>> זאב שצקי, מורה מיתולוגי למשחק בניסן נתיב ועו"ד שעסק באיגוד עובדים, התבשר בגיל 49 כי הוא חולה בפרקינסון. מאז יצר שתי הצגות בנושא ("בלי רברס" בתמונע, ו"הקליק" בתיאטרון הבית), תערוכת ציורים ("תופעות לוואי") ואף גילם הלום קרב בסדרה "נורמלי" ששודרה ב-HOT; בימים אלה יצא ספרו החדש "איך נרפאתי מפרקינסון", שם אירוני לסיפור אנושי עצוב מצחיק ומטלטל (בהוצאת "התחנה/ספרי אפיק").אתם רוצים וצריכים לקרוא אותו.

>> מסעדה שהיא הצגה וספורט לפי רמת חמידות // העיר של תמר עמית יוסף
>> מדרגות מהפנטות וברים לבלות בהם כל החיים // העיר של עידו פטרושקה

1. תיאטרון תמונע

אפלולי ונוח כמו בר שכונתי, עם באז אמנותי מתמיד, צעיר לנצח. השתקפות דיוקנם של המייסדת נאוה צוקרמן, והבחורים שאיתה: מיקי צוקרמן, הדון קישוט היחיד בעולם שיש לו טחנת רוח, ואילן הג'ינג'י. אני אוהב לבוא לשם לפני ההצגה ולחוש את האהבה שהמקום מלא בה.
שונצינו 8 תל אביב

2. גינת ההסתדרות

התרגעות שמסווה על מאבק. מהחלונות נשקפים חדרונים זהים. שוויון. צניעות. כוח שנצבר במסדרונות קפקאיים. אני אוהב להתבונן בבניין כמו תייר במוזיאון.
ארלוזרוב 93 תל אביב

3. כיכר מסריק

מוקפת עצים ובה מזרקה ואזור משחקים לילדים, עם בתי קפה ומסעדות בשני צידי הכיכר. זהו מקום משכנו של הברווז,דמות בדיוניתשיצר המאיירדודו גבעז"ל בספריו, ובטורי הקומיקסשלו בעיתונות. דמות של לוזר ישראלי תל אביבי. הברווז גם הסתבך בהליך משפטי של זכויות יוצרים עם לא פחות מאשר דונאלד דאק הנודע.

4. טורטה דה לה נונה

מול כיכר רבין, ברחוב מלכי ישראל פינת בן גוריון, נמצאת קונדיטוריה כמעט מסוכנת ושמה העוגה של הסבתא. באיטלקית זה מצלצל יותר טעים:לה טורטה דה לה נונה. יש להם שם פחזניות וניל שעושות חשק לזלול אותן בתריסרים.
מלכי ישראל 13 תל אביב

5. חֹוף ירושלים

חביב עלי בגלל הנדיבות שבו. מצד אחד מוענק כאן חוף שלם לעיר הקודש ירושליים שכידוע יש בה הרבה, אבל ים אין לה. מהיבט נוסף זֹֹו דוגמא ומופת לחוף נגיש לנכים – דרכי גישה, מלתחות, סככות, מתקני שתיה, מקלחות חוף – הכל נגיש והשיא: שביל גישה לירידה עד לקו המים.

מקום לא אהוב בעיר:

אינני אוהב אתאזור רחוב ניסים אלוני. גם אם האנטנות הסלולריות שם עומדות בכל התקנים – איכשהו צפוף. אלוני עצמו, שהשנה ימלאו מאה להולדתו, ניחן בכריזמה קורנת ואפילו מחשמלת. במחזה "הנפטר מתפרע" הוא עוסק במסתורין שבחשמל: "הוא זורם לו בשקט מתוך הקירות, החשמל הצייתן הזה, זורם". מעניין מה היה המשורר כותב על קרינה סלולרית ברחוב הנושא את שמו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר צפיתי בסינמטק בסרטם של רוני ניניו ודרור קרן "טור פרידה". הסרט מתרחש בימי הקורונה. עיתונאי דעתן ולא ממסדי סופג איומים על שלומו ושלום משפחתו ומתמודד במקביל עם הוריו המזדקנים, אשתו ובתו המתבגרת. הסרט מבהיל מאוד. מן הרגע הראשון ברור לך שמשהו רע יקרה לגיבור והמתח הוא בלתי נסבל. סרט על החיכוך שבין אנושיות לפוליטיקה, עם רמזים לאפשרויות אחרות. התסריט מותח, המשחק משובח, הבחירה בשחור לבן והמוזיקה נהדרות. יש גם הברקת ליהוק של המחזאי יהושע סובול בתור אביו של העיתונאי. ניסיתי לשקר לעצמי שזהו סרט זר ארגנטינאי אנושי וקטן בסגנון הסינמטק – אך אין ישראלי ממנו כיום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר היפה והמעודד מתגלה דווקא בכותרות הסיום של הסרט "טור פרידה" . הכותרת "סרטם של" לא נעלמת עם שמות הבמאים ונותרת להבהב על המסך. מתחתיה רצים כל שמות הטכנאים, היוצרים והספקים מראשון ועד אחרון. מתברר שכולם התנדבו ועל כן הסרט הוא של כולם. אני מאמין שגם העוסקים באמנות זכאים לשכר ראוי. אך יש הרבה עצמה באפשרות ליצירה עצמאית ובלתי תלויה בגורמים המממנים. הסרט כולו מעורר הערכה עצומה על האומץ וכוחה של היצירה להשאר לנצח חופשית.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בישראל כ-30,000 חולי פרקינסון, אך רק כ-30 נוירולוגים מומחים. רופא אחד ליותר מאלף חולים. בקושי תור שנתי אחד. אולי משום שממילא זו מחלה חשוכת מרפא? דווקא לכן הגישה בעולם כיום היא הוליסטית ואיכות החיים נשמרת באמצעות פעילויות גופניות וחברתיות. זה החלל שממלאת – בכל רחבי הארץ –עמותת פרקינסון ישראלהמתחדשת בהנהגת היו"ר הנחוש רונן שטיין. אולם חזון והשראה לא תמיד מספיקים ולכן, באופן לא אוביקטיבי, אני ממליץ לפנות לאתר העמותה, לתרום ולהתנדב. העמותה מפעילה מסגרות ותכניות שונות כולל מסגרת למאובחנים צעירים. התנדבתי השנה להוביל שיחות קבוצתיות על משמעות ופרקינסון ברוח הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל שבעצמו מדגיש את הערך שבחריגת האדם מעצמו למען הזולת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא מדובר באדם מסויים אלא בתל אביבי המצוי, הישראלי, בן דמותו של הברווז. מי שממשיך ומתמודד עם אתגרי החיים השגרתיים ומתעקש לחיות חיים מלאים ורגילים.

מה יהיה?
אני מאמין שיהיה טוב. אני מאמין בישראלים. מתחת לברווז של דודו גבע ישנה כתובת קטנה: "תמיד אופטימי". גם אני.

• העיר שלי
• ספרים
• תיאטרון תמונע
• גינת ההסתדרות
• כיכר מסריק
• טורטה דה לה נונה
• דודו גבע

>> עילאי גרין הוא חצי מהצמד "האחים גרין" (יחד עם אחיו התאום אלון-לי),בעלי חנות הספרים המיוחדתשעברה בקיץ שעבר לפלורנטין ונושאת את שמם. החנות, כידוע, מתמחה בצייד ספרים מבוקשים מיד שניה, ובשבוע הספר הם פרצו בשלל מבצעים יפהפיים, אך מה שזה לא היה שעשינו באיראן קטע את החגיגה. עכשיו הם מותחים את החג עד לסופ"ש הקרוב ויש דיבור על שישה ספרים ב-100 שקלים בחנות הפיזית (ידידיה פרנקל 39 תל אביב). אם היינו אתם היינו הולכים לבדוק את זה.

>> מציאות על הרצפה ומסלול עירוני כיפי // העיר של נעמה בצלאל
>> חנות קסמים ירוקה וקפה עם נשמה אורבנית // העיר של דורון אשכנזי

1. כיכר מסריק

הבית השני שלי קרוב ל-15 שנה. בכיכר מסריק ניהלתי את האחים גרין במהלך 13 שנים. שנתיים קודם לכן עבדתי שם בחנות "ויקרא" המיתולוגית. את ארוחות הצהריים שלי הייתי אוכל אצל נועם ביאנס, את הקפה שותה אצל מישל בתוצרת הארץואז מתיישב בכיכר ומדבר עם תושבי השכונה. מאז הקורונה השכונה משתנה לנגד עינינו, התושבים מתחלפים, עסקים נסגרו או עברו (אנחנו, לדוגמא) והכל מתחדש. מת לראות איך הכיכר תצא בסוף התהליך.
חומוס יאנס, פרישמן 88 תל אביב // קפה תוצרת הארץ, שדרות מסריק 12 תל אביב

2. רחוב נורדאו פינת הירקון

פינת בית ספר א.ד גורדון. נוף הילדות שלי. את ההליכה הזו עשיתי יום יום במשך תשע שנים במהלך השנים המעצבות ביותר. עד היום כשאני צועד בנורדאו בדרך לים עם הילדים שלי אני מתרגש לעשות את ההליכה הזו. ממליץ לנסות בחודשי החורף כשיש שם מנהרת רוח משוגעת.

4. שווארמה ניבו

כשעברנו עם החנות שלנו מכיכר מסריק לשכונת פלורנטין, הייתי בטוח שאני מגיע לגן עדן קולינרי. פייר? התאכזבתי. עד שמצאתי את ניבו. מאז אני אוכל שם כמעט כל יום. השווארמה הכי טעימה בעיר. ממש כמו בטורקיה.
ויטל 2 תל אביב

4. פארק הירקון

כיף לטייל עם הכלב בחברת הברווזים.

5. רב חן דיזנגוף

הייתי הולך לקולנוע הזה עם אבא שלי, עם חברים מהבית ספר, עכשיו עם בת זוג שלי ואני מקווה שגם עם הילדים שלי. למוסדות וותיקים בעיר יש חשיבות בנוף ובמארג. ראיתי אלפי סרטים בבבתי קולנוע ואני זוכר כל סרט באיזה קולנוע צפיתי בו ועם מי. מתגעגע במיוחד לקולנוע פאר.
בן עמי 16

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל הבניה והחפירות. מרגיש שהעירייה נוקטת בגישה של הכל בכל מקום בבת אחת. לפעמים ברחובות העיר חייבים ללכת על הכביש כי בשני הצדדים יש בניה והמדרכות חסומות במקביל. זה מעצבן. אבל זהו, פרקתי.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סדרות אימה וסרטי אימה. תמיד כיף לזכור שיכול להיות גרוע יותר. למשל "האחרונים מבינינו", מצד אחד זומבים והכל אבל מצד שני הזדמנות להתחלה חדשה ואיפוס. אני רוצה לראות זומבים עולים להר הבית.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתור מי שעוסק בתחום של יד שניה אני תמיד בעד לתרום בכל הזדמנות. נגיד את הבגדים שלא צריכים יותר אפשר לתרום לחנויות יד שניה או לביגודית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל העסקים הקטנים של תל אביב. כשאפשר – תמיד עדיף לקנות מעסק קטן. זמנים קשים וצריך לדאוג לעסקים הקטנים שישארו עם הראש מעל המים.

מה יהיה?
יהיה חם ומגניב.

• העיר שלי
• שבוע הספר
• האחים גרין
• כיכר מסריק
• שדרות נורדאו
• ניבו גריל בר
• פארק הירקון
• רב חן

>> גילי זיידמן היא ממייסדות פרויקט "המקרר" הנהדר (חשמונאים 90) ואוצרת אמנות, ועכשיו היא גם עוזרת לאוצרת הראשית במוזיאון רמת גן, הלוא היא שרי גולן (שאירחנו כאן לא מזמן). בשבוע שעבר נפתח במוזיאון אשכול התערוכות "מה שהלב רוצה: אמנות כשער לריפוי" – ארבע תערוכות ושני קירות אמן – שעוסק בחברה הישראלית ובאמנות הישראלית על שלל גווניה בהקשר לריפוי ולהחלמה ונוגע בצמתים כואבים במציאות הישראלית, כגון טראומות קולקטיביות, כאבים חברתיים ופצעים אישיים, ובוחן כיצד האמנות מציעה כלים להתמודדות, לריפוי ולאיחוי השבר.פרטים נוספים באתר המוזיאון.

>> פנינים של אדריכלות ומרחבים מרגיעים // העיר של מירב הימן
>> כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל // העיר של תמיר שר

1. הים

גם בעונה הנוכחית זה עושה לי טוב ללכת לראות שקיעה, לשבת על האבנים הגדולות. אני אוהבת לראות את הים, שהוא אחד, בעיקול בו יפו ובת-ים נפגשות.

2. העצים

אני אוהבת לנסוע על הגשר בשדרות רוקח, מעל נמיר, ולרגע להיות בגובה צמרות העצים. בכלל עצים מרגישים לי כמו דבר להודות עליו כל פעם מחדש. אני גרה בתל אביב מ-2008, ועדיין מפתיע אותי להגיע לחורשות בעיר. פעם חברה מהגן של הבת שלי, ילידת שוויץ, צחקה שתל אביבים רואים בניין עם חצר קדמית קצת רחבה מהרגיל ולא מטופחת וחושבים שהם באחו. גם פיקוס בודד שאפשר להתנדנד עליו נותן לי תחושה של מחבוא מכל ההמולה. פעם הייתי עוצרת בירקון ליד המים, לשבת על עץ, להסתכל על חותרים, מפדלים וברווזים. מאז שאני עובדת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית אני נחשפת גם לצדדים הרמת-גנים שלו באופן כמעט יומיומי.

3. כיכר מסריק

המזרקה בכיכר מסריק תמיד הזכירה לי פלאן בצלחת קרמל, וזה משמח אותי.

4. פרחי הדס

חנות פרחים קטנה על רחוב דיזנגוף, שהיא אי מתוק וריחני של פרחים בדליים, נשים נעימות שתמיד שמחות לראות את הילדים שלי ומרצפות עם טקסטורה וצבע שמחממים את לבי. אני מאוד לא טובה בבוטניקה, הפרחים היחידים בערך שאני מזהה בביטחון הם חמניה וגרברה, ושם אני נהנית לשאול לשמם של פרחים (ואז לשכוח).
דיזנגוף 222

5. המקרר

לקחתי חלק בהקמתו והיום הוא סטודיואים לאמניות ואמנים, גלריה, בית קפה ובעצם לב מאוד גדול. כמעט 2000 מ"ר שהם קרקע פוריה למהלכים חברתיים, רגישים ועמוקים. כמעט תמיד יש באוויר ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס מהטובות שאכלתי, ואני ממליצה מאוד על התבשילים של איריס.
החשמונאים 90

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הפרעות בדרכים: מסלולי אופניים שפתאום נגמרים, כמו מטאפורה על החיים – התשתיות יכולות להביא אותך רק עד כאן. דרכים משתנות בגלל עבודות השיפוץ בעיר, ואז נתיבי נסיעה, פריקה וטעינה, סיבובים של אוטובוסי אקורדיון מתנקזים למסלולים שנדמה שאורך הרמזור שלהם לא התאים את עצמו למסה החדשה. קורקינטים שזרוקים באמצע המדרכה, באמצע מסלול אופניים, בתוך חניית נכים, בתוך נתיב מכוניות. באופן כללי אני חושבת שאנשים לא מתחשבים בהפרעות שהם מייצרים בסביבה וגם כשכן שמים לב, למשל כשחוסמים מדרכה, מחשבים רוחב גוף של אדם הולך, ולא של כסא גלגלים או עגלת תינוקות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ציפורלה לילדים, AKA "המופע לא הצגה של ציפורלה".

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אם תתן לי חלקי", בלחן ובביצוע של רוני וגיל בר הדס למילותיה של לאה גולדברג.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש הרבה רעות חולות, והמון נתינה. אני חושבת שכל אחת תמצא את המטרה/ההתארגנות בה היא בוחרת ותצטרף לנתינה עצמה ולא תשאר רחוקה, לא לדפדף.

מה יהיה?
ב-6.2 נפתח במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית אשכול תערוכות חדש בשם "מה שהלב רוצה – אמנות כשער לריפוי". כל תערוכה מנסה בדרכה לגעת, לבדוק דופק בערוצי הדם החמים, להישיר מבט, להתגלגל ולהתעטף, להתבונן וליצור ולשמור. החיים האלה יותר גדולים מאיתנו, וגם המוות שהוא תמיד חלק מהחיים, השאלה היא איך הוא מתממש ובא.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• חוף הים בתל אביב
• עצים
• המקרר
• כיכר מסריק
• פרחים

למרות האהבה הרבה שרוכשים לו, למטבח הבוכרי יש מעט נציגים בעיר. ואם זה לא מספיק, רובם ממוקמים הרחק מהמרכז – למשל חנן מרגילן בשכונת שפירא ומאפיית הלחם הבוכרי אמנון בתל כביר. וכאן אנחנו נכנסות לתמונה ומעדכנות שמסעדה בוכרית חדשה נפתחה בכיכר מסריק. וכשם שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, מאחורי מנטי עומדת דורה, בשלנית עם ניסיון של עשרות שנים.

דורה היא אמו של הבעלים אריאל דוידוב, שמגשים ב"מנטי" חלום רב שנים שלו ושלה. "אמא שלי כל החיים במטבח וכולם אוהבים את האוכל שלה. ניסיתי להסביר לה שמסעדה זו עבודה קשה אבל זו האהבה שלה", הוא מספר. בכל בוקר עם הפתיחה היא מתייצבת במטבח, מרדדת בצק ומכינה גוז'גיז'ה עגולים במילוי בשר וביצ'אק משולשים במילוי דלעת, בטטה ובצל (15/12 ש"ח). במחלקת המאודים תמצאו מנטי, כיסונים רכים במילוי בשר בקר (1 ב-10 ש"ח, 5 ב-40 ש"ח), ואת מנת הדגל – דושפרה ממולאים בשר (56 ש"ח). אם באופן בלתי נמנע קופצת לכם מול העיניים המנה המיתולוגית מחנן מרגילן, במנטי הגרסה שונה מעט: במקום מרק צח משכשכים הכיסונים הקטנים במרק חמוץ־עדין עם גרגרי חומוס, עגבניות, עשבי תיבול וחמוציות בוכריות. לשאלה אם מדובר בפרשנות על המקור מסביר דוידוב שהמנה מוגשת בצורה זו בדיוק בבית המשפחה מאז ילדותו, ומבחינתנו הדיון סגור.

אם נשאר מקום אחרי הבצקים – וזהו אם גדול, כי הם מצוינים – כדאי להמשיך הלאה לתבשילים. בכל יום מעמידים כאן סיר של תבשיל מתחלף כגון אושפלואו, בכש וסירקניס – אורז עם בשר, חומוס ושום (45/69 ש"ח). ניחוח הבישול עושה את שלו ועוברי אורח נכנסים, מתעניינים וטועמים. בקרוב מתכנן דוידוב להעמיד במקום מקפיא מלא בכיסונים להכנה בבית, קינוחים ועוד הפתעות. ובכנות, קנית אותנו ב"כיסונים". בוכרה היפה ביותר מגיעה מגולגלת בבצק, ולעולם לא נפספס הזדמנות לטרוף כיסונים בכל צורה.
מסריק 16, ראשון-חמישי 12:00-20:00, שישי 12:00-15:00, שבת סגור (שעות פתיחה בהרצה)

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• אוכל בוכרי
• בוכרי
• מסריק
• כיכר מסריק

תל אביב היא לא עיר של כיכרות. וזה לא תמיד היה ככה. בראשית ימיה, ועד אמצע המאה שעברה, התגאתה העיר בשלל כיכרות קטנות, נעימות וטובלות בירוק, אלנבי היה רצף של כיכרות וביניהן פאוזות קטנות של רחוב, וב-1934 עם הקמתה של כיכר דיזנגוף עצרה העיר כולה את נשימתה בהתפעמות. תוכנית המתאר המקורית לעיר של האדריכל פטריק גדס דמיינה את תל אביב כעיר זרועת כיכרות ופיאצות, אבל אז הגיעו המכוניות והפקקים ותכנון מוטה רכב, דרסו את מרבית הכיכרות בעיר ויצרו שפע של זוועות אורבניות כמו כיכר אתרים המוגבהת, כיכר המדינה המוזנחת וכיכר רבין הסובייטית. בעשור החולף נזכרנו: כיכר זה דווקא דבר די נחמד. העירייה שפכה מאות מיליוני שקלים על שיקום ושיפוץ, כיכרות חדשות נולדו היכן שקודם היו מגרשי חניה, ופתאום חזרה "הכיכר" – כאידיאה עירונית – להיות חלק משמעותי מחיינו. הנה כמה שאנחנו אוהבים במיוחד. אפילו לא ידענו כמה התגעגענו.

10. כיכר קדומים

על פסגת יפו העתיקה מסתתרת הכיכר הכמעט סודית הזאת, לא מספיק נגישה ולא מספיק אטרקטיבית כדי להגיע אליה סתם כך במקרה, חסומה כמעט לגמרי מהים במקום להשקיף עליו בעוז, חלק מהכישלון האורבני המתמשך בניסיון למצות את הפוטנציאל התיירותי של יפו. אבל צריך לומר: היא יפהפיה ונהדרת, רחבת ידיים ומזרח תיכונית, הבתים הערביים והכנסיה הפרנציסקנית ונקודות התצפית מהן הים לפתע מבצבץ, תנופת ההתחדשות מאז הקורונה שהביאה לכיכר כמה מקומות שכיף לשבת בהם והופעות טובות בלילות הקיץ הנעימים – ופתאום כיכר קדומים היא מקום שאפשר להמליץ לבוא אליו. אז תבואו.

9. כיכר השוטר

כיכר קצת מצחיקה ופאתטית בקוטנה, שריד לאייטיז העליזות שבהן דברים כמו ריאות ירוקות וגינות ציבוריות לא היו חלק מהלכסיקון התל אביבי והרעיון היה שהתושבים יכולים וצריכים להסתפק בספסל וחלקת דשא קטנטנה כדי לפוש מתלאות העיר הסואנת. אבל עם השנים ועם השיפור בחזות פני העיר, הפכה הכיכר הקטנטנה הזאת למקום מתוק ומוצל שבאמת מצליח להציע מפלט באווירה שכונתית לעוברים ושבים, והקרבה ללה מולאן הסמוכה מספקת את כל הקפה-ומאפה שכיכר כזאת צריכה. אם היו עוד 50 כיכרות כאלה בעיר לא היינו עצובים.

8. כיכר המלך אלברט

זאת בדיחה, כמובן. ראש העיר מאיר דיזנגוף היה מסוחבק עם המלך אלברט מבלגיה שבא לבקר פה ב-1933, ואירגן לו כיכר על שמו בלב העיר העברית הראשונה. המילה "כיכר" מעט גדולה על אי התנועה המגוחך הזה שעל צומת מונטיפיורי-נחמני-מלצ'ט, שני ספסלים ושני פיקוסים, ואיכשהו עדיין מדובר באחת מפינות החמד הכי אהובות בעיר. הבניינים סביבה – ובעיקר בית הפגודה האיקוני – הופכים אותה לנקודה קסומה שמרגישה כאילו היא ממוקמת בשום מקום, מחוץ לזמן הזה, שזה גם הכי תל אביב שאפשר.

7. כיכר היל

אף אחד לא מכיר את כיכר היל. היא חבויה בצפון הישן בין רחוב בן נון לרחוב הורקנוס, על גבעת כורכר נסתרת וטובלת בצמחיה, גינה עירונית נפלאה וייחודית של שקט ושלווה שאין כמותה בעיר. או כמו שניסחו את זה בישיבת המערכת שלנו: "מה משמח יותר מלשבת בירוק שיש בו מערות קבורה אטומות, שקראו לו פעם 'גבעת בית המטבחיים', וקרוי על שם גנרל בריטי שצלח את הירקון? נהיה חם בלב רק מלחשוב על זה".

6. כיכר מסריק

החמצה תכנונית קשה שהפכה את כיכר מסריק למפגע תנועה ובליבו כיכר מנותקת שכל הניסיונות לשדרג אותה עלו בתוהו, הפוטנציאל העצום לא התממש ולמעט גינת משחקים קטנה לילדי השכונה אין לאיש סיבה של ממש להתיישב בה. יחד עם זאת, העובדה שבכיכר הזאת התמקם פסל הברווז לזכרו של דודו גבע, יצירה משותפת של ילדיו אהרון ותמי גבע יחד עם יהושע ואור כפרי, זאב אנגלמאיר, עופרה רודנר ותמיר שפר, הופכת אותה אוטומטית לכיכר מושלמת שאין בה כל רבב ומפיחה אופטימיות תמידית בלב הבריות. הלוואי על כל כיכר.

5. כיכר גבעון

"הדבר הכי קרוב לפיאצה שיש בעיר", היה הנימוק הרשמי של וועדת הבחירה המערכתית, וזה נכון, רק שבמקום מבנים מפוארים באריכטקטורה אירופאית עתיקה, מוקפת כיכר גבעון באחוריים של מבני משרדים ישנים ואפרפרים על כל המזגנים הדולפים הכרוכים בכך. ועדיין, בהתחשב במה שהיה שם קודם, מדובר בהצלחת ענק, כיכר חבויה ורחבת ידיים שילדים יכולים להתרוצץ בה, מוקפת בתי אוכל ומשקה מצוינים, עם כמה פינות מתוקות וירוקות שקמו בה בשנתיים האחרונות. וכשמרימים בה מסיבה, ובכן, תראו איזו מסיבה.

4. כיכר הבימה

תל אביבים מתים על כיכר הבימה. תל אביבים שונאים את כיכר הבימה. תל אביבים לא יודעים אם קוראים לה כיכר הבימה, כיכר התרבות או כיכר התזמורת. כמו יצירת אמנות גדולה באמת, הכיכר שעיצב ותיכנן דני קרוון מצליחה לעורר דיון ומחלוקת כבר יותר מעשור, בין מי שקובלים ובצדק על הבוהק הלבן והמסנוור שלה ועל היעדר הצל, ובין מי שמתפעלים מהאסתטיקה שלה, ובין ילדי האזור שמתענגים על הגינה השקועה והבריכה השחורה שבמרכזה ועל היכולת לעשות רייסים ברחבה עם הבינבות שלהם. זו גם, כמובן, הכיכר הכי פוליטית בארץ ולכן היא בלב של כולנו.

3. כיכר ביאליק

מה יש לומר על היופי הזה. חוץ מ"איזה יופי". כשתל אביב חלמה להיות באירופה, בדיוק על זה היא חלמה. כיכר שקטה עם אסתטיקה עילאית ומתנשאת בקצהו של אחד הרחובות הכי יפים בעיר, מוקפת בכמה מהמבנים הכי יפים בעיר כולל בית העיר המשופץ והארמון הקטן של חיים נחמן ביאליק. עד השבוע שעבר היא גם הייתה מנצחת בתחרות "הכיכר הכי יפה בעיר" בקלות, אבל אז הגיעה הכיכר הבאה.

2. כיכר הכנסת

לא ראינו את זה בא: במקום הכי נמוך בעיר, איפה שכל הג'יפה של אלנבי נשפכת אל הים, אחרי עשורים של הזנחה, נפתחה מחדש כיכר הכנסת עם היופי מעורר ההשתאות הזה, כיכר פתוחה לים שהחזירה את חלק הרחוב הזה להולכי הרגל וצפויה להוביל לפריחה מחודשת של העסקים סביבה. לשבת שם השבוע על שפת המזרקה, במזג האוויר הנוכחי, היה כמו להתחבר למצבר של שפיות והכניס אותה מיידית לטופ של המקומות האהובים עלינו בעיר.

1. כיכר דיזנגוף

לא נשאר הרבה מה לומר על תחייתה המחודשת של כיכר דיזנגוף, חלום עירוני של עשורים שהתגשם ותיקן את המחדל ההיסטורי של הרמת הכיכר כדי לעשות מקום לפקקים. במהלך הקורונה וסגריה הפכה הכיכר לסמל של רוח החופש והפאן התל אביבית, ומאז שעלה לנו לא ירד לנו. כיכר דיזנגוף היא לא רק הכיכר הכי אהובה בתל אביב – היא תל אביב עצמה.

בונוס: כיכר אחת שאיננה // עודד קרמר

כשהייתי ילד, ממש מזמן, כיכר המושבות הייתה המקום הכי מלהיב בעולם. לא זכיתי לראות את הכיכר העגולה עם הדשא שהייתה שם במשך שנים, ושבימי שבת, על פי הסיפורים, הייתה הופכת לאתר פיקניקים. גם לא זכיתי לראות את המדרגות הנעות של המעברים התת קרקעים מעלות ומורידות את הולכי הרגל שניסו לחצות את הכיכר הסואנת במנהרות התת קרקעיות. אני הגעתי לשם וגיליתי כיכר קצת שבורה, מאוד אפרורית, עם ריח שתן חריף. ועדיין, היא הייתה המקום שהכי אהבתי בעיר.

לא, קרמר לא עד כדי כך זקן. כיכר המושבות בשנות ה-20 (צילום: קלוגר-זולטן, לפ"מ)

בימים לפני הפקקים, והשיפוצים וגורדי השחקים, כשתל אביב כבר לא הייתה ישוב קטן אבל עדיין לא עיר גדולה באמת, כיכר המושבות כבר ידעה לאן כל זה הולך. מכוניות, רעש, מסחר, אנשים. הכל התערבב ביחד במין המולה כמעט בלתי נגמרת. אם בקצה רמת גן היה מקום לעמוד ולהריח שוקולד, כיכר המושבות הייתה המקום לעמוד ולהסתכל איך מטרופולין ענק נולד.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• כיכר דיזנגוף
• כיכר גבעון
• כיכר ביאליק
• כיכר הבימה
• כיכר מסריק
• כיכר קדומים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר