אסטמה בלי משאף. בקיצור, כנראה שעדיף לרובנו לא לחזור אחורה בזמן, ואם בכל זאת אז כדאי לבוא חמושים. זה פחות או יותר גם הרעיון מאחורי "Kindred", המבוסס על ספרה של סופרת המד"ב המהפכנית אוקטביה באטלר, ובו אישה שחורה מלוס אנג'לס ב-1976 שמוצאת את עצמה נזרקת אחורה בזמן אל מטע העבדים במרילנד שבו הוחזקו אבות אבותיה. העלילה הסוחפת חוצה את גבולות ז'אנר המד"ב, ועוקבת אחר הגיבורה שמזגזגת בין שני קווי הזמן ונאלצת לעשות בחירות קשות כדי להמשיך ולשרוד בעבר כדי לחזור להווה, והדרמה אינה חוששת להיות פוליטית, רדיקלית ובלתי מתנצלת. מלורי ג'ונסון, שחקנית כמעט אנונימית, עושה כאן תפקיד ראשי מוחץ בעוצמתו ומסדרת את עצמה כנראה בהוליווד הרבה שנים קדימה, וגם יוצר הסדרה, ברנדן ג'ייקוב-ג'נקינס, היה מוכר עד היום בעיקר כמחזאי אמריקאי מבטיח וזו עבודתו הראשונה בטלוויזיה. דברים יפים קורים כשנותנים לאנשים את הצ'אנס של החיים שלהם.

15. חאנשי(6)

הסדרה הפרועה שיצרה עליזה חנוביץ' (עם מיקי טריאסט ואהרון גבע) ל-HOT היא הרבה דברים: מצחיקה, מוזרה, מלחיצה, ביקורתית – אבל יותר מכולם, יש מילה אחת שמצליחה לתאר אותה. חרמנייה. והיא לא בהכרח מינית, אבל איזה מנוע דמות מדהים שמצליח להגיד הרבה, ובמעט גבולות. חנוביץ' מתגלה כדמות כריזמטית שמנפצת שמרנות דתית ומזדיינת באופן סמלי עם הציונות ואהבת ישראל ההיפר-מינית של יהודים אמריקאים. ההומור קצת מוזר, היא עצמה דמות קצת מעצבנת, אבל המכלול נאסף בצורה יפה ומצליח אף לצבור תאוצה אחרי הפרקים הראשונים ברמה של חאנשי עצמה. הופעת האורח של שחקן ענק כמו הנרי ווינקלר היא רק הדובדבן שעל הקצפת, שכנראה בעצמה נערמה על חזה של חייל קרבי מזרחי לוהט.

16. Star Trek: Picard ("מסע בין כוכבים: פיקארד")

כן, אנחנו יודעים. וכן, גם אנחנו חשדנים. העונה השלישית של הסדרה הזאת התחילה מצוין, אבל כבר היינו בסיבוב האינטרגלקטי הזה, לא? הרי גם העונה הראשונה של "מסע בין כוכבים: פיקארד", סוג של סדרת-איחוד של "הדור הבא", כנראה סדרת "מסע בין כוכבים" האיקונית ביותר (לא לריב, חנונים יקרים שלנו) התחילה כל כך מבטיח ונגמרה כל כך מאכזב. אז כן, יש סיכוי שבעוד כמה שבועות גם אנחנו נתלוש את השיער עד שהקרקפת שלנו תיראה כמו זו של פטריק סטיוארט (הנפלא, הוא תמיד נפלא, גם בעונות הגרועות הוא נפלא) מול פרק סיום הזוי ותלוש. אבל כרגע, הקאמבק הזה – שכבר מאחד את כל הקאסט המקורי לאחלה הרפתקאות חלל וגם מפיל סצינות מרגשות (על אמת) אחת בין השניה, בין היתר בזכות הכימיה המופלאה בין פיקארד לד"ר קראשר (גייטס מק'פאדן) – מרגיש כמו הדבר האמיתי. חבל שהיינו צריכים לעבור שתי עונות של בולשיט בשביל להגיע לכאן, אבל פחות קיבלנו משהו. נראה לנו. בחייאת, פיקארד, אל תשבור לנו את הלב הפעם.

17. קרתגו(16)

ניסוי ענק של כאן 11, בהובלתם של רשף וינץ לוי, בדמות דרמה היסטורית שהיא גם קומדיה פרועה שהיא גם לא אותנטית בדיוק כמו שהיא מקורית לחלוטין. תערובת סיפורים צבעונית בהפקת ענק, ויצירה מוזרה מאוד – ובדיוק בגלל זה משמח שהיא הגיעה. היא לא חפה מבעיות – ואנחנו לא מדברים על כמה היא מתעדת או לא סיפורים אמיתיים – אבל יתרונותיה הרבים מכפים על החסרונות, והכתיבה השנונה לצד הסיפור המטורף שבליבה מצליחים להפוך אותה ליצירה מעניינת לכל הפחות, וסוחפת ברגעיה הטובים ביותר. זה לא טרנטינו, כמו שטל פרידמן היה נוהג לומר – אבל זה בהחלט לוקח את הפרעות של התאגיד למקומות חדשים.

18. Mythic Quest ("מסע אגדי")(4)

עם תחילת "מסע אגדי" היה לא לגמרי ברור האם באמת יש צורך בעוד "עמק הסיליקון" רק על חברת גיימינג, והאם באמת רוב מקאלהני זקוק לעוד פרויקט בנוסף לעונה ה-113 של "פילדלפיה זורחת". רק שאיכשהו, התשובה מצליחה להיות: כן וכן. "מסע אגדי" מראה מנעד חדש ומפתיע ליכולות הקומיות האינסופיות של מקאלהני (שיצר את הסדרה גם עם צ'רלי דיי ומגאן גנץ, גם היא מיוצרי "פילדלפיה") – מסתבר שהוא טוב וחד לא פחות גם בקומדיית מקום-עבודה די קלאסית, שלפעמים מעזה להיות אפילו סנטימנטלית באופן שסדרת האם בחיים לא תרשה לעצמה. כמו כן, בכלל לא חייבים להתעניין בגיימינג בשביל ליהנות ממנה – אבל זה בהחלט עוזר.

19. 1923(11)

כל סדרה שמתחילה עם הלן מירן רודפת אחרי אדם בעודה מחזיקה שוטגן היא סדרה עבורנו. תוסיפו לזה את הריסון פורד בתפקיד קולנועי ראשון בסדרה על משפחת קאובוים מראשית המאה ה-20 שנאלצים להתמודד עם מפגש עם העולם החדש, ותקבלו את אחת הסדרות הכי מפתיעות של התקופה האחרונה. והיא ממש לא באה משום מקום, שכן מדובר בסדרה נוספת מהעולם הטלוויזיוני של "יילוסטון", סיקוול ל-"1883", שבעצמה היתה פריקוול לסדרה המקורית. ככה זה כשהמקורית היא גם הלהיט הכי גדול כרגע באמריקה. "1923", בכל אופן, מתהדרת ביותר מרק קאסט מדהים, ומצליחה לייצר מערבון מודרני שמספר על כיבוש המערב הפרוע על ידי עירוניות וטכנולוגיה. וכבר אמרנו שהריסון פורד מגלם שם קאובוי והלן מירן עם שוטגן?

20. The White Lotus ("הלוטוס הלבן")(2)

העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" הייתה יכולה ליפול בשתי מלכודות טלוויזיוניות מהותיות: 1. עוד סדרה על "אנשים עשירים מתנהגים לא יפה" (ראו: "היורשים", "התעשיה", או אפילו "מיליארדים" אם בא לכם ללכת קצת אחורה), 2. מיני-סדרה שההצלחה שלה דרשה להרחיב את הנוסחה לעונת נוספת. אבל מייק וייט ("מוארת", "בית ספר לרוק") הוא פשוט תסריטאי מנוסה מדי בשביל ליפול במלכודות האלה, וכך עונת סיציליה של "הלוטוס הלבן" מצליחה להרגיש בו זמנית מוכרת מאוד וגם חדשה לחלוטין. עם קאסט חדש כמעט לגמרי (מלבד ג'ניפר קולידג', כמובן, וגם ג'ון גריס. אבל בעיקר ג'ניפר קולידג'), אותה עין חדה לטיפוסים, סיטואציות וקלישאות אבל גם קצת יותר חמלה לרוב המעורבים בדבר, העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" נשענת הרבה פחות על דרמת קרינג' (כן, זה הגלגול החדש של הומור קרינג') ונותנת הרבה יותר מרחב לסאטירה שלה. אנחנו משוכנעים לחלוטין שגם העונה השלישית, שאמורה להתרחש בריזורט במזרח הרחוק ("העונה הראשונה הייתה על כסף, השנייה על סקס והשלישית תהיה על רוחניות ומוות", הבטיח וייט עם תום העונה השנייה) תהיה נהדרת.

• המסך
• סדרות מומלצות
• הכי טובים
• דיסני
• HBO
• נטפליקס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 936 // הדוניזם עכשיו?

השבוע ניסינו לשוחח עם גדולי ההדוניסטים בתולדות תל אביב. רצינו לשמוע מהם איך זה היה פעם, לאורך ההיסטוריה המקומית, כשהעיר התמסרה לתענוגות החיים והתפלשה בהם בשמחה חזרזירית טהורה. רצינו להבין מהם, למשל, אם זו הייתה הדחקה דקדנטית של המציאות הישראלית או אולי צווחת שחרור מתריסה נגד האתוס האלים ורווי הסבל של המדינה, אבל אף אחד מהם לא רצה לדבר על זה. האנשים שעשו בעבר קריירה והון מהתמסרות לעונג, חשים מאוד לא בנוח לשחזר את התקופה. זה כנראה אומר משהו.

איפה יש הדוניזם בתל אביב היום? בדירות היוקרה הכי דוחות במגדלים הכי מגעילים. הדוניזם שמסתתר מעיניי הציבור. יש לו כנראה סיבה טובה להסתתר

הזמנים השתנו. שוב. והזמן הוא שחור. והמחשבה על תרבות שמקדשת את התענוג כמעט מבחילה, בזמן שבו מיליוני ישראלים נאבקים על עצם קיומה של הדמוקרטיה השוקעת. אבל ההיסטוריה של תל אביב מלאה בתקופות קשות שבהן דווקא לבלבה תרבות הדוניסטית בלתי מתנצלת, בדרך כלל כתגובת נגד לנחשולים של לאומנות, מיליטריזם ואלימות. אז למה לא עכשיו? "זה לא זמן להדוניזם ולא זמן לדבר על ההדוניזם שהיה נכון לשעתו ונראה רע בדיעבד", נזף בי מכר ותיק שרציתי לתחקר. בושה. בושה. בושה.

עוד כתבות בטיים אאוט סופ"ש:
ההיסטוריה המטורפת של הבילויים בתל אביב. עכשיו אונליין
זה מושחת, זה יקר, זה תענוג: המסעדות הכי הדוניסטיות בעיר
הדוניזם לנפש: המקומות הכי טובים לטריפ פסיכונאוטי בתל אביב
רק סקס יש לכם בראש: הברים הכי טובים לבוא אליהם לבד ולחזור ביחד

בתרבות המערבית הפוריטנית בכלל, ובעשור האחרון בתל אביב בפרט, הדוניזם הוא כמעט מילה נרדפת לשחיתות מסואבת. הרעיון הפילוסופי היפה – הגברת העונג והפחתת הכאב כדרך חיים – קיבל תרגום עממי מסואב ומנוון מוסרית. איפה יש הדוניזם בתל אביב היום? בדירות היוקרה הכי דוחות במגדלים הכי מגעילים, או בסצנות מחתרתיות ומצומצמות שמתדרדרות לעיתים לכדי כת קטנה או מפעל לתקיפות מיניות, או להבדיל, בהתכנסויות פודיז לסביאה וזלילה באירועים סגורים. הדוניזם שמסתתר מעיניי הציבור. יש לו כנראה סיבה טובה.

הדוניזם הוא הרי יותר מצב תודעתי מאשר מצב פיננסי, והוא יכול להיות תוצר של פריחה תרבותית ורעיונית כמו בסיקסטיז ובניינטיז או תוצר של ניוון וריקבון מוסרי כמו, נגיד, ממש עכשיו

תל אביב תמיד ניהלה יחסי משיכה-תיעוב עם ההדוניזם כפילוסופיה, וכבר בימיה הראשונים התנהלו ויכוחים סוערים והתנגשויות בין שמרנים מצקצקים ובין ליברלים נועזים סביב הקמת בתי הקפה הראשונים, ושוב בסיקסטיז בין הכמיהה לחיים טובים ומלאי תענוגות ובין הציווי החלוצי לחיים של דם, יזע ודמעות, עד לספר התענוגות של עמוס קינן שהיה לתנ"ך ההדוניסטי הקדום שלנו, ושוב בשנות התשעים בין אופוריה לייאוש בחסות האקסטזי והאינתיפאדה הראשונה. ובתחילת האלף עם החגיגת והאינתיפאדה השנייה. זו תנועת מטוטלת תרבותית ועכשיו היא טסה בכיוון התיעוב.

נכון לחודש מרץ 2023, תל אביב מציעה לכל מי שרוצה להתפלש בתענוגות מגוון רחב מאוד של אפשרויות מנקרות עיניים, מביצה עלומה עם קוויאר של רובושון ב-320 שקל ועד פנטהאוז במגדל שלום ב-150 מיליון שקל, אבל לצד ההקצנה הזאת, התל אביביות עצמה דוחה בגועל את הדקדנס של הכסף הגדול ומתעדפת ברמת הטרנד מקומות "פשוטים" ו"קז'ואל" שעושים "מנות קטנות" ומציעים "תמורה טובה לכסף". ההדוניזם החומרני פשוט עולה לנו יותר מדי. יוקר המחיה וחיים משוגעים של סקס, סמים וטכנו-לא-זול לא כל כך הולכים ביחד.

כרגע אף אחד לא מתגעגע להדוניזם, בוודאי לא בתצורת הקפיטליזם המאוחר שלו. אבל השאלה איך להפחית את הכאב ולהעצים את העונג כשהכל מסביב מחשיך ואין כסף בארנק, הולכת והופכת קריטית יותר. זאת שאלה שיהיה קשה להשיב עליה בפועל, אבל תל אביב היא עיר שאוהבת אתגרים. הדוניזם הוא הרי יותר מצב תודעתי מאשר מצב פיננסי, והוא יכול להיות תוצר של פריחה תרבותית ורעיונית כמו בסיקסטיז ובניינטיז או תוצר של ניוון וריקבון מוסרי כמו, נגיד, ממש עכשיו. אבלאם הצלחנו לעשות ריקליימינג לדגל ישראל – הולי שיט, מי ראה את זה בא – אז להמציא מחדש את ההדוניזם לא יכול להיות כזה מסובך. אנחנו באנו ליהנות, לעזאזל, ואנחנו נמצא את הדרך לעשות זאת או נמות תוך כדי שאנחנו מנסים. למרות המציאות. בפרצוף של המציאות.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• ❤ תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 936 // הדוניזם עכשיו?

בתל אביב קל מאוד לקרוא למקום "מוסד", גם אם הוא היה קיים בקושי עשור. גם אנחנו חוטאים בזה לפעמים (אולי קצת יותר מלפעמים), אבל מה אפשר לעשות? המציאות בשטח מכתיבה כאן דבר פשוט: רוב העסקים שנפתחים ממהרים להיסגר גם בימים בלי משבר כלכלי וגם לא זמן קצר לאחר הקורונה. זה תמיד היה ככה: אתם הולכים לאותו מועדון במשך עשור? נס גלוי. יושבים בבר שפתוח מאז שנות ה-90? לא להאמין, איך הם עדיין פה, איזה יופי. וכך מקומות כמו השופטים (מאז 1981) או המנזר (1992) הם תופעה נדירה.

זיכרון של בליינים נוטה להיות קצר מסיבות מובנות מאליהן, ואכן ההיסטוריה של הבילויים נעלמת בתל אביב. חולדאי אולי בא לבקר בבלוק כמה פעמים, אבל האם מישהו הולך להתקין בתחנה המרכזית לוחית הנצחה "כאן פעל מועדון הבלוק"? לא, וזה עוד בלי קשר לכך שמתישהו בקרוב יורידו את כל המתחם הזה. בינתיים, בהרבה מקומות בעולם כבר הבינו לא רק את החשיבות של התיעוד אלא גם שהוא צריך לבוא יד ביד עם עזרה לבתי הבילוי להישאר פתוחים. עיריות בערים משמעותיות בעולם פותחות רשויות מיוחדות לעידוד מקומות הבילוי. אחת המדינות שהבינה זאת מאוחר יחסית היא ניו יורק, שם פתחו את "Office of Nightlife", שתוקצב (יחסית לניו יורק) בסכום צנוע של כחצי מיליון דולר. דוגמא קטנה למשרד שמטרתו לעזור לנווט את ניהול חיי הלילה השתלמה ביג-טיים כאשר שנתיים לאחר הקמתו העיר נכנסה לסחרחרה סביב הקורונה ובעזרת ניהול של המשרד הצליחו לנהל את היציאה מהמשבר לכל חיי הלילה באופן מסודר.

לכן מדובר קודם כל בשינוי תפיסתי, עניין של הפנמה שחיי לילה, גם אם הם מטבעם דבר בר חלוף שנשכח בקלות (במיוחד אם עושים אותם כמו שצריך), הם עדיין משהו ששווה שימור והיסטוריה. אז הידעתם? בין 2001 ל-2002 עלו כמות מקומות הבילוי המיועדים ללהטב"קים בתל אביב מ4 ל-10, רק כדי להדרדר שנה אחרי זה לשלושה מקומות בלבד. ב-1923 פוטר הקונדיטור אליעזר גדנסקי מבית הקפה הקזינו, מבתי הקפה הראשונים בתל אביב, והלך לפתוח את בית הקפה המתחרה קפה גדנסקי בו ישבו משוררי התקופה כמו ביאליק. הסניף היחיד של הארד רוק קפה שהיה בארץ נפתח בדיזינגוף סנטר ב-1993 ונסגר לאחר ארבע שנים בלבד, לטענתם בגלל פיגוע שהיה סמוך אליו והבריח את הלקוחות לעד. אז איך אני יודע את כל זה (ואת מי זה מעניין)? מיזם חדש מנסה למפות את ההיסטוריה כולה של מקומות הבילוי בתל אביב (וחיפה, בשביל ההיפסטרים שכבר נמאס להם מהעיר). דיברתי עם העיתונאית ומנהלת המוצר רעות מרים כהן ועם שותפה למיזם (ובן זוגה) המתכנת אמיר עוזר, כדי לשמוע עוד אנקדוטות מגניבות לשיחה הבאה בה אתקע מול יודעי דבר תל אביביים מעצבנים שנדמה שיודעים הכל על העיר הזאת.

>> מפת הזמן (שם זמני): מפת הבילויים של תל אביב לאורך השנים

אז איך התחיל הפרוייקט שלכם?
"הייתי באיזו תקופה בין עבודות והיה לי קצת זמן פנוי", מסבירה כהן. "הלכתי עם אמיר ברחוב אילת, יש שם שלט גדול של 'זמן אמיתי'. נכון שזה הקורס של הברמנים אבל גם שאלנו את עצמנו האם כאן היה המועדון 'זמן אמיתי' שהיה מועדון רוק מיתולוגי בניינטיז. היה שם גם פיגוע פעם. ניסינו להבין אם המועדון מפעם היה שם או לא. חיפשנו באינטרנט אם הוא היה שם אמת ובאיזה שנים היה קיים ולא היה בשום מקום את המידע הזה. יש בעיה בארץ שאין ארכיונים של דברים, בטח לא של דברים שקשורים לתרבות ובילויים… ההיסטוריה נעלמת".

רגע אז לפני שממשיכים, מה גיליתם על זמן אמיתי?
"אז זמן אמיתי באמת היה קיים במקום שראינו באילת 22, נפתח ב88 לפי מה שמצאנו ואנחנו לא באמת יודעים מתי הוא נסגר. התיעוד הכי מאוחר היה מ98. אנחנו מקווים שבאמצעות הפרויקט נוכל למצוא אנשים שיכולים למלא את המידע הזה".

הפרויקט שלהם הוא למעשה מפה אינטרקטיבית עם ציר זמן שאפשר לנוע עליו ולראות מה היה קיים ואיפה. הפרויקט שלהם נמצא כרגע בשלב בטא מוקדם, והם שואפים להוסיף אליו פיצ'רים נוספים, כמו אפשרות להוסיף תמונות וסיפורים מכל המקומות, והם מקווים שהפרויקט המלא יעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

למה נהייתם כל כך אובססיביים? על מה זה יושב?
"לי יש ממש הפרעה", מעיד על עצמו עוזר. "אני עדיין עושה צ'ק אינים למקומות. זה יושב אצלי על מקום דומה של אהבה לתיעוד ונוסטלגיה אישית. קצת כמו חתול שהולך ומסמן טריטוריה. בתוך כל המציאות הדינאמית של העיר שמקומות נפתחים, נסגרים ואפילו נשכחים זה נחמד שישאר איזה משהו מזה. זה לא סתם מקומות….זה מקומות חשובים שלנו כקהילה בעיר הזאת. מקום היה קיים הרבה שנים והביא הרבה שמחה ונחת לאנשים ואז פשוט נעלם ואין אפילו זכר למתי הוא היה קיים. זה המינימום, להוקיר אותו".

איזה מקום הכי היה לך מגניב למצוא?
כהן: "בפינה בין אלנבי לביאליק לטשרניחובסקי פעם היה רחוב בצלאל, שזה גם מבלבל כי הרבה מהכתובות שהיו פעם הן לא אותן כתובות היום. הפינה הזאת יש לה היסטוריה ממש מפורטת, משנות השלושים עד לפני שנתיים כל הזמן היו שם עסקים מצליחים. מקפה ספיר שהיה מהבתי הקפה הראשונים בארץ, לגן רוה (אין קשר לכותב שורות אלה – רר"ר), למקום עם השם הפרובוקטיבי 'שלושה כושים'. אחר כך היו שם מועדונים וגם את קפה ביאליק".

בעוד כהן ועוזר מתעניינים בתיעוד והנגשה של המידע אותי גם עניין לראות מה המידע אומר עלינו כעיר. איך השתנו פני המקומות מאז ועד היום, כמה הצליחו ומתי נסגרו. מבט מעמיק על הפלטפורמה שלהם יוצר תמונה עגומה משהו. אתחיל רגע מדוגמאות של אז ושל היום. קפה נגה שהוקם בשנות 1937 שרד עד שנת 2015. התיאטרון שהוא כנראה מועדון הגייז הראשון בארץ, שרד כמעט עשרים שנה וזה עוד בתקופה אחרת לגמרי ביחס לקהילה הלהטב"קית. היום, אם מקום נשאר פתוח עשור או יותר זה בגדר פלא. וגם אז יקדשו אותו כמוסד "הישן והטוב". העולם השתנה וכדי לשמור על מקומות פתוחים לכמה עשורים כמו שהיה הסטנדרט פעם צריך גם שינוי תפיסתי.

אבל יש כאן גם עניין תרבותי עמוק יותר. תרבות בילוי היא משהו שהיה תמיד צריך להיאבק עליו בישראל כדי שיחשב ללגיטימי – לא רק מטעמים של הישרדות מסחרית אלא גם פשוט כי במשך עשורים רבים, התרבות המיינסטרימית התייחסה להנאה בביטול רב, וזה משהו שהולך איתנו עוד מאז הפעם ההיא שלא הרשו לביטלס להופיע בארץ. במשך עשרות שנים בילוי והנאה נחשבו למשהו לא ראוי, לא רציני, לא בדיוק חלק מהמשימה הלאומית של בניית הציונות – ולכן גם אף אחד לא טרח לתעד ברצינות עשרות ומאות ברים ומועדונים שקרו בהם דברים מרתקים, שמסלולי חיים השתנו בהם לטוב ולרע, שחברויות ומשפחות נבנו והתפרקו בהם. הם לא נתפסו כמו משהו שיש לו מקום בהיסטוריה. רוצים הוכחה? תבדקו רגע עם עצמכם מהם מוסדות הבילוי שאנחנו הכי זוכרים מהעבר שלנו? איך לומר זאת – כן, זה אלו שהיו בהם פיגועים.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• מועדונים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 936 // הדוניזם עכשיו?

זוכרים שפעם, לפני הטינדר, הגריינדר והאינסטגרם, אנשים היו מכירים פנים אל פנים? בחיינו, זה לא רק סיפורי סבתא – במתנ"ס, בבית הספר, בצבא ואז בברים. כן, אלו היו ימי הפיק-אפ ברים, ותל אביב התאפיינה בלא מעט מקומות שהציעו לכם לבוא לבד ולחזור ביחד. מתיישבים על הבר, מזמינים כוסית או שתיים ומתחילים לקשקש עם מי שמסביב. השיחה מתקדמת לפלרטוט, שעם קצת מזל ימשיך למזמוז ואז הדרך הביתה סלולה. תאמינו או לא, יש עדיין כאלו בתל אביב. אז לכבוד ט"ו באב, לאלו שעדיין מחפשים, אספנו לכם 9 ברים אידיאלים שכאלו.

1. פיקוק

לעניות דעתנו, ההמילה "פיקוק" לא כוונה רק לטווס, אלא גם לפועל הראוי "פיק". בר מהנה והומה אדם בו אפשר להתחיל בסטייל (בהתאם לחוקי המי טו, כן?), לפלרטט ואפילו להזמין לבירה או צ'ייסר. חוץ מזה תמיד עמוס בפיקוק, כך שסטטיסטית קרוב לוודאי שאם תגיעו לשם לבד, לפחות מישהו אחד יתחיל איתכם, או להיפך. ובכלל תחשבו כמה פעמים שמעתם את התשובה "הכרנו בפיקוק".
מרמורק 14, תל אביב

>> 36 הברים הכי טובים בעיר
>> הברים עם האוכל הכי טוב בתל אביב

2. הרצל 16

מקום קלאסי עם אווירה שתמיד מצליחה להישאר קולית, נונשלנטית ולא מתאמצת, כך שזה המקום לבוא אליו בקז'ואל, אבל עם מניע נסתר בלב – למצוא את אהבת חייכם, כמובן, או לכל הפחות אהבה בלתי מחייבת ללילה הקרוב. מלא אלכוהול, קוקטיילים שווים, מוזיקה חיה או דיג'יי שמנגן ומכניס לוייב. אתם יכולים לשבת על הבר לבד, ללגום דרינק בביטחון ולקוות שמישהו ייגש. קרוב לוודאי שאם תבואו באטיטיוד הנכון זה יקרה, הכל בראש או משהו כזה. ואם לא, תיגשו אתם. חיים רק פעם אחת.
הרצל 16, תל אביב

3. סילון

פיקאפ בר עם טעם של פעם, כמו שהתכוון המשורר. במקרה הזה זה לא הופך אותו למיושן, שכן המורשת מבטיחה, ואין לנו ספק שהסילון כבר 20 שנה הביא ללילדתם של לא מעט סטוצים וכנראה כמה תינוקות. מוצלחים או לא, על זה אנחנו כבר לא יכולים להתחייב. האווירה השכונתית היא זו שמאפשרת לשבת לבד על הבר, כולם חברותיים במידה ובלי פוזה וגם אם לא תצליחו להזרים מישהו, הרווחתם אחלה שיחה ודרינק עם הברמן. אנחנו מאמינים בכם.
קינג ג'ורג' 89, תל אביב

4. כולי עלמא

אמנם אין עכשיו תיירים בעיר, אבל מספר אמיצים וכאלה שמבקרים בארץ לתגלית או פרויקט ציוני דמיקולו אחר כנראה יגיעו לכאן. וסקס עם תיירים זה בדרך כלל רעיון טוב, תלוי עד כמה הם צינויים (אתם לא רוצים שמחר יעדכנו אתכם שהם עושים עלייה הישר לדירת השותפים שלכם). חוץ מזה, תמיד כיף בכולי עלמא, מוזיקה מעולה, דרינקים טובים וכל מה שצריך.
מקווה ישראל 10, תל אביב

5. פאי גארדן

המקום האוליטימיבי של הקהילה הגאה בעיר – השילוב עם מוזיקת הטכנו המעולה עם כל החתיכים העירומים למחצה הוא שילוב סקסי שאי אפשר לסרב לו. מי שמגיע מבחוץ יסתפק בלהתבונן על הסצינה הצעירה של הקווירים בעיר, ובחגיגה הצבעונית חסרת המגדר שלהם, אבל בינתיים בתוך ההמון הרוקד, המזיע והמסומם מתקיימת קהילת מין מזדמן סוערת למדי. בקיצור, מי שמחפש את עצמו בקהילה, ורוצה לפתוח גבולות חדשים ולהגיע למקומות שהוא לא חשב שיגיע אליהם – הפאי זה בהחלט המקום להתחיל.
אחד העם 54, תל אביב

6. ג'ז קיסה

מעבר לכך שהשילוב בין ג'אז לאייל שני יספק לכם אחלה של פיק-אפ ליין ("את יותר טיפוס של ת'לוניוס מונק או חציל רוחץ בדמו של טחינה?"), האווירה בקיסה קפה – בחצר האחורית או בבר המהוקצע שבפנים – תמיד מספקת אנרגיה אפלולית שנדרשת לפיק-אפ. האוכל הסקסי והקוקטיילים העדינים כבר יעשו את השאר.
דרך יפו 9, תל אביב

7. פוסטר

הסוד של פוסטר נמצא באינטימיות שלו, שכן מקום הישיבה המרכזי הוא מסביב לבר – כך שמאוד קשה להתעלם מהיושבים מסביבו, וצפויות לכם הגנבות מבטים, חיוכים או אפילו קריצות אם אתם מאלה (בבקשה אל תהיו מאלה). מלבד זאת, המוזיקה כה חזקה שתצטרכו להתקרב לאוזן כדי ללחוש משהו ושישמעו אתכם, מה שמוסיף לאינטימיות. קיצר, קשה מאוד לצאת מהפוסטר בלי להתחכך טוב טוב זה בזו, ומכאן קרוב לוודאי שתצאו משם עם סטוץ. אז מה אם זה יהיה סטוץ עם אוהד, שעובד כמהנדס דאטה בחברת סייבר משמימה – אנשים כמו אוהד כנראה ייסחטו לך מיץ תפוזים בבוקר יחד עם יוגורט פרו מלא חלבון.
שלמה המלך 38, תל אביב

8. קיי

בר קטן, אפלולי וצפוף, המוזיקה תמיד רמה ומעולה הודות לטובי הדיג'ייז, ובחלל כמעט תמיד נוכח מסך עשן דרכו כולם נראים יפים וזוהרים יותר מתמיד. חוץ מזה בקיי כמעט בכל ערב תמצאו 40-50 איש שנדחסים ביחד, מתבשמים, מסתממים וסביר להניח שמתמזמזים. אין כמו הקיי לבוסט טוב של ביטחון עצמי, או סתם ערב שלא תשכח עם אנשים שקרוב לוודאי לא תזכור. אם בסטוצים עסקינן, בהחלט יש כאלה שמוטב לשכוח.
הרצל 4, תל אביב

9. קליפורניה בר

קליפורניה בר בשוק לוינסקי, איפה שכולם יפים וחתיכים. האוכל המקסיקני טעים ומעורר תשוקה, הדרינקים טובים ודי זולים, כך שמאפשרים להזמין מישהו בכיף מבלי לדאוג לכיס. חוץ מזה האווירה נכונה והאנרגיה חיובית ולא יומרנית, לפעמים יש הופעות וערבי דראג שרק מוסיפים לפאן. ובקומה העליונה והאפלולית, שאיכשהו נותרה די סודית, התחושה הופכת אקסקלוסיבית, ויש הרגשה לפוטנציאל זיווג\סטוץ גבוה במיוחד. רלוונטי אגב לכל המינים.
השוק 3, תל אבב

• אוכלים שותים
• ברים בתל אביב
• דייטים ראשונים
• סטוץ
• סטוצים

שמעו, לא נהיה צבועים – סמים זה סמים ואתם תעשו אותם גם אם נזהיר אתכם שסמים זה רע. אבל סמים, ואתם יודעים את זה טוב מאוד, זה באמת מסוכן. אז הכתבה הזו היא ממש לא המלצה, בסדר? זה בסך הכל מדריך שנועד לספק מידע אמין על מקומות ירוקים ונחמדים שבאותה מידה גם אפשר לעשות בהם סתם פיקניק נחמד. אבל אם כבר תעשו שם סמים, לפחות תדעו מה אתם עושים. אה, ותיזהרו שם בחוץ בבקשה: כמה שפחות לערבב, כמה שפחות אלכוהול, כמה שפחות בלאגן. תיהנו ותשמרו על עצמכם.

תל אביב היא עיר נהדרת למסעדות, טיולים וחוויות מסוגים שונים, שלפעמים גם כוללות ערב במועדון ומסיבה שמובילה להרפתקאה, למשל – אכילת סמים פסיכדליים. למען הסר ספק, אם לא היה נדרש ממני לכתוב את הרשימה הזאת, לא הייתי ממליצה על לאכול פסיכדליים בתל אביב הנהדרת. שכן היא גועשת-רועשת-מלאה באנשים ותזוזות ויכולה לגרום לפעמים לקצת סרטים רעים. אבל מי שמנוסה בפסיכדלים ומכיר את עצמו מספיק טוב, יכול להתפנק עם עצמו ועם חברים על חוויה פסיכדלית קצת אחרת, לפתוח דלתות חדשים וגם ליהנות מהיופי האורבני בצורה שלא חשבנו שאפשרית.

פארק צ'ארלס קלור

כל רצועת החוף שמתפרשת לכל אורך העיר היא נהדרת ומומלצת לטריפ קטן בטבע בקרבת האלוהות, אבל ספציפית אזור צ'ארלס קלור הוא מופת של שמחה ונכונות לסמים פסיכדליים. המרחב הירוק עוזר להתחברות וגם מאפשר מקום להליכה קלה אם צריך לפרוק אנרגיה. יש מקומות מבודדים בקרבת הים שיכולים לגרום לכם להיכנס לזן מושלם.

פארק הירקון

פארק הירקון גם הוא חתיכת ירוק אחת גדולה וענקית. יש בו מספר מקומות שמתאימים לאכילת פסיכדליים: הראשון הוא אזור הלונה פארק, שלרוב מלא באנשים, אבל קיימים בו גם נקודות מבודדות שאפשר להנות בהם מהטבע לבדנו ולהיכנס למסע טריפי ושמח. אם תגיעו באחד מימי הקיץ, תוכלו גם להנות מצרחות של ילדים מהלונה פארק ולהוסיף לחוויה שלכם קצת סאונד מגניב שיגרום לכם לתהות על החברה והאנושות בכלל. מומלץ.

השני הוא גן הקקטוסים, שמשתרע על פני שטח של כ-26 דונם, וכולל מבחר עשיר של קקטוסים וסוקולנטים מרחבי העולם, חלקם נדירים מאוד. בגן כ-50,000 צמחים וכ-3,500 סוגים ומינים שונים. אז אם אתם רוצים להכיר לעומק את הצמחים בתל אביב, להיפתח לעולם חדש, ובעיקר להרגיש שאתם מנצלים את הטריפ שלכם כראוי – זה המקום.

האגם בקצה נמל תל אביב

בדיוק כשמסתיים הנמל ומתחיל הפארק, כשנגמרות החנויות ומתחיל לצמוח הדשא – יש גשר קטן עם אגם. שם שם, אפשר להגשים חלומות ולבקש משאלות באמצע הלילה. אזור האגם בסוף הנמל ותחילת הירקון הוא פינת קסם מיוחדת שאפשר להקדיש את שעות הלילה שלה לפסיכדליים וחוויות רוחניות. האגם הזה מעניק משענת נפשית טובה ויציבה ללא מעט מתושבי העיר.

פארק דרום

האמת היא ששכחתי שהפארק הזה קיים. אבל איזה כיף שהוא קיים. כששאלתי חבר מה דעתו על פארק דרום לאכילת פסיכדליים הוא קבע בצורה חד משמעית: פארק דרום הוא הגרסה התל אביבית לוונדלפארק האמסטדרמית. זה המקום שבו כולם צריכים לאכול פטריות ולשבת ביחד בדשא, להביט מסביבם ולהבין שהחיים קסומים ונהדרים. פארק דרום הוא אנדרייטרד, לא ייחסנו לו מספיק חשיבות ולא נהננו מספיק מהעובדה שמדובר שהוא ענק ומתחבאים בו לא מעט סודות וקסמים.

גן קריית ספר בשעות הערב

ביום הוא קצת הומה אדם, אבל בשעות הערב גן קריית ספר הוא נקודת זן ושלווה. המזרקה שמפכפכת מים, הברווזים שנמצאים שם ונהנים מהצמחייה, הרוגע ששורר במקום שכולם יודעים שהוא טוב עבורם. גן קריית ספר הוא אחד מהמקומות השמחים היחידים בתל אביב שאף אחד לא יכול להרוס את האנרגיה שלהם. מי שמגיע לשם עצוב יודע שבתוך מספר דקות הוא יתעודד וימצא נחמה בכל היופי הזה שנמצא סביבו. וזו ההגדרה המושלמת למקום לפסיכדליים.

בניינים נטושים לקראת הריסה

לא נמליץ ספציפית על בניינים שמיועדים להריסה, אבל קיימים לא מעט בניינים נטושים שהם כעת בתהליכי הריסה/בנייה. אותם הבניינים לרוב לא משמשים אף אחד, ולהשתלט עליהם לכמה שעות לא באמת אמור לעורר דאגה, אבל בכל זאת מומלץ להיזהר. לרוב מדובר במקומות נוחים ומסריטים לאכול בהם פסיכדליים ולהגיע למסקנות שונות על החברה שבה אנחנו חיים.

פארק מדרון יפו

פארק מדרון יפו משתרע למרגלות שכונת עג'מי עד חוף הים. זה אזור מבודד יחסית עם שטח ענק ופתוח לכל מי שצריך מרחב ומקום לעצמו בין כל ההמון. מדובר בפארק לא מאוד פופולארי, כך שבטוח לא תמצאו את עצמכם במקום רועש במיוחד אלא בחברת משפחות ויחידים שהגיעו לפארק כמעט מאותה סיבה כמוכם – להירגע מהחיים.

בבית שלכם

המקומות הטובים באמת לאכול בהם פסיכדליים בתל אביב הם החברים שיצרנו בדרך. סתם, המקום הטוב ביותר לאכול בו פסיכדליים בתל אביב הוא הבית שלכם. הנדל"ן שלכם. איפה שאתם משלמים שכירות ומשקים עציצים ויש לכם פינה שאתם אוהבים ליד החלון או במרפסת. הבית שלכם יכיל אתכם בצורה מושלמת, תוכלו למצוא בו זן אינסופי ולהנות בצורה אחרת ועמוקה. אין מקום יותר טוב בתל אביב להתחבר לעצמך ולחוות חוויות חדשות כמו בבית שלנו, המקום שאוהב אותנו כמעט כמו שאנחנו שונאים לשלם שכירות.

• ❤ תל אביב
• סמים
• סמים פסיכדליים
• בתודעה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 936 // הדוניזם עכשיו?