אתמול (ראשון) נדהמה תל אביב להתבשר עלסגירתו של מועדון הבלוק, ספינת הדגל של חיי הלילה בעיר, בשיאו של מה שמסתמן כמשבר בסצינת המסיבות העירונית. ירון טראקס, הבעלים והרוח החיה מאחורי המועדון, נפרד מהקהילה בפוסט שפורסם לראשונה בפייסבוק.

"כשאני מוותר על מה שאני, אני הופך למה שאני יכול להיות. כשאני מוותר על מה שיש לי, אני מקבל את מה שאני צריך"

בחודשים האחרונים החל להפציע בי החשד שהקושי שלי להרפות מונע מפחד, וזו הרי אף פעם לא יכולה להיות התשובה הנכונה.
השנה האחרונה היתה שיעור ארוך ומפרך בלהרפות. זה לא קל להיפרד מבית, מקירות אהובים שספוגים בכל כך הרבה זכרונות. אבל מעבר לעצב על הפרידה, ולמרות שהיקום דאג להראות לי בכל דרך אפשרית שמשהו חייב להשתנות, הפחד להרפות את האחיזה ולשחרר שיתק אותי. הפחד להפסיד. הפחד להתחרט. הפחד מהבלתי נודע. הפחד שמישהו אחר יקח את הבית שבנינו במשך כל כך הרבה שנים מחיינו ובמחיר כל כך כבד ויחלל אותו. הפחד להישאר בלי כלום. הפחד שהכוחות שלי ישארו בקירות כמו שמשון שגזזו לו את השיער.

בשישי שלפני האחרון, במסיבה עם מיהיי פול, השמועה החלה להתפשט ברחבה, ואולי חלק מהאנשים פשוט הבינו באינטואיציה, ואנשים באו אלי לאורך כל המסיבה וחיבקו ואמרו תודה על כל השנים עם דמעות בעיניים. אנשים התחבקו ברחבה ובכו. בבוקר, כשבאתי להיפרד מטל ומפונטיין בעמדה, גם אני התחלתי לבכות, אבל באותו הזמן גם הרגשתי שממלאת אותי תחושה של רכות אינסופית ושלווה עמוקה, כי הבנתי סוף סוף שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו באמת את מה שקרה. הרגשתי את הפחד הולך ומתפוגג, הולך ונעלם עד שהוא נהיה שקוף, ומאחוריו נשאר רק העצב.

לאן נלך מכאן, כל האנשים האלה שיצרו לעצמם מציאות חלופית לחיות ולרקוד בתוכה? האם זה הסוף או שאולי זו יכולה להיות גם התחלה חדשה? האם הקירות מגדירים אותנו או שאנחנו אלה שנופחים בהם חיים?

המסיבה האחרונה נמשכה יותר מ-20 שעות. אנשים לא הסכימו לעזוב את המקום עד שטל כהן סיים את סט הסגירה שלו שהתחיל בשש בבוקר ונגמר ב-20:00 בערב (14 שעות! יש מצב שזה שיא בישראל). הרגשתי שהאנרגיה שהיתה באוויר היתה אנרגיה של הודיה, הודיה על כל מה שעברנו ביחד, על הזכות שהיתה לנו לחוות את כל זה, להיות פה כשכל זה קרה ולקחת חלק. ולא הפסקתי לחשוב על לארי לאבן ועל ריצ'ארד לונג ועל דיוויד מנקוזו.

אף פעם לא האמנתי שדברים קורים במקרה. ליקום תמיד יש תוכנית. ובשנה האחרונה אני לא מפסיק לשאול מה התוכנית. מה התוכנית עבור הבלוק? מה התוכנית עבור הקהילה? מה התוכנית עבורי? אני עדיין לא יודע מה יקרה בהמשך, אבל אני חושב על זה די הרבה לאחרונה ואני מרגיש שההשראה חוזרת אלי. בשבועות האחרונים עולים כל מני רעיונות, ולמרות ששום דבר עוד לא סגור, כל האפשרויות פתוחות. אולי הגיע הזמן לחזור ללוח השרטוט. אני עדיין לא יודע מה יקרה בהמשך, אבל אני חושב שהשיעור הנוכחי הוא שיעור בלהרפות, ובלי להרפות אי אפשר לפנות מקום למשהו חדש.

לכל החברים שלא הספיקו להיפרד, אני מבקש סליחה שלא פרסמנו סגירה רשמית והשארנו את זה ברמת השמועות, ידענו כמה חשוב זה יהיה להרבה אנשים וברור שהכסף מאירוע כזה לא היה מזיק לנו עכשיו בכלל, אבל אחרי שנצבא ניתקה אותנו מהמיזוג המרכזי של התחנה, כמות המזגנים שנשארו במועדון לא מאפשרת להכיל מספר גבוה מדי של אנשים בלי שהמסיבה תהפוך לסיוט (וכבוד גדול לכל הבליינים המסורים שהמשיכו להגיע בחודשי הקיץ למרות הכל, היו לנו כמה מסיבות מופלאות בשבועות האחרונים האלה).

לכל האנשים שבאו וחיבקו וחיזקו והודו וחלקו את האהבה שלהם איתי בכל כך הרבה לילות במשך השנים, אני אוהב אתכם, אני מאושר לחלוק את האהבה הזו אתכם.
לכל החברים והחברות שלי ברחבה, כמה אושר זה לראות אתכם רוקדים לידי, לדעת שאתם שם, לצחוק ביחד, להתלהב מטראק ביחד, לשמור אחד על השני/ה, לדאוג אחד לשני/ה.

לכל הצוות שכמעט כולו מורכב מקלאברים של הבלוק שהפכו לעובדים, מאנשים שמבינים בדיוק את המשמעות של הבית הזה, אנשים שהעיניים שלהם מאירות כשהמסיבה מלאה בקסם, כשהם בשירות של הדבר הזה שגדול יותר מכולנו, אני אוהב אתכם לנצח ומודה לכם על כל מה שנתתם, אני משחרר אתכם מתפקידכם בשלב זה, אבל תהיו מוכנים תמיד ליום קריאה! וזהו, לפחות לבינתיים. גבירותי ורבותי, כאן בעל המועדון שלכם מדבר. אנחנו עומדים לנחות חזרה על אדמת הארץ. תודה שבחרתם לטוס בבלוק.
נתראה בשלב הבא.

• חיי לילה
• הבלוק
• ירון טראקס
• טכנו

"העיר שלי" הפך להיות אחד המדורים האהובים היותר בטיים אאוט, עם רשימת המתנה לא קצרה, אבל מה שבאמת מעניין בו הוא התמונה הגדולה – ואחרי יותר מ-250 מדורים היא גדולה כמו שלט חוצות באיילון. ישבנו, בדקנו ושיקללנו את בחירותיהם של התל אביבים שהופיעו במדור לאורך השנהומתוכן ערכנו את הפרויקט שלפניכם בשלל קטגוריות. מסקרנת מכל הייתה השאלה שהרשימה שלפניכם עונה עליה: מהם המקומות שהתל אביבים הכי אוהבים? מתברר שבניגוד לתדמית רודפת הטרנדים של תושבי העיר, התל אביבי הממוצע מעדיף דווקא את המקומות שנדמה שהיו כאן תמיד או לכל הפחות הפכו למוסד מיד עם הקמתם.

>> לכל מדורי "העיר שלי"

10. אלון שבו בוחר בקונדיטוריה של אלון שבו

"פלורנטין היא כנראה אחת השכונות המכוערות בתל אביב, אבל איכשהו מכל המקומות מצאתי את עצמי דווקא שם ובחרתי להקים בה את שני העסקים שלי: הסטודיו, שבו אני מארח כמעט בכל ערב סדנאות קונדיטוריה. אני אוהב את החלונות הגדולים שלו, שגורמים לכל מי שעובר להיעצר בפליאה ולהסתכל דקות ארוכות על מה שקורה בפנים. וגם הקונדיטוריה שלי שנפתחה לאחרונה ונמצאת בנווה שאנן (מיקום שהפתיע הרבה אנשים) – משהו שם פשוט עובד לי. כנראה שהחספוס גורם לתחושה שהכול עוד יכול לקרות". (אלון שבו, קונדיטור)
צל'נוב 22

9. עופרי ביטרמן ממליץ על קולנוע יפו

"בשלהי הקורונה חבר ילדות, שחקן אדיר ומועמד לאמי – רועי ניק – הציע לי להצטרף אליו למסע ההקמה של קולנוע יפו. במשך חצי שנה הקמנו בחלל יפואי בית ליוצרי קולנוע המשלב הקרנות בוטיק של סרטי איכות מהארץ והעולם שיחות עם במאים ועוד. תוך כדי ההקרנה ניתן שירות מלא לצופים, הישיבה בשולחנות ביסטרו קלאסיים, אפשר ליהנות מתפריט אלכוהול ויין מעולה של שירה צידון (נורמן, עדינה) ומנות בליווי הקולינרי של שף רז רהב ומשפחת OCD. אפשר לשריין מקום באתר, להגיע בספונטני להקרנה או סתם לדרינק, פופקורן ו-BLT בחצר שלנו או על הבר". (עופרי ביטרמן, שחקן וממקימי קולנוע יפו)
מרזוק ועזר 14

8. שרי אנסקי בוחרת בשרי הרינג

"אני שוחה בבריכת גורדון מגיל 21 ואוהבת אותה במיוחד בחורף, והכי כשיורד גשם. לפעמים נדמה היה לי שאני נגמלת ממנה והיום אני יודעת שבשבילי היא סמל לאהבת הארץ, לא פחות. אני אוהבת ללכת לאורך הים עד לשוק הנמל, לדוכן שפעם היה שלי והיום שייך לבתי וחתני, לקחת סנדוויץ' ולחזור לבריכה, לשבת במקום מסוים שמשקיף למרינה ולאכול. אחרי שאני שוחה בבריכת גורדון ואוכלת כריך של העסק שלי, אני מרגישה כאילו הוספתי משהו לתל אביב". (שרי אנסקי, עיתונאית והבעלים של שרי הרינג)
שוק הנמל, הנמל 12

7. אייל שכטר מפרגן לתיאטרון תמונע

"תמונע היא בית. אני משחק בתוכה, עובד בה, מבלה. הרבה פעמים אחרי הצגה אני שותה בירה קרה וצ'ייסר טעים, וכבר נשאר לראות את ההופעה שאחרי ההצגה שלי. זה מקום נפלא, עם אנשים מופלאים, הצגות מרשימות והכל בעמל גדול ותנופה כבירה ששמורה לאנשי מלאכת הפרינג'. בית אמיתי שמצאתי לפני הרבה שנים וכנראה שיישאר ביתי לנצח. יש לי עוד בית כזה בבאר שבע, אבל אנחנו עכשיו בענייני תל אביב". (אייל שכטר, מוזיקאי ושחקן בתיאטרון תמונע)
שונצינו 8

6. אריאל לייזגולד מזכיר את קלמטה

"המסעדה שהתל אביבים הכי אוהבים ונדיר שמבקרים בה. לא רבים יודעים שאני הבעלים שלה, בגלל שאני בעיקר מזוהה עם הברים שלנו בלב העיר (בלבוי, פנטסטיק, 223, פליקס), אבל בכל פעם שאני מעלה את קלמטה בשיחה אומרים לי: וואו איזה מקום נפלא, כמה זמן לא ביקרנו שם… אז קלמטה עדיין שם, פתוחה ומזמינה, עם אוכל ים תיכוני משגע, מלא יין ואוזו, והשקיעה הכי יוונית בארץ". (אריאל לייזגולד, ברמן אגדי והבעלים של קלמטה)
כיכר קדומים 10

5. אפרת אנזל בוחרת את כל התקלוטים של עמרי סמדר

"אני נשואה למוזיקאי יוצר שהוא גם דיג'יי, או בעצם דיג'יי שהוא גם יוצר. כך או כך מדובר בבחור שיודע לספר סיפור דרך האוזניים ולקחת אותי ואת הקהל למסע מלא ברגש. אז למרות שעמרי משמיע לי כל טרק חדש שיוצא, החוויה של מוזיקה בסאונד של מועדון היא עוצמה אחרת לגמרי. פעם בחודש ככה אני קופצת לקלאב שבו הוא מתקלט, ללילה של מוזיקה שגורמת לאנשים – ואני ביניהם – להתעלות רוחנית. כדי לדעת איפה התקלוט הבא אפשר לבדוקבאינסטגרםשלו". (אפרת אנזל, אשת קולינריה)

4. ירון טראקס ממליץ על הבלוק

"הבלוק הוא מגרש המשחקים שלי, האקוסיסטם האלטרנטיבי, המרכז הקהילתי, החברה המתוקנת, הפנטזיה, הבית. אני באמת לא יודע אם כל זה יגמר בקרוב או יימשך עוד שנים, ויש משהו מעורר בחוסר הוודאות הזו. זה גורם לי להודות על כל רגע שזה עדיין קורה". (ירון טראקס, הבעלים של הבלוק)
דרך שלמה 157

3. גיא גמזו בוחר בבינגו

"לא בגלל האוכל עצמו (של שף גמזו) אלא בגלל הלוקיישן: אני אוהב לשבת שם במוצ"ש על הטריבונה, לראות שקיעה ולשתות בירה". (גיא גמזו, השף של בינגו)
הירקון 145

2. זאב טנא נאמן לפרנק

"מי היה מאמין שדווקא אני, מי ששר את השיר 'אני שונא גרמנים', יקדם אוכל המזוהה כל כך עם העם הגרמני. אבל החיים חזקים יותר ובעבודתי כמהנדס מזון למדתי לעמוד מקרוב על רזי הנקניקייה המושלמת. אני אוהב לשבת בסניף באבן גבירול כשברקע ציור קיר ענק, הומאז' לעבודתו של דודו גבע על האלבום 'חתול שחור', ללגום בירה ולהתבונן בעוברים והשבים. אבל את ההנאה הגדולה ביותר מסבים לי לקוחות כאלה ואחרים שחולקים איתי את חווית האכילה שלהם. אכן סגירת מעגל מושלמת". (זאב טנא, מוזיקאי ומהנדס מזון)

1. אורן ישולה זוכה בפרס מפעל חיים להמלצה עצמית

מלי מלו

"מקום שנועד לתת דינר ומסיבה יחד ומזכיר מקומות בגגות של מלונות בלוס אנג'לס. הוא מעוצב בסגנון יוקרתי ויש בו דואליות בכך שאחרי ארוחת הערב האורות מתעמעמים והמוזיקה מתגברת, כשבחוץ יש כל הזמן אווירת לאונג'. את מלי מלו הקמנו עם שף מאיר אדוני וזה המקום היחיד שיש לו בארץ. שיתוף הפעולה בין מלונות בראון ושפים מובילים נמשך בצ'נה, המסעדה החדשה של תומר אגאי, ובסניף של מלכה הכשרה של אייל שני, שיפתח בקומת הכניסה של מלון דברה בראון. אייל יביא את המסעדה והקולינריה ואנחנו נביא בר שיקבל את האוכל מהמסעדה, עם הסטייל והאווירה והטוויסט האלכוהולי שלנו".
יבנה 42 תל אביב

MATTA

"מועדון שמרגיש כמו סלון פרטי והוא חלק מחבילת בילוי במלון לייטהאוס, שכוללת גם את הרוף טופ הייקו. יש לי עסק די גדול עם כמות גדולה של מעצבים ואדריכלים, ומטה הוא המקום היחיד ברשת שבחרתי בו כל פרט בעצמי. אם שואלים אותי איך הטריפ שלי נראה אז התשובה היא מטה. זה ההפי פלייס שלי".
בן יהודה 1, תל אביב

פארק הירקון

"יש לי חברת הפקות בשם The Tripping שעושה פסטיבלים ענקיים כמו Day Zero, פסטיבל שהתחיל בטולום שבמקסיקו ואנחנו הצלחנו להביא אותו לישראל. בפארק הירקון עשינו את פסטיבל Elecrtic Sunrise, אירוע שהשתתף בו בלאק קופי שהוא די ג'יי ענק. בפורים נעשה בפארק את פסטיבל לונאר עם סוללת אמנים בדרגת איי ליסט מכל העולם". (אורן ישולה, איש חיי לילה)

• העיר שלי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 903 // העיר שלנו
• אלון שבו
• שרי הרינג
• תיאטרון תמונע
• קלמטה
• אריאל לייזגולד
• ירון טראקס
• הבלוק
• גיא גמזו
• זאב טנא
• פרנק

1. בית הקברות בטרומפלדור

בית הקברות הישן בטרומפלדור הוא פינת חמד של שקט, שמים פתוחים והיסטוריה באמצע העיר. בימי הרווקות שלי הייתי מביא לשם דייטים באמצע הלילה כי זה היה נראה לי רומנטי להתמזמז על הקבר של ביאליק (למרות שברוב הפעמים נדמה לי שזה לא הוסיף לי נקודות). שנים אחר כך, כמשפחה, גרנו ממש צמוד לשם במשך שנתיים, אפשר היה לטפס על החומה של החצר של הדירה שלנו ולקפוץ ישר לבית הקברות והייתי לוקח את שלושת הילדים הקטנים שלי לטיולים, לקרוא את הכיתוב על המצבות, להסתכל על העננים ולהתחבר עם חתולים משוטטים.

2. קריית המלאכה

זה אזור שאני אוהב במיוחד כי שניים מהפרויקטים החשובים ביותר עבורי בשנים האחרונות קשורים לשם: המיקסר שאני מפתח עם מהנדס האלקטרוניקה יבגני קלוקין שהמעבדה שלו נמצאת במתחם, ופרויקט הווידאו ארט שעבדתי עליו בתקופת הקורונה ביחד עם האמן הישראלי אורן אליאב שהסטודיו שלו נמצא גם הוא במתחם. כך שמצאתי את עצמי מטפס במדרגות של המבנים שם או נשען על המעקה ומשקיף על הבלוקים התעשייתיים הארוכים הרבה מאוד פעמים בשנים האחרונות, תמיד עם תחושת התרגשות של יצירה בלב.

3. הבלוק

הבלוק הוא מגרש המשחקים שלי, האקוסיסטם האלטרנטיבי, המרכז הקהילתי, החברה המתוקנת, הפנטזיה, הבית. אני באמת לא יודע אם כל זה יגמר בקרוב או יימשך עוד שנים, ויש משהו מעורר בחוסר הוודאות הזו. זה גורם לי להודות על כל רגע שזה עדיין קורה.
דרך שלמה 157

4. דיזנגוף סנטר

דיזנגוף סנטר הוא נוף ילדותי. תמיד הרגשתי בו כמו ברחם ענקי חמים ומוגן, באווירה רטרו עתידנית, כמו שדמיינו את העתיד בשנות השבעים. משהו באדריכלות, במעגליות, פשוט נעים ומרגיע. תמיד חלמתי לעשות מסיבה ענקית בסנטר, לא מתחת לקניון, במערה החשמלית, אלא במסדרונות הארוכים המסתלסלים. חוץ מזה זה מקום סקסי בטירוף, אף פעם לא הבנתי איך זה בדיוקהעיר שלי קורה אבל תמיד יש שם אווירה מעוררת.
דיזנגוף 50

5. קריית ספר

קריית ספר היא ההאמסטד הית׳ של תל אביב, כמובן שבגודל קטנטן לעומת הפארק הלונדוני, אבל משהו במבנה של המקום, הגבעה, בריכת הדגים, המתקנים, הכל עובד נפלא ביחד ומשרה אווירה נהדרת של רוגע ושקט במרכז העיר.

מחר (ו') תיערך בבלוק מסיבה מיוחדת שחלק מהכנסותיה יועברו לארגונים הומניטריים הפועלים באוקראינה. במהלך הערב תנגן הדייג'ית האוקראינית דאריה קולסובה.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• הבלוק
• ירון טראקס
• קריית המלאכה
• דיזנגוף סנטר
• קריית ספר
• טיים אאוט סופ"ש

אחרי שבסופ"ש שעבר נסגר מועדון הבלוק במפתיע בידי חברת נצב"א, בבעלותו של טייקון ההון-שלטון קובי מימון והבעלים השנויה במחלוקת של התחנה המרכזית החדשה, מתקרב סוף השבוע ללא פתרון נראה לעין באופק. ירון טראקס, הבעלים והמנהל האמנותי של המועדון, העלה פוסט נואש לפייסבוק ובו הוא מעדכן כי "אנחנו ממשיכים במאמץ לפתוח מחדש את הבלוק או לקיים את המסיבות הקרובות במקום חלופי. רעיונות למקומות לטווח הקצר ו/או הארוך יתקבלו בתודה".

במקביל לחיפושים אחר לוקיישן שיאפשר את מסיבות הענק שתוכננו לחודש דצמבר, ממשיכים לבחון במועדון את האופציות למאבק תקשורתי, משפטי וציבורי בנצב"א, מחברות הנדל"ן החזקות והכוחניות בישראל. "בשבועות האחרונים קורה משהו מפחיד ומסוכן בתחנה המרכזית החדשה", נכת בפוסט מטעם הבלוק. "מיד לאחר פרסום צו הסגירה שאמור היה להיכנס לתוקף בתחילה דצמבר (ושבינתיים התבטל), החלו הדברים לקרות מהר: מנכ"ל התחנה הקודם, מיקי זיו, מולו עבדנו בשיתוף פעולה מלא במשך יותר מ-10 שנים, התפטר בפתאומיות ובמקומו הנחיתה חברת נצב"א (הבעלים והמפעילה של התחנה) הנהלה חדשה הפועלת בבריונות בלתי נתפסת כנגד העסקים".

הפוסט מפרט מה שנראה, על פניו לכאורה, כמסכת התנכלויות לעסקים שעדיין פועלים במתחם: "זה התחיל מפריצה למאות חנויות ומחסנים והשלכת תכולתם למסדרונות התחנה (שם נבזזה על ידי הציבור), המשיך בהפסקת שירותי הניקיון ובסגירת שערים הפוגעת אנושות בפרנסתם של הסוחרים ובעלי החנויות, והגיע עד להפסקת המיזוג לעסקים, הפחדות והתנהלות לכאורה עבריינית הכוללת סחיטה באיומים, התפרצות לבתי העסק, דרישות לתשלומים ללא התראה מראש וללא הליך משפטי ועוד".

עוד ממשיך טראקס ומסביר ש"כל זה קורה בימים אלה ממש בדרום העיר תל אביב והעולם כמנהגו נוהג. העירייה מודעת למצב, המשטרה מודעת למצב, אבל אף אחד לא מתערב, אף אחד לא מפסיק את העוול. אף אחד לא יכול, או מוכן, להתמודד עם שיטות הפעולה של חברת נצב"א". את הפוסט מלווה טראקס במכתב שנשלח מטעם פעילי השכונות והמטה למאבק בתחנה המרכזית, המתריעים מהידרדרות מהירה שחלה במתחם מאז ההחלטה על פינויו עד לשנת 2023, יחד עם תמונות מחרידות על הכאוס והלכלוך במתחם.

• הבועה
• הבלוק
• תחנה מרכזית תל אביב
• ירון טראקס
• עיריית תל אביב

אין דבר יותר יציב בחיים שלנו מאשר יציאה לבלוק בלילות שישי. עם או בלי קשר לתמורות שעוברות על התחנה המרכזית החדשה, נראה שהלילה התענוג ייגדע מאתנו בעקבות סכסוך בין המועדון הכי טוב בעיר לחברת נצבא השולטת במבנה התחנה המרכזית החדשה שבו המועדון נמצא.

בסביבות השעה 23:00, זמן די קצר לפני שתוכנן ערב נוסף רווי במוזיקה טובה, שחרר המועדון את ההודעה הבאה: "לצערנו הרב, אנחנו נאלצים להודיע שמועדון הבלוק לא יפתח הערב בגלל שחברת נצבא, הבעלים והמפעילה של התחנה המרכזית החדשה, מונעת מאיתנו לפתוח את השערים בצעד לא חוקי בעליל שהתבשרנו עליו שעה לפני פתיחת הערב, ובמסגרת סחיטה באיומים שהיא מפעילה עלינו בימים האחרונים. נעמוד על זכויותינו ונפתח במאבק ציבורי, תקשורתי ומשפטי. עדכונים נוספים בהמשך".

מתוך חובתנו הציבורית והבליינית נעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות. בינתיים נאלץ פשוט ללכת הביתה לישון. לבד. בחושך. כשיורד גשם בחוץ.
לפרטים נוספים

• חיי לילה
• תחנה מרכזית תל אביב
• ירון טראקס
• בלוק