• דירה להכיר
• עיצוב הבית
• אמנות
• וינטג'
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח

>> נטעלי גבירץ היא סופרת ועורכת עיתון הילדים אדם צעיר. מועדון הקריאה בוקר של רידינג באלנבי, חנות ספרים עצמאית, יארח אותה בשבוע הבא לשיחה על ספרה "המתנדבת" שהיה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר. המפגש ייערך ב-31.5 בשעה תשע בבוקר, עלות הכניסה 30 ש"ח (שהם שובר קנייה לחנות).כל הפרטים כאן

1. מגדל שלום מאיר

גורד השחקים העברי הראשון, שפעם היה המגדל הכי גבוה באסיה, עדיין שומר על מקום גבוה בלבי. בקורונה היה לי שם סטודיו לכתיבה, במסגרת פרויקט מהמם של העיריה בשם ״חדר משלך״, שכלל נוף לים ורוחות רפאים. אני בטוחה שמתאבדים נועזים שרים שם בלילות. אני לא לבד. גם למעצב המנוח אלבר אלבז היתה פינה חמה לכלבו שלום. הוא אמר בראיון: "לפני הרבה שנים חייתי כאן בארץ, בעיר קטנה, בבית קטן עם מטבח קטן וחלון גדול, ומעבר לגגות הבתים ראיתי מגדל אחד יחיד ומיוחד. מגדל שלום מאיר. הוא היה גבוה, עוצמתי ומאיר. חלמתי להיות חלק מהמגדל והעולם הגדול. שנים מאוחר יותר, כשאני חלק מהעולם הזה, הוזמנתי למסיבה במגדל שלום. בפנטהאוז. על גג העולם. וכל מה שרציתי היה לעמוד מול החלונות הגדולים ולחפש את החלון הקטן שממנו באתי".הרצל 2

2. רידינג

לחנויות הספרים העצמאיות האהובות והותיקות של תל אביב הצטרפה אחות מגניבה וחלוצית. מאחורי גדרות הרכבת הקלה באלנבי מתחבא בניין מרשים שהוקם בשנת 1931 ושימש כסניף של בנק ישראל, ומשמש כרגע את עמותת "המרחב החברתי", שמקדמת עשייה חברתית בישראל. מאחורי רידינג עומדות חמש הוצאות ספרים עצמאיות, יש בה ספרים ייחודיים, שאין במקומות אחרים, היצע מעולה של ספרי ילדים, והיא הפכה מהר מאוד לחלל ספרותי-תרבותי חי, בזכות מפגשים בין קוראים וכותבים, ומרחב לקריאה ועבודה.ב-31.5 בתשע בבוקר אגיע לשם למפגש ושיחה על ספרי "המתנדבת"שיצא בהוצאת כתר. ברור לי שאצא משם עם יותר מדי ספרים באמתחתי.אלנבי 43 (האירוע בהרשמה מראש)

3. בית אריאלה

רבות דובר ברנסנס של בית אריאלה, ובכל זאת: הכנתי שם עבודת חקר על עכברים בכיתה ב׳, נברתי בספריית העיתונות, העברתי מאות שעות עם ילדי בספריית הילדים המושלמת, ישבתי בהצגות, קורסים, ירידי ספרים ואירועים, הקלטתי פודקאסטים, שילבתי אותה בספר ילדים שכתבתי, וערכתי בה שתי השקות לספרים. היא מקום שאני מגיעה אליו בכל הזדמנות. קדימה, קחו קפה לחצר דליה רביקוביץ' השמשית ותכתבו משהו יפה.שאול המלך 25

4. קפלן בשבת

חברה שלי קוראת לה "מחאת הדגלים המלטפים". בעיניי המחאה להצלת הדמוקרטיה היא הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים ויכולות לעשות כרגע למען המקום שבו אנו חיים, ולמען האנשים ביניהם אנו חיים. ההפגנות הפכו גם לאירוע אמנותי מתגלגל. אין גבול ליצירתיות, ואת השלטים והמיצגים המוצלחים ביותר אני מעלה, ומתייגת אתחשבון האינסטגרם המעולה "קריאטיביטי פור דמוקרסי".

5. מוזיאון תל אביב

בשנים האחרונות פיתחתי אובססיה קלה (קלה? על מי את עובדת, גברת?) למאיר דיזנגוף, ראש עירנו הראשון. האיש הזה היה חלוץ שובב, שבין היתר הבין שעיר זקוקה למוזיאון שיחזיק בו יופי. נו, מה הבעיה? הוא הקצה לכך את ביתו שלו, שבהמשך יכריזו בו על המדינה באמצעות הטקסט המדובר ביותר בזמן האחרון. הבית של האמנות אולי נדד מרוטשילד לשדרות שאול המלך, אבל הרוח הבועטת נותרה, ומוזיאון תל אביב הוא המגניב והנעים במוזיאונים. יש עוד כמה ימים אחרונים לתפוס שם את התערוכה הגאונית של גיא בן נר, ״לחזור בחיים״.שאול המלך 27

• העיר שלי
• מוזיאון תל אביב
• בית אריאלה
• מחאת הדמוקרטיה
• מגדל שלום
• ספרים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח

אני אוהבת את הלונה פארק. להיכנס בשערים, לחכות בתור, להעלות על מתקנים, להדחיק את העובדה ששלומי ובטחוני מופקדים בידי טינאייג'ר מחוצ'קן המועסק בשכר מינימום. יחד עם החוויה הזאת גם משלמים המון כסף על אוכל מתועש ובעיקר חווים את עם ישראל כפי שהוא בתצורתו האמיתית. מבחינתי להגיע ללונה פארק זה כמו לעבור גירוש שדים: אני עולה על המתקנים שהכי מפחדת מהם, מתמודדת עם הפחד שלי, מתעממת עם התחושות הקשות, ומבינה שסטטיסטית, אם כל האנשים שעלו לפניי למתקן לא מתו, אז גם אני לא אמות.

כך הגעתי בשעה 11:00 ללונה פארק. הופתעתי לראות שלא היה ממש תור בעמדת הכרטיסים, אבל עוד יותר הופתעתי לגלות זה שכרטיס כניסה אחד לאדם אחד עולה 152 שקלים חדשים. כן כן, קראתם נכון – וכל מי שמעל 90 ס"מ חייב לשלם מחיר מלא. זה עורר בי זעם שהיה צריך להחליק החוצה בעזרת במילים כמו "מה זה כבר 152 שקל ליום מלא הרפתקאות?". כמו כן, יש לציין שלאורך כל היום ליוותה אותי חברה טובה שסבלה מכל רגע. כך שלכל המילים המאושרות שתקראו מכאן ואילך, תדמיינו גם ליווי רעש רקע של בחורה שמזדעזעת מכל דבר שהיא רואה סביבה.

לא בזבזנו זמן וישר חיפשנו את המתקן הראשון לעלות עליו מבלי לחכות הרבה. למזלנו החודש הוא מאי, מזג האוויר הוא נעים ולא היו כל כך הרבה אנשים, כך שההמתנה למתקנים לא ארכה יותר מכמה דקות עד רבע שעה-עשרים דקות לכל היותר, דבר שיהפוך לנדיר עד בלתי אפשרי בחודשי הקיץ. עטנו על ההזדמנות לטפס על מתקן הפילים המיועד לילדים קטנים (לא היה תור), שהרים אותנו בקושי שני מטר וחצי מעל האדמה ונתן לנו להיכנס בעדינות לחווית הלונה פארק.

מיד לאחר מכן החלטנו להקצין וללכת ישר ל"סטאר פלייר", מתקן נדנדות שעולה 80 מטר מעל האדמה. להלן: הכי גבוה בלונה פארק. מדובר באחד המתקנים האהובים עליי, בעיקר כי הוא הדבר הכי מפחיד ומרגיע בו זמנית עבורי. התור אמנם ארך כעשרים דקות אבל אלו היו 20 דקות מאוד מעניינות בגלל התפתחות ריב בין שתי קבוצות צדקניות במיוחד של ילדים בני 12, שיתועד כאן במלואו: קבוצה אחת של שלוש חברות עמדה מלפנינו. לפתע נכנסו לתור ועקפו את ההמון שני ילדים בגילן של הבנות, ונעצרו ממש באמצע, מלפנינו ומאחורי הבנות. קבוצת הבנות שהבחינה בפושעים שעקפו מיהרו להגיד לנו – הן עקפו אתכן בתור. אני וחברתי הסכמנו איתן אבל גם לא היה לנו מאוד אכפת.

עם זאת, לבנות האלה זה היה מאוד חשוב – בעוצמה בה דברים יכולים להיות חשובים רק בגיל 12 והן התחילו לעמת את הבנים עם המציאות האובייקטיבית בה הם עקפו בתור. הבנים נשארו נאמנים לנרטיב שלהם וטענו שהם לא עקפו בכלל, הם רק הלכו רגע וחזרו, זה המקום שלהם. לבסוף זו הייתה דווקא חברתי שניטרלה את הסיטואציה כשאמרה שהם עקפו, אבל שזה גם בסדר שהם עקפו וזה לא משנה. כולם השתתקו בשנייה לאור טיעון כל כך מורכב מבחינה גאופוליטית, עד שאחת מהילדות – בת 12! – הפנתה אלינו עורף בזעם, הסתכלה על חברות שלה ואמרה "אין, רק בישראל דבר כזה יכול לקרות. בחו"ל אף אחד לא יעקוף אותך".

רק כשהתיישבנו בתוך הסטאר פלייר הודיתי בפני חברתי שאני מפחדת, אבל היי, אם הילדים בני ה-12 הצדקניים יכולים לשרוד את זה, אז גם אנחנו יכולות. החזקנו ידיים. מהשנייה שהרגליים ניתקו מהאדמה ועלינו השמיימה, עצמתי עיניים והתחלתי לבכות. כשעלינו למעלה התחיל להתנגן בלונה פארק השיר "תעשי רק מה שאת אוהבת", ככל שעלינו יותר למעלה כך הפסקנו לשמוע אותו, רק אני המשכתי לשיר בלב "רק מה שאתתתת אוהבתתת".

אני אוהבת לפחד. אלו הם רגעים בהם הגוף עובר שינוי. הוא מפחד, אבל גם מעוניין להתגבר על הפחד. הוא מפחד, אבל יודע שהכל יהיה בסדר. חוויה על אנושית שאי אפשר להסביר. כמה שפחדתי והרגשתי שאני עומדת למות, ככה הרגשתי חופש ושחרור אינסופי. ובכי, בכיתי מלא. רק כשהגענו לאדמה ורגליי נגעו ברצפה, הפסקתי לבכות. ירדתי מהנדנדה וכל הגוף שלי רעד, השיר "מה שאת אוהבת" (4:05) של גלי עטרי עדיין התנגן. המסע לא ארך יותר משתי דקות.

עשיתי החלטה אמיצה ובמקום לרכוש מזון מהיר במחיר מוגזם, ארזתי לי ולחברתי פיתות עם שוקולד וחומוס. אני יודעת שזה מוריד מחווית הלונה פארק, אבל אחרי המחיר בכניסה, לא היה בי שום חשק להמבורגר מתועש עם צ'יפס. אחרי הכריך החלטנו ללכת לרכבת הרים – האנקונדה. במבט לאחור, זה לא היה כל כך חכם להעלות לרכבת הרים אחרי הכריך, אבל למזלי לא קרה כלום. התיישבתי במושבים של המתקן, לחצתי על עצמי את הסוגר, פחדתי שהוא לא לחוץ מספיק חזק, אבל התנחמתי שוב במוטו החדש שלי, "סטטיסטית אם אף אחד לא מת מזה עד עכשיו – גם אני לא אמות".

לצידי ישב מתבגר עם אייפון שבור וצילם את כל הנסיעה. כמה אומץ (או התמכרות לרשתות חברתיות, לא החלטתי) בנער אחד. התחלנו להעלות אחורה אט אט, אבל הפעם העזתי – העזתי לפקוח עיניים לשנייה אחת. בניגוד לפעמים אחרות על הרכבת הרים שאני יושבת מכווצת ומפוחדת, בירידה החלטתי לתת לעצמי להשתחרר. ישבתי על הכיסא, בוטחת בחגורת הבטיחות שלי ומרפה את כל השרירים. הגוף שלי נע מצד לצד, ומלמעלה למטה. ירדתי מהמתקן, לא מתתי, הנער שלידי לא שבר את הטלפון, הכל התקיים כסדרו.

מאחר ושותפת הדרך שלי ללונה פארק פחדה להעלות על רוב המתקנים, ניסינו את מזלנו במתקני הילדים. לא הכניסו אותנו לרובם. לא לברבורים, לא למכוניות המתנגשות, לא לסוסי פוני. ליטרלי נכנסו כבר לסוסי פוני, התיישבנו עליהם ואז הגיע המפעיל של המתקן וביקש מאיתנו לרדת כי "אתן גבוהות מדי", פשוט גזענות גובה. לאחר שתיזזנו הלוך ושוב בין מתקני ילדים, החלטנו שזה הזמן לגלגל ענק, המתקן עם התור הכי ארוך במתקן. זה גם המתקן הכי מפחיד מבחינתי. אין חגורת בטיחות, הוא איטי (על פי השלט בלונה פארק אפשר להיות על המתקן הזה עד 45 דקות) והוא כל פעם עוצר ומעלה אנשים אחרים. עקרונית ניתן להוציא את היד החוצה, לפתוח את דלת הביתן הקטן ולמות. ניסיתי לזוז כמה שפחות. התפללתי לאלוהים, שבשלב הזה היה קרוב אליי פיזית מאי פעם, שיציל אותי. המסע המפרך והחרדתי הזה נמשך כרבע שעה. המשפט המנחם על סטטיסטיקת המוות בלונה פארק לא ניחמו אותי. שנאתי להיות מונחת בין שמיים וארץ. עדיף כבר שמשהו ינער אותי כדי שזאת תהיה חווית פחד אקסטטית ולא סתם חווית פחד.

אחרי הגלגל ענק ועוד פיתה שוקולד, עליתי גם על שאר המתקנים המפחידים. חברתי עשתה את תפקידה כראוי והעירה לאורך כל הדרך הערות קשות על הנמצאים בלונה פארק, על המשפחות הלא חינוכיות, על השמנת יתר וצריכת סוכרים לא בריאה, על האנשים הלא ברורים שמגיעים לכאן כדי ליהנות ומדוע הם עושים את זה לעצמם. איך היא אמרה? "אין כמו סיבוב בלונה פארק כדי להבין שההורים שלי לא עשו שום דבר רע". היא הצביעה על כל האמהות הכפייתיות שמאכילות את הילדים בני ה-14 שלהם בכפית, או על האבות שלא עוזבים לשנייה את הטלפון גם כשהילדים מתחננים ליחס. אבל ראיתי שם רק אנושיות. והכי אהבתי אבא כלשהו, שישב על הרצפה באחת הפינות עם לפטופ, כותב קוד ומניע את הכלכלה הישראלית היישר מהלונה פארק.

• ❤ תל אביב
• לונה פארק
• עם הילדים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח

פופ-אייס אלכוהולי

כן כן מה ששמעתם, פופ-אייס (או שלוק, תלוי מאיפה באתם) – קפוא, עם אלכוהול. מדובר בארבעה סוגים של קוקטייל קפוא (פינה קולדה, ג׳ין טוניק, מאי תאי ופלומה) שמכילים חמישה אחוז אלכוהול, קפואים וצוננים. התצורה הנוחה של תאפשר לכם לצאת עם אחד כזה מהבית, להגניב אחד למקפיא בעבודה ולקוות שלא יגנבו. אפשר גם סתם ללקק באמצע הבית ולקוות שזה ירענן אתכם.
להשיג: בשר המשקאות, 123 אלכוהול וברשתות אלכוהול נוספות

תמרה בפיינט

לכבוד הקיץ משיקים בתמרה פיינטים של גלידה, שמתאפיינת בערך קלורי נמוך יחסית (אנחנו לא מהאנשים האלה אבל נו טוב), פירותיות יתרה שהופכת את הגלידה למרעננת במיוחד וטעמים מקוריים וערבים לחיך. תוכלו למצוא ביניהם שוקולד-מיסו היסטרי, יוגורט ודובדבני אמרנה משגע, אייס קפה בננה, חלבה עם שומשום, ל׳צי, אננס וג׳ינגר ונוספות. שלא לדבר על הארטיקים שלהם, שמצננים את גופנו לא מעט שנים, כל פעם מחדש.
להשיג: בסניפי תמרה וגם ב-am:pm

View this post on Instagram

A post shared by תמרה (@tamara.telaviv)

מים בקרטון

אנחנו לא יודעים אם אתם מהאנשים האל (וגם לא יודעים לגמרי מה אנחנו חושבים על האנשים האלה) אבל טרנד המים בקרטון מצטלם טוב וגם ידידותי לסביבה. מדובר במי מעין (ולא פחות) באריזת קרטון מתכלה או ניתנת לשימוש חוזר. אריזת הקרטון מתכתית מבפנים, מה ששומר על טמפרטורת מים קרירה, והבקבוק – מעורר סקרנות וקצת שופוני. מה קרה?
איפה למצוא: בסופרים וברשתות השיווק

ראמן קר

היופי בראמן זה שהוא ארוחה שלמה ומזינה במרק אחד. החיסרון בראמן זה שהוא מרק, ומרק זה חם, אבל היי, מי אמר? מי החליט שמרק חייב להיות חם? יובל בן נריה משיק בימים אלה ראמן קר, או בעגה המקצועית – טן טן ראמן. ראמן קר עם טחינה, סויה דאשי, אטריות טריות, מלפפון, חומץ אורז, ליים ופרגית קצוצה. המרענן הרשמי של הקיץ.
58ש״ח, להשיג: במיאזקישרונה מרקט או בוולט

חליטת קולד ברו בקפסולה

טרנד הקולד ברו כבר הכה גלים וצבר עדת מעריצים מושבעת, אז מה אם נגיד לכם שעכשיו אפשר להכין כזה גם במכונת הקפה הביתית? נספרסו דאגו לנו לקפסולת קולד ברו, כזו שמייצרת את אפקט החליטה האיטי ומתמשך – דווקא בלחיצת כפתור אחת. מומלץ כמובן להוסיף קרח. והטעם? נעים, קליל, עדין ולא חוטא בחמיצות או בטעם לוואי.
להשיג: בחנויות נספרסו

גלידת גומיגם

כולנו זוכרים את הרגע הזה בילדות שבו קנינו שלגון גומיגם איקוני וספרנו שתי סוכריות גומי שמתחבאות בפנים. במקרה הטוב.זו תמיד היתה אכזבה גדולה. אבל, תנו לנו לשמח אתכם ולכפר על טראומות הילדות: גלידריית סופטי משיקה גלידת סופט סרב וניל משמנת איכותית, עם מלאאאא סוכריות גומי מכל המינים. לספור בטוח לא תצטרכו. ואפשר להוסיף גם סוכריות קופצות.
39 ש״ח. להשיג: בסופטי,יהודה מכבי 53 או בוולט

מנוי לקאנטרי

עוד אין לכם מנוי לקאנטרי? אל תהיו לוזרס. זה הזמן לעשות מנוי זול ונוח, שיאפשר לכם להשתמש בבריכה כמעט בכל שעות היום. אפשר לשחות, אבל גם אפשר ורצוי להשתכשך או סתם לשהות במי הכלור הקרירים עד שתתקררו קצת. חוץ מזה יש מקלחת בפנים לאחר כך, אז אין תירוצים.
להשיג: ברחבי העיר, פרטיםבאתר העירייה

• אוכלים שותים
• קיץ
• ראמן
• אלכוהול וקוקטיילים
• גלידה
• ארטיקים
• קפה
• בריכות בתל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח

אין דבר כזה "הסדרות הכי טובות לסטלנים", כי כמו שמשתמשי קנאביס רפואי ולא רפואי יודעים לדווח, במצב הנכון, כשבוהים במסך בעיניים אדומות ותודעה משונה, כל סדרה היא הסדרה הכי טובה לסטלנים. והרי סטלנים אמיתיים היו מוצאים בעבר שעות של שחוק ודמע גם בערוץ הקניות וזקני השאכטות אולי זוכרים מבעד לענני הזמן כמה מעניין היה לצפות באייטיז במסך המושלג של הרעש הלבן שבין הערוצים.

בקיצור, אנחנו לא מדברים כאן על אנשים מאוד סלקטיביים מבחינת הרגלי הצפייה, ודווקא בגלל זה הם זקוקים להכוונה, הדרכה ותמונות מרצדות שלא יורידו להם את הסטלה. אתם לא רוצים לתת להם להיתקע מול החדשות, זה יכול להסתיים בנזק נפשי, וגם לא להתברבר עם סדרות סרק בנטפליקס שיכבו אותם מבפנים. אספנו את הסדרות שאנשים לא יכולים לקרוא לעצמם סטלנים אם לא ראו אותן תחת ההשפעה, וביניהן יצירות אנימציה על-זמניות, סדרות דוקו-טבע עוצרות נשימה, קומדיות קורעות ודרמות מרחיבות נפש. תתחילו מזה ואל תשכחו לאכול משהו מתוק אם חזק לכם מדי.

אדוונצ'ר טיים

פתיחה נפלאה לרשימה הזאת, אם יורשה לנו להחמיא לעצמנו למרות שהיא סתם בסדר אלפביתי. בעברית סחית: "הרפתקאות פין וג'ייק". הסדרה המצוירת שנוצרה עבור מי שרוצה ליהנות מהקיום ובו זמנית לשכוח שהקיום קיים. היא סדרת ילדים, אתם אומרים? הצחקתם את טריפ האייוואסקה שהאנימציה כאן תוציא אתכם אליו. אין כמו צמד חברים טובים שגרים יחד בבית עץ ומדי פרק יוצאים להרפתקה, וממלכת הסוכריות שלהם היא הממלכה שאנחנו רוצים להיות בה כשאנחנו מסטולים ומעוניינים לצפות במעשיות טובות שכונוו כנראה לילדים, אבל מתאימות במיוחד למבוגרים במצב תודעה נוזלי. קסם אמיתי.

אטלנטה

סדרת המופת של דונלד גלובר הגיעה לא מזמן לסיומה, ואם קראתם את הריקאפ המושקע שהרצנו כאן בשתי העונות האחרונות שלה אז אתם לא צריכים לעשן כלום בחיים שלכם כי המוח שלכם בוודאות כבר לא כאן. כך או כך, ההזייה האורבנית המתוחכמת של גלובר שקועה עד צוואר בתרבות וויד שחורה, וניכר שצמח הקנאביס כיכב כאן לא רק לפני המצלמות אלא גם ואולי בעיקר מאחוריהן. כמו כן, הסדרה הייחודית הזאת היא מסע מעמיק אל מצולות הנפש הסטולה של גלובר, ואתם תצטרכו משהו שיעזור לכם להתמצא בה, להיקרע מצחוק גם כשלא ברור מה מצחיק ולאלחש את הכאב. בהצלחה.

https://www.youtube.com/watch?v=MYtrR4f2hPk

איש משפחה

מה היה קורה אם ליוצרים של "הסימפסונים" לא הייתה נשמה? התשובה היא "פאמילי גאי", כמובן, סדרה שעושה כל מה שהסימפסונז עשו לפניה רק ביותר קיצוני ומרושע, עם דמויות שקשה מאוד לאהוב וכמות רפרנסים-פר-דקה שהייתה גורמת לכל תסריטאי ממוצע להתאבד. מה שנחמד בה במיוחד, במבט לאחור, זה שהיא מתארת בצורה מצוינת את החיים שיכלו להיות לנו אם היינו גבר לבן, נשוי ושמן שהוא אב משפחה, ואת הסיוט האפל שהוא שגרת הבורגנות המטומטמת. באווירה הנכונה היא מצחיקה מספיק כדי שתשתעלו כלייה, אז תשתדלו להשתעל עם פה סגור ליתר ביטחון.

https://www.youtube.com/watch?v=oRhiDJtbaHg

בובספוג

צבעים יפים, עלילות מטורללות, קולות מצחיקים ואווירה ווירדית כללית הופכים את סדרת הילדים לכאורה לקלאסיקה מודרנית עבור מבוגרים מסטולים. רצוי להימנע מהפרקים הקריפיים במיוחד (נגיד, פרק הפוסט טראומה, או הפרק שבו בובספוג פוגש דגים מפלצתיים בתחנה המרכזית) ולהתמקד בהזיות חמודות יותר, כמו הפרק שמתרחש בימי הביניים. רק אל תאכלו סרטים על מיסטר קראב וההמבורגרים שלו.

ביג מאות'

סדרה מצוירת שטובה לכולם תמיד. מי לא רוצה לראות שדים של בני נוער חרמנים ובעצם להבין את כל מה שעבר עליו בדיעבד? סדרת הלהיט הנועזת-יחסית של נטפליקס היא גם זירת התמסטלות כיפית למי שרוצה, והבונוס הכי גדול זה שהסדרה באמת תגרום לכם להבין בדיעבד דברים שלא הייתם מבינים בלעדיה. על סקס. אמרנו סקס, כן?

ברואד סיטי

יש גם סטלניות לא מעטות בעולם, והטובות שבהן הן כפי הנראה צמד היהודיות הטובות אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר, שסדרת הלהיט שלהן בקומדי סנטרל היא בלי צל של ספק קומדיית הלסביות-הסטלניות הראשונה במיינסטרים ובכלל. עם כל החיספוס הניו יורקי שלהן, "ברואד סיטי" היא בסופו של דבר אחלה סדרת פיל-גוד על חברות אמת בעיר הגדולה, מה שהופך אותה לבינג' נהדר בלי קשר לחיבתן הברורה והמוכרזת לקנאביס באיכות רפואית (אבל גם עם קשר, ברור).

דרגון בול זי

כשהיינו ילדים הרגשנו משום מה בנוח לצפות בחצי שעה של אנשים צועקים אחד על השני וצוברים אנרגיה ולקרוא לזה "אקשן". היום אנחנו צריכים פילטר כלשהו כדי לשרוד פרק ממוצע של הסדרה המוזרה הזו גם במהירות כפולה, אבל צפייה תחת ההשפעה עשויה להוסיף לסיפור עומק רוחני שלא ראיתם שם קודם (או שסתם תגרום לכם להגיד "פאק אני לא מאמינה שאשכרה ראינו כל פרק כשהיינו קטנים").

האם זאת עוגה?

ברשימה הזאת אין סדרות ריאליטי ודוקו-ריאליטי, אם כי רובן בהחלט מוכיחות את הטענה שסטלנים ישמחו לצפות בכל דבר שרץ על מסך ותמיד ימצאו בו משהו מצחיק. זה לא המצב של "האם זאת עוגה", שעשועון הריאליטי של נטפליקס שבו המשתתפים צריכים לנחש האם חפץ מסוים הוא אכן כפי שהוא נראה, או שהוא למעשה עוגה שמתחזה לאותו חפץ. זה דבר כה מוזר לראות שגם אנשים פיכחים לחלוטין מהסטרייט אדג' מדווחים על תחושת הזיה, בלבול וטשטוש אחרי השימוש ב"האם זאת עוגה?". הם פשוט לא יודעים את מה שאתם יודעים: כשאתה מספיק היי, כל דבר הוא עוגה.

המשרד

קלאסיקה סיטקומית שאף סטלן לא יכול לקחת את עצמו ברצינות בלי לצפות בה, ומהמקרים הבודדים בהיסטוריה בהם המקור הבריטי (של ריקי ג'ארוויס) השתדרג במהלך הרימייק האמריקאי שלו (לא מעט בזכות סטיב קארל). תמיד רציתם לצחוק על אנשים שהם בדיוק כמו במשרד שאתם נמצאים בו? ובכן, אלה לא האנשים האלה, כי הדמויות כאן כל כך קיצוניות שאפילו ההומלסים בדרום העיר נראים נורמטיביים לידן. העונה הראשונה יכולה להקשות עליכם, אבל אם טרם חזיתם בפלא הקרינג'י העצום הזה – עולם חדש ונפלא עומד להיפתח בפניכם.

הסימפסונים

אם הסדרה רצה כבר 35 שנה, זה סימן שהיא טובה, לא? עוד משחר ימיה באייטיז, עם הומור גדוש רפרנסים ופארודיות, היה ברור שהמשפחה הזאת נועדה לסטלנים, כולל לא מעט פרקים שהמילה "מוזרים" קטנה עליהם, עלילות הזויות וקטעי אנימציה מבריקים. חוויה מומלצת: לראות את הפרק שניבא את עלייתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב ולהסתבך עם עצמכם סביב השאלה האם הסימפסונז יודעים לנבא את העתיד או שזו המציאות על רנדום-שאפל שפשוט מחקה את הסימפסונז. קחו שאיפה ותחשבו על זה.

העשב של השכן

הדרמה הקומית הזאת הקדימה בכמה שנים את "שובר שורות" עם הקונספט, ובמרכזה אם חד הורית (מרי לואיז פארקר החד-פעמית) ממעמד הביניים, שהופכת לראש קונגלומרט פשע סביב סחר לא חוקי בקנאביס. ב-2005, טרום הליגליזציה שסוחפת מדינות בארצות הברית, זה היה רעיון מהפכני. זאת בשום אופן לא קומדיית סטלנים (אם כי יש רגעים), ובמהלך שמונה עונותיה היא איבדה כיוון פה ושם, אבל יש לה מסר חברתי חד ושנון וקאסט אדיר (קווין נילון, ג'סטין קירק ואליזבט פרקינס), וכשהיא במיטבה היא תלטף לכם את הלב ותנשוף לכם עשן בפרצוף. איזה בינג' מדהים זה הולך להיות למי שפספס.

טריילר פארק בויז

פרועה, קורעת, מטומטמת. במשך 12 עונות הצליחה הסדרה הקנדית הזאת לחמוק איכשהו מהרדאר הישראלי, מין מוקיומנטרי-מקום-עבודה על אנשים שאין להם עבודה כי הם טריילר-פארק-טראש קנדיים שרק מעשנים וויד כל היום וזוממים מזימות התעשרות כושלות, מוקפים בגלריית דמויות בלתי סבירה שתגרום לכם לשאול ללא הרף מה האנשים האלה מעשנים. ובכן, ילדים וילדות, הם מעשנים וויד קנדי שגורם לרוב מה שאתם מעשנים להיראות כמו אורגנו מיובש. כל כך שמחנו לעזור.

לחיי האהבה

כן, מדובר בסטייה ותיקה של מערכת טיים אאוט שעוברת מדור לדור, קלאסיקה ישראלית שחייבים לחזור אליה עם חברים ואחרי שעברו לפחות שלושה ג'וינטים בסלון. ההאנג שלכם לא יהיה שלם בלי שיר הפתיח האלמותי והסצנות הבלתי נשכחות של סופי צדקה ויעל הדר (הלא היא סמדר הרעה). הדיאלוגים המדוקלמים במשלב שפה לא שמיש, המיזנסצנות המטומטמות, הסטיילינג המחפיר – הכל פה נועד להעניק לכם שעה של צחוק, תדהמה ופלאשבקים מטורללים, ובכך גדולתה של תאונת השרשרת המדהימה הזו.

https://www.youtube.com/watch?v=oME3TSnhOmk

מראה שחורה

אם אתן רוצות לאכול סרטים, לאכול פרנויות ובעיקר לפחד מהעתיד – "מראה שחורה" בזמן שאתן פצוצות מוויד זה בדיוק מה שהרופא רשם. כידוע, "מראה שחורה" מציבה מראה, ובכן, שחורה למציאות שלנו, ומראה לנו את כל מה שיכול להשתבש ואכן צפוי להשתבש. אנחנו ממליצים על חלק מהפרקים המוקדמים שלה בלי קשר, אבל בזמן עישון האפקט המלחיץ של הסדרה ללא ספק עולה, ואם זה מה שאתן אוהבות אנחנו כלל לא שופטים.

https://www.youtube.com/watch?v=D3qxWbQ8qek

מידנייט גוספל

אין שום דרך בעולם להסביר את הסדרה הזאת, שהיא למעשה רצף של שיחות פילוסופיות על רקע אנימציה פסיכדלית שימיסו לכם את המוח יחדיו, וגם לא צריך להסביר אותה. מה שצריך זה לגלגל ספליף שמן מאוד, ללחוץ פליי ולהתאיין אל תוך הקוסמוס. היו שלום.

סאות'פארק

אם הסימפסונס ופאמילי גאי הבטיחו את כל האמת לפרצוף, אז סאות'פארק מקיימת, בלי שמץ של טוב לב, טוב טעם או גבולות כשלהם. על כל סיטואציה אקטואלית ותרבותית, סאות'פארק נותנת את הטייק הכי קשוח, ברוטאלי וכן שאפשר לדמיין. היא מומלצת לכל מי שלא מפחד מהאמת, מסאטירה קשוחה והומור שחור שככל הנראה עלול לזעזע אתכם, וכל זה בסדרה מצוירת על ילדים בבית ספר. יושבים בבית ומקססים ופתאום מבינים שכל מה שהממסד לימד אתכם הוא שקר? מזל טוב, בואו לסאות'פארק.

סדר אותי

"סדר אותי" (High Maintenance), התחילה כסדרת רשת ב-Vimeo והמשיכה כסדרה מעולה של HBO, והיא מתויגת באופן ברור כסדרת סטלנים כיוון שהוויד מספק את המנוע העלילתי שלה, ולמרות שבמרכזה סוחר וויד ניו יורקי, היא לא עוסקת בלעדית בקנאביס. כל פרק שלה מורכב משלושה סיפורים קצרים, שלוש פיסות חיים של דמויות עירוניות שנהנות משימוש בקנאביס. הדמויות בגילים שונים, מרקעים שונים וממעמדות שונים, לכל אחת סיפור אחר שמשתלב בו וויד כמו שהוא משתלב בחייהם של טיפוסים נורמטיבים בכל העולם. היא עושה את זה במינימליזם עדין, בלי מונטאז'ים מוגזמים של התמסטלות או סצנות אפופות עשן, ובעיקר – היא מאוד מאוד אנושית. בינג' מושלם.

https://www.youtube.com/watch?v=aLuZEvy03YM

סטיישן אילבן

ההזייה הכי יפה של 2022, סדרת מד"ב דיסטופית (שהיא גם לא ממש מד"ב ובעיקר לא לגמרי דיסטופית) המבוססת על ספרה של אמילי סט. ג'ון מנדל, שאיכשהו מצליחה לרומם את הלב ולהרחיב את הנפש ולעורר התרגשות מהנס שהוא החיים עצמם. יצירה טלוויזיונית מיוחדת, עמוקה, ולא קל להתחבר אליה, אבל מי שמצליח להיכנס לתדר שלה מקבל פיי-אוף לכל החיים. אם אתם בעניין של צלילות מהורהרות אל תוך התודעה ומחשבות יפות וחומלות על המצב האנושי, זאת הסדרה שתפתח לכם את השער.

עבודה מבפנים

סדרת אנימציה לכל מי שאוהב קונספירציות ולא חושש מהומור שחור. כמו ריקליימינג לריק ומורטי מהצד השני של הטרלול: הסדרה מתמקדת באנשים שעובדים בממשלת צללים ומנהלים את העולם. במרכז הסדרה: צוות נועז של חמישה שמורכב מארבעה בני אדם ומפטריית חלל לא אנושית, הנלחמים לא בהכרח בכוחות האופל, כי הם בחסות כוחות האופל, אלא יותר אחראים על טיפול בבעיות שנוצרות לאנשים הרעים שאחראים על הכל וצריכים להחזיק חזק כדי ששום דבר לא יתפרק. ספוילר: הכל מתפרק כל הזמן.

עולם מופלא

כמו כל סדרות וסרטי הטבע עוצרי הנשימה של דיוויד אטנבורו, "עולם מופלא" היא חומר צפייה אידאלי לשאכטה של לפני השינה. היא תזכיר לכם כמה יפה העולם שלנו, תחסוך מכם כל זיק של פרנויה או תחושת בדידות, ומעל הכל – מדובר באקשן משובח. לא בכדי הפכה העונה השנייה של "הכוכב הכחול" לסדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בבריטניה ב-2017.

פילדלפיה זורחת

אם אתם שוחרי קנאביס ריקריאטיבי וטרם נתקלתם בנס הזה שנקרא "פילדלפיה זורחת", עזבו את הרשימה הזאת מיד ולכו לצפות בסיטקום הבלתי נתפס הזה החל מהעונה הראשונה. עכשיו. ואל תחזרו לפני שסיימתם את העונה ה-15. חוצפנים.

קומיוניטי

גם אם לא עישנתם שום דבר בחיים שלכם ולא שמעתם את המילה "וייפורייזר" מימיכם, "קומיוניטי" היא סדרת מופת שאפשר לזהות את ההומור הסטלני של מקילומטר (למרות שהיא אינה מכילה דמויות סטלניות כלל). אפשר ממש לדמיין רבות מהבדיחות שלה נולדות תוך כדי סשן עישונים כבד, ברמת ה"תחשבו איזה קטעים היה אם–", אבל קצת יותר קשה לדמיין איך סדרה כזאת, על חבורת ריג'קטים שמשלימים לימודים בקולג' סוג ג', תהפוך לאחת מפסגות הקומדיה הטלוויזיונית של העשור הקודם. אין ברירה, תצטרכו לצפות בה. מצטערים ממש.

רוק 30

המאסטרפיס של טינה פיי. קלאסיקה קומית עוד בימי שידור, ומהסדרות הבודדות ב-20 השנים האחרונות שאנחנו לא מפסיקים להתגעגע אליה. הפרמיס נשמע משעמם: סדרת סיטקום שגוללת את חייה של תסריטאית שכותבת לטלוויזיה. כשתכירו את דמותה של ליז למון, בגילומה האדיר של פיי, זה כבר יישמע לגמרי אחרת. ומסביבה – ים הזויים, כוכבים לא ברורים, טאלנטים שבורים, עובדי ערוץ אובססיביים, בוס קשוח ועוד הרבה אומללות קומית של מקום עבודה – הכל מתאים בדיוק לסיטואציה בה תוכלו לשבת על הספה, לעשן שאכטה, ולהנות מאסקפיזם מוצלח שהוא גם חור בהשכלה שאתם חייבים להשלים.

ריק ומורטי

הטריפ המצויר הכי טוב על המסך שנהנה מקונצנזוס ביקורתי מאז עלה לאוויר בשנת 2013. היא טובה גם ללא כיוון לירוק, אבל עולה בכמה וכמה רמות בשעת סטלה. קחו בחשבון שאחר כך תיתקעו עם מחשבות אקזיסטנציאליסטיות כאילו אתם מינימום אלבר קאמי.

שמורות הטבע המופלאות עם ברק אובמה

אנחנו לא חרמנים על הקול בס של ברק אובמה, אתם חרמנים על הקול בס של ברק אובמה. אבל זאת לא מהות הסדרה. ברק אובמה מספר על הפארק הלאומיים ושמורות הטבע המופלאות של ארה"ב זאת הדרך להכנס לזן. ההתנתקות מוחלטת, ההווה קיים, זה רק אתם, הטבע וקול הבס של ברק אובמה מרגיע אתכם שהחיים טובים והכל יפה. מממממ קול הבס של ברק אובמה. רק לעצום עיניים ו– אה לא, רצינו לראות את הסדרה הזאת.

• קנאביס
• המסך
• סדרות מומלצות
• סטלן
• מריחואנה
• חשיש
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח